הספרדי, סיפור קצר

פורסם לראשונה בשנת 2013 באסופה "געגועים למחר" בהוצאת בוקסילה, בעריכת אלכס אפשטיין.

"מדהים, פרופסור!" שאג עלי הסטודנט. הוא החווה על שעונו, עטה הבעה מתנצלת ומיהר אל בניין המנהלה, בּוּר כשהיה. הסברתי לו את עמדתי בהרחבה, והוא אפילו לא הקשיב לי, רק הנהן בעיניים ריקות, ככלבלב של לוח מחוונים. כל זמן שדיברתי הוא הקפיד על ההתייהרות הכנועה הנשמרת לזקנים בלבד: ברור, ברור שאתה חכם, רק שאתה כבר לא יודע כלום על העולם הזה.

וכך אכן הדבר. אני כבר לא יודע כלום. הפכתי למהגר מארץ נחשלת בעולם החדש שבו חיים תלמידיי. הם אינם מוצאים עוד כל עניין בתחום המחקר שלי, תורת הסיפורים במשחקי מחשב. יש להם רק מושג קלוש על התהילה העולמית שגרפתי פעם בזכותו. Sim City, כתבתי אז, היה האמונה בעולם שאפשר להגשים בו כל חלום.WOW  סימן את הניצחון הקולקטיבי שהבטיחה הגלובליזציה, ואילוGTA  היה קול הזעם והייאוש של דור שלם שנפרק מערכיו ונותר רק עם ההשתוקקות לממון.

בעקבות המחקר ההוא קיבלתי הצעת עבודה מהמוסד שעליו חלמתי, ורק עוד מאמר אחד נדרשתי לכתוב כדי לזכות במשרה. מאמר אחד שיתפרסם בכתב עת יוקרתי, רק את זה ביקשו פרנסי המוסד המכובד. כתבי העת היוקרתיים חיכו לי בזרועות פתוחות. העולם נפרש לרגליי.

לא כתבתי את המאמר ההוא. ניסיתי. בתחילה חיפשתי משהו חדש לומר. אחר כך חיפשתי דרך חדשה לומר דבר מה מוכר. בסופו של דבר הייתי מוכן לתת הכל פשוט כדי לכתוב דבר מה. כל דבר שהוא. כיום כבר איני תוהה מדוע לא כתבתי אותו. כך היה. זה סיפור ישן.

ובכל זאת, אלפי מאמרים מלומדים נכתבו על התיאוריה שלי. הם היללו את האופן שבו רוממתי את משחקי המחשב ממדרגת צעצוע לילדים לתחום מחקר לגיטימי, את הנכחת הסיפורים שסופרו באמצעותם ואת הוכחת חשיבותם. קשישי דורי הוקיעו אותי, עמיתיי הצעירים העריצו אותי. מן הסתם היה לכך קשר גם לעובדה ששמות המשחקים שאהבו בילדותם ניקדו את המחקר כולו. אבל את כל זה איש אינו זוכר עוד. זה סיפור מת.

מת כמו כל סיפור אחר. התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה. על ספרים כבר אין מה לדבר. מאמרים מלומדים סיכמו את הנושא כבר לפני שני עשורים: הסיפור איבד כל רלוונטיות ככלי להבנת המצב האנושי. קסמם של הסיפורים היה בכך שאפשרו לחוות את החיים מתוך עורו של אדם אחר, בזמן ובמקום אחר. היום, כשאפשר לזכות לאותה חוויה בדיוק בלחיצה קטנה על כפתור הסכמה הדדית, מי בכלל צריך לטרוח ולהמציא משהו. איש אינו מוגבל עוד לגופו ולעולמו. מישהו יתחלף איתך, בין אם בחילוף גוף, חילוף חלקי מותאם או אפילו מלא-מלא, חילוף הכולל תודעה, זיכרון ואפילו רגשות.

הסיפורים היחידים שניתן עדיין לספר, אם כן, הם חדשות, ואחוז ניכר מתוכן ממלאים החידושים מעולם החילופים, שכן אנשים רבים כל כך מכורים לו. בחדשות אמש הוצג אחד מהאתרים האלה, המאפשרים חילוף עם זרים גמורים. "גלישת חיים". ישבו שם אנשים, מכונסים, עיניהם עצומות, מחליקים באצבע על חבק החילוף המונח על פרק כף ידם, ושוב, ושוב. מדלגים מזה לזה ברצף חילופים מרובה משתתפים, בלי לדעת מראש בגופו של מי ישהו, או מי ייכנס לגופם. העניין כולו מעביר בי חלחלה.

כבר כשהומצאה טכנולוגיית החילוף מצאתי אותה וולגרית ומסוכנת. דעתי בעינה עומדת, אולם אחרי שנים רבות של הימנעות מוחלטת, בשנה האחרונה התנסיתי בה מעט. להפתעתי היתה בכך מידת מה של הנאה, ואפילו תועלת צמחה לי מהעניין.

אני חב את ההתנסות הראשונה להתחנחנויותיה ותחנוניה של המלצרית המתוקה מהקפטריה בפקולטה. החילוף איתה היה קל למדי, אולם היה מוזר להלך בעולם בגופה הזעיר. הקמפוס נראה שונה למדי מגובה מטר וחמישים סנטימטרים בקושי. אבל איני מתלונן. בשעתיים שביליתי בגופה, המומחיות שלי באנטומיה הנשית בהחלט קפצה מדרגה. היא, מצידה, פתחה בשיחה גלויה עם המרצה החדש בפקולטה, והוא גילה את אוזניה – את אוזניי, למיטב הבנתו – בדבר העדפתו את בני מינו. כשחזרתי מהחילוף ההוא מצאתי מרצה הומו צעיר ומשעמם עד דמעות שחושב שאני חברו הקרוב, וערימה של ממחטות משומשות על שולחן העבודה שלי. זה היה דוחה כל כך, לחשוב על גופי יושב שם ומייבב בשירותה, שחשבתי שלא אחזור על חוויית החילוף לעולם.

אבל אחרי זמן מה התעמעם הרושם מעט. תיארתי לעצמי שהסיכון שייעשה בגופי שימוש מביך יקטן אם אשתמש במקצוענים, ובפעם הבאה שכרתי את שירותי מאמן הגוף שהומלץ על ידי ראש החוג. הוא בהחלט לא הכזיב. בתוך שלושה חודשים בלבד הריץ את גופי למרחק חמישה קילומטרים, חמש פעמים בשבוע, והרגיל אותו למשטר של ירקות, פירות ומעט חלבונים. על אף בטלנותי המופלגת וגילי המופרך, בפעם הראשונה בחיי אני נהנה ממשקל בריא ומכושר מצוין. אני עדיין מוסר את גופי האומלל לידיו חמש פעמים בשבוע.

השהות בגופם של אנשים אחרים נתגלתה כמרגשת פחות מכפי שחשבתי. את רובה ביליתי, אני בוש להודות, בחיטוט במגירותיהם ובנמנום משועמם. לפעמים גנבתי איזה ממתק שנאסר עלי לאכול בגופי שלי. ולמרות השעמום, ההדגמה היעילה הזו של יתרונות הטכנולוגיה גרמה לי להעריך אותה מעט יותר. לא היתה לי כל סיבה להניח שאחרוג עוד הרבה מטווח ההתנסויות הזהיר שלי. ובכל זאת, צירוף מקרים מסוים הוביל לכך שאני עצמי יזמתי חילוף כזה, רק כדי לגלות שתמיד ידעתי, ותמיד צדקתי בכל מה שקשור לטכנולוגיה הזו.

שמעתי על הספרדי מזמן, כמובן. שמו הולך לפניו. כשהגיע לכאן לשנת שבתון, הוא ביקש ללמד, על אף שהוא אמור לעסוק לעסוק רק במחקר. מובן שהפקיד העלוב שעומד בראש מוסד המחקר המפואר-לשעבר שלנו נענה בהתלהבות הכלבית הצפויה. הקורס שנפתח, במסגרת החוג ללימודי טכנולוגיה ותרבות, התמלא מיד. בתוך ימים ספורים הוחלט להעבירו לאודיטוריום. אחר כך פרסמה הפקולטה הודעה מאופקת אך מתמוגגת לפיה אין די בתשע-מאות המושבים באודיטוריום, ובלית ברירה יועברו השיעורים גם למסכים שיוצבו במבואה.

בינתיים גיליתי שאיני בודד בחוסר החיבה שאני חש כלפי הנער הזה. כמוני חשים מרבית המרצים, כולל הצעירים שבהם. זעמנו אינו אישי כי אם אינטלקטואלי במובהק, ונובע ישירות מהתיאוריה המופרכת שלו. המאמרים הקצרצרים שהוא מפרסם בתכיפות מטריפת דעת שמים ללעג כל מה שאנחנו יודעים על המין האנושי, וסובלים ממינונים רעילים של בוז כלפי כל הידע שקדם לו.

לא די בכך שהסיפורים הולכים ונעלמים, טוען האוויל הזה, שעור פניו הצח עד עלבון מעלה עדיין פצעי בגרות מדי פעם, אלא שיש לשמוח בכך, שכן הסיפורים הם הם שגרמו לכל האסונות בהיסטוריה. לא הרוע האנושי, לא הטפשות, הבורות או השטחיות. הסיפורים הם הרוצחים האמיתיים!

לטענתו העוני היה ממוגר לפני דורות אלמלא הקסם שעטו עליו מספרי הסיפורים. המלחמות זכו לגלוריפיקציה, ועל כן התחוללו שוב ושוב. האלימות הוצגה בסיפורים כנובעת מעומק רגשי, ועל כן שוכפלה. הרשעות צוירה כתוצר של יושר אינטלקטואלי, ועל כן רוממו אותה למדרגת תכונה נחשקת. שלא לדבר על הזהויות הלאומיות, או הדתות, שאותן הוא מכנה "צלחת פטרי גיהינומית של סיפורים רעילים".

בסופו של דבר, מסכם הספרדי, לא היתה למין האנושי כל ברירה מלבד להפטר מהסיפורים אחת ולתמיד. הם סיימו את תפקידם ההיסטורי. במקומם הופיעה טכנולוגיית החילוף, והיא שתגאל אותנו. הוא מתלוצץ לעתים ומכנה את החילוף "המשיח האמיתי". למותר לציין כי גם אני וגם מרביתם המוחלטת של עמיתיי לא מוצאים את הכינוי הזה משעשע כלל ועיקר.

כפי שאתם מבינים, כמתבקש מאינטלקטואל, קראתי את כתביו בתשומת לב. העמקתי בהם במידת הניתן – עד כמה שיכול אדם להעמיק בשלוליות מי אפסיים קטנות שכוחן בעיקר ברהיטותן. רק מסקנה אחת אפשרית בתום הקריאה: התיאוריה שלו היא קשקוש מוחלט מראשיתה ועד סופה.

ובכל זאת, למרבה התסכול, עדר סטודנטים אדיר נוהה אחריו. אם לא בגלל כתביו, אולי בגלל יפי מראהו. לא אחת תהיתי אם הוא אוחז גם בכישרון רטורי מזהיר שעשוי להצטרף אל הקלסתר הנעים הזה ולהסביר את סוד ההצלחה. כשהעבירו את ההרצאה לאודיטוריום, זו היתה הזדמנות ללכת לשמוע אותו מבלי להיחשף. הקדמתי מעט, וכשהגעתי עוד עמל הטכנאי הוותיק של הפקולטה על חיבור מסכי הענק בפואייה. סטודנט שאת שמו איני זוכר חלף, נופף לי וקרא, "כל הכבוד על הפתיחות!" באותה נימה התייהרות-כנועה-לכאורה. עוד רגע ארוך עמדתי שם, סקרנותי כמעט עמדה לי, אך לבסוף גברה עליה גאוותי. הסתלקתי משם.

למחרת פגשתי את הספרדי בקפטריה. הוא פנה אלי בחיוך רחב בעת שעמדנו בתור. "שמעתי שהיית בהרצאה שלי אתמול," אמר. "חבל שלא אמרת משהו. הייתי דואג לך למקום באולם, אם כי אפילו אני לא יכול לקבל מקום לאורחיי בשורות הראשונות. הן מוזמנות מראש עד סוף השנה." הוא גיחך.

"לא לא, רק עברתי לרגע בכניסה לאולם," מלמלתי. "לא היה לי זמן להשאר. עבודה."

הספרדי נאנח. "גם אני לא מספיק כלום," הוא אמר. "כל היום רץ, מהרצאה לייעוץ לראיון. איך אפשר להתרכז כך במחקר?"

פענחתי מיד כל ניואנס דקיק במשפט הזה, הפשוט רק לכאורה. בפועל זה היה שחץ מוחלט – הוא עמוס. הוא מבוקש. הוא גם מתראיין. האם אפשר שלא לשאול במה מדובר?

נכנעתי. "ראיון?"

הוא נאנח שוב, מסתיר חיוך בקושי. "'שיירי תרבות', בערוץ הטכנולוגי," אמר. "אני מוציא ספר."

ייתכן שהפגנתי סימני תדהמה. אי אפשר להאשים אותי אם כך היה. מאה שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה נאמר את המשפט הזה.

הוא הנהן, מרוצה בבירור. "מדהים, נכון?"

"זה… מעניין," גמגמתי. "אבל איך?"

"לפי חוק מיעוטים נכחדים אפשר להוציא ספר אחד לכל אתר מורשת. נשארו רק שמונה ספרדים בעולם, אז הכריזו על כל אחד מאיתנו אתר מורשת גנטי. אנחנו רכוש מוסדות המחקר." הוא התכופף לעברי. "אלה היתרונות. הצד האפל יותר הוא המכתב החודשי שמזכיר לי שיש עדיין שתי נשים ספרדיות פוריות, והתביעה לתרום את זרעי להחייאת העם. וולגריות מזעזעת שכזו. מי אמר שאני מעוניין להחיות עמים? מה שמת, ודאי מת בצדק."

איזו רשעות, רתחתי. העם הספרדי גווע ברובו הגדול לפני שלושים שנה. התהליך כולו ארך שנתיים בלבד. מהומות ספונטניות בעקבות המשבר הכלכלי של תחילת המאה הקודמת. אלימות ורצח, מחנות פליטים, רעב. כל זה מבלי שיהיה לספרדים אויב כלשהו. את פשר המאורעות הללו לא ניתן להבין גם היום.

"אז… הספר שלך," חמקתי מהנושא. "במה הוא עוסק?"

"מותם המוצדק של הסיפורים, כמובן." הוא חייך. "הבחירה להוציא את המחקר בצורת ספר היא מעין הומאז', סרקסטי ומודע לעצמו, לספרות הקלאסית. זהו הסיפור האחרון: איך המין האנושי ויתר על הסיפורים, ובתמורה זכה בסיכוי לשרוד."

ספר. אובייקט של נייר וכריכה. כל הרומנטיקה האבודה הזו. כשהייתי ילד עוד ניתן היה למצוא ספרים פה ושם, ואני זכרתי אפילו איך מרגישים כשנרדמים עם ספר ביד. לפני הלחיצות. הכל עושים היום בלחיצות קלות. החלקת אצבע על מסך או חבק חילוף. זה כל כך יותר פשוט. ובכל זאת, רציתי להוציא ספר משלי. גם אם איש לא יקרא אותו לעולם. גם אם יוקיעו אותי. גם אם ישרפו את כל עותקיו עם גופתי, כפי שעשו לסופרים האחרונים.

נראה שהספרדי לא הבחין בשינוי במצב רוחי. "אנחנו בני מזל, לחיות בדור הזה," אמר ונגס בכריך שלו. פירורים ניקדו את שפמו הדק. "במקום האמפתיה המזויפת של הסיפורים זכינו לאמפתיה הממשית של החילוף. מי צריך את הזיוף הסיפורי כשיש לו את מניפת הרגשות האנושיים, כשהוא יכול לטבול בהם ולדעת את עולמו של אדם אחר מתוכו?"

פניו העגולות והתינוקיות נראו כבלון אדמדם שימריא בעוד רגע אל השמיים. לא יכולתי לשאת זאת עוד. "אני חייב לראות," אמרתי. "אני חייב לראות פעם אחת את העולם כמו שאתה רואה אותו. מתוכך."

הספרדי חייך. "אתה מציע לי חילוף, פרופסור?"

הנהנתי, שיני הדוקות.

הוא הניח את הכריך ונטע את מרפקיו על הדלפק בינינו.

"חלקי, כמובן."

נדתי בראשי לשלילה. "מלא-מלא," אמרתי. "גוף וזכרון. תודעה משותפת. נדמה לי שפחות מזה לא יספיק הפעם."

ראשו נרכן מעט, אבל מבטו נותר נעוץ בי. "אני מבין למה אתה רוצה להיות בי. אבל למה שארצה להיות בך?"

בקושי הסתרתי את העלבון. "כדי לדעת," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. "מול מה אתה עומד. לא רק המילים, אלא המנוע האמוציונלי מאחוריהן. תמיד יש כזה."

הוא שתק. "לחוות את מניפת הרגשות האנושיים," לחצתי. "ככה אתה עצמך קראת לזה."

הוא גיחך. "עשית פעם מלא?"

שתקתי.

"נו, נו," הספרדי התיק את מבטו ממני. "בתול. מעניין."

"כן או לא?"

הוא הניח את ידו על השולחן. הנחתי את ידי לצידה. חבק לצד חבק.

"כתמים וקמטים," עיווה את פניו. "בן כמה אתה בכלל?"

"מבוגר יותר מסבא שלך," אמרתי.

"תמיד תהיתי אם גם מבפנים יש את ה… ריח הזה," אמר.

הייתי חובט בו כהוגן, פעם. כשהייתי צעיר. כשהיה לי כח. "אולי תלמד משהו חדש," אמרתי. "לפי התיאוריה שלך, החילוף מעודד חמלה."

פניו נאטמו. "אם תמשיך לפלוט קלישאות סנטימנטליות, אני עלול להתחרט."

"מצטער," מלמלתי. על פי הפרוצדורה, מי שמבקש לא יכול לאתחל. חיכיתי.

להפתעתי, הוא החליק על החבק ללא שהיות נוספות. חיקיתי את התנועה במהירות.

החילופים התכופים עם מאמני הגוף הכינו אותי לעונג הפיזי המבלבל. גוף צעיר הוא אכן מרחב נוח ונעים יותר מגוף זקן, וחושיו חדים יותר. רק בעניין הריח הוא טעה – מי שחוש הריח שלו גווע אינו סובל מהניחוח שמדיף גופו.

"חכה רגע," שמעתי את קולי הנרגז מאחור. כמה סדוק וחלוש אני נשמע. הוא לא הספיק להתרומם אפילו לפני שיצאתי מהקפטריה. כפי שחשדתי, אפילו בשיאי האתלטי הנוכחי, אני לא קרוב לכושר של בחור צעיר.

בעת שהספרדי הסתגל למציאות העגומה של גופי, אני כבר חציתי את מדשאות הקמפוס בהליכה מהירה. רק מחשבה אחת העסיקה אותי: לא סגרנו חוזה. גם לא בעל פה. ללא חוזה, אחד הצדדים יכול למשוך חילוף עד 48 שעות, ולא להיות נתון לתביעה.

מעולם לא שהיתי באדם אחר יותר משעתיים. בשתי יממות רצופות אני יכול לצאת למועדון, לשתות בלי להיות חולה, לרקוד. פעם הייתי רוקד. עם הפרצוף הזה, אני יכול אפילו להשכיב בחורה או שתיים. מחוץ לקמפוס, כמובן. תלונה על הטרדה מינית בעת חילופין תחסל לי את הפנסיה. אבל יותר מכל, אני יכול לגמור את הסיפור שלו. כל מה שצריך זה ללכת לתכנית מחר במקומו, ולהתראיין. להרוס אותו מתוכו. חייכתי. נניח שאשא נאום סנטימנטלי בשבחם של הסיפורים, או שאוקיע את החילופים כטכנולוגיית השטן. הוא ישוב לגופו ויצטרך להסביר, ואיש אינו מקשיה להסברים אף פעם.

ברקע קו המחשבה המתוק הזה עלה רעש עמום. התודעה שלו רחשה פטפוטי סרק. הרכב בחניון ישן וצבעו מכוער, בניין המעונות מטונף, הבחורה בכניסה סקסית, למרות הסנטר החלש והחזה הקטן. בטח גרועה במיטה. התודעה שלו פקדה על גופו להכניס את הבטן ולמשוך בחגורה. הבטתי מטה, מופתע. גל תיעוב עצמי חלף בו. התבוננתי בסטודנטית וחייכתי אליה. היא השיבה לי חיוך ביישני. התודעה שלו פרפרה, מופתעת.

ורגע אחר כך התאוששה: בחורה עלובה באוניברסיטה עלובה, פלטה. אני יכול יותר מזה. רק עוד מאמץ אחד. רק המאמר הזה נותר לי. כבר שנתיים אני נלחם בו. ואני לא נכנע, אני לא נכנע. אבל מה יהיה אם לא אצליח. מה יהיה אם לא אגמור לכתוב אותו לעולם.

קפאתי במקומי. אולי נגמרו לי הסופים, פלטה התודעה הספרדית הנכחדת. הגוף היפהפה שלו התקשח, ואני התקשחתי בתוכו.

את התודעה שלו לא שמעתי עוד. במקומה נהמה תודעתי-שלי: מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש. מה שהיה, הוא שיהיה. לא תשתה. לא תרקוד. לא תזיין. לא תתראיין. לא תשפיל. לא תנקום. לא תרצה. לא תאמין. לא תחלום. לא תתחלף. רק תפנה לאחור ותשוב לארצך, למולדתך, לגופך. תשוב ותהיה שוב סתם איש זקן שלא יודע כלום על העולם הזה.