ארכיון מחבר: רוני

כותבת.

חסד הסקרנות, התחלה והזמנה

עברתי דירה.

מאז 2003 יש לי בלוג, ברשימות ופה. כל כך הרבה שנים, ולא עוד. זאת אומרת, אני חושבת שלא עוד. לא מבטיחה. יותר מדי סנטימנטים יש לי למקום הזה, אבל בכל זאת, סוף סוף יש לי בית משלי ובתוכו גם בלוג חדש, ואני אוהבת להיות שם.

יש שם כבר כמה וכמה פוסטים חדשים, והיום הוספתי עוד אחד, ושם המיקוד הוא על כתיבה בעיקר, אם כי אני מניחה שיברחו לי מדי פעם זוטות אחרות, כי אי אפשר אחרת. אין אפשרות לעשות שם מנוי, אבל אפשר להצטרף לניוזלטר, ואני אעדכן גם בפוסטים החדשים מדי פעם.

כך מתחיל הפוסט החדש:

סקרנות עומדת ביסודה של כתיבה טובה. היא מובילה להתבוננות, קשב, לרגישות. ובכל זאת, מדברים עליה מעט מדי, אולי משום שהיא חמקמקה כזו. ניסיתי לאחוז כאן בקצה זנבה. 

ברביעי ביולי 1845, כשהיה בן 28, הנרי דייויד תורו עבר להתגורר בבקתה שבנה על חוף אגם וולדן, ונשאר שם שנתיים, לרוב לבדו. הספר שכתב על התקופה ההיא נקרא במקור וולדן; או חיים ביערות.

הנה הצהרת הכוונות המוכרת שלו:

"הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי, שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים."

הספר הזה פרנס מאז מאמרים, מחקרים ודוקטורטים אינספור, וגם היום, על אף הזמן הרב שחלף, הוא עדיין יוצא לאור שוב ושוב, ועדיין נקרא ואהוב בעולם כולו.

בשולי רשימותיו הוסיף תורו שרבוטים דקיקים. הוא לא ניסה להעמיד ציור ממש, אלא, ברוב המקרים, רק להבהיר בכמה קווים פשוטים משהו שתיאר כבר במילים. ובכל זאת, יש בשרבוטים האלה משהו פיוטי ומרומם נפש. ניכרת בהם סקרנות ערה להכיר לפרטי פרטים את העולם. להתבונן ברגע, ולא רק בו, אלא בהתמשכותו, בתנועת המקום והזמן. כך נראה הדבר באביב וכך בחורף. כך בבוקר וכך בערב.

לרוב אלה תיאורים נטולי שיפוט. "אני רואה שוב את השָׁלָך". תורו אינו מצהיר שהשלך הוא ציפור יפה בעיניו, או מעניינת. הבחירה שלו להזכיר את השלך, להזכיר אותו שוב, לאייר אותו, ברורה יותר מכל מילת התפעלות שהיה מוסיף.

תורו אינו האדם הראשון שניסה להבחין בפרטי חייו. החיים חומקים מכולנו מהר כל כך, והדחף לאחוז בהם, למצוא משמעות בכל רגע, מענה דורות רבים של הוגים, כוהנות דת ומינות, מנהיגות, חוקרים, אמניות ומורים. אנשים. אולי כל אדם, ברגע כזה או אחר.

סקרנים? ההמשך כאן:

http://gelbfish.com/curiosityfromwaldentofb/

תעשו סיבוב. תגידו שלום. אני מבטיחה שם קצת לכתוב יותר 🙂

 

משפחה איננה מירוץ שליחים*

"אחי הגדול עדיין חושב שהוא שָר יותר טוב ממני."
רוד סטיוארט

בשנה האחרונה כתבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים אנשים אומרים לי, בשבילך זה קל, ואני תוהה למה. באמת, אתם חושבים שלמישהו קל לכתוב על הוריו? על אחיו? על ילדותו?

כשאני כותבת על הוריי קוראים אותי האחים שלי וילדיהם, האחים והאחיינים של הוריי, החברים שלהם. לכל אחד יש געגוע, סיפור וכאב משלו.
הם כותבים לי, בפומבי ובפרטי, לפעמים בהתרגשות, לפעמים בצער, לפעמים בכעס. ואני צריכה לענות, ולעיתים קרובות אני מצטערת על כאב שנגרם בגלל הטקסטים האלה. זו התמודדות לא פשוטה.
ויש את העניין של הזיכרון – או ליתר דיוק, היעדרו. הקושי למשוך מתוך אפלת האני-לא-זוכרת-כלום סיפורים של ממש, רגעים קונקרטיים, רגשות שהיו באמת. כי גם אני, כמו רוב הכותבים, צריכה להיאבק כדי להגיע אל תהומות העבר. גם אני שכחתי הכל, אולי בכוונה.
ואז למדתי מההתחלה להכנס לשם ולתפוס בזהירות קצה חוט. ככה מתחילים.
mako_yom_hamishpacha2017-02_c
לפעמים אני ממציאה סדנאות רק כדי שיהיה לי תירוץ ליצור תרגילים, ושלא תהיה לי ברירה אלא לבחון את התרגילים האלה בעצמי. חלק מהטקסטים שכתבתי השנה נוצרו בעקבות תרגילים כאלה. עכשיו אספתי את כולם, הוספתי כמה חדשים, ובניתי סדנה חדשה ומיוחדת במינה. סדנת כל המשפחות.
היא בנויה ממפגש אחד, כי לא צריך יותר. יש בה טכניקות זיכרון אפקטיביות (בדקתי את כולן), שיחה כנה על התמודדות עם תוצאות הכתיבה בעולם, וכרגיל, יש בה בעיקר כתיבה. ומשוב גם, כמובן. איך אפשר בלי 🙂
אם כבר מזמן רציתם לכתוב על הדוד המטורף שלכם והאגדות שסיפרו עליו במשפחה, על העיר ההיא שסבא וסבתא באו ממנה וקרו בה פלאות אינסוף, על האמא העצובה שלכם או על הסבתא רבתא שניהלה את העיר וגם כמה רומנים נסתרים, או אפילו על הילדים (איזה פחד גדול ובלתי נתפס, לכתוב על הילדים) הסדנה הזו בשבילכם. בואו לכתוב איתנו.
למזלי, רחלי לביא המעולה מ"נקודת מפנה" הפכה את זה למשהו אמיתי בעולם. אז הנה, אפשר כבר להירשם:
* הציטוט המלא: "משפחה איננה מירוץ שליחים, ומקצוע אינו לפיד." עמוס עוז, מתוך "סיפור על אהבה וחושך".

מרגש, מסוכן ומלא הבטחה: הוצאה לאור בשנת 2019

אוהבי ספרים חייבים למו"לים ולחנויות הספרים הכל. בלעדיהם, אין לנו מה לקרוא. סופרים חייבים למו"לים ולחנויות הספרים יותר מהכל. בלעדיהם, אין לנו ספר, אין לנו במה, ואין לנו קוראים.

לפני כמעט עשרים שנה שמעתי את הדברים האלה מסופרת נערצת. כבר אז, זה לא היה מדויק. אוהבי הספר והכותבים אכן חייבים הרבה מאוד לאנשים שעושים לנו ספרים. אבל אנחנו לא חייבים להם הכל. משום שמאז ומעולם היו לנו עוד אפשרויות: ספרות עצמאית, ערוצי מכירה אלטרנטיביים, ספריות.

בשנים האחרונות המגמה הזו הולכת ומתרחבת. קטגוריית הספרות העצמאית צומחת במהירות עצומה, והאינטרנט מספק דרך קלה ופשוטה למכירה ישירה. כותבים לא מעטים בוחרים להוציא את ספריהם במסלולים אלטרנטיביים, מותאמים אישית לספר שלהם, לקהל שלו, לאישיות שלהם.
במקביל מוקמות עוד ועוד הוצאות לאור, רובן קטנות, שמתאפיינות בחשיבה יצירתית ובשיתופי פעולה חדשים ומרתקים עם היוצרים.

לכל אחד מהמסלולים הישנים-חדשים האלה יש יתרונות וחסרונות, סכנות אופייניות – וגם פוטנציאל ייחודי שיכול להתאים לסוגים מסוימים של ספרים וסופרים.

אלא שלרוב הכותבים אין מושג איך לבחור. בין התלמידים בסדנאות אני פוגשת אנשי היי טק, גננות, ארכיאולוגים, מעצבים, היסטוריוניות, מתמטיקאים, אנשי יח"צ, מדעניות, פקידים, שחקנים, עורכי דין וסטודנטים. הם מבינים הרבה מאוד בתחומי העיסוק שלהם, אבל אין להם מושג קלוש בתחום המו"לות.

אחרי עשרים שנים, ספר בהוצאה וספר עצמאי ועוד אחד בהוצאה בדרך, אני דווקא יודעת לא מעט, וכמוני גם סופרים אחרים מבין מכריי. ואנחנו רוצים לחלוק את הידע הזה עם עמיתים בתחילת דרכם.

ועל כן, בתחילת אפריל נקיים יום עיון מיוחד, כל מה שאתם צריכים לדעת על הוצאה לאור.

יצטרפו אלי מאירה ברנע גולדברג, שהיא סופרת מצליחה וכלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים, ועומר ברק, מחבר רב המכר "לחוץ חתונה" וגם מחבר שותף של התסריט לסרט שנעשה ממנו, ועתיד לצאת בהמשך השנה.

בארבע וחצי שעות דחוסות, אנרגטיות, מצחיקות ומחכימות תלמדו על שוק הספרים, על סוגי הוצאות לאור, על אפשרויות מימון, זכויות יוצרים, הפקה, הפצה ועוד שלל פלאות שאתם חייבים לדעת ולהכיר.

pic

יום העיון הקודם היה כיף גדול, וקיבלנו עליו תגובות נפלאות. אם אתם מתלבטים איך להוציא את הספר שלכם, ממש כדאי לכם לבוא.

שאלות? התלבטויות? דברו איתי. ronigelbfish@gmail.com, 0508345470

 

עוד לא נרשמתם לניוזלטר? אתם מפסידים הזמנות לכתיבה, קולות קוראים, תרגילי כתיבה, המלצות שוות על כתבות מעולות. ואותי. אני בעיקר שם.
(אם אתם חוששים מהצפה: הבטחתי שלא אשלח יותר ממייל אחד לשבועיים, בינתיים זה יותר קרוב למייל אחד לחודשיים.)

 

 

המדריך לבחירת סדנת כתיבה

השבוע תלמיד שלי לשעבר ביקש לחזור לשנה נוספת בסדנה שלי וסירבתי.

הוא כבר למד אצלי שלוש סדנאות, בדרך כלל הגבול העליון שלי, ואמרתי לו שאני חושבת שהגיע הזמן למצוא מורה חדשה. הוא קצת נעלב, קצת כעס. איך בדיוק הוא אמור לדעת איפה כדאי לו ללמוד?

אז דיברנו על התהליך שלו והשלב שהוא מצוי בו, ומצאנו לו יחד סדנה אצל מורה מצוינת.

וזו בדיוק העונה הזו, שכל הפיד מלא סדנאות ואפשרויות, אז חשבתי שאחרי כל השנים שבהן למדתי ולימדתי כתיבה, אולי אני יכולה להעביר הלאה את מה שגיליתי, ואולי זה יועיל גם לאחרים. אל תהססו להעביר או לתייג חברים שמחפשים סדנת כתיבה. זה יעזור.

אז הנה, שבע תחנות בדרך לסדנה הנכונה:

1. אתם לא חייבים לאהוב את הספרים של המנחה. אבל אתם צריכים לכבד את העבודה שלו.

כשרון כתיבה וכשרון הוראה אינם זהים, ולמעשה אין ביניהם קשר. יש סופרים מצוינים שהם מורים איומים ויש סופרים סבירים שהם מורים נפלאים.

אם אתם לא מתחברים לספרים של המנחה, אם הסיפורים שלו עוסקים בנושאים שפחות מעניינים אתכם או שאתם מעדיפים סגנון או ז'אנר אחר, זה בסדר גמור. עדיין תוכלו ללמוד ממנו.

אבל אם אתם חושבים שהספרים שלו גרועים – עזבו. אי אפשר ללמוד ממורה שאת עבודתו אנחנו לא מכבדים.

2. רצוי לבדוק את הכימיה האישית ביניכם לבין המנחה.

לא צריך להתאהב במנחה (כשזה קורה, זה לרוב נגמר רע) אבל כדאי לפחות לשוחח איתו בטלפון לפני הסדנה כדי לקבל איזו התרשמות ראשונית. האם הוא אדם נעים? האם היא קשובה? האם אתם מרגישים נוח לשאול שאלות? האם היא שמחה לעזור?

כשהמנחה לא קשוב בשיחה הראשונה, כשהוא לא מתעניין בכם או חסר סבלנות, יש סיכוי שכך הוא יהיה גם בשיעור. מצד שני, אם השיחה לא נפלאה אבל יש לכם תחושה שיש לכם מה ללמוד מהאדם הזה, נסו לשוחח עם מישהו שלמד אצלו.

ובכל זאת, אזהרה זהירה: מדי פעם אנשים מספרים לי שכבר בשיחה הראשונה המורה היה קצר רוח ונוקשה, והם נרשמו בכל זאת. למה? כי הם חשבו שהוא "יכריח אותם לכתוב", "יגיד את כל האמת בפרצוף". אני זוכרת לפחות שני מקרים שבהם זה נגמר בסדנה קשה, שבה המנחה דיבר בעיקר על עצמו והתייחס לתלמידים באגרסיביות וגסות. במקרה אחד לפחות תלמידה לא כתבה אחרי הסדנה במשך שנתיים. המנחה לא צריך להיות חבר שלכם, אבל יחס מכבד הוא חלק יסודי בתהליך. וגם בחיים בכלל, האמת.

3. מידע מידע מידע.

שיחת הטלפון לא נועדה רק לעניינים חברתיים. חשוב שהמנחה ידע מי אתם, איך הגעתם לסדנה, מה אתם מקווים ללמוד, האם אתם עובדים על כתב יד, האם יש לכם קשיים ספציפיים.

לא לכל הסדנאות יש תכנית שיעורים כתובה, אבל לרוב המנחים יש תכנית סדורה פחות או יותר לסדנת מתחילים, לסדנת מתקדמים, לסדנאות בנושאים שונים. רבים מאיתנו עובדים עם חומרים מגוונים ומתאימים אותם לצרכים של הקבוצה שאיתה אנחנו עובדים.

חשוב לדעת כמה שיותר פרטים על הסדנה לפני שנרשמים. אילו נושאים נלמדים בה? מה מבנה השיעור? האם כותבים בשיעורים? האם יש משוב? כמה? האם הוא ניתן על ידי המורה? התלמידים האחרים? גם וגם? האם מתמקדים רק בפרוזה או גם בשירה? האם הסדנה תתאים גם למי שכותב לנוער?

אל תתביישו ואל תחששו לשאול. המנחים צריכים להתפרנס כמובן, אבל רובנו מעדיפים שיגיעו אלינו תלמידים שהסדנה שלנו מתאימה להם, כדי שנוכל באמת לסייע להם.

4. אין דבר כזה "רמת הקבוצה".

חשוב להבהיר: אין באמת רמות אחידות ומסודרות בתהליכים יצירתיים. יש סדנאות למתחילים, למתקדמים, למתקדמים מאוד, לממש מתקדמים ואפילו לכל-כך-מתקדמים-שהיינו-צריכים-לזרוק-אתכם-אבל-הפרנסה-מחייבת.

ובכל זאת, אין באמת מדרג מדויק. בכל קבוצה קיים טווח מסוים של ניסיון, כשרון, רצינות. זה בסדר. אפשר ללמוד היטב בקבוצה מעורבת.

אל תתייחסו לסדנה כאל תחרות הכותב המצטיין או המלחמה על לבו של המנחה. זה לא יקדם אתכם. במקום זה, הקשיבו. מובן שתלמדו בעיקר מהמנחה, אבל גם העמיתים שלכם לקבוצה יכולים להיות מקור לידע, או לפחות לספק הזדמנות להתבוננות ומחשבה. אם מישהי קוראת טקסט מצוין, תלמדו ממנה. אם מישהו עושה טעויות שאתם כבר הותרתם מאחור, אתם יכולים לחגוג רגע את ההתקדמות שלכם, ואז לעזור לו.

ולמשך זמן הסדנה, מותר ורצוי ליהנות גם מהזכות לשבת בחברת עמיתים, ולפוגג מעט את הבדידות הכל-כך אינהרנטית לכתיבה.

5. שימו לב למשך הסדנה והשיעורים.

רוב סדנאות הכתיבה למבוגרים הן באורך של 6-12 השיעורים, אבל לא כולן. יש גם סדנאות מרוכזות של יומיים או שלושה (וגם יותר), וגם סדנאות שנתיות שנמשכות 25-30 שבועות. ברוב הסדנאות, משך הפגישות הוא בין שעתיים לשלוש.

ניסיתי את רוב סוגי הסדנאות בעצמי בעבר (חלק לא קטן מהן במסגרת כתבה שהכנתי פעם למוסף הארץ על סדנאות כתיבה). גיליתי שטווח הריכוז שלי לא עומד במפגשים של חמש שעות, שסדנאות אינטנסיביות של יומיים ממלאות לי את הבטריות עד תום, אבל אני מתקשה להתמיד אחריהן. ואף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי להתחייב לשנה.

מה אתם מעדיפים? מה טווח הקשב שלכם? האם אתם מעדיפים חוויה אינטנסיבית? לימוד יסודות לאורך תקופה מוגבלת? מסגרת ארוכת טווח? כל האפשרויות תקפות.

6. קחו את הסדנה ברצינות.

כדי להפיק את המירב והמיטב מסדנת כתיבה, היא צריכה להתאים לכם באמת.

לפני שאתם נרשמים, ודאו שאתם יכולים להגיע בזמן, כולל פקקים וחיפושי חניה, ושלא תפסידו שיעורים רבים מדי. פעמים רבות קושי בנגישות או בעמידה בזמנים יכול לפגוע משמעותית בחווית הלמידה שלכם, ולהפריע גם לשאר הקבוצה.

7. אל תשכחו לגוון.

למדתי כל כך הרבה מהמורה הראשונה שלי. אם הייתי יכולה, הייתי עדיין מסתופפת לרגליה היום. אלא שזה לא הסתייע, ואני התגעגעתי אליה זמן רב והייתי נחושה שלעולם לא אמצא מורה טוב כמוה. שלוש שנים אחר כך נקלעתי לסדנה אחרת, כמעט באקראי. לא מאוד אהבתי אותה, אבל להפתעתי קיבלתי שם כמה כלים משמעותיים ותובנות חדשות.

ואז היתה הכתבה ההיא שכתבתי במוסף הארץ. שמונה מנחים ומנחות שונים בשלושה חודשים. הם היו שונים לגמרי זה מזה, בסגנון, בתכנים, באווירה. ורובם היו מרתקים, ולמדתי מהם המון.

אחר כך היתה לי הזכות ללמד לצד כמה מנחים, או להתארח בסדנאות שהנחו עמיתים שלי. בכל פעם למדתי משהו חדש. תמיד.

אם מצאתם מנחה נהדרת, תישארו איתה זמן מה. אבל אלה לא נישואים, ומותר לכם לרחרח קצת בחוץ, וגם לנהל רומן עם מנחה אחר. בטוח שיהיו לו תובנות אחרות, סגנון משלו, ואולי הוא רק יחזיר קצת ריגוש לתהליך. גם זה חשוב. מורים טובים יעודדו אתכם לשפר את הכתיבה, בכל דרך.

אל תשכחו, הסדנה היא לא המטרה. היא תחנה בדרך אל הכתיבה. כשאתם מרגישים שלמדתם די לעת עתה, אל תהססו להפסיק ולהקדיש את הזמן שפיניתם לכתיבה עצמה.

אם קשה לכם לעבוד לבד, חפשו קבוצת כתיבה, או שתצטרפו לקבוצה עם הנחיה.

הסדנאות שלי נפתחות שוב באוקטובר הקרוב, בתל אביב ובזכרון יעקב. בואו.

אם כבר מיציתם את שלב הסדנאות, יש גם קבוצת עבודה שתספק מסגרת ותמיכה ואני מקווה שגם כיף.

פרטים אצלי: ronigelbfish@gmail.com, 0508345470

והעיקר, תכתבו. למרות כל מה שאומרים, מותר לכם לכתוב, אם תמשיכו, אתם תשתפרו, ויש לכם משהו להגיד.

(גם אם אתם עדיין לא יודעים מה ואיך. זה בסדר גמור.)

גן התענוגות הארציים, שירה גלזרמן

אמל"ק: התערוכה המופלאה של שירה גלזרמן מוצגת רק עוד יום אחד: מחר בצהריים. אל תחמיצו אותה.

סופרים מתלוננים לעיתים קרובות על שאחרי שנה או שנתיים הספר שלהם יורד מהמדפים ואז נשכח. לעומתם, אוהד נהרין אמר פעם שריקוד הוא אמנות שקורית ברגע מסוים ואיננה עוד, ועדיף להניח לה להתפוגג, ולא לצלם או להקליט אותה.

אי שם בין זה לזה נחה האמנות הפלסטית. חלק קטן נמכר ומוצג במוזיאונים או באוספים פרטיים, אבל הרוב המכריע של היצירות מוצג, ואז יורד, וזהו. נעלם.

וזה נכון גם כשמדובר באמנות מטלטלת, חשובה ונוגעת כמו התערוכה "גן התענוגות הארציים" של שירה גלזרמן, שמוצגת בגלריה P8 בדרום תל אביב (ממש ליד מערכת עיתון הארץ) עד מחר. וזהו.

אני כותבת על כך במידה של דחיפות, כי זו הזדמנות יחידה ואחרונה לעבור את חווית המפגש עם היצירה העצומה הזו, ואני רוצה שתלכו. שכמה שיותר אנשים ילכו.

גן התענוגות הארציים היא יצירה אחת, והיא מוצגת בחדר קטן אחד, ובכל זאת היא מכילה עולם שלם, במבט מפוכח, בכעס, בנדיבות, בחמלה.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ3.jpg
מגזרות הנייר השחורות של גלזרמן יפהפיות ממש, ובמבט ראשון הן פסטורליות ורכות, כמעט דקורטיביות. אבל חוסר הנוחות מתגנב אל הצופה. פניה המוזרות של הילדה המתנדנדת עוטות ככל הנראה מסכת אב"כ. משהו יפהפה תלוי במהופך ממול, ורגע אחר כך מתבהרת דמותו של פיל שנשחט בידי סוחרי שנהב.

וכך הולך החדר הקטן ומתמלא אסונות וזוועות ותחושה אפוקליפטית אפלה. אבל ביניהם משובצים גם רגעים עדינים, אדם מחלץ סוס מהמים. האם זו התעללות או הצלה? מישהו אחר נושא ילד בידיו, מציל אותו משיטפון.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ.jpg
וכל הזמן היופי הזה. שרידי שריפת היער הם צללית עוצרת נשימה ומושכת לב, דב לבן, מגזרת הפוכה, מזכיר את הפשרת הקרחונים בקטבים. אט אט משוטטים בגלריה הזעירה, שמאפשרת לצופה להתעטף ביצירה במלואה ולשהות בה במלואו. לפענח בסבלנות את התחרים העדינים שרקמו יד אומנית דקדקנית, ואמנית רכת לב.

לשירה גלזרמן יש הרבה דברים קשים לומר על הנזק שגורם האדם לעולם, אבל היא לא שוכחת לרגע שהאדם אף הוא חלק מהעולם. היא לא סולחת למין האנושי, אבל גם חומלת עליו. בכך היא מקיימת את התפקיד התובעני המתמשך וההכרחי של אמנות, שלא לוותר לרגע על המורכבות.

ירידת התערוכה נאמנה באיזה אופן מוזר למסר העדין שלה לגבי טביעת הרגל של האדם בעולם. היא תפסה מקום לזמן מה, וכעת היא מסתלקת. כמו הריקוד של נהרין, שנוצר ומתפוגג באותו רגע ממש.

ובכל זאת, לא. לא כך זה צריך להיות. ראוי שהיצירה היפהפייה הזו והמסרים המורכבים שלה יוותרו בעין הציבור. שאיזה מצנט יציב אותה בחלל ציבורי, או טוב יותר, שארגון חברתי בעל מסרים דומים (גרינפיס?) יציג אותה בתצוגת קבע במשרדיו. אולי מישהו יירתם לכך – החברה להגנת הטבע, החברה למתנ"סים או המשרד לאיכות הסביבה. חדר כזה שאנשים באים והולכים ממנו, אנשים שיוכלו עוד שנים רבות להמשיך להתייסר בכאב ולהתענג על היופי של גן התענוגות הארציים.

https://www.facebook.com/events/199896840814022/

כותבים בפיג'מות – סדנת כתיבה מקוונת, ועוד

אתמול בבוקר תלמידה לשעבר כתבה לי הודעה. שני חברים מהקבוצה שלה הגישו סיפור לאנתולוגיה. שעה אחר כך היא עדכנה: עוד אחד הגיש!

שאלתי אותה מה איתה, והיא מיד פצחה בשיחה על מזג האוויר הנפלא בחוץ. הזכרתי לה שמזג האוויר כל כך נפלא שהגפן בחצר הפכה למיץ ענבים באופן עצמוני, והתעקשתי לשמוע למה היא עצמה לא מגישה.
היא התנצלה עד עפר. היא עסוקה מדי בעבודה על הרומן שלה.

זה החלום. בדיוק מה שאני רוצה לשמוע מהתלמידים שעברו אצלי בסדנאות. שהם כותבים. והאמת היא שאני באמת שומעת את זה כל הזמן. יש לא מעט תלמידים לשעבר שכותבים באופן רצוף.

כמו זאתי החמודה מאתמול והחברים שלה, המכנה המשותף של רבים מהם הוא שהם ממשיכים לעבוד בקבוצות.

הם למדו אצלי סדנה, לפעמים גם שתיים או שלוש, ואחר כך המשיכו לעבוד עם חלק מחברי הקבוצה שלהם. אני יודעת על תשע קבוצות כאלה, ועוקבת אחריהן בסקרנות ועניין.

(אגב, הקבוצה הזו מכנה את עצמה בשם מכונן האגו "רוני תמיד אומרת". אני מרוצה)

מתוך 17 התלמידים שלי שהשלימו כתבי יד עד היום, 15 משתתפים בקבוצות האלה.

הסטטיסטיקה, אומרים, לא משקרת. אפילו זאבים נודדים בלהקות, וגם כותבים מתבודדים יכולים להרוויח משהו מקבוצת עבודה קבועה.

603705994-Writing-Quotes-writing-34125853-358-358.jpg

אבל לא לכולם יש אפשרות כזו. לרבים אין זמן לצאת בערב לקבוצות, הם לא מכירים מישהו מתאים, גרים במקומות מבודדים, או אפילו בחו"ל, לא תמיד קל למצוא עמיתים שיש לך איתם שפה משותפת מספיק כדי לעבוד יחד.

אחרי הרבה שנים של פניות ובקשות של תלמידים לשעבר מהארץ והעולם, פתחתי לפני שלושה חודשים את קבוצת העבודה המקוונת הראשונה שלי. בחשש, אני מודה. המפגש האישי, פנים אל פנים, חשוב לי. לא ידעתי אם זה יעבוד.

אבל ניסינו. נפגשנו בשעות הערב, כל אחד בבית שלו, עם כוס תה או קפה או יין.
באנגליה, בפורטוגל, בדרום, בצפון. כל אחד מצא לו פינה נוחה בבית או בחדר המלון או בחתונה או בהופעה (כן כן, היו גם כאלה).

כתבנו, דיברנו. זו לא היתה סדנה במובן הרגיל. נתתי תרגילים למי שרוצה, אבל רוב האנשים עבדו על סיפור או רומן.

המטרה היתה פשוט לספק מסגרת מתמשכת לכתיבה.
התוצאה: כולם כתבו, כל הזמן.

נכון, הם יכולים לכתוב גם בלי הקבוצה. כולם יכולים. אבל לא כולם מצליחים. במסגרת הזו כולם הצליחו. מי שהתקשה ביקש עזרה, וקיבל – ממני, מהמשתתפים האחרים. אף אחד לא נשאר לבד.

האמת היא שלא התכוונתי להמשיך, אבל חברי הקבוצה ביקשו מחזור נוסף. יש בו עוד כמה מקומות. הרישום ממש עכשיו.

אנחנו נפגשים בימי ראשון, בשעות 20:30-22:30, בתוכנת זום.

(ההתקנה והתפעול פשוטים להפליא.)

תאריכים 10.6, 17.6, 24.6, 1.7, 8.7, 29.7, 5.8, 12.8, 19.8, 26.8

מחיר 1170 שקל, עד שלושה תשלומים.

(משתתפים מחו"ל פטורים ממע"מ)

מוזמנים להצטרף אלינו 🙂

רישום כאן: https://secure.cardcom.solutions/e/lIj

מעדיפים סדנה, פנים אל פנים? אז יש רק אחת הקיץ, בתל אביב. ארבעה מפגשים, אחת לשבועיים:
רביעי, 19:30-22:00, אחת לשבועיים.

תאריכים 13.6, 27.6, 11.7, 25.7

מחיר 1200 שקל, עד שלושה תשלומים.

רישום https://secure.cardcom.solutions/e/lRA

 

מסירות ומאבק, על הכתיבה של פיליפ רות

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:

"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."

"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שנפטר אתמול.

אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

 ppp.jpg

 

בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

ppp3.jpg

 

"שום דבר רע לא יכול לקרות לכותב. כל דבר שקורה הוא חומר לכתיבה."

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

 ppp4.jpg

 

קריאה וכתיבה

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

ppp1.jpg

 

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

 ***

 

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

whywriteroth

 

 

 

 

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

זקנים כמו חתולים

לפני עשר שנים חלמתי שהסופרת האהובה עלי הלכה לעולמה. קמתי בבוקר וכתבתי בבת אחת סיפור. מאז הוא יושב אצלי במחשב, ומתברר שמעולם לא פרסמתי אותו, כאן או בכל מקום אחר.
הבוקר לא הצלחתי לכתוב אז קראתי סיפורים נשכחים. כשהגעתי אליו חייכתי. כשסיימתי כבר לא חייכתי בכלל. הסיפור הזה, על זקן סנטימנטלי ומתוק, מכוסה אבקת סוכר מורעלת. מסתבר ששוב כתבתי סיפור אימה בלי לשים לב. 

(היום הייתי כותבת אותו אחרת לגמרי, אני אומרת לעצמי. מינונים אחרים של קיטש ואימה. כדאי לשכתב אותו קצת, לא? אולי. אבל לא היום. היום הוא עירום.)

שלום חמודה'לה שלי, שלום לך. כמה טוב שבאת, בואי תני נשיקה לסבא. רק תורידי את המגבעת המצחיקה הזו, שנראה את העיניים היפות שלך. למה צריך להסתיר עיניים יפות כל כך? נו, נו. תראו איזה נכדה יפה יש לי. שרה, שרה'לה, בואי תראי איזה נכדה יפה, המיידלע שלי. נו, תראי מה זה. פתאום השיער שלה קצר ושחור. את זוכרת איך באה לפה בשנה שעברה עם תלתלי זהב, חמדה לעיניים? זה מה שנתן לה האל, והיא קוצצת ומשחירה. נו מה את אומרת על זה? כואב הלב, כואב הלב.

בלי הכובע והשחור הזה על הציפורניים את עדיין הנכדה היפה שלי, אה? אה? בואי לסבא. עוד חיבוק קטן, כמה התגעגעתי אלייך. מה שלום כולם בבית? מתי האמא היקרה שלך תיזכר באבא הזקן שלה ותבוא לפה קצת?

אני יודע, אני יודע. היא עסוקה. את לא צריכה לעשות בשבילה תירוצים, מיידלע. אני יודע שהיא לא אוהבת לבוא לפה. מי אוהב זקנים? אפילו הזקנים לא אוהבים זקנים. תאמיני לי, כל אחד פה קם בבוקר נמר צעיר, ופתאום הגוף כואב לו מכל עבר והוא תופס שכולו מוקף בזקנים. אפשר להשתגע. בגלל זה כל כך טוב שאת באה. יש שמחה בעיניים, ילדה יפה שלי.

בואי, נשב בפטיו בחוץ. שמש טובה היום וכל הזקנים כמו חתולים בשמש. תסתכלי מה זה. קצת כמו חתולים מתים בשמש, לא? אני כמובן מתלוצץ, אל תיבהלי ממני. מה נשאר לזקן כמוני חוץ מנכדה יפה וקצת הומור? חוץ מזה אני עוֹיבֵר בּוּטְל, לא טוב בשביל שום דבר. עוד הייתי טוב בשביל החברה הזו שהיתה, הגיברת הנחמדה שלי, אבל עכשיו גם זאת איננה. איך שאנשים הולכים ככה מהר, לא הייתי מאמין. סבתא שלך עוד עשתה יציאה מכובדת, דרמה, בתי חולים, מכשירים. נתנה לי זמן להפרד. ודווקא הסופרת המפורסמת הסתלקה מהעולם בשקט, משעממת. הלכה לישון ולא קמה.

אף אחד לא שם לב. אם לא הילדים שלה ואיזה כתבה-שתיים בעיתון אף אחד לא היה יודע שהלכה בכלל. אפילו פה הצוות לא הזכיר אותה, מסכנה. כל כך רצתה שידברו עליה, ושום דבר.

אז הנה, היום אני אספר לך עליה. המורה לספרות שלך תהיה מרוצה מאוד, שכן הסבא שלך יודע על הגיברת הסופרת דברים שאף אחד לא יודע. כמעט שנה שלמה היינו ביחד, את יודעת, הספקנו כמה וכמה עניינים לדבר בינינו. סיפרה לי הרבה מאוד על החיים כסופרת בארץ ישראל. לא שלאגר גדול. בכלל לא שלאגר. כסף אין בזה, את יודעת. אני מקווה שהסיפור הזה יוציא גם לך את הג'וקים שמתרוצצים שמה, בראש שלך.

         בואי, תורידי את הכובע, שימי פה על השולחן. אני לא יכול לדבר אל התיתורת הזו. כובע של גבר, את יודעת מיידלע? אני רק רוצה לראות את העיניים היפות של הנכדה המתוקה שלי. יש לך כבר חבר, בובלע? עוד לא? אולי אם תורידי את השחור הזה בציפורניים. בחורים לא אוהבים דברים כאלה, את יודעת. בחורים אוהבים שתהיה בחורה עדינה, מנומסת. ככה, נורמלית. את יודעת.

         טוב, טוב. הנה אני מפסיק. את יודעת שרק את טובתך אני רוצה, אבל מה אני יודע? העולם משתנה, ואני איש זקן. תיכף כבר לא פה. את יודעת מה את עושה. תמיד היית ילדה חכמה.

         את צריכה לדעת הכל על הגיברת הסופרת? אני אספר הכל. למה אני קורא לה כך? סתם, שם חיבה שכזה. היה מצחיק אותה שאני הייתי מדבר ככה. אבל אני מאוד מכבד אותה, שתדעי לך. מאוד מכבד. אישה ידועה, מכובדת. סופרת מפורסמת היתה. הוציאה יותר משלושים ספרים ועוד כמה של שירה. דקים דקים כאלה. עשרים-שלושים מילה בעמוד. את יודעת שיש איזה פרופסור שכותב עליה עכשיו עבודה גדולה באוניברסיטה? הוא לא בא לפה לדבר איתי. תאמיני לי, מיידלע, העבודה שלך תהיה יותר טובה משלו. מה שאני אגיד לך אף אחד לא יודע. זו האמת. לסבא שלך יש אף של סויחר, וסויחר יודע להגיד כמה הסחורה שווה. אפילו כל העולם יעמוד ויגיד שווה, סויחר יודע אם כן או לא. זה האף, או שנולדים איתו או שלא. אי אפשר ללמד את זה.

         איך הכרנו? או, זה מי זוכר. פה הכרנו. ישבנו, דיברנו, הכרנו. מה יש לדבר. אנשים מדברים כאילו חשוב איך מכירים, כאילו קשה להכיר. נו, הולך בעולם, עיניים פקוחות, מתבונן, מכיר אנשים. אם יש מישהו נחמד, צריך להגיד שלום. לא להתבייש. את יכולה ללמוד את זה מסבא שלך, מיידלע. אני לא הייתי אף פעם יפה כמוך, אבל בחורות תמיד היה לסבא. מדבר לכל אחד יפה, מחייך, וזה הכל. זה הכל מה שצריך.

         אז ככה הכרנו, והתחלנו לדבר הרבה מאוד, על הזיקנה, על כמה קשה שהעולם שלך הולך ומת ואתה נשאר לבד. קצת מיותר. הבינה יפה מאוד שדיברתי איתה על הסבתא שלך, איך שהיתה חסרה לי אחרי שנפטרה. היתה טובה מאוד אלי, אין מה להגיד.

אחרי כמה זמן אמרה שיש לה רגש מיוחד אלי. דיברה יפה, תמיד. מצא חן בעיני שלא אמרה "אהבה". אהבה מילה שמשתמשים בה הרבה, קשה להרגיש מה יש בפנים. היא אמרה "רגש מיוחד, רגש רוטט". נחמד מאוד. הרגשתי שיש שם משהו אמיתי במה שאמרה, והיא היתה נחמדה ואני לבד פה בלי סבתא. שמחתי, מה יש לומר?

         אז היינו אוכלים ביחד ומטיילים פה באחוזת הזקנים אחר הצהריים, משוחחים. משחקים רמי עם ההונגרים מהקומה הראשונה פעמיים בשבוע. היא לא ידעה להפסיד, היתה עושה פרצופים, כמעט לא רצו לשחק איתנו יותר. בכל פעם הייתי צריך להרגיע אותה. שו, שו, די. ממשחקים לא צריך לעשות כזו מהומה! אז הפסדת, נו. רמי!

         היא אמרה שככה היא. יש לה תשוקה להכל. אפילו לרמי. בהתחלה שהכרנו היתה כותבת כל הבוקר. אני הולך לארוחת בוקר ואני אוכל לבד. הגיברת עסוקה מכדי לרדת לאכול איתי. מה אני אגיד? לא מצא חן בעיני בכלל. תראי לי גבר שרוצה לאכול לבד ארוחת בוקר. הייתי הולך ודופק אצלה בדלת להזמינה. בנימוס. בכל בוקר. היא היתה פותחת לי, לובשת כותונת שינה ושערה פרוע, ואומרת שאי אפשר, שניפגש אחר כך.

         יום אחד אמרה לי: "תראה, יעקב. בשעות הבוקר אני מבקשת שלא תפריע לי לכתוב."

         נעלבתי. אודה ולא אבוש. ברגע הראשון רציתי לסובב לה הגב וללכת. סבתא שלך, עליה השלום, לא היתה מדברת ככה עם שום אדם.

         אבל עשיתי כאילו לא שמעתי. בלעתי את גאוותי. שאלתי: "ומה גברתי כותבת בבוקר?"

         "שירים," ענתה לי. שירים! נניח היתה אומרת ספר, נו שוין, אולי הייתי עוזב אותה שם לנפשה ולא מטריד עוד. אבל שירים? וקראתי כמה שירים שלה. את קראת, מיידלע? נו, אז תביני אותי שאני אגיד ששום דבר אי אפשר להבין משם! מילים אחת אחרי השנייה לא מתחברות לשום דבר. כאילו בחרה מהמילון מילה פה מילה שם והדביקה חמש-שש בכל שורה, וזהו. בשביל זה אני צריך לאכול לבד? זה לא נראה לי, אבל אני חשבתי שאני לא אגיד לה ככה. אני אצליח להביא אותה לארוחת בוקר בנימוס, בנחמדות. כמו שגבר יכול לעשות, שאשה תרגיש טוב ותבוא אחריו. ככה עשיתי עם סבתא'לה, והיא היתה גיברת מאוד יפה ומבוקשת כשהיינו צעירים. שתדעי לך.  כולם אמרו שאני בחור בר מזל שהיא הסכימה לצאת איתי. אבל אני ידעתי לעשות שתרגיש טוב. להגיד מילה טובה על השמלה והשיער, להסתכל בעיניים. בחורות לא צריכות יותר מדי. וכשהן בנות שמונים ושלוש צריכות עוד פחות.

         אז אני התחלתי ככה מחזר אחריה. בבוקר עובר בחדר שלה, דופק בעדינות פעם-פעמיים והולך. שהיא פותחת יש על הרצפה ואזה קטנה עם זר של שניים שלושה פרחים. ורד יפה בניילון עם סרט. תמיד ורד אדום. זה הצבע שבחורות אוהבות, מאז ומעולם אהבו.

         יום אחר שמתי שוקולד, יום אחר כך איזה ספר שאמא שלך הביאה לי ולא היה לי כח לקרוא. והיא עוד אוהבת לקרוא, אוהו, כמעט כמו שאוהבת לכתוב. שמתי לה. עם פתק בכל פעם. "בוקר טוב, אני אחשוב עלייך בארוחה."

         נו, נו. מה את יודעת. אחרי שלושה-ארבעה ימים פתחה את הדלת. לבושה יפה בשמלה אדומה ומסורקת היטב. הלכנו אנגז'ה לחדר האוכל ואני בעננים שלא צריך לאכול לבד. אנשים הסתכלו, דיברו. אנחנו היינו זוג יפה, את יודעת. מאז כל בוקר אכלה איתי. פשוט מאוד. לא התווכחה יותר ולא הייתי צריך לבזבז עוד כסף על ורדים ושוקולדים. טוב מאוד, לא היה לי עוד הרבה רעיונות מה להביא.

         התחילה לכתוב בצהריים, כשאני הייתי ישן. אחר הצהריים יצאנו לטייל והיא מקריאה לי את השירים. בהתחלה הייתי מאוד גאה. שתדעי לך שהיא מפורסמת מאוד, עוד מזמן שאני וסבתא שלך הגענו לישראל היא כבר היתה שֵם דבר. אני לא הכרתי הרבה, אבל סבתא שלך היתה קוראת את הספרים שלה. אני סיפרתי לה. זה הרי כבוד בשבילה שאשה חכמה וטובה כמו סבתא אהבה את הסיפורים שלה. אני, את האמת אני אומר לך, גם את הסיפורים לא הבנתי כל כך טוב. מתחיל יפה, תמיד, ומשהו מעניין, אבל אין סוף. אין שום דרמה. בסוף מישהו עושה משהו לא חשוב וחושב. נו, אזוי. כל היום אני עושה דברים לא חשובים וחושב. לפעמים אני אפילו עושה צרכים, סליחה שאני אומר לך ככה, וחושב. אז מה, צריך לכתוב על זה סיפור? סיפור צריך שיהיה לו סיפור, לא?

         אז לאט לאט אני התחלתי לא להגיד לה כמעט כלום. היא היתה קוראת ואני אמרתי "נחמד מאוד". לא הוספתי על כך דבר, גם כשחקרה אותי. נחמד מאוד. היא לא אמרה דבר, כמובן. היה לה גאווה גדולה לגברת. הפסיקה להביא סיפורים. ניסתה שירים. פה אני הייתי דווקא כנה איתה, אני מאוד גאה בזה. אנשים אין להם אומץ להגיד למשוררים שאיש אינו מבין את השטויות שהם כותבים. אז אומרים מילים כמו "נשגב" ו"פיוטי", ככה היה כתוב על הגב של אחד הספרים שלה. מילים שאיש אינו מבין גם כן. זה מתאים לשירים. אמרתי לה שאיש אינו מבין אותה. נו, את יכולה לתאר לעצמך מה קרה. היא נעלבה מאוד. שבוע שלם אני בכל בוקר אצלה בדלת והיא שוב לא פותחת.

         כבר חשבתי שיותר טוב שאוותר ודי, יש עוד הרבה נשים נחמדות כאן, את יודעת, אבל בסוף פתחה יום אחד ואמרה: "יעקב, אנחנו צריכים לדבר. אני מאוד נפגעתי." חשבתי לעצמי שאם כבר נפגעה וכבר יודעת מה אני חושב, מוטב שאומר לה את כל השאר גם כן. ואמרתי לה.

         שאלתי כמה כסף היא מרוויחה מספר. אמרה שזה "לא ממין העניין". אבל אני הסברתי לה שכל דבר שבין אנשים עובר ומשלמים עליו הוא קודם כל סחורה, ובסחורה אני מבין דווקא. התווכחה, אבל בסוף אמרה לי כמה.

תאמיני לי, מיידלע, את לא רוצה לשמוע את התשובה שלה.

כל כך מעט כסף! והיא מפורסמת, ובעיתונים כתבות עליה בכל פעם שמפרסמת ספר, וקיבלה פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. פרס ראש הממשלה! ואין כסף לאכול. גרה פה מהכסף של הילדים שלה. בושה. מי רוצה ליפול על הילדים שלו בזקנתו? אוי ואבוי לי.

אז הסברתי לה הכל. איך סבתא שלך ואני ניהלנו חמישים שנים מכולת, וגם שהיה רע מאוד בארץ אנחנו הסתדרנו. בלי סנטימנטים, בלי רומנטיקה של אמנות. אנחנו היינו צריכים להאכיל את אמא שלך ואת האחים התכשיטים שלה שלא באים לבקר. אולי פעם בשבוע-שבועיים בקושי. אבל לא נדבר על זה, את לא אשמה מיידלע יפה שלי. כל כך יפה את מקשיבה, ממי קיבלת את זה? לא מאמא שלך, אני יכול להגיד לך. היא אף פעם לא הקשיבה לאף אחד. ותראי מה קרה לה. תראי. אשה צריכה לדעת להקשיב.

הגיברת הסופרת, היא הקשיבה לי יפה מאוד בפעם הזאת.

אמרתי לה הכל על המכולת. איך מזמינים מה שאנשים אוהבים, ומסתכלים איך הם לוקחים מפה או משם ומסדרים מחדש, שיהיה קל למצוא. שישימו לב מה שחדש. אפשר לתת קצת מדי פעם אפילו בלי כסף. אולי חתיכה קטנה של חלבה או סוכריה על מקל לילד. הייתי שם את זה במדף עץ שהיה מתחת לקופה הרושמת ונותן בהפתעה. וככה אנשים מרגישים טוב, אבל כל שאר הסחורה משלמים, ומה שלא קונים, לא צריך שיהיה במכולת.

תראי, אם מגיע הספק של תנובה בכל יום ושם שלושים קוטג' וקונים עשרים וחמש קוטג', אז כל יום צריך לזרוק חמש קוטג'. אז מה, לזרוק? לא! קודם האשה עושה מחמש קוטג' פשטידות וכריכים לילדים, אחר כך קצת נותנים צדקה את מה שכבר עבר זמנו, ואז אומרים לספק של תנובה בהחלטיות שקוטג' לא צריך כל כך הרבה. עשרים וחמש מספיק.

הוא מתווכח, בטח שמתווכח. הוא מכר לי בכל יום שלושים קוטג', הוא רוצה למכור יותר. לא פחות. לא יוותר בקלות. אבל גם אני לא. אצלי לא תלך סחורה לפח סתם. כואב הלב.

את כמו החמש קוטג' הזה. אמרתי לה. נשאר על המדף.

גם היא התווכחה, הסופרת. כמו הספק של תנובה. אמרה שאמנות זה לא סחורה. אמנות עושים בשביל הנפש.

"אז לא צריך שיקראו?" שאלתי.

"גם אם לא יקראו, אכתוב!" השיבה.

נו, חייכתי לי. "אז למה לטרוח לשים בספר בכלל? תכתבי ודי! למה להטריח את הבריות שיקנו?"

אני יודע שאת אוהבת את הספרים שלה. ויש לי הרבה כבוד, היא היתה גברת מאוד מכובדת. אבל באותו היום… כמו אשה מהשוק היא דיברה. גועל נפש. יפה מצדי שאני בכלל דיברתי איתה אחרי זה. תאמיני לי, לא הגיע לה. אבל אני סלחתי. אמא שלי תמיד אמרה שמי שסולח יש בו אצילות, ואני השתדלתי. זה לא היה קל, אבל השתדלתי. אמרתי לה שאני לא אזכור את המילים הקשות שלה. אני רק אומר את האמת. היא עצמה הלא ביקשה לדעת!

"הסחורה שלך אולי טובה, אולי אפילו סחורה מובחרת, שופרא דשופרא, אבל עובדה שלא רוצים לקנות." ככה אני אמרתי לה.

זה היה קשה לה, אפשר היה לראות. אני לא אשקר. כאב לי שהיא היתה עצובה ככה. ימים שלמים לא יצאה מהחדר, ושיצאה לא היתה אותו הדבר. לקח אולי שבועיים עד שחזרה לאכול איתי ארוחת בוקר. אבל עכשיו לבשה שמלה ככה, בלי לגהץ, ולפעמים באה בשיער פרוע. אני לא אמרתי שום דבר, את יודעת שאני אדם מנומס ונוח לבריות, אבל היה לא נעים. לא נעים. אנשים מסתכלים וכולם יודעים שהיא ואני, כמו שאומרים, זוג. זה לא נראה טוב. במקום להגיד קניתי לה במתנה שמלה חומה נחמדה בעיר, אבל היא לא לבשה אותה אף פעם. אף פעם.

ובכל זאת השלושה חודשים האחרונים שלה היו מאוד נחמדים. טיילנו הרבה. לא דיברה כל כך הרבה כמו פעם, התנהגה יותר כמו סבתא שלך. שקטה, צנועה. לי היה נעים מאוד. לא דיברנו עוד הפעם על הספרים, ואני שמחתי. לא היה לי נעים לראות אותה מצטערת ככה. שאלתי פעם או פעמיים בנימוס אם כתבה איזה שיר, אבל היא אמרה שהיא כבר לא מבזבזת את הזמן שלה על זה, ואני שמחתי. אנחנו כבר זקנים, צריך ליהנות מהחיים, לא להסתגר בחדר ולכתוב. בילינו יפה, ואז בוקר אחד באתי, לא פתחה. קראתי למנהל ומצא אותה. בלילה מתה.

אמא שלך לקחה אותי להלוויה. היה נחמד מאוד לשמוע את כל האנשים האלה שדיברו דברים יפים על הקבר שלה. כולם אמרו כמה שאהבו אותה, ואני, כל הלוויה עמדתי שם וחשבתי – אם כל כך הרבה אהבו אותה, למה קנו כל כך מעט ספרים?

גם את כדאי שתחשבי טוב טוב. אמא שלך אומרת שאת כותבת סיפורים ושירים. זה תחביב נחמד, מיידלע, אבל תזכרי את הקוטג'. תזכרי את הקוטג'.

ותסדרי את השיער והציפורניים עוד הפעם, חמודה'לה. את ילדה כל כך יפה. כואב הלב, ככה לקלקל משהו כל כך יפה.

11 הדברות וצרות אחרות (ניוזלטר חדש)

לקבלת הניוזלטר ישר למייל: https://nabu.ravpage.co.il/newsletter

 

שלא תגידו שלא אמרתי – יום כיף לכותבים, 23.4.208 (זה ממש תיכף) בהמשך.

אתם לא תאמינו מה יקרה פה. אני לא מתכוונת לכתוב אף מילה על נקיונות או על פסח או על שי לחג. כלום.

במקום זה נדבר על עמוס עוז והנרי מילר, על סיפורים שמתנהגים כמו חתולים ואיך לעשות להם את המוות, נספר על אסופת סיפורים שמחפשת (אולי, הלוואי) בדיוק את הסיפור שלכם, ונסיים בתרגיל כתיבה.

וגם הוא לא יעסוק בפסח, נקיונות או שי לחג. נסים ונפלאות, אני אומרת לכם.

אבל כן נדבר על האביב. ועל חתולים. ממש קצת, מבטיחה

אביב עכשיו. העונה הכי קצרה ויפה בשנה, כולה התחלות. חתולים מייללים בחצרות, תפרחות הורסות את הלב בחוצות ובני נוער מאוהבים עושים בעיות.

והכתיבה באה. שומעים אותה? היא באה לכולם. אפילו אליכם. החתולים עשו רעש, אז לא הבחנתם עדיין ברחש ציפורניה על דלת הנפש. שימו לב, הימים מתארכים. קחו את כל האנרגיה המתפרצת הזו אל הכתיבה.

הגיע הזמן להתחיל משהו חדש.

 

בטוח יש לכם איזה רעיון. או שיהיה, אם תחשבו על זה קצת

בראשית בא רעיון. אולי קטן, אולי גדול. קשה לדעת מה יש בו ולאן הוא ייקח אותנו. תראו, למשל, כמה יופי יש בדברים של עמוס עוז:

"אם זה לא מתחיל לבעוט בי בבטן, מבפנים, בעיטות לא רצוניות, סימן שזה לא חי. רק כשאני מתחיל לקבל בעיטות מבפנים אני יודע שזה חי. וזה עוד לא אומר שלא תצא מפלצת. יש יותר גרידות והפלות מאשר לידות. המון דברים אני מתחיל ולא גומר. או כשהולך לי קל מדי או קשה מדי או כשזה גדול עלי. כבר קרה לי שהתחלתי משהו ואמרתי: את זה אני מעביר, בכל הכבוד הראוי, לדוסטוייבסקי או לפוקנר. זה לא בשבילי, אני לא יכול להרים את זה. כמו חיפושית זבל שגלגלה כדור חרא גדול מדי והיא כבר לא יכולה לדחוף אותו. אז אני מאושר מהכדור, אבל אני לא יכול לעשות בו כלום. הוא גדול עלי."

(מתוך ראיון להלית ישורון בכתב העת חדרים)

עוז כבר היה סופר ותיק כשהתקיים הראיון, אבל הוא נשמע כאילו הנסיון שצבר כלל לא רלוונטי מול התנופה והעוצמה והאמת שגלומים מראש ברעיון. הוא לא שולט בו, רק מניח לו לצמוח ומנסה לגלגל אותו, בתקווה.

ובכל זאת, הוא יודע לזהות את זמן ההבשלה של הרעיון, להניח לו לגווע אם כך נגזר, להרפות מהרעיונות הלא נכונים. לעשות הכל לאט לאט, בענווה. ובתנאי שלא מדובר בכדור חרא גדול מדי.

וזה, בדיוק זה, עליו אני רוצה לדבר. כי אני מסתובבת כבר ארבע שנים עם כדור ממש גדול.

(זהו, לא יכולה עם המילה הזו. למרות שהדימוי נפלא.)

כבר סיפרתי עליו פה ושם לאנשים. אמרו לי שהוא גולמי. אמרו שהוא גאוני. אמרו חסר טעם. אמרו שנולד מת. מבוסס מדי על עלילה. מבוסס מדי על רעיון. מבוסס מדי על דמויות.

וכבר נטשתי אותו פעם ופעמיים ושלוש. שכחתי ממנו לגמרי. ובכל פעם מחדש אני משפילה יום אחד מבט ומוצאת אותו שם שוב, מונח למרגלותיי, מתבונן בי בציפייה. כמו חבר לשעבר שלא מבין רמזים. כמו חתול רעב באביב. הוא תמיד חוזר.

מכירים את 11 הדברות של הנרי מילר לכותבים?

 

שווה לכם לקרוא את כולן. הן מעניינות, למרות ובגלל שאף אחד לא באמת יודע למה הוא מתכוון בשישיתאבל הראשונה, אני מאמינה בה. אני משתדלת מאוד לעבוד ולחשוב רק על פרויקט אחד בכל פעםובכל זאת, השבוע כבר נכנעתי והבטחתי לרעיון הישן-חדש הזה שהוא הבא בתור.

הוא שמח, הרעיון שלי. טיפשון תמים שכמותו. אין לו מושג איזה מסלול מכשולים חסר רחמים אני מתכננת לו. כבר נטשתי שלושה רומנים אחרי כמה עשרות אלפי מילים, ומאז למדתי לבחון כל רעיון חדש בחשדנות, כמעט ברשעות.

אלף נסיונות ושאלות הכנתי לו. לא די בכך שהתשובות יהיו נכונות, הוא חייב לענות מהר, ולהפתיע אותי – והוא חייב לסרב לענות בדיוק על השאלות הנכונות, להשאר מסתורי דיו כדי שלא אאבד בו עניין.

אם יעבור את המבחנים האלה, אבלה זמן מה עם הדמויות המרכזיות. אנסה להכיר אותן, למצוא משהו שאפשר לחבב, ומשהו אחר לתעב. אבחן את שפתן ואת קולן. אחר כך אערוך תחקיר פתוח וסקרני בחיפוש אחרי דרכים חדשות להרחיב את הסיפור. ורק אם הגענו עד כאן בשלום, אתחיל לכתוב פתיחות.

לא אחת, לא שתיים. פתיחות רבות. עד שאמצא את האחת. אולי היא תהיה פיוטית ואולי חצופה, אולי מהורהרת ואולי מרגיזה, אולי בגוף ראשון ואולי בשלישי. (סיכוי נמוך מאוד שנבדוק גם את הגוף השני.) אולי בעבר ואולי בהווה. אולי ביחיד ואולי ברבים. ועוד ועוד נסיונות, אין לדעת כמה. תמיד יותר מכפי שחשבתי שאכתוב, יותר מכפי שרציתי. אני עצלנית, ובכל זאת, אין להפסיק עד שמוצאים את הפתיחה הנכונה.

ואז, אולי, אכתוב אותו.

 

ואתם?

אם גם לכם יש רעיון לרומן, או אולי נובלה, אני מזמינה אתכם למפגש חד פעמי שבו נוכל לעבור את התהליך הזה יחד – אני, אתם והרעיון שלכם.

ב-23 באפריל נערוך יום עיון – יום כיף לכותבים – ובו אלמד את כל הטכניקות האלה, שלמדתי מסופרים ומספרים, ממורים ותלמידים. מהרבה יותר מדי ספרים שלא המריאו – ומהשלושה שנכתבו עד תום.

בארבע הרצאות שיתקיימו בזו אחר זו, עם הרבה קפה וחברה טובה, נלמד איך מתחילים רומן.

גם הפעם רחלי לביא הנפלאה מפיקה את האירוע ומובטח שיהיה נח ונעים. מוזמנים להצטרף. כל הפרטים כאן:

 http://www.nemi.co.il/writing_a_novel

 

הזמנה לכתיבה:

היה יהיה היא אסופת סיפורים שנתית שמוציאה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. בימים אלה ניתן להגיש סיפורים למהדורה העשירית של האסופה, שתצא בסוכות. וזו לשון ההזמנה:

זו השנה העשירית שאנחנו מזמינים אתכן ואתכם לשלוח לנו סיפורים. אורקים המטיסים חלליות, ערפדים חוזרים בזמן להרוג את נפוליאון השלישי, קורות היצורים הקטנים שחיים בחור המנעול – כולם יתקבלו בברכה. שלחו את הסיפורים לעורך האסופהאהוד מימוןתאריך אחרון למשלוח – 20.5.2018.

לפרטים נוספים בנוגע לאופן ודגשים להגשה- כאן.

 

ולפני שנפרדים, תרגיל:

חשבו על משהו שאתם לא רוצים לעשות בשום אופן. אולי זה דבר קטן: לשלם חשבונות. להחזיר טלפון. ואולי זה משהו גדול: לעבור דירה. להתפטר. לסיים מערכת יחסים.

כתבו עמוד אחד על דמות שעושה בדיוק את הדבר הזה. אולי כמוכם, בחוסר רצון, ואולי מתוך התלהבות. כך או כך, היא עושה.

 

חג שמח 🙂

בלי מתנות. בלי הפתעות. רק כתיבה, ישר למייל.  https://nabu.ravpage.co.il/newsletter

 

שתשרף הצנזורה: אכזבתי את \ נעם פרתום

הקדמה קצרה ועצבנית

מאז שיצא ביחדנס של נעם פרתום, מתחוללות סביבו מהומות. תמיד קשה להוציא ספר, אבל נדמה לי שהסיפור הזה קשה יותר. והמהומה הכי מרגיזה נוגעת למהדורה השנייה של הספר, שעומדת לצאת בקרוב.

לקראתה נעם כתבה בפייסבוק שההוצאה ביקשה ממנה לוותר על שיר אחד, "אכזבתי את". כשקוראים בתשומת לב מה שהיא מספרת, ברור שלא ביקשו ממנה באמת אלא הציבו אותה בעמדה בלתי אפשרית. פגעו ביח"צ של הספר והקפיאו את פעולות השיווק עד שתכנע ותסכים לוותר עליו.

משמע: הוצאת הקיבוץ המאוחד צנזרה שיר מתוך ספר, ולא מסיבות ספרותיות.

כל מה שנכתב בפייסבוק נעלם. הפיד נגלל לעד, אי אפשר למצוא כלום. אבל בלוגים? גוגל אוהב אותם. הוא מוצא אותם גם שנים אחר כך. אז הנה, זה השיר שהוצאת הקיבוץ המאוחד תבעה מהמשוררת נעם פרתום לצנזר. בוא גוגל. תמצא אותו. תשמור אותו. תזכיר למשוררים וסופרים שאם הם עובדים עם ההוצאה הזו, מה שקרה לנעם עלול לקרות גם להם.

 

אכזבתי את \ נעם פרתום

אכזבתי את מאיה בז'רנו.
לא טרחתי להזמין מספיק אנשים למשתה הספרותי
שהיא ערכה עבורי בבית השחמט על צלע ההר הנידח.
הגעתי עם בטן הפוכה, קילפתי את הזג מהענבים
בציפורניים סגולות ואכלתי. אכזבתי את מאיה.
באתי אליה הביתה מזיעה בחולצת פפאיה טרופית –
מלאה אש וחיבה – לא מוכנה לאש שבה היא צלבה
אותי מגדה לגדה בסדרה של שאלות פילוסופיות
נוקבות: על איזו טריטוריה אני עומדת, כלומר
באיזו קרקע נפשית אני נאחזת אם השירה שלי
שמה הכל בחוץ. מאיה, את לא מבינה את
האתיקה הפופואטית החדשה של סטריפטיז
רגשי. אני מתפשטת בשפה אבל אף פעם לא
נשארת באמת עירומה. את הסודות הגדולים
ביותר הגוף אוצר בתוכו. חייכתי למאיה
ובלכתי השארתי אחרי מעיל מטאפורי.

אכזבתי את אפרת מישורי.
הייתי (כלומר הרגשתי) שמנמנה מדי בחולצת
הטריקו נקודות אדום לבן שלי ובג'ינס הבהיר
כשהיא צילמה אותי מתגלגלת במורד הרחוב
שלה בדרך לסלון הספרותי שקיימה לכבודי
בביתה. באתי תשושה משירה, בוגדנית, מוחשמל
רץ בתבונה לא מילולית ואני בלתי מצטחקת,
בקושי ניתנת לדגדוג. שתיתי מלא לימונדה
שהכינו אחרים, דיברתי מתוך שינה.

אכזבתי את חגית גרוסמן.
היא פלירטטה איתי בעיני חבצלות מים מפרפרות
מתוך מעין מאוהב בעצמו ביום הכי מואר של
המחאה החברתית. החלפנו טלפונים והיא עיכסה
משם על האופנים – שובל יופייה משתרך
על המדרכה. אחר כך היא השאירה לי
הודעה מגירת דבש במשיבון – רצתה לרכוס לי
את הדמעות בחזרה לתוך האישונים, ללמד אותי
לינוק מים המלח הגואה בשדיה אבל אף פעם
לא החזרתי לה תשובה.

אכזבתי את שרון אס. לא נתתי לה להטיח בי
עוגת קצפת בפרצוף מגובה האולימפוס בתוך
ביתה. היא פיטרלה בסלון יחפה עם כל תרבות
המערב על הראש שלה באיזון הרמוני מושלם
כמו מגדל פירות בקערה. היא אמרה בנונשלאנטיות
גראפפוטוצקית: אני מסתודדת עם שייקספיר
בפיג'מה. היא אמרה: דנטה הוא משורר הבית פה.
היא רצתה ללמד אותי איך לכתוב שירה מאוזנת
כמותה. קראה לי "רק גוף". האשימה אותי
שאני אישה מדי. שאני כותבת שירה
אישה מדי. כלומר אישית מדי. כלומר
גוף, גוף נשי, איכס. לא התעכבתי
להזכיר לה שהיא כבר לא
מורה שלי. טרקתי בינינו
את כל הדלתות.

אכזבתי את גלעד מאירי ונועה שקרג'י.
לא הסכמתי לבוא לקרוא שירה בפסטיבל
שלהם לצד יצחק לאור. עננת העדויות שהטריד
ותקף מינית נשים רבות המטירה על המצעד שלי.
הלכתי תחת גשם שחור פרטי בעולם
והתכרסמתי ספקות וחשדות רעים
וליבי לא נתן לי לשיר, ליבי רק פער
את פי ותקע פנימה שוטגאן אצבעות
מפויחות מטונפות, רובה צייד שלוף
מזיל גריז ללא התראה – כמו ששמעתי
שאישה אחת סיפרה שיצחק לאור
עשה לה בזמן שהיא בוכה לחושך.

אכזבתי את הפמיניסטיות.
לא קראתי ליצחק לאור "האנס
יצחק לאור" והצטדקתי באומרי
שעוד אין הוכחות חותכות כנגדו
ושהוא אף פעם לא הורשע.

אכזבתי את מיה סלע, כוהנת השירה בעיתונות.
הייתי אמביוולנטית. התנחמדתי. משוררות כידוע
צריכות לחרוץ משפט (שדה) – קונפליקטים
ופרדוקסים מאיתנו והלאה! אנחנו נשות רוח
קטלנית – נושבות אש חיה עניינית ופרגמטית.
אנחנו איילות שקד. צריכות להיות כלבות
ומכשפות, קסנטיפות איומות על מטאטא –
רק לא להתנחמד!

את בני ציפר לא אכזבתי. מבחינתו עשיתי
ליצחק לאור ציד מכשפות כמצופה. הוא פלש
לבמה מהקהל כששרתי, חטף לי את המיקרופון
והעמיד אותי בפינה כיאה לילדה קטנה. פסק דין גבר.

את רחל חלפי לא אכזבתי.
הכלבה האסקית סיבירית היפה שלה
חטפה התקף אפילפסיה מתחת לכיסאות הבר
בקפה "נחמה וחצי". רגלי המתכת חסמו לה
את האוויר כמו כלא צלעות, ואנחנו
כרענו על הרצפה הקרה וליטפנו אותה
הרועדת פירכוסים משני הצדדים
עד שנרגעה. וזו היתה חצי נחמה.