הסדנה המעופפת

“The moment you doubt whether you can fly, you cease for ever to be able to do it.”

— J. M. Barrie

יום ראשון, שבע בערב, יפו. דמדומי סתיו.

אני מוצאת חניה במרחק מתקבל על הדעת מהסטודיו של סדנאות הבית, פותחת בקושי את דלת הברזל הכבדה.

התקרה הגבוהה מגמדת אותי, מניחה לפחדיי להמריא ולרחף סביב החלל העצום. אולי עשיתי טעות. אולי הייתי צריכה להקשיב לאנשים מנוסים ממני שאמרו שאין די ביקוש. אולי באמת לא הייתי צריכה לפתוח את הסדנה הקטנטונת והמוזרה הזו.

כשאני עוברת ליד הספריה אני נוגעת בהיסח הדעת בכריכת "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שלי, שמונח על המדף עם ספרי המנחים. הספר השני, "אגם הצללים", לא נמצא כאן. זה מקרי, ובכל זאת זה מרגיש כמו סמל. עוד משהו לחשוש בגללו. אחרי הכל, "אגם הצללים" הוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה.

אני מסדרת את המחיצה, מארגנת מעגל קטן מכסאות העץ והכורסאות, מיישרת כריות. משננת את השמות ברשימה, מרפרפת על הסיפורים ששלחו, מנסה לדמיין את מראה פניהם. יש לי עוד כמעט חצי שעה לעבור על הרשימות. פתחתי שתי סדנאות במהלך השבוע שעבר, אבל זו אחרת. זו סדנה מסוכנת.

הדלת חורקת ונפתחת. הראשון הגיע, רבע שעה לפני הזמן. הוא שקט וחייכן. לא ראיתי אותו בכנסים בעבר, אני חושבת שאני יודעת איזה סיפור הוא שלח. בזמן שאנחנו מכינים קפה אני מעזה לשאול. מתברר שטעיתי. הוא שלח סיפור אחר לגמרי. 

אחריו מגיעים עוד שניים. ועוד אחד. החדר הולך ומתמלא.

הם בוחנים אותי, וגם זה את זה, בחשדנות. הצעיר ביותר הוא חייל בן 19, המבוגרת מתקרבת לשישים. הם מגיעים מגוש דן, מחיפה, מירושלים. משכונה בורגנית בכפר יונה, מקיבוץ מאובק בדרום.

ההתחלה קשה ומרגשת, כדרכן של התחלות. אני מבקשת מהם להציג את עצמם ולספר מה הם קוראים, מה הם כותבים. מישהו אומר נרניה, והחדר מתחייך. אחרת משיבה לו בהיינליין, ואז טולקין, וגיימן, ומרטין. כתפיים תפוסות משתחררות, קלילות רכה מלטפת את המעגל.

תרגיל ראשון. דמות. תמיד מתחילים מדמות.

בזמן שהם כותבים אני נושמת עמוק ותוהה שוב אם אפשר לעשות את הקסם הזה, שקרה לי עד כה רק בכנסים ובמפגשי חברים. ליצור מקום בטוח שבו נוכל לדבר על העולמות שמעסיקים אותנו, על התפתחויות מדעיות מוזרות שאולי עוד יקרו, על קסם, עם ובלי חוקים. מקום שבו הדמיון והפראות אינם רק נחלתם של ילדים.

בחוץ כבר חשוך, ואיזו קרירות עצובה נפרשת על רחובות יפו, נקטעת מדי פעם בצעקה, ואז קולות של צחוק שמח מהקיוסק ממול.

קוראים. נמרוד ראשון, גם בשיעורים הבאים הוא יתנדב ראשון. הטקסט שלו הוא פתיחה של פנטזיה אפית, גדולה. אחריו שחר עם מד"ב קלאסי. לאה עם היסטוריה אלטרנטיבית. נמרוד השני, הפעם אופרת חלל. ואז זהר עם פנטזיה אורבנית ויעל עם פנטזיה קלאסית. נדב כותב סיפור זעיר על חללית זעירה, וג'וש התחיל מותחן לינגוויסטי עתידני. סיבוב ראשון. הפסקה. כולם מחייכים.

סיבוב שני. עבודה רצינית, עמוקה. אנחנו מזכירים ספרות קלאסית של הז'אנר, סיפורים קצרים, אני שולחת אותם לקרוא ספרות עדכנית. מספרת להם על האורחים שיגיעו – רותם ברוכין, אהוד מיימון, ד"ר קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, יעל פורמן. הם מכירים את כל השמות, קראו את הסיפורים שפרסמו, מצפים להם. במחזור השני יפגשו את יואב אבני באותה התלהבות.

(ובצדק. גם אני, ששמעתי כל אחד מהמרצים בעבר, למדתי לא מעט דברים חדשים בשיעורים האלה.)

אחרי כמה חודשים נמרוד, הקורא הראשון, מזכיר לי את השיעור ההוא. את זוכרת את סבב המשובים הראשון? הוא אומר. התחלת כל משוב בציון תת הז'אנר שאליו הטקסט מתייחס או שייך ממש. ואז ידעתי, הוא אמר. ידעתי שהגעתי למקום הנכון.

*

ג'ורג' ר"ר מרטין אמר פעם שהפנטזיה הטובה ביותר נכתבת בשפת החלומות. היא מלאה חיים בדיוק כפי שהחלומות מלאי חיים, אמיתית יותר מכל אמת, לפחות למשך רגע אחד – הרגע הארוך והקסום שלפני ההתעוררות.

החלום שלי היה הסדנה הזו. רציתי למלא חדר באנשים שעבורם סוכות הוא בעצם חג אייקון, וחנוכה הוא חג האורות, אבל גם חג מאורות, ופסח הוא עולמות. אנשים שמוכנים לבחון בתשומת לב אינסופית את השלכות הגזים באטמוספירה של מאדים על המתיישבים הראשונים, ומתייחסים ברצינות רבה להבדל בין מעוף הפיות למעוף הדרקונים.

והצלחנו. סדנה ראשונה ומופלאה, ובעקבותיה מחזור שני עם משתתפים ותיקים וחדשים (נורית, ואלעד ונבט שהוסיפו תועפות של התלהבות ועומק, איש איש בדרכו) והרפתקאות מסחררות לא פחות. משיעור לשיעור הם כותבים טוב יותר, מעזים יותר. ברור שהם קוראים המון, ושהחשיפה לעוד תתי ז'אנרים פותחת את כולנו להעז יותר. מי שהחל באורבנית מתנסה גם במד"ב. מי שכתבה היסטוריה חלופית משסה אנשי זאב זה בזה. בסבבי הקריאה הם דרוכים, ביקורתיים, אבל נדיבים. זה מקום בטוח.

בזמן שחלף פרסמו בוגרי הסדנה סיפורים בפרוייקטים שונים של האגודה ושל הכנסים, בשנתון היה יהיה, ושניים מהם אף מגישים טקסטים לפרסום בחו"ל. אני מאוד מאמינה שזה יקרה גם להם. בכל פעם שהם מספרים לי על לידתו של סיפור נוסף, אני מרגישה שוב שאני ברגע הקסום הזה שלפני ההתעוררות, והקסם אמיתי לגמרי.

*

בתחילת נובמבר יצא לדרך המחזור הבא. אולי גם הפעם זו תהיה סדנה קטנה ומסוכנת. ואולי נזדקק גם הפעם לסובלנות, להניח לבשורה להתפשט לאט. אולי ייקח עוד שנה או שנתיים עד שהחדר יתמלא בחולמי חלומות. אולי.

 כך או כך, אני אחכה לכם שם, בסטודיו גבה התקרה ביפו. אם יש לכם טקסט, התחלה, או אפילו רק חלום – בואו.

(ואולי אולי אפילו תראו את "אגם הצללים" על המדף, למרות שהוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה. אני לא אניח אותו שם. אולי פיה טובה תעשה את זה בשבילי.)

הרישום לסדנה מתבצע דרך רוית המקסימה, כאן או ישר במייל שלה, כאן.

גם השנה הסדנה מתקיימת בחסות המרנינה והבוטחת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.

הסטודיו בשעות אפלות פחות