כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

נאנו-לייט, או: איך לכתוב בנובמבר ולהשאר בחיים

אני עוקבת באינטרנט אחרי המון המון כותבים, ועל כן לא פלא שפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם שלי מלאים כולם נהי וצער בימים אלה.
מצד אחד הידיעה שברחבי העולם כולו אנשים כותבים 1667 מילים כל יום, מצייצים על זה בחדווה ומתענגים על זה יחדיו, מרעילים את עצמם בקוקטייל של קפאין ואדרנלין ואתם גם רוצים –
ומצד שני אתם, והחיים עצמם: קמים כל בוקר ומחליפים חיתולים או מכינים כריכים או מנקרים בפקקים או מתזזים בין משרדים או כל האפשרויות נכונות. לא ממש מפתיע שאנשים נהיים קצת מרירים.
אני מאמינה שנובמבר הוא חודש מצוין להתחיל לכתוב בו, בדיוק בגלל נאנו. כי כל הרשת מלאה תמיכה, הרשתות החברתיות מתפוצצות מאנשים שמחפשים מישהו לדבר איתו על זה ומוכנים לעודד אתכם לעבוד ברצינות והאווירה הכללית מחשמלת. זה ניגוד כל כך מושלם לשגרת הכתיבה של רובנו, שכוללת עבודה לבד בדממה בחדר סגור, שעושה חשק ליהנות מזה כשאפשר, ולו לרגע.
ובכל זאת, אפשר. גם אם לא את המפלצת, חמישים אלף מילה, עדיין אפשר לנצל את נובמבר ולהגיע ל-31.12 עם טקסט או כמה טקסטים במקום ייאוש, ביקורת עצמית ושיניים חשוקות (השנה זה יצליח!).
לאלה שרוצים לנסות בכל זאת, הכנתי כמה הצעות לנאנו-לייט. כולן נוצרו בשנים האחרונות כשהתלמידים שלי הביעו שוב ושוב תסכול מחוסר היכולת לעמוד במשימת הענק. כולן הצילו אותי כשגיליתי שגם אני לעולם לא אצליח לעשות נאנו שלם. זה פשוט לא יקרה.
את חלק מהדרכים האלה ניסיתי, אחרות עבדו לתלמידים שלי, ואני מבטיחה לכם שני דברים: אתם לא תרצו למות באמצע החודש, ואתם תכתבו.
x
x
ואלה האפשרויות:
x
1. לכתוב ולשכלל תקציר נרטיב שלם בנובמבר – אופציה נהדרת כי אתם מכינים גם את המשך העבודה.
(אפשר להצטרף לקבוצת האתגר החינמית בפייסבוק שיצרה את האתגר הזה. תקבלו המון עידוד והזדמנות להשתתף בשיח כותבים נטול פוזה ונעים.)
 x
2. לכתוב כל יום XXX מילים\עמודים – כמה זה XXX? שאלה מעולה. זו בעצם השאלה הכי חשובה: כמה שאתם *באמת* יכולים.
והרי הנוסחה לחישוב: זהו את חלונות הזמן שלכם. יש לכם רבע שעה ביום? יפה. שבו, כתבו רבע שעה. את מספר המילים חלקו לשניים. זה מספר שכנראה תוכלו לעמוד בו.
x
3. לכתוב כל יום XXX דקות – לרוב הכותבים, חלון זמן הוא אופציה טובה יותר מאשר מספר מילים. בחלק מהמקרים תכתבו הרבה, באחרים תכתבו מעט. אבל אם תתרגלו להקדיש כל יום זמן מוגדר לכתיבה, אתם תתקדמו.
 x
4. לכתוב XXX פעמים בשבוע – זו האופציה המועדפת בעיניי לכותבים מתחילים. התבוננו ביומן שלכם. כמה זמן פנוי יש לכם? אצל רוב האנשים, ריאלי לצפות לחלון קבוע פעם או פעמיים בשבוע. משום מה, בדרך כלל זה שלישי בערב ושישי בבוקר. אז במשך כל נובמבר, כתבו בשלישי בערב ובשישי בבוקר. בשאר השבוע, עזבו את עצמכם בשקט.
 x
5. לכתוב מתי שנחה הרוח – זו אופציה שטובה יותר למשוררים מאשר לבני אנוש רגילים בדרך כלל. קשה לסמוך על ההשראה, אבל יש כותבים שפשוט לא יכולים בלעדיה. אם אלה אתם, שחררו את כל המתמטיקה הזו וכתבו מתוך הנפש.
 x
שימו לב, מה שמשותף לכל האפשרויות הוא להפסיק לעשות משהו שלא מתאים לכם. להפסיק לנסות להתאים את עצמכם לאתגרים שיצרו אנשים אחרים ומתאימים לחיים שלהם.
x
ובפשטות: ליצור חיי כתיבה שמתאימים באמת לכם ולחיים שלכם.
x
x
אחרון ודי:
סיכוי טוב מאוד שיש לכם טרול כתיבה. יצור מגודל, בהמי ומרושע שיושב אצלכם בראש ואומר לכם כמה אתם דפוקים. יש כותבים שאין להם טרול כתיבה אישי, אני בטוחה בזה – אבל בעשרים שנותיי ככותבת ושמונה שנותיי כמורה, לא פגשתי אפילו אחד.
אם אתם רוצים באמת לכתוב וליהנות מזה מדי פעם, תיאלצו לעשות משהו בקשר לטרול.
אז הנה עצה אחת קטנה. גם אם תיישמו רק אותה המצב שלכם כבר יהיה הרבה יותר טוב:
 
בכל פעם שאתם כותבים, מגיע לכם מילה טובה מעצמכם. לא משפט נחמד-מרושע כמו "לא רע בשביל עצלנית כמוני" אלא חיובי אמיתי, שלם: "עבדתי מאוד ברצינות היום".
x
נאנו שמח. רק תכתבו.

לכתוב סתם

נאנורימו הוא פיגוע כתיבה המוני.

למרבה ההפתעה, לא מדובר בהצהרה ריקה שמיועדת למשוך את תשומת לבכם. זו האמת, וכל מי שניסה אי פעם לכתוב בנאנורימו מכיר אותה היטב. מדובר בחודש לחוץ, רצחני, שקשה לחשוב בו, לתכנן, למצוא זמן וכוחות – ויותר מכל, קשה לכתוב.

הצורך לעמוד בדדליין של מספר מילים יומי קשה לכשעצמו. אבל קשה ממנו הידיעה שכל פיגור, כל יום שבו לא תעמדו בקצובה, יעלה לכם בימים קשים פי כמה בהמשך. במקום 1667 מילים ביום תצטרכו לכתוב 1800, או 2000, או יותר. רוב האנשים עומדים בזה איכשהו, קורסים מיום ליום, תשושים ומטושטשים על אדי חלומות וקפה.
כשהם מגיעים לפיגור של מעל 2000 מילים ביום הם קורסים.
ואכן, רוב הכותבים לא מצליחים להשלים את הפרויקט שלהם עד תום. וגם אם התגברו על הלחץ, המתח, העומס והחיים והצליחו להשלים כתב יד – רוב מכריע של הטקסטים שנכתבים בנאנורימו נשארים במגירה ולא רואים אור לעד.

מעודד, אה?

ובכל זאת, אני חושבת שנאנורימו הוא מתנה גדולה שאנחנו מעניקים לעצמנו, הן במבנה הקלאסי והמרושע של חמישים אלף מילים בחודש, ועוד יותר באתגר האנושי יותר שרחלי לביא ונדב אלמוג הציבו החודש בקבוצת אתגר 30 ימים של כתיבה בפייסבוק. כל כך אני מאמינה בזה, שלמרות שאני עובדת בעצמי על טיוטא סופית לספר החדש שלי, ולמרות שהדדליין שלי להגשה הוא בסוף דצמבר, גם אני מצטרפת לאתגר.
הבוקר גיליתי לשמחתי שגם רחלי חברתי המוצלחת, מתכננת לפתח רעיון חדש במהלך החודש. "אבל אני לא יודעת אם הוא יהפוך לסיפור בסוף," היא פקפקה בקול.

אמרתי לה שאני בדיוק באותו מצב, ושזה לא מעסיק אותי בכלל. למעשה, אני אוהבת לפתח סיפורים שלא נכתבים בסופו של דבר. להותיר מאחור שובל סתווי של טיוטות אבודות, תקצירים ללא סיום, חצאי דמויות נשכחות.
ואני אוהבת אותם כי אלה הם יושבי היכלות התהילה של הכותבים החרוצים. אלה שכותבים כל הזמן, מנסים, בוחנים. אלה שיודעים שלא כל מילה תיחרט בנצח, ורובן לא יראו אור לעולם. על כל כמה אלפי מילים, משפט אחד יימצא טוב מספיק.
אלה שמבינים שמתוך ההיכלות הללו, הנסתרים מהעין, עולה הקסם. טקסטים שלמים ובשלים ששואבים פרט מהתקציר ההוא, פרק מהטיוטא ההיא – ודמות אחת.

זו תהיה הדמות הכי טובה שלכם, זו שתוביל את כתב היד השלם והבשל שיצא לאור. הדמות שאיש לעולם לא ידע שכתבתם עליה שלוש התחלות לאורך שנים, שפגשתם אותה צעירה ובוגרת, עצובה ומאושרת. הדמות שהבשילה במסתרים. זו הדמות שהקוראים שלכם לא ישכחו לעולם.
והיא בלתי נשכחת בדיוק כי גידלתם אותה בדממה בהיכל התהילה, מוקפת במילים שאיש לא ישמע.

אל תפחדו לכתוב. אל תפחדו למחוק. אל תפחדו לגנוז. ככה בדיוק עושים את זה.
נאנורימו שמח.

שלושת חיי הספר, אגרת לסופרים צעירים

חיים ראשונים: אתם אלוהי הספר, ואין עוד מלבדכם.

כתבו ספרים. כתבו איך שאתם רוצים, כתבו מכל סיבה. בתשוקה או בבעירה אינטלקטואלית, כדי להגשים חלום או מתוך נקמנות טהורה, מאינטרס או מתאוות בצע. כתבו פשוט כי אתם רוצים.

כתבו את הסיפור שאתם בוחרים. מותר לכם לכתוב כל דבר שתרצו. אתם יכולים להתעלם מדעת הקהל והביקורת ולהיות מחוברים רק לקול הפנימי שלכם. אתם יכולים לקרוא את רשימת רבי המכר ולכוון לדעת הקהל ואל כיסיו. כל הסיבות טובות ונכונות. כתבו מה שאתם רוצים.

הניחו לכתיבה לענג אתכם או לגרום לכם סבל, כל דבר שלבכם מבקש הוא בסדר. אין ועדה שקובעת מה נכון ומה לא. כל סוגי הספרות וגווניה טובים בעיני בני האדם. אתם חופשיים לעשות כרצונכם. אתם אלוהי הספר.

*

חיים שניים: אתם כותבי הספר, ואתם מאזינים.

אחרי שסיימתם לכתוב, היו נדיבים כלפי הטקסט שלכם. טפלו בו היטב, שכתבו וערכו ותקנו עד שיהיה הטוב ביותר שתוכלו להוציא תחת ידכם. קחו אותו אל העורכים והמשכתבים, אל המגיהים והמתקינים. שמעו את דברם. טובת הטקסט בלבם.

אתם כבר לא האל. אתם הכותב. דעתכם קובעת, אבל מוטב מאוד שתדעו להאזין.

ואז שלחו את הטקסט שלכם אל העולם. הוציאו אותו לבד או בהוצאת ספרים, בדפוס או בגרסה אלקטרונית. חלקו אותו או מכרו אותו, ברשתות הספרים או באינטרנט או מהבגאז' של המכונית שלכם. כל הדרכים טובות.

*

חיים שלישיים: תפקידכם הסתיים. הספר עומד כעת לנפשו בעולם.

זהו. הספר שלכם עזב את הבית וניתק אתכם כל קשר.

אתם מוזמנים לעקוב אחר מסעו, לאהוב אותו מרחוק, ולעזור לו ככל יכולתכם. אם יתמזל מזלכם, העולם יתעניין וישאל שאלות. אולי יראיינו אתכם לאיזה כלי תקשורת. אולי יזמינו אתכם לשוחח עם קוראים בספריה. אולי תזכו בגביע הקדוש של הכותבים, והקוראים עצמם יכתבו לכם.

אתם מוזמנים ליהנות מכל אלה, רק אל תשכחו: הספר עומד לנפשו בעולם.

אם אתם מתכוונים לכתוב עוד ספרים, זה הרגע לשתוק ולהקשיב. קראו את הביקורות ואת המכתבים, האזינו לדברים שיאמרו לכם האורחים בערב ההשקה ובמפגשים בספריות.

זכרו: זכותם של הקוראים לא לאהוב את הספר. זכותם להתווכח איתו. זכותם לנטוש אותו. זכותם להגיד לאחרים שהוא לא טוב. זכותם לכתוב את זה בעיתון או באינטרנט. זכותם להגיד את זה בפניכם או מאחורי הגב שלכם.

אם משהו נותר חידתי, הוא ייוותר כך לעד. לא תוכלו להסביר לכל קורא בנפרד את כוונתכם. אם משהו השתבש, לא תוכלו עוד לתקנו.

אל תענו. אל תתווכחו. אל תנסו להסביר. אל תוכיחו את צדקתכם. הם לא מדברים עליכם. הם מדברים על הספר שכתבתם. הספר שאינו שלכם עוד. 

בשום פנים ואופן אל תתקפו את מבקריכם. אל תטיחו עלבונות. אל תילחמו. אתם תמיד תפסידו, והספר שלכם יפסיד כפליים.

תפקידכם תם.

*

חיי הכותב

הספר בעולם כבר זמן מה, ומדי פעם עובר יום שלם ואתם לא חושבים עליו אפילו פעם אחת.

כתבו עוד ספר. אולי למדתם משהו מהמבקרים. אולי לא. אולי הסכמתם עם הדברים שנאמרו ונכתבו, ואולי לא.

הכל נתון לבחירתכם.

כתבו עוד ספר. מכל סיבה שהיא.

מותר לכם להתנקם במבקרים שלכם, אם אתם נורא רוצים. יש לכם ספר חדש, ואתם שוב האלוהים. תעשו מה שאתם רוצים. אלה הם חייו הראשונים של הספר הזה, והכל אפשרי.

*

*

* לסופרים צעירים, כי הוותיקים ממילא לא יקשיבו לי, והצעירים לפעמים צריכים הכוונה (מניסיון).

נשים וגברים בערבים ספרותיים מכובדים

לקראת שבוע הספר הבא עלינו – לטובה או שלא – הגעתי לאחרונה לשלושה ערבים ספרותיים. שניים מהם עסקו באנתולוגיות, ואחד בכתב עת אקדמי. הכל היה נאה להפליא, עירוב ראוי בין דוברים ודוברות, מנחים ומנחות, כולם כבודים וכבודות.

שלושה ערבים, ובכל אחד מהם הגברים דיברו בממוצע כפליים מהנשים. המנחים דיברו יותר מהמנחות, הסופרים יותר מהסופרות, המרצים יותר מהמרצות. מן גרסה ספרותית מוזרה לגברים היושבים פשוקי רגליים באוטובוס ומכלים את המרחב בלי דעת.

בלי דעת, משום שעד כמה שהצלחתי לראות, אף אחד לא הבחין בכך, ואף אחד לא התכוון לכך. בערב האחד שבו השתתפתי כדוברת, קיבלו כל הדוברים הנחיה זהה, להכין עמוד אחד לקריאה. הגברים קראו בממוצע ארבעה עמודים. הם לא נראו נבוכים מכך. פשוט הגיע להם שיאזינו לסיפורים שלהם, וזהו זה. הנשים, לעומת זאת, הציצו מדי פעם אל המנחה והקהל, כמתנצלות, ופעם או פעמיים נדמה היה לי שקיצרו את הטקסט שהתכוונו להקריא.

סיפרתי על כך למכר, איש ספרות שביקר בהרבה הרבה יותר אירועים ממני. הוא פסל על הסף את האפשרות שדבר כזה מתרחש, ואז אמר שהנשים אשמות בכך. אנחנו פשוט לא מדברות. מי מכריח אותנו לשתוק?

אני מקדישה לו כאן בזעף את התרגום של גיא חג'ג' לפרק הראשון של "גברים מסבירים לי דברים".

ניקור (סיפור קצר)

בלילות הקיץ היינו משוטטים בשבילים, זעירים ומורעבים. אחד עשר ילדים מכיתת גחלת. אחת עשרה גחלים לוהטות. בני בלי שם, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות, חיוורי פנים ושקועי עיניים. כשחלף מישהו בשבילים, היינו נסוגים במהירות אל שולי הדרך ונבלעים בשלוליות האפלה הסמיכה שבין העצים.

אמרו עלינו שמעולם לא הייתה כיתה פראית כמונו. אמרו עלינו שאין לנו תקנה. אמרו עלינו שפעם היינו בני אנוש, אבל איבדנו את דרכנו והיינו לעדת חיות טרף.

איננו יודעים בדיוק מתי זה החל. איננו יודעים באיזו תדירות זה קרה. אולי פעם בשבוע, או פעם בחודש, או פעם בשנה. ואולי מעולם לא.

אבל אנחנו זוכרים היטב שפעם זה היה אחרת. אנחנו זוכרים שלפני שכל זה קרה, היינו ילדים.

Kitat_Alon_Sharon_rashbam_prop.jpg

דימוי: שרון רשב"ם פרופ

היינו בני עשר, בריאים וצייתנים. היו לנו שמות, היו לנו פנים. מדי בוקר למדנו בבית הספר. בשעות אחר הצהריים ביקרנו בבתי ההורים, ועם ערב הלכנו אִתם לחדר האוכל.

אחר כך הוליכו אותנו אל בית הילדים. הזכירו לנו לצחצח שיניים ולרחוץ פנים, ניגבו אותנו במגבות מחוספסות וקשות והשכיבו אותנו לישון. בכל חדר שלושה ילדים, שלושה סיפורים לפני השינה, שלוש נשיקות ושלושה געגועים. אחר כך הלכו כולם, והאורות היו כבים.

בבית הילדים היו חדרי שינה, מקלחת משותפת ושירותים, חדר אוכל, מטבח ומזווה. אחרי שעת ההשכבה היה הבית כולו שרוי בחשכה, ורק נורה חשופה אחת נותרה דולקת במסדרון. על הקיר לצדה נתלתה קופסת פלסטיק לבנה, האינטרקום של שומרת הלילה. הקשר היחיד שלנו עם העולם שבחוץ.

שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. כך זה החל. כשהיינו לגמרי לבד, רק אנחנו והאינטרקום של שומרת הלילה.

בעת ההיא עוד היינו שלושה עשר בני כיתת גחלת, ועמליה הייתה מלכת הכיתה שלנו. איש אינו זוכר מתי הוכתרה, ובידי מי. כך היה מאז ומעולם.

עמליה הייתה ילדה פשוטה ועניינית. היא שיחקה בלבני עץ ובבובות בהיסח הדעת, האזינה לסיפורי המטפלות בחצי אוזן, הבעת שעמום על פניה.

ובכל זאת, היה לה קסם משלה. היא ידעה לקבץ אותנו יחד, להשכיח מאִתנו כל ויכוח או מריבה, ולצופף את כולנו לכדי אגרוף קמוץ, בוטח. היא הובילה, יזמה, קראה, פיתתה, איימה, ועשתה כל שנדרש כדי שכולנו נתכנס סביבה, שנהיה שוב לנתיניה.

לצִדה ניצבה תמיד אבישג. כולנו נולדנו באותה שנה, אבל אבישג נראתה מבוגרת מאִתנו בשלוש שנים לפחות. פניה העגולים כוסו חטטים. קולה הנמוך והצרוד צִמרר את גווינו.

מדי ערב שבת, כשקולות השירה בציבור של הורינו עלו מחדר האוכל במעלה הגבעה, וריח הצ'יפס שטיגנו שומרות הלילה צרב את הנחיריים, התקבצנו במסדרון, ועמליה הביאה את הגיליון החדש של הארץ שלנו והקריאה לנו סיפור.

ישבנו סביבה, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות. אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

בזכות הסיפורים האלה הסכמנו לכול. אפילו, בקיץ ההוא, להתנדב לקטיף בשדה הכותנה. בדרך לשם קיפצו ישבנינו על ארגז העץ של הטרקטור. החבאנו לאחד מאִתנו את המשקפיים. השלכנו אניצי שיבולת שועל על גבה של אחת מאִתנו.

כשקרבנו לשדה וראינו כבר את השיחים העמוסים מוך וקוצים, הבנו לפתע את גודל המשימה שלקחנו על עצמנו. רק עמליה לא נבהלה. היא התייצבה בקצה השדה ובחנה אותו בכובד ראש, ואז הכריזה שאנחנו מסוגלים בהחלט לסיים את המשימה עד שעת הצהריים. התקשינו להאמין, אבל לא העזנו להטיל ספק בדבריה. פרצנו אל השדה חשוקי שיניים, נחושים לשמח את מלכתנו.

במשך שעות ארוכות השתחווינו בפני השיחים היבשים, רגלינו נשרטו בקוציהם כשגררנו את שקי הקנווס החומים שהלכו ותפחו מפרחי מוך רכים. ועמליה עבדה מהר מכולנו. אחרי שסיימה לקטוף את התלם שלה, מיהרה לסייע ליעלי, נחרצת בהחלטתה להשלים את המשימה.

יעלי הייתה קצת לא בסדר. היא הלכה לאט ודיברה לאט, לשונה הייתה כבדה, בשרה רך ועיניה עמומות. היא השתרכה מאחור, נרפית, גופה מדיף ניחוח חמצמץ ועל פניה הבעה חולמנית. כשהשמש כבר עברה את אמצע השמים והטרקטור הגיע לאסוף אותנו, גילינו כי למרות הסיוע שקיבלה מעמליה, התלם של יעלי היה מנוקד עדיין אינספור ענני כותנה.

עמליה פקדה, וכולנו הסתערנו על התלם יחד, אבל איחרנו את המועד. הטרקטוריסט משך בכתפיו. הגיע הזמן לשוב אל המשק.

יצאנו לדרך, מובסים. העגלה היטלטלה על שבילי העפר הלבנים. שתיקתה של עמליה הלכה ותפחה בינינו כשק.

כשכבר היינו במבואות הקיבוץ נהמה אבישג בתסכול, כחיה פצועה.

"הכול בגללך," סיננה. "מפגרת."

צחקנו.

"את רואה?" אמרה אבישג. "כולם יודעים שאת מפגרת."

צחקנו שוב. אולי במבוכה, אולי בזעם, אולי מתוך טיפשות גמורה. כך או כך, כולנו צחקנו.

למחרת נתלתה מודעה על הלוח בכניסה לחדר האוכל, שיר הלל לרוח ההתנדבות המפעמת בעוז בלבבות ילדי כיתת גחלת. בסופה הוסיף מישהו בכתב יד ציון מיוחד לשבח לעמליה, בת הכיתה שארגנה את הגיוס.

ההכרה הציבורית טשטשה מעט את רישומו של התלם האבוד, ועמליה הייתה סוף-סוף מאושרת. וכשעמליה הייתה מאושרת, כולנו היינו מאושרים. צעדנו ברחבי הקיבוץ בטוחים ויהירים.

רק יעלי השתרכה מאחור, אצבע שבורה באגרוף הקמוץ, וימים ארוכים מלמלה לעצמה שוב ושוב את המילה החדשה. מפגרת.

גם המסע אל הלול היה פרי יוזמתה של עמליה. היא הבטיחה לנו שאנחנו עומדים לראות משהו מיוחד במינו. משהו שכמותו לא ראינו מעולם. הלכנו בעקבותיה בטור פטפטני ועליז. בעת ההיא עוד היו לנו שמות והיו לנו פנים והייתה לנו עליזות.

מתי ומהיכן הופיע גיליון הארץ שלנו הפלאי ההוא אין איש יודע. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את השמש והירח על הכריכה הכחולה הכהה, ואת נחיל הכוכבים המחייכים.

הגיליון היה אחוז בידה של עמליה, כחפץ של מה בכך. אנחנו לא הבחנו בו כלל. היינו עסוקים בשעשועינו. הברחנו תרנגולות, רדפנו אחרי אפרוחים, דרכנו על ביצים וריסקנו אותן בעקבינו, וצליל הריסוק מתק לאוזנינו.

אחרי זמן מה לחשה עמליה לאבישג, ואבישג לחשה לנו, ואט-אט התקבצנו כולנו שוב במרכז הלול. עמליה גלגלה את גיליון הארץ שלנו וחבטה אותו בכף ידה פעם, ופעמיים, ושלוש. היא הידקה אותו עוד מעט, והניחה אותו בידה המושטת של אבישג.

אחר כך סקרה אותנו במבט ארוך ודקדקני. "תסתכלו טוב," אמרה. "כזה דבר בחיים לא ראיתם."

התגודדנו סביבן, סקרנים ותמימים.

אבישג הניפה את הגיליון מעלה, השתהתה רגע ארוך, ואז אחזה בצווארה של אחת התרנגולות, ובבת אחת הנחיתה את העיתון על ראשה. פעם, ופעמיים, ושלוש. התרנגולת האומללה קרקרה, בטשה ברגליה ופרפרה בכנפיה, אבל אבישג הרפתה מצווארה רק אחרי שסיימה להפליא בה מכותיה.

אולי מישהו אמר דבר מה. אולי מישהו הרים קול מחאה. הדברים התרחשו מהר כל כך, אנחנו מתקשים לזכור את הפרטים.

כמעט מיד ראינו שמשהו קרה לתרנגולת. היא התייצבה במקומה והתנודדה הנה והנה כמסוחררת. אחר כך השפילה את ראשה והחלה לרוץ במעגלים, בעת שגופה הלך והתכווץ. עוד כמה תרנגולות התגודדו סביבה, הצטופפו לעברה, רצו אחריה וקרקרו בעוז. ואף הן, ראינו אחרי רגע, הלכו התכווצו עִמה.

קפאנו במקומנו, ואִתנו קפא הלול כולו. מבטי כולם היו קבועים במתרחש, ילדים ובני כנף, דוממים מתדהמה.

ואז חלף הרגע, וכל בני הכנף פרצו בקרקור מבועת. הלול כולו סער ורגש, ותרנגולים ותרנגולות ואפרוחים בני יומם התפזרו לכל עבר, הרחק הרחק, נצמדו לרשתות בפאתי הלול, תחבו ראשים אל שקתות ולתוך ערֵמות קש ותחת כנפיהן וזו בזו.

בקרחת הקש הקטנה נותרו כעשר תרנגולות זעירות. הן הצטופפו יחד, מבועתות. כולן יחדיו לא הגיעו אפילו לגודלו של אפרוח בודד. כמין אוסף בובות זעירות ומגוחכות.

עמליה ואבישג כרעו על ברכיהן לצדן, ואז נשאו מבטן אלינו, עיניהן בערו ועל פניהן נפרשה הבעה קפואה ובוטחת.

"כל האחיות שלה נהיו קטנות, כמוה בדיוק," אמרה אבישג, ואז חייכה. "זה קסם."

עמליה הושיטה יד אל התרנגולות המוקטנות, שפרצו מיד בריצה לכל עבר. היא תפסה אחת מהן, עטפה אותה בידה ובחנה אותה בתשומת לב בעת שזו התרוצצה בכלוב אצבעותיה. מישהו צחק.

"מה נעשה בה?" שאלה עמליה בחיבה.

שתקנו.

"אולי נאכל אותה," אמרה אבישג.

"היא תספיק רק ליצורים קטנטנים," אמרה עמליה.

אבישג הושיטה יד אל התרנגולת הזעירה שניצבה על ידה של עמליה. "אולי עוד נפגוש יצורים קטנטנים ורעבים מאוד," אמרה. היא עטפה בשתי אצבעות את הצוואר הקטן ומלקה אותו. גופה של התרנגולת נשמט בבת אחת.

התנשפנו. לרגע הבטנו זה בזה, ואז קרקר מישהו בצחוק מוזר, יבש. אחריו החרינו כולנו, ופרצנו בצחוק, שהלך וגבר. לחיינו נמתחו עד כאב ואנחנו אחזנו בבטנינו ושאגנו מרוב צחוק.

התרנגולות הזעירות שבו והתאספו, והתגודדו עתה סביב גרגר חיטה יחיד. הן ניקרו בו באלימות, ומקוריהן פגעו בגרגר ובקש על הארץ וזו בזו. טיפות דם זעירות נקוו על כנפיהן המפרפרות.

עמליה הביטה בתרנגולת המתה על כף ידה, ואז שמטה אותה לארץ. התרנגולות הזעירות התקבצו מיד סביב אחותן, ובן רגע החלו לנקר בבשרה.

השתתקנו. קול מוזר עלה מאחורינו.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה," ושוב פרצנו בצחוק גדול.

כשהגיעה המטפלת להשיב אותנו אל בית הילדים, יצאה עמליה מהלול ראשונה, ואבישג מיד בעקבותיה, בצוואר מורם ובגו זקוף. הלכנו אחריהן, כי מה נותר לנו לעשות. המטפלת ניסתה להבין את פשר השתיקה שנפלה עלינו, אבל אנחנו רק משכנו בכתפינו. היא הפצירה ביעלי לגלות לה את הסיבה לבִכְייה, אבל אבישג שלחה ביעלי את מבטה המצמית, וגם יעלי משכה בכתפיה ושתקה.

שיירת הילדים הדוממים הבעיתה את המטפלת. בעליזות מאולצת הורתה לנו לחקות את התרנגולות: לקפוץ על רגל אחת, לתחוב את כפות ידינו בבית שחיינו ולקרקר.

וכך עשינו. כל הדרך לבית הילדים קפצנו על רגל אחת וקרקרנו ברפיון. בק בק בק. בק בק בק.

בלילה ההוא שכבנו במיטות הסוכנות החורקות שלנו והתנחמנו במרמור הצפרדעים, ייאוש התנים ושקרי הלילה הצורבים.

לשמע החבטה הראשונה התחדדו חושינו. לשמע החבטה השנייה זינקנו מהמיטות. בחבטה השלישית כבר התייצבנו במסדרון.

עמליה המתינה לנו, ישובה על כיסא קטן מתחת למנורה. אבישג ניצבה לימינה. התיישבנו בזריזות על הרצפה הקרה למרגלות מלכתנו ונשאנו אליה מבט. היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, היו לנו שמות והיו לנו פנים, לבשנו תחתונים לבנים וגופיות לבנות.

עמליה דפדפה בהארץ שלנו, עצרה בערך באמצע הגיליון והחלה קוראת.

בלילה בלילה, כשכולנו ישנים, יוצאים ילדי הכוכבים מבִּטנו של אביהם הירח, והולכים להשתעשע בשמים האפלים. לכל אחד מילדי הכוכבים אור קטן בפופיק, והם אף פעם לא מפחדים. הם מחליקים על שביל החלב, ומדלגים לעבר כוכב הצפון –

אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

ילדי הכוכבים נופפו אל השמש, אמם האוהבת, וריחפו כציפורים בעולמם המכושף. הם שיחקו עם שועלי הגלקסיה העליזים ועם ארנבות הערפילית הרכות, הסתחררו בין עולמות וישנו על זנבות כוכבי שביט.

וזה כל מה שהיה צריך כדי להשכיח מאחד עשר ילדים את התרנגולת הזעירה ההיא ואחיותיה. ושכחנו.

וברגע אחד, באמצע הסיפור על האסטרואיד השובב שרדף בשחקים אחר ילדי הכוכבים, נע אחד מאִתנו במקומו, וכתפו נגעה בספריית הקש שניצבה במסדרון, וספר בודד נשמט אל הרצפה הקרה.

חבטה רמה הדהדה בחלל הגדול, התנפצה בחדרים הריקים ושבה אלינו שוב, ושוב, ושוב. דממת הלילה העניקה לה חיים ארוכים.

עמליה השתתקה. מבטה של אבישג חרך אותנו. לא היה צורך בחקירה כדי לגלות במי האשם. הספר נח לצד אחד מאִתנו, עדות מוצקה לפשעו.

עמליה סגרה לאט את גיליון הארץ שלנו. היא נאנחה. "ככה אי-אפשר לספר סיפור. נכון, אבישג?" אמרה. אחר כך גלגלה את הארץ שלנו והושיטה אותו לאבישג. "כל כך חבל שאתם מכריחים אותנו לעשות את זה." ואז היא הנהנה.

התנועה הייתה זעירה כל כך. לא ראינו אותה כלל בפעם ההיא. אחר כך למדנו את סדר הדברים, והבחנו בכל מילה, בכל ניד עפעף, וידענו את העתיד להתרחש עוד בטרם החבטה הראשונה.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה, ואנחנו היינו תמימים וטיפשים כל כך, וכשאבישג הניפה את העיתון המגולגל, אישונינו התרחבו וידינו התעופפו אל פינו וחסמו את קריאת הבהלה. היא חבטה בו באחד מאִתנו, פעם, ופעמיים, ושלוש.

עינינו התערפלו. החדר התנועע כספינה, קולות עמומים שטפו את מוחנו וגופנו נטרף בגלים הבלתי נראים. המנורה החשופה במרום המסדרון בהקה בעוז ואז נעלמה, והופיעה שוב, ואנחנו הסתחררנו במקומותינו, נחבטנו זה בזה, כשיכורים.

עמליה צחקה בעליזות, ואבישג הצטרפה בקול צרוד. צחוקיהן טלטלו את העולם כולו, ואנחנו נשאנו אליהן עיניים. הן השפילו אלינו מבט. הן לא השתנו כלל, ובכל זאת היו עצומות כהרים.

ואנחנו היינו האבנים הזעירות בתחתית ההר. בני עשר, בגוף קטן כגופו של עכבר שדה. הבטנו זה בזה, מבועתים, ואז פרצה בינינו מהומה. זעקנו. בכינו. הקפנו את שוקיהן של עמליה ושל אבישג והתחננו שיצילו אותנו. שיגדילו אותנו. שיסלחו.

"אמרתי לך שזה יתפוס את כולם," התפעלה עמליה. "הם כמו אחים. זה עובד רק על אחים." קולה הרעיד את עצמותינו.

"זה הקסם," אמרה אבישג. היא הביטה בנו בסקרנות, ורק ידה שנחה על פיה, ואישוניה שהתרחבו והאפילו, חשפו רמז לפחד.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

אחרי רגע אחז הכאב בגופנו, טורפני וזועם. גם את התחושה הזו נלמד לזהות: גופנו תבע מזון. מורעבים, רצנו ברגליים זעירות אל המזווה שמאחורי המטבח. טיפסנו אל אחד הארונות והתגודדנו על המדף, סביב כיכר לחם עצומה שהייתה נתונה בשקית נייר חומה.

קרענו את השקית, משכנו פיסות מכיכר הלחם ותחבנו אותן לפינו בבהילות, נאבקים בחנק וזה בזה. כילינו כל מה שמצאנו. פירות וירקות, שקדים וצימוקים.

אחרי זמן מה קרס אחד המדפים ושניים מאִתנו נפצעו. ראשינו דיממו, אבל מישהו אמר שגדלנו מעט. כעת כבר הגענו אל ידית הפתיחה של המקרר הקטן, שם פשטנו על ירקות ופירות, חלב וגבינות ושאריות מארוחות הימים האחרונים.

אחרי שעה לא ארוכה התרוקן המזווה והתרוקן המקרר, ואנחנו כבר צמחנו חזרה לגודלנו המקורי, וניצבנו יחד במזווה, רועדים.

בבוקר נדהמו המטפלות למראה המזווה הריק. הן צעקו, ואנחנו ניצבנו מולן בראשים מושפלים. עוד ימים אחדים התהלכנו מסוחררים ומבולבלים. החלפנו מבטים, אבל איש מאִתנו לא אמר מילה על אודות מאורעות הלילה ההוא. החיים המשיכו כסדרם.

מדי פעם ניסתה יעלי לדבר, ובכל פעם השתקנו אותה. מפגרת, התזנו את המילה בתסכול. אבל רק כשאבישג איימה עליה במבט השפילה יעלי את עיניה, ורק אז שקט לִבנו. אפילו המפגרת לא תעז להמרות את פיה של אבישג.

לא מצאנו בשום מקום את הגיליון ההוא של הארץ שלנו. בכל פעם שחיפשנו, הופיעו עמליה ואבישג מאי-שם, בולשות אחר כל מעשינו, נכונות לכול.

בלילות שכבנו במיטותינו בלבבות הולמים והאזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. דבר לא ארע. שלטונה הבוטח של עמליה נמשך. השגרה שבה וירדה על בית הילדים.

כמה זמן חלף? אין אנו יודעים. שכחנו הכול. איש לא הזכיר את הלילה ההוא שוב. אולי הוא היה רק חלום.

ולילה אחד נשמעו שוב החבטות.

הדממה דהרה בין החדרים וצווחה. הלמות לִבנו קרעה כמעט את בשר חזנו. זינקנו מהמיטות אל המסדרון, והתקבצנו שוב סביב המלכה היחפה. היא הקריאה לנו שוב את הסיפור, אותו סיפור ממש, אלא שקסמו הוחלף עתה ברטט אלים של סכנה.

לא העזנו לנוע. כמעט לא נשמנו. ובכל זאת, משהו קרה שוב. מה זה היה? אולי מישהו צחק. אולי מישהי התעטשה. אולי מישהו הניח ראש על כתף של מישהי.

משהו תמיד קרה, היינו עתידים לגלות. לא יכולנו למנוע את הבלתי נמנע. את הכעס, את גלגול העיתון, את החבטות, את הקריסה המהירה והמכאיבה של גוף ונפש לכדי יצור זעיר שכל ישותו רעב צורב, חריף.

ומרגע שאירעו כל אלה, לא יכולנו לעשות דבר מלבד לחפש מזון.

פשטנו שוב על המזווה בבית הילדים. האקונומית זעמה, ובכל זאת נכנעה לתחינת המטפלות וחידשה את המלאי. בפעם הבאה איימה על הורינו שייאלצו לשאת בעלויות. בפעם שאחריה מימשה את האיום, והורינו שילמו מתקציבם הזעום.

על המזווה בבית הילדים שלנו הותקנו שרשרת ומנעול.

איש לא הבין מדוע בני גחלת רעבים כל כך. הגישו לנו ארוחות ערב דשנות, האביסו אותנו כמו תרנגולות, ובכל זאת, אחת לכמה לילות, כילינו מזווה כלשהו. פשטנו על בתי הילדים, ואז על בתי ההורים, ואז על בתי זרים. הקיבוץ כולו נמלא שרשראות ומנעולים.

במזווה העצום של חדר האוכל הקיבוצי הסתפקנו בניקור בפאתי ערֵמות הירקות החיים, ובמשך זמן מה איש לא הבחין בנזקים שהותרנו. ולילה אחד לא היה לנו די, ופלשנו אל מקררי הגבינות והבשר, ובן יום התייצבו בדרכנו עוד שרשרת ומנעול.

בפשיטה האחרונה שלנו טיפסנו על המרזב הצמוד למבנה הצרכנייה, ירדנו בשורה קטנה ונחושה ממדף למדף ובן לילה רוקנו את מלוא אספקת המזון החודשית של הקיבוץ כולו.

"פעם הם היו מלאכים," אמר מזכיר הקיבוץ בישיבת חירום במרכז הקיבוץ הארצי. "עשינו הכול. אנחנו מיואשים."

אסֵפת הקיבוץ הארצי דנה בענייננו, ובסוף הדיון הוחלט לערוך תצפית רפואית מסודרת בת שלושה ימים ושלושה לילות במרכז רפואי מרוחק. הודיעו לנו שלמחרת נצא לדרך.

באותו לילה זינקנו שוב לשמע החבטות. בעת שילדי הכוכבים החליקו על שביל החלב ופטפטו וצחקו, אנחנו החלפנו מבטים חסרי אונים.

בעוד רגעים ספורים זה עתיד לקרות. ידענו שהיא עומדת לגלגל את הארץ שלנו ולחבוט, וידענו שמקורות המזון כולם ננעלו בפנינו, עד האחרון. כשאבישג חבטה באחד מאִתנו עָצַמְנו כולנו את עינינו, מתורגלים היטב ומותשים מכדי להיאבק. התכווצנו במהירות ורבצנו על הארץ, עלובים, עד שהסתגלו עינינו ואוזנינו. עד שנכנענו. כתמיד, העיר אותנו צחוקן של עמליה ואבישג משרעפינו, ומיד אחר כך התכווצו בטנינו הזעירות בזעקת הרעב המחרידה שלהן.

ואז נשמעה צווחה אחרת, לא מוכרת. נשאנו עיניים מעלה וראינו את כלוב האצבעות ההוא. בתוכו ניצבה אחת מאִתנו. מעליה גיחכו פני הירח העצומים של אבישג ופני השמש הבוהקים של עמליה. הושטנו ידיים באין אונים וצרחנו כשאבישג הושיטה שתי אצבעות אדירות ממדים לעבר צווארו של היצור האומלל שנלכד בין סורגי אצבעותיה. הפנים הקטנים התעוותו בבעתה.

הקפנו את גזעי רגליהן של עמליה ואבישג וצווחנו במלוא גרון. תשומת לִבן הוסטה לעברנו. אצבעותיהן ריחפו מעלינו. חמקנו כמיטב יכולתנו, התנשפנו. גופינו הזעירים ידעו לעשות רק דבר אחד. זינקנו כולנו על הרגליים העצומות ונעצנו בהן את שינינו במלוא הכוח.

עמליה צרחה ואבישג צרחה, ושתיהן הושיטו ידיהן אל קרסוליהן. האסירה צנחה אל הארץ ונחבטה בה.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

משכנו את הניצולה ונסנו אִתה אל הצללים שמחוץ לבית הילדים. היא צלעה, ואנחנו תמכנו בה, שיירת עכברים זעירה ומיואשת, בלי שמות ובלי פנים.

השתרכנו בשבילים האפלים. רגלינו הוליכו אותנו בחזרה אל הצרכנייה, המקום בו זכינו לסעודה האחרונה. הבטנו בדלת הברזל, בשרשראות ובמנעולים.

ממש ליד הצרכנייה התנשא הסילו, וסביבו גרגרי חיטה זעירים שהיונים נהגו ללקט בשקידה. תמיד היו גרגרים, כמו היה הסילו מעיין נובע שאין לו קץ.

אחד מאִתנו ניקר בגרגר חיטה, כתרנגולת זעירה. רגע היינו המומים, ורגע אחר כך הביס אותנו הרעב ואנחנו כרענו על ברכינו. שינינו הזעירות כרסמו בגרגרי החיטה, והם התפוררו בפיותינו, נוקשים ונטולי טעם.

אכלנו עוד ועוד. תחבנו אצבעות זעירות תחת דלת הברזל האדירה של הסילו ומשכנו מתוכו עוד זרזיפי גרגרים יבשים. כשצמחנו מעט, משך אחד מאִתנו בבריח, ונהר חיטה זרם לעברנו ברעש, דחק את הדלת הגדולה מדרכו ושטף החוצה, עצום וזועם. צפינו בו, מבוהלים ומאושרים גם יחד. כשהאט סוף-סוף, זינקנו על הר החיטה שהצמחנו ואכלנו ואכלנו, ולא פסקנו לרגע עד שזכינו שוב בגופינו. עד ששוב היינו ילדים.

ניצבנו מול הר החיטה חסרי אונים. לא הייתה כל דרך להשיבו אל הסילו. ידענו היטב שגם הפעם אנחנו נהיה החשודים המידיים, היחידים. השתרכנו אל בית הילדים בצעד כבד, מותשים עד מוות ממאורעות הלילה. יעלי צלעה מאחורינו, ומדי פעם נאנקה בכאב.

מצאנו את דלת בית הילדים פעורה לרווחה. רק הכיסאות ההפוכים במסדרון זכרו את צווחות האימה שלנו כשנאבקנו לראשונה בשמש ובירח. השבנו את הסדר בצייתנות, בניסיון להסתיר את מאורעות הלילה.

אחד מאִתנו אמר, "די." אחת מאִתנו אמרה, "מה נעשה?"

וכל אחד מאִתנו ידע. בפעם הבאה הסילו יהיה נעול. בפעם הבאה תשלח אבישג יד אל צווארו של מי שיילכד בכלוב אצבעותיה. בפעם הבאה לא נשרוד.

אחד מאִתנו חמק לתוך החדר האחרון. התגודדנו בפתח והבטנו בו בנשימה עצורה. עמליה ואבישג ישנו. על פניהן השלווים לא נותר זכר לזעם שאחז בהן בראשית הערב. הבטנו בהן זמן רב מאוד.

אחד מאִתנו התכופף בדממה, ואִתו התכופפנו כולנו. הוא מישש בין הסדינים, אִטי וקפדן. כשנאנחה עמליה בשנתה קפא, ואִתו קפאנו כולנו. אחר כך שלח ידו לתוך ציפת הכרית ומשך משם אט-אט את הגיליון ההוא של הארץ שלנו, מגולגל, כהה, שטוף כוכבים.

אחד מאִתנו הניף את גיליון הארץ שלנו, ואִתו הנפנו את הגיליון כולנו. אחד מאִתנו חבט. פעם. ופעמיים. ושלוש.

הן התכווצו יחד, כשתי אחיות, במהירות עצומה. הן התעוררו. הן צרחו. הן היו קטנות כעכברי שדה.

וארבע. וחמש. ושש. ושבע.

עמליה ואבישג היו גרגרי חיטה זעירים. קולותיהן היו דקים וחלושים.

אחד מאִתנו הרים אותן בזו אחר זו והניח אותן בכף ידו. התאספנו סביבו והבטנו בשני היצורים הזעירים, אדומי הפנים, שנופפו באגרופיהם למולנו.

"זה קסם," אמר אחד מאִתנו. צחקנו.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

שתקנו.

חצינו את הקיבוץ, מהירים בגופנו הגדול והשבע. רק יעלי צלעה מאחור. כשהגענו אל הר החיטה כרענו ואספנו בידינו חופני גרגרים, והלכנו אל הלול.

התרנגולות קרקרו לעברנו בחשש. נכנסנו בזה אחר זה. פיזרנו להן גרגרים. תרנגולת אחת התקרבה לאט, בהיסוס. אחריה עוד אחת. כשלא פגענו בהן, התקבצו עוד ועוד תרנגולות, התגודדו וניקרו בשמחה.

אחד מאִתנו נכנס אחרון אל הלול, בידו נשא עדיין את גרגרי השמש והירח. הוא פרש את כף ידו והתבונן בשני הגרגרים שצווחו עדיין. הכאב נפרש על פניהן, ברור ונורא. הבטנו בהן, מהופנטים. עמליה צווחה. אבישג התכופפה ונשכה את כרית כף היד שעליה ניצבו.

"אַי!" צעק אחד מאִתנו, וניער את ידו.

שני הגרגרים נשרו לארץ. התכופפנו במהירות לחפש אותן. כולנו. ניסינו לשמוע אותן, אבל קרקור התרנגולות היה רם מדי. גיששנו לכל עבר, אבל הן היו קטנות כל כך, והלילה היה חשוך כל כך.

אחרי זמן רב מאוד התרגלו התרנגולות שוב לנוכחותנו ושבו לשנתן, ודממת הלילה שבה על כנה. ואז, כשרק הצפרדעים והתנים והשקרים נשמעו במרחק, שמענו קול מוזר מאחורינו. הסתובבנו יחד.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה." הבטנו זה בזה, ובעינינו פשטה אפלה. רק אבישג יכולה להשתיק את המפגרת. כל כך חבל שהיא הכריחה אותנו לעשות את זה.

יצאנו מהלול, בזה אחר זה. רק אחד מאִתנו נותר מאחור, ובידו גיליון מגולגל של הארץ שלנו.

כל הלילה התהפכנו במיטותינו. כשעלה הבוקר באו המטפלות, ומהומה פרצה. כששאלו אותנו היכן עמליה ואבישג ויעלי, משכנו בכתפינו. עלינו על המיניבוס שהגיע במועדו, ויצאנו להערכה בת שלושה ימים ושלושה לילות.

בימים ההם, מספרים, נאספו מחפשים מכל קצוות ארץ אל המשק. ימים ולילות סרקו את השדות והפרדסים, את הוואדיות והנחלים. כששבנו, ראינו אותם מחפשים, אפורי פנים. שוב ושוב שאלו אותנו מה אירע.

אבל אנחנו לא זכרנו דבר, ועדיין איננו זוכרים. צחי אינו זוכר וענבל אינה זוכרת, ניבה ושרה אינן זוכרות, אורי ונמרוד ואהוד וגיא אינם זוכרים. עודד אינו זוכר ושרון אינה זוכרת.

אחרי יומיים נמצאה גופתה של יעלי לא הרחק מהלול, פצועה ומנוקרת מכף רגל ועד ראש. עמליה ואבישג לא נמצאו מעולם.

היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, עשרה חיים ואחת מתה. בלילות שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. ובאחד הלילות, אחרי שנרדמו כולם, אחד מאִתנו שרף את הארץ שלנו.

פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2016, בעריכת אהוד מימון ובהוצאת האגודה למדע בדיוני ופנטזיה. הסיפור מתפרסם כאן בהסכמתם האדיבה.

הדימוי מתוך סדרת כיתת אלון של האמנית שרון רשב"ם פרופ, מתפרסם כאן באדיבות האמנית.

אחרי הכשרון, אחרי הכשלון

זה סיפור קצר, פשוט ומוזר.

כל חיי אמרו לי שאני כותבת יפה. כתבתי מעט, לעיתים רחוקות. היו לי התפרצויות קטנות של חשק, ובעקבותיהן גלים גורפים של שעמום ובטלה. כתבתי פתיחות. אבל ידעתי שיום אחר אני אכתוב. אולי אפילו ספר. או יותר מאחד. כשכתבתי מדי פעם סיפור קצר או פתיחה, הביטו בי בני משפחה, חברים ומורים במבט המוענק למישהו שאוחז באיזה אוצר נדיר, מבט שיש בו יותר השתאות מאשר קנאה.

בגיל 32, באמצע דיכאון אחרי לידה, בעיר שלא היה לי טוב בה, עם שני תינוקות ובלי תקווה, התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. שלחתי אותם למכר, עורך בכיר, איש שהערכתי מאוד. הוא ענה לי באותו ערב ממש, במייל קצר וחד משמעי:

אם ככה את כותבת בגיל 32, את כבר לא תהיי סופרת.

הלילה ההוא היה כולו בהייה ארוכה, מתמשכת, בתקרה. לא היו מילים בראשי, רק צליל עמום, חבטת גופה בתחתית הבאר, והד ארוך, בלתי מתמעט.

למחרת בבוקר קמתי וכתבתי. במאמץ, בצער, בעצבות. כתבתי משהו איום ונורא. ואז עוד אחד. ועוד. ומאז, כבר 15 שנים, אני כותבת. יש לי הפסקות, תקופות, עליות וירידות, אבל אני כותבת.

מה קראתי במכתב ההוא? אני חושבת הבנתי שהכשרון שלי אבד, או שהיה פחות מכפי שחשבתי מלכתחילה. והבנתי שאני רוצה לכתוב בכל זאת. שאכתוב בכל זאת. והבנתי שאצטרך לעבוד קשה.

באותו לילה נולד כח העל שלי: אני תמיד חוזרת לכתוב. ואז לשכתב. שוב. ושוב. ושוב. כמה פעמים שצריך.

הבוקר נתקלתי בכתבה המצוינת הזו של קרן צוריאל-הררי בכלכליסט, על הספר "גריט: העוצמה שבלהט ובהתמדה". המחברת, פרופ' אנג'לה דאקוורת, חוקרת את ההבדלים בין אנשים שמצליחים לאלה שפחות. רמז: ההבדל לא טמון במידת הכשרון.

כל כך לא הופתעתי למצוא שם את ג'ון אירווינג. לא במקרה הוא מקור ההשראה הגדול של חיי:

"עבודה קשה יכולה לפצות על היעדר כישרון", היא אומרת, ומדגישה את הקשר בין העבודה להתמדה ולאופן שבו חווים כישלון, לומדים ממנו וממשיכים הלאה. כדוגמה היא מספרת על הסופר האמריקאי המוערך ג'ון אירווינג ("העולם על פי גארפ", "תקנות בית השיכר"). בתיכון הוא לא הצטיין באנגלית, בבחינה הפסיכומטרית הציון שלו בחלק המילולי היה בשליש התחתון, ומוריו חשבו שהוא עצלן וטיפש. בדיעבד התברר שהוא היה דיסלקט, אבחנה שמורידה ממנו את תווית הטיפש ועדיין אינה מועילה לחלומו להיות סופר. אלא שאירווינג היה נחוש לכתוב. "חזרתי ושכתבתי כל דבר. לקחתי את חוסר הכישרון שלי ברצינות", אמר בעבר. "למדתי להבין שעל ידי חזרה על דבר פעם אחר פעם, גם דבר שמעולם לא בא באופן טבעי נהפך לטבע שני".

john-irving-novelist-quote-more-than-a-half-maybe-as-much-as-two

בכל סדנה שאני מלמדת יש כמה מבריקים, וכמה טובים, וכמה שעדיין נאבקים. ותמיד אני בטוחה שהמוכשרים יותר יתקדמו מהר יותר, וזה אף פעם לא קורה. הראשון להשלים כתב יד הוא תמיד מישהו שלא סימנתי. מישהו חרוץ.

"מעולם לא חשבתי שאני מוכשר במיוחד. הדבר היחיד ששונה ומיוחד בי הוא שאני לא פוחד למות בריצה על מתקן ריצה. אחרים יכולים להיות יותר כישרוניים, חכמים וסקסיים ממני. אבל אם נעלה יחד על מתקן הריצה יקרה אחד משני דברים: או שהם ירדו לפניי או שאני אמות. פשוט מאוד" // וויל סמית, שחקן, מפיק ומוזיקאי

ככה זה היה. בגיל 32 גיליתי שאיבדתי את הכשרון. מאז, אני מאמינה רק בהתמדה ובעבודה קשה. ואני לא אפסיק לעולם. אשלים עוד כתב יד, ועוד אחד, ועוד. כי זה הדבר היחיד שאני יודעת ורוצה לעשות.

וביום מן הימים אמות באמצע הכתיבה.

(תקראו את הכתבה הזו. זו האמת.)

על סביח וארמדילים

אמ;לק: אחי לימד אותי לכתוב ככה, ועכשיו גם אתם יכולים.

כשפתחתי את סדנת הכתיבה הראשונה שלי, כתבתי פוסט ארוך ומהורהר על לימודי כתיבה, על חוויית הכתיבה בסדנה ועל הפרפרים שיש לי בבטן. לפני הפרסום שלחתי אותה לצפריר, אחי המוצלח, הוא קרא בתשומת לב, ואז התקשר אליי וקרא בהתלהבות: איזה יופי, את פותחת דוכן סביח!

(תגובה לגמרי סטנדרטית. סביח וארמדילים מופיעים אצל צפריר בתדירות מטרידה.)

מה אתה רוצה עכשיו עם הסביח, התרגזתי.

אני יודעת שאת פותח משהו. פלאפל? פיצה? תאמיני לי אחותי, עדיף לך סביח.

הוא המשיך והמשיך ואני צחקתי בסוף, כי זה צפריר ואיכשהו הוא תמיד מצליח להצחיק אותי, ואז אמרתי, נו ברצינות, איך זה?

ואז אחי הסביר לי שעל אף שעברתי שנים בעיתונות וכבר הוצאתי כמה סיפורים קצרים וספר, והייתי אמורה כבר לדעת איך עושים את זה, בכל זאת שכחתי כמה פרטים.

הפרפרים שלך מרגשים מאוד, הוא אמר, אבל שכחת לכתוב שאת פותחת סדנה, בעצם. או לספר למי היא מיועדת. או מתי הסדנה נפתחת. ואיפה. וכמה עולה. ואיך נרשמים.

קראתי את הפוסט הארוך שלי, והשפלתי ראשי במבוכה. אכן, מילים מילים, ולא כתבתי כלום.

עשרים דקות אחר כך, עם סדרת הנחיות פשוטות למדי, כבר היה לי טקסט מתוקתק. קצת חפירות, קצת פרפרים הרבה מידע שימושי.

התוצאה? הסדנה התמלאה כהרף עין.

אחר כך צפריר הצחיק אותי שוב, ואז לימד אותי מחדש איך עובדים עם מייל (גם שם עשיתי בלגן. וחפרתי) ולמה אני חייבת לקרוא כל טקסט לפני המשלוח (ולמחוק יותר מכפי שאני מוסיפה. כי חפרתי) ועוד כמה דברים טובים ששיפרו את איכות חיי, חסכו לי זמן וסייעו גם לפרנסתי (שהיא, טפו חמסה, לחפור באריכות).

ועכשיו, הסדנה

צפריר פותח בימים אלה סדנה לכתיבה שיווקית אפקטיבית שבה הוא ילמד אתכם את כל פלאותיו הרבים, ויצחיק אתכם עד דמעות בו בזמן. אני מנחשת שיהיו גם ארמדילים. וסביח. היא קצרה ויעילה, מיועדת במיוחד לאנשים עסוקים, ומנסיוני כמנחת סדנאות – המחיר שלה מעולה.

 

והוא גם חתיך

(והוא גם חתיך)

ככה הוא כותב:

הנה העסקה: אתם באים לסדנה, מקשיבים לי, מזיעים קצת, עובדים – והולכים הביתה עם תוכן שאין דברים כאלה. ביחד, ניקח את הידע שלכם, אתם הרי יודעים מה הכי טוב ומיוחד בעסק שלכם, אתם הרי יודעים מה הלקוח שלכם רוצה. וניקח גם את הידע שלי – וביחד נכתוב את התוכן המנצח עבור העסק שלכם.

שימו לב, ההרשמה המוקדמת תיכף מסתיימת.

ואם אתם עוד מתלבטים, אבל אולי תרצו לנסות בקרוב, אתם יכולים להירשם כבר עכשיו לרשימת התפוצה שלו ולקבל טיפ שבועי לכתיבה אפקטיבית. הוא כותב אותם בחן ובהומור כאלה, שאחר כך זוכרים אותם לתמיד. שלחו לו מייל לכתובת bashanpr@gmail.com, ואתם בפנים.

על הדרך תקנו גם את הספר המעולה שלו, כתיבה אפקטיבית ותהיו מופתעים לגלות כמה קל לתקן את הטעויות שלכם, וכמה משתלם.

(לדעתי יש שם כמה דוגמאות לכתיבה לא אפקטיבית שמבוססות עלי, אבל אני אומרת לעצמי שזה בסדר. מותר לי. אני סתם כותבת סיפורים, שזה דבר מאוד לא אפקטיבי.)

רגע מתוק (ענייני כתיבה)

בעוד שבוע וחצי אני פותחת חמש סדנאות כתיבה חדשות. בשלושת החודשים הבאים אשוטט בין ספריית חשמונאים, יפו (מד"ב ופנטזיה), פרדס חנה, זכרון יעקב (ילדים ונוער) וחיפה.

(בחשמונאים ובחיפה הסדנאות מלאות, כמו גם רשימות ההמתנה).

*

רגע לפני שמתחילים, אהוד מיימון, עורך אסופת הסיפורים "היה יהיה" וחבר יקר, כתב המלצה על הסדנה למד"ב ופנטזיה. זו סדנה מיוחדת, שכן הקהל שלה קטן יותר ומפוזר ברחבי הארץ, אבל היא יקרה ללבי. אני רוצה לקרוא עוד מד"ב ופנטזיה מעולים בעברית, ולשם כך חשוב לי לתמוך בצמיחת קהילת הכותבים. אהוד התגייס לסייע בהפצת דבר קיומה של הסדנה המיוחדת הזו, המתקיימת ביפו זו השנה השנייה ובוגריה מסבים לי הרבה נחת.
אני מתנצלת מראש בפני מי שרגיש לרגשנות על השימוש במילה האסורה, אבל התרגשתי מאוד מהדברים שכתב.

למשל:

"אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב'היה יהיה' של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידע של הסדנה – ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן."

אני אכן שמחה במיוחד ביכולת של בוגרי הסדנה לקבל ביקורת ולהשתפר באמצעותה. זה קורה כי אנחנו יוצרים מרחב בטוח לתקשורת ישירה וכנה, רק ככה אפשר לצמוח ככותבים לאורך זמן. מובן שכיף במיוחד לשמוע את זה מעורך שעובד איתם.

ההמשך כאן. ואם כבר הגעתם, הבלוג של אהוד מצוין. תקראו ותראו.

wgr

אגם הצללים הוא הזוכה בפרס גפן 2016

 

אני אוהבת את פסטיבל אייקון. תמיד אהבתי אותו. ובכל זאת, אייקון השנה היה עמוס ומתוח במיוחד. בכל בוקר הגענו לפסטיבל, ואני הצצתי לדוכן היפה של פרס גפן, וראיתי אנשים מצביעים, ורציתי. קיוויתי. תהיתי.
אגם הצללים היה מועמד השנה לפרס גפן בקטגוריית ספר המד"ב או הפנטזיה העברי המקורי הטוב ביותר. פרס גפן מבוסס על בחירת הקהל, והוא היחיד המוענק באופן קבוע ורציף לספרים בתחום המד"ב והפנטזיה. האמת היא שלא העזתי להאמין שאזכה. לא רציתי להתבדות. ועל כן שכנעתי את עצמי שזה פשוט לא יקרה.
 *
עליתי לבמה מסונוורת, וקיבלתי את הפרס מאורח הכבוד של אייקון, צ'רלס סטרוס. אמרתי משהו, אני לא זוכרת מה. ירדתי ברגליים רועדות כל כך, שנאלצתי להמתין כמה רגעים לפני שיכולתי לשוב למקום.
whatsapp-image-2016-10-25-at-09-08-17
*
geffen
*
רגע אחר כך הוכרז הזוכה בפרס הסיפור הקצר. אביאל חברי האהוב זכה על הסיפור היפה רקוויאם למתי. כמה אני מתגעגעת אליך, אביאל. וכמה אסירת תודה לקהילה על שהעניקה לך את הכבוד המאוחר והראוי הזה.
יואבי והילדים היו שם לחבק אותי. חברי קבוצת הכתיבה המופלאה שלנו היו שם. תלמידים שלי היו שם. מנהלי הפרס והפסטיבל, חברים ועמיתים – הקהילה שלי היתה איתי.
*
כבר קיבלתי כמה פרסים מידי ועדות מכובדות, וכולם-כולם מילאו את לבי שמחה, ובכל זאת יש משהו מיוחד בידיעה שמי שבחר בי הפעם הם הקוראים עצמם. הקהילה.
*
וכששבתי הביתה, חיכתה לי עוד קהילה. באי בית הכנסת השוויוני בזכרון יעקב עשו לי מי שבירך בשבת, ובין ההקפות בשמחת תורה טרחו רבים מהם לבוא ולברך באופן אישי, להגיד כמה אהבו את הספר (או כמה הם מתכוונים לקרוא אותו, ובטח עכשיו, אחרי הזכייה…) ובאופן כללי הזכירו לי שקהילות טובות הן אוצר שלא יסולא בפז.
*
הלוואי וידבק משהו מכל הברכה הזו בכרך השני של טרילוגיית הצללים, ההולך ונכתב בימים אלה.
*
תודה לכל מי שהצביע, תמך, האמין – ובעיקר לכל מי שקרא. הענקתם לי ולאגם הצללים שנה מופלאה באמת.
*