הספרדי, סיפור קצר

פורסם לראשונה בשנת 2013 באסופה "געגועים למחר" בהוצאת בוקסילה, בעריכת אלכס אפשטיין.

"מדהים, פרופסור!" שאג עלי הסטודנט. הוא החווה על שעונו, עטה הבעה מתנצלת ומיהר אל בניין המנהלה, בּוּר כשהיה. הסברתי לו את עמדתי בהרחבה, והוא אפילו לא הקשיב לי, רק הנהן בעיניים ריקות, ככלבלב של לוח מחוונים. כל זמן שדיברתי הוא הקפיד על ההתייהרות הכנועה הנשמרת לזקנים בלבד: ברור, ברור שאתה חכם, רק שאתה כבר לא יודע כלום על העולם הזה.

וכך אכן הדבר. אני כבר לא יודע כלום. הפכתי למהגר מארץ נחשלת בעולם החדש שבו חיים תלמידיי. הם אינם מוצאים עוד כל עניין בתחום המחקר שלי, תורת הסיפורים במשחקי מחשב. יש להם רק מושג קלוש על התהילה העולמית שגרפתי פעם בזכותו. Sim City, כתבתי אז, היה האמונה בעולם שאפשר להגשים בו כל חלום.WOW  סימן את הניצחון הקולקטיבי שהבטיחה הגלובליזציה, ואילוGTA  היה קול הזעם והייאוש של דור שלם שנפרק מערכיו ונותר רק עם ההשתוקקות לממון.

בעקבות המחקר ההוא קיבלתי הצעת עבודה מהמוסד שעליו חלמתי, ורק עוד מאמר אחד נדרשתי לכתוב כדי לזכות במשרה. מאמר אחד שיתפרסם בכתב עת יוקרתי, רק את זה ביקשו פרנסי המוסד המכובד. כתבי העת היוקרתיים חיכו לי בזרועות פתוחות. העולם נפרש לרגליי.

לא כתבתי את המאמר ההוא. ניסיתי. בתחילה חיפשתי משהו חדש לומר. אחר כך חיפשתי דרך חדשה לומר דבר מה מוכר. בסופו של דבר הייתי מוכן לתת הכל פשוט כדי לכתוב דבר מה. כל דבר שהוא. כיום כבר איני תוהה מדוע לא כתבתי אותו. כך היה. זה סיפור ישן.

ובכל זאת, אלפי מאמרים מלומדים נכתבו על התיאוריה שלי. הם היללו את האופן שבו רוממתי את משחקי המחשב ממדרגת צעצוע לילדים לתחום מחקר לגיטימי, את הנכחת הסיפורים שסופרו באמצעותם ואת הוכחת חשיבותם. קשישי דורי הוקיעו אותי, עמיתיי הצעירים העריצו אותי. מן הסתם היה לכך קשר גם לעובדה ששמות המשחקים שאהבו בילדותם ניקדו את המחקר כולו. אבל את כל זה איש אינו זוכר עוד. זה סיפור מת.

מת כמו כל סיפור אחר. התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה. על ספרים כבר אין מה לדבר. מאמרים מלומדים סיכמו את הנושא כבר לפני שני עשורים: הסיפור איבד כל רלוונטיות ככלי להבנת המצב האנושי. קסמם של הסיפורים היה בכך שאפשרו לחוות את החיים מתוך עורו של אדם אחר, בזמן ובמקום אחר. היום, כשאפשר לזכות לאותה חוויה בדיוק בלחיצה קטנה על כפתור הסכמה הדדית, מי בכלל צריך לטרוח ולהמציא משהו. איש אינו מוגבל עוד לגופו ולעולמו. מישהו יתחלף איתך, בין אם בחילוף גוף, חילוף חלקי מותאם או אפילו מלא-מלא, חילוף הכולל תודעה, זיכרון ואפילו רגשות.

הסיפורים היחידים שניתן עדיין לספר, אם כן, הם חדשות, ואחוז ניכר מתוכן ממלאים החידושים מעולם החילופים, שכן אנשים רבים כל כך מכורים לו. בחדשות אמש הוצג אחד מהאתרים האלה, המאפשרים חילוף עם זרים גמורים. "גלישת חיים". ישבו שם אנשים, מכונסים, עיניהם עצומות, מחליקים באצבע על חבק החילוף המונח על פרק כף ידם, ושוב, ושוב. מדלגים מזה לזה ברצף חילופים מרובה משתתפים, בלי לדעת מראש בגופו של מי ישהו, או מי ייכנס לגופם. העניין כולו מעביר בי חלחלה.

כבר כשהומצאה טכנולוגיית החילוף מצאתי אותה וולגרית ומסוכנת. דעתי בעינה עומדת, אולם אחרי שנים רבות של הימנעות מוחלטת, בשנה האחרונה התנסיתי בה מעט. להפתעתי היתה בכך מידת מה של הנאה, ואפילו תועלת צמחה לי מהעניין.

אני חב את ההתנסות הראשונה להתחנחנויותיה ותחנוניה של המלצרית המתוקה מהקפטריה בפקולטה. החילוף איתה היה קל למדי, אולם היה מוזר להלך בעולם בגופה הזעיר. הקמפוס נראה שונה למדי מגובה מטר וחמישים סנטימטרים בקושי. אבל איני מתלונן. בשעתיים שביליתי בגופה, המומחיות שלי באנטומיה הנשית בהחלט קפצה מדרגה. היא, מצידה, פתחה בשיחה גלויה עם המרצה החדש בפקולטה, והוא גילה את אוזניה – את אוזניי, למיטב הבנתו – בדבר העדפתו את בני מינו. כשחזרתי מהחילוף ההוא מצאתי מרצה הומו צעיר ומשעמם עד דמעות שחושב שאני חברו הקרוב, וערימה של ממחטות משומשות על שולחן העבודה שלי. זה היה דוחה כל כך, לחשוב על גופי יושב שם ומייבב בשירותה, שחשבתי שלא אחזור על חוויית החילוף לעולם.

אבל אחרי זמן מה התעמעם הרושם מעט. תיארתי לעצמי שהסיכון שייעשה בגופי שימוש מביך יקטן אם אשתמש במקצוענים, ובפעם הבאה שכרתי את שירותי מאמן הגוף שהומלץ על ידי ראש החוג. הוא בהחלט לא הכזיב. בתוך שלושה חודשים בלבד הריץ את גופי למרחק חמישה קילומטרים, חמש פעמים בשבוע, והרגיל אותו למשטר של ירקות, פירות ומעט חלבונים. על אף בטלנותי המופלגת וגילי המופרך, בפעם הראשונה בחיי אני נהנה ממשקל בריא ומכושר מצוין. אני עדיין מוסר את גופי האומלל לידיו חמש פעמים בשבוע.

השהות בגופם של אנשים אחרים נתגלתה כמרגשת פחות מכפי שחשבתי. את רובה ביליתי, אני בוש להודות, בחיטוט במגירותיהם ובנמנום משועמם. לפעמים גנבתי איזה ממתק שנאסר עלי לאכול בגופי שלי. ולמרות השעמום, ההדגמה היעילה הזו של יתרונות הטכנולוגיה גרמה לי להעריך אותה מעט יותר. לא היתה לי כל סיבה להניח שאחרוג עוד הרבה מטווח ההתנסויות הזהיר שלי. ובכל זאת, צירוף מקרים מסוים הוביל לכך שאני עצמי יזמתי חילוף כזה, רק כדי לגלות שתמיד ידעתי, ותמיד צדקתי בכל מה שקשור לטכנולוגיה הזו.

שמעתי על הספרדי מזמן, כמובן. שמו הולך לפניו. כשהגיע לכאן לשנת שבתון, הוא ביקש ללמד, על אף שהוא אמור לעסוק לעסוק רק במחקר. מובן שהפקיד העלוב שעומד בראש מוסד המחקר המפואר-לשעבר שלנו נענה בהתלהבות הכלבית הצפויה. הקורס שנפתח, במסגרת החוג ללימודי טכנולוגיה ותרבות, התמלא מיד. בתוך ימים ספורים הוחלט להעבירו לאודיטוריום. אחר כך פרסמה הפקולטה הודעה מאופקת אך מתמוגגת לפיה אין די בתשע-מאות המושבים באודיטוריום, ובלית ברירה יועברו השיעורים גם למסכים שיוצבו במבואה.

בינתיים גיליתי שאיני בודד בחוסר החיבה שאני חש כלפי הנער הזה. כמוני חשים מרבית המרצים, כולל הצעירים שבהם. זעמנו אינו אישי כי אם אינטלקטואלי במובהק, ונובע ישירות מהתיאוריה המופרכת שלו. המאמרים הקצרצרים שהוא מפרסם בתכיפות מטריפת דעת שמים ללעג כל מה שאנחנו יודעים על המין האנושי, וסובלים ממינונים רעילים של בוז כלפי כל הידע שקדם לו.

לא די בכך שהסיפורים הולכים ונעלמים, טוען האוויל הזה, שעור פניו הצח עד עלבון מעלה עדיין פצעי בגרות מדי פעם, אלא שיש לשמוח בכך, שכן הסיפורים הם הם שגרמו לכל האסונות בהיסטוריה. לא הרוע האנושי, לא הטפשות, הבורות או השטחיות. הסיפורים הם הרוצחים האמיתיים!

לטענתו העוני היה ממוגר לפני דורות אלמלא הקסם שעטו עליו מספרי הסיפורים. המלחמות זכו לגלוריפיקציה, ועל כן התחוללו שוב ושוב. האלימות הוצגה בסיפורים כנובעת מעומק רגשי, ועל כן שוכפלה. הרשעות צוירה כתוצר של יושר אינטלקטואלי, ועל כן רוממו אותה למדרגת תכונה נחשקת. שלא לדבר על הזהויות הלאומיות, או הדתות, שאותן הוא מכנה "צלחת פטרי גיהינומית של סיפורים רעילים".

בסופו של דבר, מסכם הספרדי, לא היתה למין האנושי כל ברירה מלבד להפטר מהסיפורים אחת ולתמיד. הם סיימו את תפקידם ההיסטורי. במקומם הופיעה טכנולוגיית החילוף, והיא שתגאל אותנו. הוא מתלוצץ לעתים ומכנה את החילוף "המשיח האמיתי". למותר לציין כי גם אני וגם מרביתם המוחלטת של עמיתיי לא מוצאים את הכינוי הזה משעשע כלל ועיקר.

כפי שאתם מבינים, כמתבקש מאינטלקטואל, קראתי את כתביו בתשומת לב. העמקתי בהם במידת הניתן – עד כמה שיכול אדם להעמיק בשלוליות מי אפסיים קטנות שכוחן בעיקר ברהיטותן. רק מסקנה אחת אפשרית בתום הקריאה: התיאוריה שלו היא קשקוש מוחלט מראשיתה ועד סופה.

ובכל זאת, למרבה התסכול, עדר סטודנטים אדיר נוהה אחריו. אם לא בגלל כתביו, אולי בגלל יפי מראהו. לא אחת תהיתי אם הוא אוחז גם בכישרון רטורי מזהיר שעשוי להצטרף אל הקלסתר הנעים הזה ולהסביר את סוד ההצלחה. כשהעבירו את ההרצאה לאודיטוריום, זו היתה הזדמנות ללכת לשמוע אותו מבלי להיחשף. הקדמתי מעט, וכשהגעתי עוד עמל הטכנאי הוותיק של הפקולטה על חיבור מסכי הענק בפואייה. סטודנט שאת שמו איני זוכר חלף, נופף לי וקרא, "כל הכבוד על הפתיחות!" באותה נימה התייהרות-כנועה-לכאורה. עוד רגע ארוך עמדתי שם, סקרנותי כמעט עמדה לי, אך לבסוף גברה עליה גאוותי. הסתלקתי משם.

למחרת פגשתי את הספרדי בקפטריה. הוא פנה אלי בחיוך רחב בעת שעמדנו בתור. "שמעתי שהיית בהרצאה שלי אתמול," אמר. "חבל שלא אמרת משהו. הייתי דואג לך למקום באולם, אם כי אפילו אני לא יכול לקבל מקום לאורחיי בשורות הראשונות. הן מוזמנות מראש עד סוף השנה." הוא גיחך.

"לא לא, רק עברתי לרגע בכניסה לאולם," מלמלתי. "לא היה לי זמן להשאר. עבודה."

הספרדי נאנח. "גם אני לא מספיק כלום," הוא אמר. "כל היום רץ, מהרצאה לייעוץ לראיון. איך אפשר להתרכז כך במחקר?"

פענחתי מיד כל ניואנס דקיק במשפט הזה, הפשוט רק לכאורה. בפועל זה היה שחץ מוחלט – הוא עמוס. הוא מבוקש. הוא גם מתראיין. האם אפשר שלא לשאול במה מדובר?

נכנעתי. "ראיון?"

הוא נאנח שוב, מסתיר חיוך בקושי. "'שיירי תרבות', בערוץ הטכנולוגי," אמר. "אני מוציא ספר."

ייתכן שהפגנתי סימני תדהמה. אי אפשר להאשים אותי אם כך היה. מאה שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה נאמר את המשפט הזה.

הוא הנהן, מרוצה בבירור. "מדהים, נכון?"

"זה… מעניין," גמגמתי. "אבל איך?"

"לפי חוק מיעוטים נכחדים אפשר להוציא ספר אחד לכל אתר מורשת. נשארו רק שמונה ספרדים בעולם, אז הכריזו על כל אחד מאיתנו אתר מורשת גנטי. אנחנו רכוש מוסדות המחקר." הוא התכופף לעברי. "אלה היתרונות. הצד האפל יותר הוא המכתב החודשי שמזכיר לי שיש עדיין שתי נשים ספרדיות פוריות, והתביעה לתרום את זרעי להחייאת העם. וולגריות מזעזעת שכזו. מי אמר שאני מעוניין להחיות עמים? מה שמת, ודאי מת בצדק."

איזו רשעות, רתחתי. העם הספרדי גווע ברובו הגדול לפני שלושים שנה. התהליך כולו ארך שנתיים בלבד. מהומות ספונטניות בעקבות המשבר הכלכלי של תחילת המאה הקודמת. אלימות ורצח, מחנות פליטים, רעב. כל זה מבלי שיהיה לספרדים אויב כלשהו. את פשר המאורעות הללו לא ניתן להבין גם היום.

"אז… הספר שלך," חמקתי מהנושא. "במה הוא עוסק?"

"מותם המוצדק של הסיפורים, כמובן." הוא חייך. "הבחירה להוציא את המחקר בצורת ספר היא מעין הומאז', סרקסטי ומודע לעצמו, לספרות הקלאסית. זהו הסיפור האחרון: איך המין האנושי ויתר על הסיפורים, ובתמורה זכה בסיכוי לשרוד."

ספר. אובייקט של נייר וכריכה. כל הרומנטיקה האבודה הזו. כשהייתי ילד עוד ניתן היה למצוא ספרים פה ושם, ואני זכרתי אפילו איך מרגישים כשנרדמים עם ספר ביד. לפני הלחיצות. הכל עושים היום בלחיצות קלות. החלקת אצבע על מסך או חבק חילוף. זה כל כך יותר פשוט. ובכל זאת, רציתי להוציא ספר משלי. גם אם איש לא יקרא אותו לעולם. גם אם יוקיעו אותי. גם אם ישרפו את כל עותקיו עם גופתי, כפי שעשו לסופרים האחרונים.

נראה שהספרדי לא הבחין בשינוי במצב רוחי. "אנחנו בני מזל, לחיות בדור הזה," אמר ונגס בכריך שלו. פירורים ניקדו את שפמו הדק. "במקום האמפתיה המזויפת של הסיפורים זכינו לאמפתיה הממשית של החילוף. מי צריך את הזיוף הסיפורי כשיש לו את מניפת הרגשות האנושיים, כשהוא יכול לטבול בהם ולדעת את עולמו של אדם אחר מתוכו?"

פניו העגולות והתינוקיות נראו כבלון אדמדם שימריא בעוד רגע אל השמיים. לא יכולתי לשאת זאת עוד. "אני חייב לראות," אמרתי. "אני חייב לראות פעם אחת את העולם כמו שאתה רואה אותו. מתוכך."

הספרדי חייך. "אתה מציע לי חילוף, פרופסור?"

הנהנתי, שיני הדוקות.

הוא הניח את הכריך ונטע את מרפקיו על הדלפק בינינו.

"חלקי, כמובן."

נדתי בראשי לשלילה. "מלא-מלא," אמרתי. "גוף וזכרון. תודעה משותפת. נדמה לי שפחות מזה לא יספיק הפעם."

ראשו נרכן מעט, אבל מבטו נותר נעוץ בי. "אני מבין למה אתה רוצה להיות בי. אבל למה שארצה להיות בך?"

בקושי הסתרתי את העלבון. "כדי לדעת," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. "מול מה אתה עומד. לא רק המילים, אלא המנוע האמוציונלי מאחוריהן. תמיד יש כזה."

הוא שתק. "לחוות את מניפת הרגשות האנושיים," לחצתי. "ככה אתה עצמך קראת לזה."

הוא גיחך. "עשית פעם מלא?"

שתקתי.

"נו, נו," הספרדי התיק את מבטו ממני. "בתול. מעניין."

"כן או לא?"

הוא הניח את ידו על השולחן. הנחתי את ידי לצידה. חבק לצד חבק.

"כתמים וקמטים," עיווה את פניו. "בן כמה אתה בכלל?"

"מבוגר יותר מסבא שלך," אמרתי.

"תמיד תהיתי אם גם מבפנים יש את ה… ריח הזה," אמר.

הייתי חובט בו כהוגן, פעם. כשהייתי צעיר. כשהיה לי כח. "אולי תלמד משהו חדש," אמרתי. "לפי התיאוריה שלך, החילוף מעודד חמלה."

פניו נאטמו. "אם תמשיך לפלוט קלישאות סנטימנטליות, אני עלול להתחרט."

"מצטער," מלמלתי. על פי הפרוצדורה, מי שמבקש לא יכול לאתחל. חיכיתי.

להפתעתי, הוא החליק על החבק ללא שהיות נוספות. חיקיתי את התנועה במהירות.

החילופים התכופים עם מאמני הגוף הכינו אותי לעונג הפיזי המבלבל. גוף צעיר הוא אכן מרחב נוח ונעים יותר מגוף זקן, וחושיו חדים יותר. רק בעניין הריח הוא טעה – מי שחוש הריח שלו גווע אינו סובל מהניחוח שמדיף גופו.

"חכה רגע," שמעתי את קולי הנרגז מאחור. כמה סדוק וחלוש אני נשמע. הוא לא הספיק להתרומם אפילו לפני שיצאתי מהקפטריה. כפי שחשדתי, אפילו בשיאי האתלטי הנוכחי, אני לא קרוב לכושר של בחור צעיר.

בעת שהספרדי הסתגל למציאות העגומה של גופי, אני כבר חציתי את מדשאות הקמפוס בהליכה מהירה. רק מחשבה אחת העסיקה אותי: לא סגרנו חוזה. גם לא בעל פה. ללא חוזה, אחד הצדדים יכול למשוך חילוף עד 48 שעות, ולא להיות נתון לתביעה.

מעולם לא שהיתי באדם אחר יותר משעתיים. בשתי יממות רצופות אני יכול לצאת למועדון, לשתות בלי להיות חולה, לרקוד. פעם הייתי רוקד. עם הפרצוף הזה, אני יכול אפילו להשכיב בחורה או שתיים. מחוץ לקמפוס, כמובן. תלונה על הטרדה מינית בעת חילופין תחסל לי את הפנסיה. אבל יותר מכל, אני יכול לגמור את הסיפור שלו. כל מה שצריך זה ללכת לתכנית מחר במקומו, ולהתראיין. להרוס אותו מתוכו. חייכתי. נניח שאשא נאום סנטימנטלי בשבחם של הסיפורים, או שאוקיע את החילופים כטכנולוגיית השטן. הוא ישוב לגופו ויצטרך להסביר, ואיש אינו מקשיה להסברים אף פעם.

ברקע קו המחשבה המתוק הזה עלה רעש עמום. התודעה שלו רחשה פטפוטי סרק. הרכב בחניון ישן וצבעו מכוער, בניין המעונות מטונף, הבחורה בכניסה סקסית, למרות הסנטר החלש והחזה הקטן. בטח גרועה במיטה. התודעה שלו פקדה על גופו להכניס את הבטן ולמשוך בחגורה. הבטתי מטה, מופתע. גל תיעוב עצמי חלף בו. התבוננתי בסטודנטית וחייכתי אליה. היא השיבה לי חיוך ביישני. התודעה שלו פרפרה, מופתעת.

ורגע אחר כך התאוששה: בחורה עלובה באוניברסיטה עלובה, פלטה. אני יכול יותר מזה. רק עוד מאמץ אחד. רק המאמר הזה נותר לי. כבר שנתיים אני נלחם בו. ואני לא נכנע, אני לא נכנע. אבל מה יהיה אם לא אצליח. מה יהיה אם לא אגמור לכתוב אותו לעולם.

קפאתי במקומי. אולי נגמרו לי הסופים, פלטה התודעה הספרדית הנכחדת. הגוף היפהפה שלו התקשח, ואני התקשחתי בתוכו.

את התודעה שלו לא שמעתי עוד. במקומה נהמה תודעתי-שלי: מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש. מה שהיה, הוא שיהיה. לא תשתה. לא תרקוד. לא תזיין. לא תתראיין. לא תשפיל. לא תנקום. לא תרצה. לא תאמין. לא תחלום. לא תתחלף. רק תפנה לאחור ותשוב לארצך, למולדתך, לגופך. תשוב ותהיה שוב סתם איש זקן שלא יודע כלום על העולם הזה.

הסדנה המעופפת

“The moment you doubt whether you can fly, you cease for ever to be able to do it.”

— J. M. Barrie

יום ראשון, שבע בערב, יפו. דמדומי סתיו.

אני מוצאת חניה במרחק מתקבל על הדעת מהסטודיו של סדנאות הבית, פותחת בקושי את דלת הברזל הכבדה.

התקרה הגבוהה מגמדת אותי, מניחה לפחדיי להמריא ולרחף סביב החלל העצום. אולי עשיתי טעות. אולי הייתי צריכה להקשיב לאנשים מנוסים ממני שאמרו שאין די ביקוש. אולי באמת לא הייתי צריכה לפתוח את הסדנה הקטנטונת והמוזרה הזו.

כשאני עוברת ליד הספריה אני נוגעת בהיסח הדעת בכריכת "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שלי, שמונח על המדף עם ספרי המנחים. הספר השני, "אגם הצללים", לא נמצא כאן. זה מקרי, ובכל זאת זה מרגיש כמו סמל. עוד משהו לחשוש בגללו. אחרי הכל, "אגם הצללים" הוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה.

אני מסדרת את המחיצה, מארגנת מעגל קטן מכסאות העץ והכורסאות, מיישרת כריות. משננת את השמות ברשימה, מרפרפת על הסיפורים ששלחו, מנסה לדמיין את מראה פניהם. יש לי עוד כמעט חצי שעה לעבור על הרשימות. פתחתי שתי סדנאות במהלך השבוע שעבר, אבל זו אחרת. זו סדנה מסוכנת.

הדלת חורקת ונפתחת. הראשון הגיע, רבע שעה לפני הזמן. הוא שקט וחייכן. לא ראיתי אותו בכנסים בעבר, אני חושבת שאני יודעת איזה סיפור הוא שלח. בזמן שאנחנו מכינים קפה אני מעזה לשאול. מתברר שטעיתי. הוא שלח סיפור אחר לגמרי. 

אחריו מגיעים עוד שניים. ועוד אחד. החדר הולך ומתמלא.

הם בוחנים אותי, וגם זה את זה, בחשדנות. הצעיר ביותר הוא חייל בן 19, המבוגרת מתקרבת לשישים. הם מגיעים מגוש דן, מחיפה, מירושלים. משכונה בורגנית בכפר יונה, מקיבוץ מאובק בדרום.

ההתחלה קשה ומרגשת, כדרכן של התחלות. אני מבקשת מהם להציג את עצמם ולספר מה הם קוראים, מה הם כותבים. מישהו אומר נרניה, והחדר מתחייך. אחרת משיבה לו בהיינליין, ואז טולקין, וגיימן, ומרטין. כתפיים תפוסות משתחררות, קלילות רכה מלטפת את המעגל.

תרגיל ראשון. דמות. תמיד מתחילים מדמות.

בזמן שהם כותבים אני נושמת עמוק ותוהה שוב אם אפשר לעשות את הקסם הזה, שקרה לי עד כה רק בכנסים ובמפגשי חברים. ליצור מקום בטוח שבו נוכל לדבר על העולמות שמעסיקים אותנו, על התפתחויות מדעיות מוזרות שאולי עוד יקרו, על קסם, עם ובלי חוקים. מקום שבו הדמיון והפראות אינם רק נחלתם של ילדים.

fantasy.jpg

בחוץ כבר חשוך, ואיזו קרירות עצובה נפרשת על רחובות יפו, נקטעת מדי פעם בצעקה, ואז קולות של צחוק שמח מהקיוסק ממול.

קוראים. נמרוד ראשון, גם בשיעורים הבאים הוא יתנדב ראשון. הטקסט שלו הוא פתיחה של פנטזיה אפית, גדולה. אחריו שחר עם מד"ב קלאסי. לאה עם היסטוריה אלטרנטיבית. נמרוד השני, הפעם אופרת חלל. ואז זהר עם פנטזיה אורבנית ויעל עם פנטזיה קלאסית. נדב כותב סיפור זעיר על חללית זעירה, וג'וש התחיל מותחן לינגוויסטי עתידני. סיבוב ראשון. הפסקה. כולם מחייכים.

סיבוב שני. עבודה רצינית, עמוקה. אנחנו מזכירים ספרות קלאסית של הז'אנר, סיפורים קצרים, אני שולחת אותם לקרוא ספרות עדכנית. מספרת להם על האורחים שיגיעו – רותם ברוכין, אהוד מיימון, ד"ר קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, יעל פורמן. הם מכירים את כל השמות, קראו את הסיפורים שפרסמו, מצפים להם. במחזור השני יפגשו את יואב אבני באותה התלהבות.

(ובצדק. גם אני, ששמעתי כל אחד מהמרצים בעבר, למדתי לא מעט דברים חדשים בשיעורים האלה.)

אחרי כמה חודשים נמרוד, הקורא הראשון, מזכיר לי את השיעור ההוא. את זוכרת את סבב המשובים הראשון? הוא אומר. התחלת כל משוב בציון תת הז'אנר שאליו הטקסט מתייחס או שייך ממש. ואז ידעתי, הוא אמר. ידעתי שהגעתי למקום הנכון.

*

ג'ורג' ר"ר מרטין אמר פעם שהפנטזיה הטובה ביותר נכתבת בשפת החלומות. היא מלאה חיים בדיוק כפי שהחלומות מלאי חיים, אמיתית יותר מכל אמת, לפחות למשך רגע אחד – הרגע הארוך והקסום שלפני ההתעוררות.

החלום שלי היה הסדנה הזו. רציתי למלא חדר באנשים שעבורם סוכות הוא בעצם חג אייקון, וחנוכה הוא חג האורות, אבל גם חג מאורות, ופסח הוא עולמות. אנשים שמוכנים לבחון בתשומת לב אינסופית את השלכות הגזים באטמוספירה של מאדים על המתיישבים הראשונים, ומתייחסים ברצינות רבה להבדל בין מעוף הפיות למעוף הדרקונים.

והצלחנו. סדנה ראשונה ומופלאה, ובעקבותיה מחזור שני עם משתתפים ותיקים וחדשים (נורית, ואלעד ונבט שהוסיפו תועפות של התלהבות ועומק, איש איש בדרכו) והרפתקאות מסחררות לא פחות. משיעור לשיעור הם כותבים טוב יותר, מעזים יותר. ברור שהם קוראים המון, ושהחשיפה לעוד תתי ז'אנרים פותחת את כולנו להעז יותר. מי שהחל באורבנית מתנסה גם במד"ב. מי שכתבה היסטוריה חלופית משסה אנשי זאב זה בזה. בסבבי הקריאה הם דרוכים, ביקורתיים, אבל נדיבים. זה מקום בטוח.

בזמן שחלף פרסמו בוגרי הסדנה סיפורים בפרוייקטים שונים של האגודה ושל הכנסים, בשנתון היה יהיה, ושניים מהם אף מגישים טקסטים לפרסום בחו"ל. אני מאוד מאמינה שזה יקרה גם להם. בכל פעם שהם מספרים לי על לידתו של סיפור נוסף, אני מרגישה שוב שאני ברגע הקסום הזה שלפני ההתעוררות, והקסם אמיתי לגמרי.

*

בתחילת נובמבר יצא לדרך המחזור הבא. אולי גם הפעם זו תהיה סדנה קטנה ומסוכנת. ואולי נזדקק גם הפעם לסובלנות, להניח לבשורה להתפשט לאט. אולי ייקח עוד שנה או שנתיים עד שהחדר יתמלא בחולמי חלומות. אולי.

 כך או כך, אני אחכה לכם שם, בסטודיו גבה התקרה ביפו. אם יש לכם טקסט, התחלה, או אפילו רק חלום – בואו.

(ואולי אולי אפילו תראו את "אגם הצללים" על המדף, למרות שהוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה. אני לא אניח אותו שם. אולי פיה טובה תעשה את זה בשבילי.)

הרישום לסדנה מתבצע דרך רוית המקסימה, כאן או ישר במייל שלה, כאן.

גם השנה הסדנה מתקיימת בחסות המרנינה והבוטחת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.

studio

הסטודיו בשעות אפלות פחות

אביאל

יום הזיכרון הוא הסיוט של האנשים השוכחים. מסביב כולם מעלים זכרונות מהמתים, ולנו אין. לנו יש געגוע עמום והמום ומרוחק. אנחנו מקשיבים לזכרונות מיד שנייה, אסירי תודה ומבוישים, ושותקים.

היה לי חבר. שמו היה אביאל טוכטרמן, ומדי פעם נסעתי בערב לביתו בתל אביב וכתבנו שם, עם קבוצת חברים שהתמידו ובאו ממש כל הזמן, ולא מדי פעם. בכל פעם התנצלתי בכניסה, וההתנצלות נבלעה באחת בין זרועותיו הפרושות של איש גבוה, דקיק ויפהפה שלא היה אכפת לו בכלל כמה ומתי, העיקר שבאנו.

ואחרי החיבוק ההורי הוא אמר, "יש מרק", וחימם קערה גדולה, והתענג על המחמאות בחיוך קטן. המרקים שלו היו נורא טעימים, מרקי אהבה. כשניסיתי להכין אותם בבית, בלי הידיים הטובות שלו והלב הנדיב במידה שלא תיאמן, הם היו רק מרק.

אחר כך הוא הכין קפה ושאל המון שאלות עלינו ועל חיינו, והקשיב באמת, במלואו. הוא לא ציפה לרגע שבו יספר הוא את הסיפורים שלו. הוא הקשיב בעניין עמוק לכל אחד ואחד מבאי ביתו. ולמרות שזה היה מקומו, ולמרות שהסלון היה מלא בחפצים עצומים שבנה משום-דבר-ודבק-חם, הוא בכל זאת תפס מעט מאוד מקום, והעניק רוך ושקט.

והיו גם פגישות בכנסים, שיחות קטנות ואלפי אמוטיקונים בפייסבוק ובווטסאפ, ופעם אחת שעה ארוכה מאוד שישבנו רק שנינו ודיברנו ודיברנו על גדר אבן ברחוב קרליבך, והמילים שנאמרו שם יוותרו בלבי לעד.

aviel

אביאל נפטר אתמול בבוקר. הוא התחשב כל כך עד שטרח ללכת לעולמו ערב יום הזכרון, כשהעולם מוצף בשירים עצובים. שיהיה קל לזכור.

עוד יספרו על אביאל הרבה סיפורים. הוא היה מוקף בזוכרים ובכותבים מחוננים, הנפלאה שבהם היא אחותו ורד, הנפש הקרובה אליו בעולם. נוכל לקרוא ולזכור בזכותם, במילותיהם. ואני אקרא הכול, אסירת תודה. ואני אשכח הכל.

אבל לא אשכח את החיבוק המתוק המצפה במעלה שלוש הקומות, ולא את המרק, ולא את העיניים והחיוך, ולא את הנתינה הנקייה הזו, שאינה מבקשת דבר.

ואני אזכור את האהבה. אי אפשר לשכוח.

להתראות אביאל, אהוב לבי. חיינו חסרים כל כך בלעדיך.

*

*

רקוויאם למתי, סיפור מאת אביאל טוכטרמן.

איך חוזרים אל הכתיבה

זהו.

נגמרה החופשה. הללויה, חזרנו לשגרה.

בשבועיים הבאים אלמד את שיעורי הכתיבה האחרונים לשנה זו, בשלוש סדנאות שונות שהחלו אחרי החגים, ורוב תלמידיהן המשיכו למחזור שני. המשך השנה תוקדש לעבודה ולכתיבה, בשעות המוקדמות מדי החביבות עלי כל כך. אלא שבימים האחרונים אני מקבלת מהתלמידים מיילים מודאגים:

"סוף סוף נכנסתי לשגרה טובה, ופרצתי כמה מקומות שהיו תקועים, ואני ממש חושש שלא אצליח להמשיך בלי הקבוצה."

"אף פעם לא הצלחתי לכתוב לבד. אני לא חושבת שאצליח גם הפעם."

"אולי בכל זאת תפתחי קבוצת המשך? פעם בשבועיים, רק בשביל המסגרת."

ואני אומרת לתלמידיי: זה אפשרי. אפשר ללמוד לכתוב לבד.

ואני חושבת לעצמי: זה אפשרי? אפשר ללמוד לכתוב לבד?

כי הכתיבה בורחת גם ממני, חמקמקה ומצחקקת, נעלמת בין חרכי הזמן, גולשת בין גאיות הלא-שמתי-לב שבסל הכביסה לפסגות הלא-מתחשק-לי הצלולות של ה-vod. היא בורחת ואני רודפת, מועדת, כושלת, נבוכה להודות כמה מעט כתבתי, עד שפתאום אני נזכרת שיש סוס, עולה על גבו, אוחזת במושכותיו, נאבקת שבוע או שבועיים שלא ליפול – וזהו. אני שם.

ואז אני מזכירה לעצמי: כן, אפשר. ואני כבר יודעת איך.

(עד הנפילה הבאה, שבה מתחיל הכל מחדש.)

הדבר החשוב ביותר הוא להחליט לעשות, ולזכור איך. איך לעצור לרגע אחד, לטלטל את הראש שיצטלל, לרשום את הנקודות הנדרשות לתהליך, ולהתחיל. יש כל כך הרבה דרכים טובות לעלות על הסוס הזה, ובכל פעם שום דבר לא עובד, עד שמשהו אחד עובד בכל זאת.

אז הנה, לעצמי, וגם לתלמידיי, וגם לעולם, ושוב לעצמי, בפעם הבאה:

*

איך חוזרים לכתוב?

מחליטים. החלטה מודעת, עניינית, טכנית ממש. אני חוזרת לכתוב.

קובעים עיתים. זה שלב מורכב ומסוכן במיוחד. רק אנחנו יודעים כמה זמן אנחנו באמת יכולים לפנות לכתיבה. מומלץ לקבוע מעט פעמים ולעמוד בהן. אם מגלים שיש עוד זמן פנוי, תמיד אפשר להוסיף. אם קובעים שלוש פעמים ולא מצליחים לעמוד בכך, נוצרת תחושת כישלון, ומזה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

משבצים ביומן. הפעם הבאה שבה אכתוב תהיה ביום זה וזה בשעה זאת וזאת למשך כך וכך זמן.

מודיעים לעולם. ובעיקר למי שעשוי להפריע: בני ובנות זוג, ילדים, הורים, חברים ומקומות עבודה. אתם זקוקים לשקט למשך שעה או שעתיים. אם אתם לא עוסקים ברפואת חירום, רוב הסיכויים שהעולם יכול להסתדר בלעדיכם למשך פרק הזמן הזה. יש לכם תינוקות? עבודה לוחצת? חברה שעוברת משבר נ-ו-ר-א-י? בני זוג שלא מבינים כמה הכתיבה חשובה לכם? כולם יכולים לחכות. תאמינו לי, יצאתי מפייסבוק לפני חודשיים, אני מכבה את הטלפון למשך ימים שלמים. העולם מתרגל, ולומד לכבד את הבחירה שלנו.

מתכוננים לסדרת כשלונות. אתם עשויים לזכות בירח דבש קצר עם הכתיבה, אבל רוב הסיכויים שתחילת העבודה תהיה קשה. קשה להירגע. קשה למצוא רעיון טוב. קשה עם הדף הלבן המחריד הזה. קשה עם הטקסטים הראשונים, שעלולים להיות הגרועים שכתבתם מימיכם, או אפילו, כמו במקרה שלי, הגרועים שנכתבו בידי מישהו אי פעם.
הסוד? לא להפסיק. לא למחוק. להניח לטקסטים הגרועים להצטבר. זה ישתפר – אבל בתנאי שתמשיכו.

חוזרים. נכשלתם? כמה עצוב. אתם מוזמנים להתאבל, לקלל את עצמכם, אותי, את העולם. אתם יכולים להתייאש, לאבד תקווה, להרים ידיים. תעשו מה שאתם רוצים, אבל מחר מתחילים שוב. אין ברירה, כבר כתבתם ביומן.

לא הצלחתם לחזור? ברוכים הבאים למועדון הכשלונות. אני הנשיאה, ואלה הכללים: קחו שבוע חופש. בשבוע הזה אסור לכם לכתוב. אפילו לא מילה אחת. רשמו את מועד החזרה ביומן, בעוד שבוע. נתראה שם.

משוב חיובי. זה הסעיף האחרון כי חשוב לי שלא תשכחו אותו: תנו לעצמכם משוב חיובי על עצם הכתיבה. טובה, רעה, בינונית, סתמית, מופלאה, זה לא משנה. בטווח הארוך, אם תכתבו הרבה, תשתפרו. חשוב לכתוב.
אפשר לתת לעצמכם משוב חיובי על זמן הכתיבה או על מספר העמודים או על מספר המילים או על כל דבר אחר. חשוב שהמשוב יהיה ויזואלי. טבלת אקסל עם מספר שעות\עמודים שהקדשתם לכתיבה או מדבקות על לוח שנה בשיטה המופלאה והאפקטיבית מכל, הצילום מהאינסטגרם של ויקטוריה שוואב החרוצה.

IMG-20160501-WA0001.jpg

*

ואם אין לי מה לכתוב?

בסדנת כתיבה מקבלים תרגילים, שיעורי בית, רעיונות. אחריה, המדבר.

אז מאיפה מוצאים רעיונות? יש כותבים שלא מבינים את פשר השאלה. רעיונות נולדים אצלם כמו ארנבות, רכים ופרוותיים ומלאי שמחת חיים. בדרך כלל זה סימן שהכותבים האלה כותבים. הרבה. רעיונות נוטים לבוא למי שנמצא בתוך תהליך יצירתי.
ואם אין לכם רעיונות, ואתם בכל זאת רוצים לכתוב, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות כדי להוליד רעיונות:

דפי בוקר. לכתוב שלושה דפי בוקר, ברגע שמתעוררים. דפי בוקר הם כלי אפקטיבי מאוד לתחילת הדרך. יש כללים לכתיבתם, שאותם כדאי לקיים כלשונם זמן מה. אפשר לקרוא עליהם עוד באתר של הוצאת פראג ובעיקר בספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.
אזהרה: אם יש לכם אלרגיה לספרי עזרה עצמית, אל תתקרבו לספר הזה. דפי בוקר הם כלי מצוין, כך או כך.

כתיבה אינטואיטיבית. נטלי גולדברג, מורה לכתיבה וזן, מבטיחה שתרגול כתיבה מתמשך, יומיומי, יסייע לכם להוליד רעיונות. ניסיתי, עובד. הספר שלה, עצם הכתיבה, מקסים ואפקטיבי מאוד.  יש לה עוד כמה ספרים מצוינים שלא תורגמו על תהליכי כתיבה.

יומן. בלי שמות ומיתוגים, סתם יומן. אם אין לכם רעיונות, תתחילו משם. אם תקפידו לכתוב בו על בסיס קבוע, הם יבואו.

בלוג. גם בלוג הוא כלי נהדר לעידוד כתיבה. השתמשו בו בזהירות, בגלל ההתמכרות המתוקה לתגובות.

הזמנה לכתיבה. האינטרנט מלא בהם. חפשו writing prompts. כתבו אחד בכל יום במשך שלושה חודשים, והכתיבה שלכם תמריא. מבטיחה. אתם יכולים להתחיל באלה: 1, 2, 3, 4, 5 (האחרון ילמד אתכם ליצור כאלה בעצמכם).

כתיבה בעקבות. תמונה. ציור. חפץ. אדם. רגע. צליל. ריח. פחד. הבטחה. חופשה. זכרון. העולם כולו הוא הזמנה לכתיבה.

*

והכי הכי הכי חשוב:

ישבן בכסא. ידיים על המקלדת. במשך זמן הכתיבה לא קמים. 

זה כל כך קשה, שלפעמים אני לוקחת חגורה וקושרת את עצמי לכסא, קשירה רופפת, רק כדי להזכיר לי לא לקום. כתיבה היא עבודה, ומה שמבדיל בין כותבים לחולמים היא הנכונות לעבוד. להשאר בכסא, ולהמשיך לנסות בזמן שעל המסך נפרשות הוכחות מחרידות למידת הכשלון שלנו, לאפסיות וחוסר הכשרון. בזמן שהשנאה העצמית מרעילה אותנו וחוסר הבטחון הופך אותנו לעלה נידף.

אבל אם נשאר בכסא, אם נמשיך לנסות, יש לנו סיכוי.

הכתיבה היא עבודה קשה. צריך לשבת הרבה שעות, להכשל הרבה פעמים, להתגבר, להשלים סיפורים עד תום. אבל אם תחצו את ההרים והנהרות, את הדרקונים והרוצחות, בסוף מצפה האושר. בחיי.

כתיבה נעימה.

17 גרסאות גרועות, אחד אלוהינו ותרגיל כתיבה

פגשתי את אלוהי ברחוב וכעסתי

שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו בשום מקום.

לא לא, הוא התרגז. אני כאן כל הזמן.

לא ראית, כי היית בפייסבוק.

.

 

17

השבוע כתבתי 17 גרסאות איומות לפרק הראשון בספר. חשבתי שעבודת הכנה משמעותית לקראת הכתיבה תחסוך לי את השלב המקסים-מחריד הזה. זה ספר המשך, חשבתי, כבר יש לסדרה קול ומקצב ועולם.

ובכל זאת, 17 גרסאות, ובאף אחת מהן לא היה אפילו משפט אחד שאשמור. שנאתי את הכתיבה מאוד השבוע.

4n5

ניסיון מספר שלוש

אני מנסה לעודד את עצמי במשפטי השראה מטאמבלר ופינטרסט, אבל אלוהיי אינו נמצא גם שם. למרבה המבוכה, אני מוצאת שם (שוב) תשובה חלקית, כזו שתספיק לי כדי לקום שוב ביום ראשון ולכתוב את הגרסה הבאה של הפרק הראשון. ועוד אחת. ועוד. כמה שצריך.

worst

תרגיל כתיבה להיום:

לפני המון המון שנים הוא היה החבר הכי נאמן שלכם, ובגדתם בו. בפגישה מקרית ברחוב אתם מחליטים לספר לו סוף סוף מה באמת קרה.

וגם זה:

steinback

קצת כתיבה: קווים לדמות הכתיבה המחורבנת

כל הכותבים הטובים כותבים ממש רע. לפעמים הם כותבים ממש רע רק בתחילת דרכם, אבל בדרך כלל הם כותבים ממש רע לעיתים קרובות. למעשה, מלבד מעטים יוצאי דופן, כל הכותבים הטובים כותבים טיוטות ראשונות ממש גרועות.

התחלתי לאהוב כתיבה גרועה כשלמדתי את העובדה הפשוטה והמנחמת הזו בספר "ציפור, ציפור" של אן למוט (שמיטל שרון כתבה עליו כל כך יפה, וממש כדאי לכם לקנות ולקרוא, יותר מפעם אחת. הוא נהדר) ומאז האהבה הזו הולכת וגדלה.

אבל אני אוהבת במיוחד כתיבה מחורבנת מאז שגיליתי את תרגיל הכתיבה השני הטוב ביותר בעולם. עשיתי אותו בעצמי, נתתי לתלמידים בסדנאות שלי לעשות אותו, וגיליתי שהוא הדרך הקצרה ביותר להעביר קבוצה שלמה של כותבים מקיפאון לצחוק – ומבהלה לכתיבה. מאז אני עושה אותו לפחות אחת לחודש, וממליצה לחבריי, תלמידיי ותולעיי לעשות כמוני. נפיחות אינה טובה לאף אחד מאיתנו.

(במיוחד לתולעים, הומים בני מעיי).

אגב, על אף הנימה העולצת המביכה הזו, אני מתייחסת אליו ברצינות רבה. זה התרגיל היחיד בסדנה שלי שעליו מקבלים ציון, והוא ניתן בהליך אכזרי ומרושע בידי כל משתתפי הסדנה, ואני בראשם.

תרגיל הכתיבה המחורבנת

כתבו עמוד או שניים של מהומה בארמון. האציל הצעיר שהיה מיועד להינשא לנסיכה נעלם, וכולם המומים, מזועזעים ומבוהלים.

הכלל היחיד: כתבו רע. הכי גרוע שאתם יכולים. העמיסו את הטקסט בקלישאות מתפוררות מיושן, מטבעות לשון שחוקים, סתמיות, היסטריה, הגזמה מטופשת וכתיבה מחורבנת באופן כללי. בכל פעם שעולה לכם דימוי ייחודי ומרתק, החליפו אותו בדימוי משומש ומדכדך. השתמשו ביותר מילות תואר ותואר הפועל מכפי שיש במשפט הקודם. פתלו את העלילה באורח לא מתקבל על הדעת. שעממו את הקורא עד דמעות. תעשו כמה שיותר טעויות.

וזכרו: בכל פעם שאנחנו נכשלים וכותבים משהו טוב, מלאך נופל.

כותבים רבע שעה.

ואז כולם קוראים בקול, בזה אחר זה. יחד אנחנו עוקבים אחר הקורא בתקווה. בסוף הקריאה אנחנו מציינים בפני הקורא כל רגע מוצלח בטקסט, כל משפט יפהפה או מקטע מאוזן, את כל כשלונותיו כולם, ונותנים לו ציון. ככל שהטקסט איום יותר, כך הציון גבוה יותר.

הטקסטים איומים. מחרידים. כלב לא היה רוצה לקרוא את החרא הזה, אם תסלחו לי.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

 

בסוף השיעור אנשים יוצאים מהכיתה בשירה וריקודים.

למה? כי הם יודעים שהם לעולם לא היו כותבים דבר גרוע כל כך בלי להתאמץ ממש. כי הם נזכרים שלא לקחת את עצמם כל כך ברצינות. כי הם מבינים שכאן זו סדנה, ללא מבקרי ספרות ואנשי אקדמיה. כאן רצוי וכדאי ושווה לעשות טעויות. וכי צחקנו המון. הצחוק, שנו רבותינו, טוב לעור הפנים.

ויותר מכל, כי הם מגלים שאפילו אם הם ממש מתאמצים, בדרך כלל הכישרון הטבעי, היופי, הייחודיות, מתפוצצים בין התפרים, זוהרים ויפהפיים. עובדה, החדר מלא מלאכים כאובי ישבן.

כי ככה זה תמיד.

בשנים שבהן אני כותבת, עורכת ומלמדת קראתי עשרות ואולי מאות טיוטות לסיפורים וכתבי יד. בכולן אפשר למצוא לפחות משפט אחד ממש מחורבן, שמזכיר לנו שאנחנו אנושיים. שתמיד תמיד כדאי לערוך, ואפשר לשפר, והכל בסדר. יש זמן. בזכותם אני זוכרת לסלוח גם לעצמי, לתת לי לכתוב ממש רע בטיוטא הראשונה, ולקוות שבשנייה או בשלישית או בשמינית או לפעמים רק בטיוטא השתים-עשרה, זה ישתפר.

(אגב, בכולן יש גם רגע אחד יפהפה, אבל זה לפוסט אחר).

וכל זה בעיקר מסיבה אחת: כשכותבים בלי לחשוש, בלי לערוך, בלי לפחד לכתוב ממש רע, נזכרים פתאום כמה כיף לכתוב.

כמה הערות לסיום:

  1. אחרי שמאסתי באצילים התחלתי לעשות את התרגיל כשאני בוחרת בכל פעם סצינה קלישאית אחרת. חברים בבית קפה, אוהבים בפגישה הראשונה, רצח בבית המשפט, זוג מוזר שנאלץ לשתף פעולה. פשוט תחשבו על סרטים וסדרות טלוויזיה. העניין נפוץ שם למדי.
  2. תרגיל המשך מעניין: לערוך את הטקסט, לתקן את כל פגמיו ולהפוך אותו לסצינה טובה ומעניינת ממש.
  3. התרגיל הזה מושלם לאגו של כותבים. הוא מעביר אותנו מנדנדת ה"אני מדהימה"\"אני אפס" לעולם הבינוני והמצוין של "אני עובדת, ותמיד אפשר להשתפר".
  4. התרגיל הראשון הכי טוב בעולם הוא לכבות את הטלפון הנייד לשעה ביום ולצאת לשוטט בלעדיו. שבוע שלם, ומשהו עמוק עמוק בנו משתנה. זה טוב לכתיבה, ולכל סוג אחר של יצירה גם. ולנפש. זה טוב, נו. וזה התרגיל היחיד שהתלמידים שלי כמעט אף פעם לא עומדים בו.
  5. נראה אתכם.

יאללה, בואו נכתוב.

קצת כתיבה: שו"ת דמויות

ראשית, עדכון קצר לידידי הבלוג ואגם הצללים:

אחרי שהבטחתי לא לכתוב המשך לאגם הצללים, הסברתי שוב ושוב למה אני חושבת שספר בודד עדיף על טרילוגיה וקעקעתי בבשרי את המילה "לא" בחמש שפות, התחלתי לעבוד בשעה טובה על ספר ההמשך לאגם הצללים.

למה? כי אני חייבת לדעת מה יקרה הלאה, ואף אחד אחר לא מוכן לכתוב את ההמשך.

במקביל, אני ממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ב"סדנאות הבית" ובספריות ומוסדות שונים ברחבי הארץ. שתי אלה הן סיבות מעולות לקרוא הרבה מאוד ספרות מקצועית, ולהעמיק עוד ועוד בנבכי המלאכה, במובן craft.

(מאז צאת הספר הראשון שלי ב-2010, בחרתי להתייחס לעשייה שלי כמלאכה ולא כאמנות. זה פחות יומרני, ונאמן יותר לתהליך האמיתי כפי שאני חווה אותו יום יום, שהשראה היא חלק קטן בו, ועבודה קשה היא רוב רובו.)

וכעת, לעניינינו:

אחרי שנים של עבודה עם שיטות רבות ושונות לפיתוח דמויות, יש לי אוסף שאלונים וטכניקות שבעזרתם אני לומדת להכיר את הדמויות שלי, לאט לאט. כבר כתבתי ראיונות עיתונאיים עם דמויות, עמודי ויקיפדיה לדמויות, יומנים ובלוגים אישיים, עמודים באתרי הכרויות ווידויים קורעי לב.
השתמשתי בשאלונים של תסריטאים, בשאלון של פרוסט, בכל הווריאציות המוכרות והנסתרות שלו, פירקתי לדמויות ארנקים ותיקים, פתחתי תיקים סודיים במערכת החינוך, בצבא, במשטרה, בעבודה. שוחחתי עם כל מכרי ואויבי הדמויות שלי. חשפתי את סודותיהן ואת השקרים שלהן, ציירתי אותן, פיסלתי אותן. עשיתי הכול.

 ובכל זאת, סדרת השאלות הפשוטה שהתנסיתי איתה לאחרונה נתנה תוצאות יוצאות דופן. היא לא מחליפה שום שיטה אחרת, אלא מצטרפת לכולן. היתרון המרכזי שלה הוא בחיזוק ההבנה של מצב הדמות בתחילת הסיפור, אבל יש לה גם תרומה משמעותית לקשת ההתפתחות של הדמות וגם, הפתעה, לפיתוח העלילה. החלטתי לפרסם אותה בבלוג כדי שתעמוד לרשות תלמידים וחברים וכותבים, שכולם אחיי, וגם לרשותי, כי ברור לי שכשאזדקק לה שוב לא אזכור איפה הנחתי את העותק הפיזי, וודאי שלא את האלקטרוני.

(נדבר על טכניקות התיוק שלי ביום אחר, באמא שלכם.)

who_are_you__by_exeyber-d51nzi7

אז הנה, שאלון הדמויות החדש והסופר אפקטיבי שלי, מנוסח בלשון נקבה, כי ככה רציתי:

  1. מה היא רוצה?
  2. מה היא צריכה?
  3. מה היא חושבת בפתיחת הסיפור?
  4. במה היא טועה בפתיחת הסיפור?
  5. מה היא תלמד במהלכו?
  6. איך היא תשתנה בעקבות זאת?
  7. מה הבעיה המרכזית שהיא מתמודדת איתה?
  8. מה הקונפליקט הפנימי שלה במהלך הסיפור?
  9. מה הקונפליקט החיצוני שלה במהלך הסיפור?
  10. מה התמה של הסיפור שלה?

כמה הערות:

  1. אתם עשויים לגלות שחלק מהתשובות דומות זו לזו, ולפעמים זהות ממש.
  2. אני לא יכולה לכתוב כאן קורס כתיבה מלא. רוצים לדעת מהו קונפליקט פנימי? מה זו תמה? מה ההבדל בינם לבין בעיה מרכזית? ויקיפדיה תשמח לעזור. ואם לא הבנתם משהו והשתמשתם רק בשבע שאלות, אני מבטיחה שהן יקדמו אתכם משמעותית. לא מדובר במתמטיקה, ואין מבחנים. זה כלי עבודה, השתמשו בו איך שאתם רוצים.

טיפ סיום:

לכל מי שאי פעם חשב להשתתף ב-Nanowrimo ולא העז בגלל ש-50 אלף מילים זה המון: בראשון באפריל מתחיל Camp Nanowrimo, גרסה קלה יותר לאותו עניין. המטרה: כתיבת פרויקט מראשיתו ועד סופו. אלא שכאן כל אחד מגדיר לעצמו את אורך הפרויקט ואת מספר המילים היומי.

למה כן: כי המסגרת כוללת עידוד עצום במדיה חברתית, מאמרים, תמיכה קבוצתית ושלל דברים שלא עומדים בדרך כלל לרשות כותבים.

למה לא: כי לא לכולם מתאים לכתוב מהר, להגדיר קצובת מילים יומית או להתחרות בעצמם.

למה בכל זאת: כי לכתוב זה יותר טוב מאשר לא לכתוב. גם אם רציתם לכתוב נובלה באורך 30 אלף מילה וסיימתם את אפריל רק עם חצי נובלה באורך 15000 מילה, עדיין יש לכם חצי נובלה. שווה.

יאללה, בואו נכתוב.

יגון \ הפרדס, לארי טרמבלה

מדי פעם נתקלים בספר כזה, דקיק ופשוט למראה. ספר שמרעיד את אמות הספים של הנפש, ועושה זאת בעדינות ובאיפוק.

אלה ספרים המהלכים בגדולות, בדרכם הצנועה. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף הוא ספר שכזה. "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון. "אנה לא" של אוגוסטין גומז ארקס. "ירח של זאבים" של חוליו לימסארס.

קטנים ומרירים ונדירים כל כך. קשה למצוא ספרים שכאלה, אבל אחרי שקראת, אי אפשר לשכוח לעולם. השבוע מצאתי סוף סוף עוד ספר כזה.

הפרדס.png

"הפרדס" הוא ספרו של לארי טרמבלה, סופר קנדי שספריו הקודמים לא תורגמו לעברית. גיבוריו הם אמד ועזיז, תאומים בני תשע, האחד בריא והשני חולה. הם חיים במשפחת חקלאים שבבעלותה פרדס, בארץ שנאכלת בשנאה ובמלחמות.

אחרי שסבם וסבתם של התאומים נהרגים, מגיע לביתם אדם המבקש לגייס מפגע מתאבד שינקום את מותם. הוא מבקש מהוריהם לבחור את אחד התאומים למשימה. מאותו רגע מתגלגלים האירועים בזה אחר זה, פשוטים ומחרידים. התאומים בני התשע מדברים ומתנהגים באופן הגיוני וסביר בהתאם לגילם, ואילו המבוגרים ברובם נדמים כמי שאינם יודעים עוד מי הם, במה הם מאמינים ולאן מועדות פניהם.

אין בספר הזה אפילו טיפה של סנטימנטליות, אין בו שמץ של רהב. ככל שהסיפור נורא יותר, כך המילים פשוטות ונקיות יותר. אי אפשר להאשים את הסופר בשום מניפולציה. הוא רק מספר.

החלק האחרון מתרחש שנים אחר כך, אי שם באמריקה. ברגע הזה הסופר כבר לא יכול להיאחז בשקט שלו. מדובר במלודרמה, והוא נאלץ לספר אותה ככזו. בשלב הזה הוא פונה לכלי ספרותי מפתיע, שמאפשר לו להציג את מלוא עוצמתו הרגשית של הסיפור, בלי לבגוד בשפת הספר, בשפת הדמויות, במחויבות העמוקה שלו לומר אמת בלי להגזים. הוא עושה זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, ומותיר את הקורא עם צרור שאלות שאין להן תשובה, ולב שבור.

וחייבים להגיד מילה על הכאן והעכשיו. כל כך הרבה חלקים מהסיפור הזה אנחנו מכירים היטב. או כך לפחות נדמה לנו. כשהמתרגמת בחרה במילה "מרטיר" על פני "שאהיד" תהיתי למה היא טורחת. הרי יכולתי לנחש את סוף הסיפור מההתחלה.

אבל ההזרה הקלה הזו מכריחה אותנו להתרחק קמעא מהסיפור, ולמצוא בו את האמת שמצויה ממש כאן לידינו, אבל היא בלתי נראית לעין הישראלית. כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת על שכנינו, אויבינו, על הזרות והקרבה שבינינו לבינם. לגלות שעד כמה שנדמה לנו שאנחנו מכירים את הסיפור של הצד האחר, אנחנו טועים. אין לנו מושג. וחשוב שנכיר.

הספר הזה טוב כל כך שהוא צריך להלמד בשיעורי ספרות. הוא חשוב כל כך, שיש ללמד אותו בשיעורי אזרחות. הוא עצוב כל כך, שצריך ללמד אותו לחיילים בצבא.

והוא נורא כל כך, שצריך לתרגם אותו לערבית. שכולנו נקרא את המילים. שכולנו ניאלץ לחשוב שוב על מה שהתרגלנו לראות כעובדה מוגמרת.

הפרדס, לארי טרמבלה. תרגום: רוני אפרת 

הוצאת תמיר סנדיק, 168 עמודים.

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

עשרים ספרניות חכמות

היום דיברתי על הבלוג.

כבר זמן רב מאוד לא דיברתי עליו. לא זכרתי אותו. לא ביקרתי בו. הוא ישב פה, די נטוש, וחיכה. אני הייתי עסוקה בינתיים בדברים אחרים. כתבתי ספרים. שיחקתי בפייסבוק. חייתי, נו. אל תגרמו לי לחוש אשמה.

אבל לאחרונה ביקשו ממני לבוא לשוחח עם קבוצת ספרניות על החיים ברשת, ומיד היה לי ברור שנקודת המוצא היא הבלוג. שממנו הכל התחיל. למדתי לכתוב פה (תבדקו אותי. לכו לפוסטים הראשונים. ראו הוזהרתם: מראות קשים לפניכם), גידלתי פה ילדים, התמודדתי עם הורים בעייתיים וכתבתי ספרים שלמים.

אז שוטטתי כאן קצת. נשפתי ערימות אבק מפוסטים, חיטטתי מתחת לשטיחי המילים, ישבתי בפינות החדרים והבטתי בחיים שהיו לי פעם. גיליתי שאני לא באמת יודעת למה הפסקתי לכתוב כאן

[שקרנית. בטח שאת יודעת. בגלל פייסבוק.]

ושאני מתגעגעת.

כבר לפני חודש החלטתי לחזור, אבל לא מצאתי לי שום תירוץ לכתיבה. כלום. בלוק בלוג. אבל לא רק בבלוג אני לא מצליחה לכתוב. בשום מקום אני לא כותבת. חשבתי חשבתי, ואל תשאלו מה קרה. החלטתי לעשות NaNoWriMo.

מה זה NaNoWriMo?

National novel writing month, או חודש הכתיבה הלאומי, הוא התחייבות בפני עצמך והעולם לכתוב במהלך חודש נובמבר 50000 מילים. חמישים. אלף. 1667 מילים כל יום. אומרים שהמטרה היא לכתוב טיוטא לרומן שלם בחודש אחד. עבורי המטרה היא פשוט להרגיל את עצמי שוב לכתוב יום יום.

nano

היו שנים שבהן כתבתי כך, ואלה היו שנים נפלאות ממש. ואני יודעת שאני יכולה לחזור, אבל קשה. למה? כי החלטתי להוציא את "אגם הצללים" לגמרי לבד, וזה, ידידיי, היה כיף כמו להכנס לתוך בלנדר ענקי עם שק של מלח ושק של צ'ילי חריף ולטחון את עצמי דק דק.

בקיצור, אני מחוסלת.

וכשאני מחוסלת רק דבר אחד עוזר לי באמת. כשאני עצובה, כשאני כועסת, כשאני מבולבלת, מתוסכלת, אבודה. התרופה תמיד זהה. לכתוב.

אז יאללה, הנה נובמבר. נכתוב כל יום 1667 מילים לפחות. לא כל כך מעניין אותי אם המילים האלה יהיו טובות, בינוניות או ממש ממש גרועות. זה לא חשוב בשלב הזה. רק לכתוב.

ולמה הבלוג?

הבלוג כדי להתחייב בפומבי ולהתפדח קשות אם זה לא יצליח. הבלוג כדי שיהיה לי איפה להתלונן שקשה. הבלוג כדי שמישהו ישאל אותי איך הולך, וכדי שאוכל להגיד "מעולה" בעיניים נוצצות – ואז לדאוג שיהיה מעולה.

אני מתחילה עם כל הננורימואים האחרים, ביום ראשון הקרוב. רוצים גם? כל המידע כאן.

(אף מילה בינתיים על האגדה שאני עומדת לכתוב. היא משגעת.)

תלוו אותי?

(הספרניות היו מקסימות. לא פלא. מדובר במקצוע המושלם בתבל.)