ניקור (סיפור קצר)

בלילות הקיץ היינו משוטטים בשבילים, זעירים ומורעבים. אחד עשר ילדים מכיתת גחלת. אחת עשרה גחלים לוהטות. בני בלי שם, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות, חיוורי פנים ושקועי עיניים. כשחלף מישהו בשבילים, היינו נסוגים במהירות אל שולי הדרך ונבלעים בשלוליות האפלה הסמיכה שבין העצים.

אמרו עלינו שמעולם לא הייתה כיתה פראית כמונו. אמרו עלינו שאין לנו תקנה. אמרו עלינו שפעם היינו בני אנוש, אבל איבדנו את דרכנו והיינו לעדת חיות טרף.

איננו יודעים בדיוק מתי זה החל. איננו יודעים באיזו תדירות זה קרה. אולי פעם בשבוע, או פעם בחודש, או פעם בשנה. ואולי מעולם לא.

אבל אנחנו זוכרים היטב שפעם זה היה אחרת. אנחנו זוכרים שלפני שכל זה קרה, היינו ילדים.

Kitat_Alon_Sharon_rashbam_prop.jpg

דימוי: שרון רשב"ם פרופ

היינו בני עשר, בריאים וצייתנים. היו לנו שמות, היו לנו פנים. מדי בוקר למדנו בבית הספר. בשעות אחר הצהריים ביקרנו בבתי ההורים, ועם ערב הלכנו אִתם לחדר האוכל.

אחר כך הוליכו אותנו אל בית הילדים. הזכירו לנו לצחצח שיניים ולרחוץ פנים, ניגבו אותנו במגבות מחוספסות וקשות והשכיבו אותנו לישון. בכל חדר שלושה ילדים, שלושה סיפורים לפני השינה, שלוש נשיקות ושלושה געגועים. אחר כך הלכו כולם, והאורות היו כבים.

בבית הילדים היו חדרי שינה, מקלחת משותפת ושירותים, חדר אוכל, מטבח ומזווה. אחרי שעת ההשכבה היה הבית כולו שרוי בחשכה, ורק נורה חשופה אחת נותרה דולקת במסדרון. על הקיר לצדה נתלתה קופסת פלסטיק לבנה, האינטרקום של שומרת הלילה. הקשר היחיד שלנו עם העולם שבחוץ.

שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. כך זה החל. כשהיינו לגמרי לבד, רק אנחנו והאינטרקום של שומרת הלילה.

בעת ההיא עוד היינו שלושה עשר בני כיתת גחלת, ועמליה הייתה מלכת הכיתה שלנו. איש אינו זוכר מתי הוכתרה, ובידי מי. כך היה מאז ומעולם.

עמליה הייתה ילדה פשוטה ועניינית. היא שיחקה בלבני עץ ובבובות בהיסח הדעת, האזינה לסיפורי המטפלות בחצי אוזן, הבעת שעמום על פניה.

ובכל זאת, היה לה קסם משלה. היא ידעה לקבץ אותנו יחד, להשכיח מאִתנו כל ויכוח או מריבה, ולצופף את כולנו לכדי אגרוף קמוץ, בוטח. היא הובילה, יזמה, קראה, פיתתה, איימה, ועשתה כל שנדרש כדי שכולנו נתכנס סביבה, שנהיה שוב לנתיניה.

לצִדה ניצבה תמיד אבישג. כולנו נולדנו באותה שנה, אבל אבישג נראתה מבוגרת מאִתנו בשלוש שנים לפחות. פניה העגולים כוסו חטטים. קולה הנמוך והצרוד צִמרר את גווינו.

מדי ערב שבת, כשקולות השירה בציבור של הורינו עלו מחדר האוכל במעלה הגבעה, וריח הצ'יפס שטיגנו שומרות הלילה צרב את הנחיריים, התקבצנו במסדרון, ועמליה הביאה את הגיליון החדש של הארץ שלנו והקריאה לנו סיפור.

ישבנו סביבה, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות. אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

בזכות הסיפורים האלה הסכמנו לכול. אפילו, בקיץ ההוא, להתנדב לקטיף בשדה הכותנה. בדרך לשם קיפצו ישבנינו על ארגז העץ של הטרקטור. החבאנו לאחד מאִתנו את המשקפיים. השלכנו אניצי שיבולת שועל על גבה של אחת מאִתנו.

כשקרבנו לשדה וראינו כבר את השיחים העמוסים מוך וקוצים, הבנו לפתע את גודל המשימה שלקחנו על עצמנו. רק עמליה לא נבהלה. היא התייצבה בקצה השדה ובחנה אותו בכובד ראש, ואז הכריזה שאנחנו מסוגלים בהחלט לסיים את המשימה עד שעת הצהריים. התקשינו להאמין, אבל לא העזנו להטיל ספק בדבריה. פרצנו אל השדה חשוקי שיניים, נחושים לשמח את מלכתנו.

במשך שעות ארוכות השתחווינו בפני השיחים היבשים, רגלינו נשרטו בקוציהם כשגררנו את שקי הקנווס החומים שהלכו ותפחו מפרחי מוך רכים. ועמליה עבדה מהר מכולנו. אחרי שסיימה לקטוף את התלם שלה, מיהרה לסייע ליעלי, נחרצת בהחלטתה להשלים את המשימה.

יעלי הייתה קצת לא בסדר. היא הלכה לאט ודיברה לאט, לשונה הייתה כבדה, בשרה רך ועיניה עמומות. היא השתרכה מאחור, נרפית, גופה מדיף ניחוח חמצמץ ועל פניה הבעה חולמנית. כשהשמש כבר עברה את אמצע השמים והטרקטור הגיע לאסוף אותנו, גילינו כי למרות הסיוע שקיבלה מעמליה, התלם של יעלי היה מנוקד עדיין אינספור ענני כותנה.

עמליה פקדה, וכולנו הסתערנו על התלם יחד, אבל איחרנו את המועד. הטרקטוריסט משך בכתפיו. הגיע הזמן לשוב אל המשק.

יצאנו לדרך, מובסים. העגלה היטלטלה על שבילי העפר הלבנים. שתיקתה של עמליה הלכה ותפחה בינינו כשק.

כשכבר היינו במבואות הקיבוץ נהמה אבישג בתסכול, כחיה פצועה.

"הכול בגללך," סיננה. "מפגרת."

צחקנו.

"את רואה?" אמרה אבישג. "כולם יודעים שאת מפגרת."

צחקנו שוב. אולי במבוכה, אולי בזעם, אולי מתוך טיפשות גמורה. כך או כך, כולנו צחקנו.

למחרת נתלתה מודעה על הלוח בכניסה לחדר האוכל, שיר הלל לרוח ההתנדבות המפעמת בעוז בלבבות ילדי כיתת גחלת. בסופה הוסיף מישהו בכתב יד ציון מיוחד לשבח לעמליה, בת הכיתה שארגנה את הגיוס.

ההכרה הציבורית טשטשה מעט את רישומו של התלם האבוד, ועמליה הייתה סוף-סוף מאושרת. וכשעמליה הייתה מאושרת, כולנו היינו מאושרים. צעדנו ברחבי הקיבוץ בטוחים ויהירים.

רק יעלי השתרכה מאחור, אצבע שבורה באגרוף הקמוץ, וימים ארוכים מלמלה לעצמה שוב ושוב את המילה החדשה. מפגרת.

גם המסע אל הלול היה פרי יוזמתה של עמליה. היא הבטיחה לנו שאנחנו עומדים לראות משהו מיוחד במינו. משהו שכמותו לא ראינו מעולם. הלכנו בעקבותיה בטור פטפטני ועליז. בעת ההיא עוד היו לנו שמות והיו לנו פנים והייתה לנו עליזות.

מתי ומהיכן הופיע גיליון הארץ שלנו הפלאי ההוא אין איש יודע. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את השמש והירח על הכריכה הכחולה הכהה, ואת נחיל הכוכבים המחייכים.

הגיליון היה אחוז בידה של עמליה, כחפץ של מה בכך. אנחנו לא הבחנו בו כלל. היינו עסוקים בשעשועינו. הברחנו תרנגולות, רדפנו אחרי אפרוחים, דרכנו על ביצים וריסקנו אותן בעקבינו, וצליל הריסוק מתק לאוזנינו.

אחרי זמן מה לחשה עמליה לאבישג, ואבישג לחשה לנו, ואט-אט התקבצנו כולנו שוב במרכז הלול. עמליה גלגלה את גיליון הארץ שלנו וחבטה אותו בכף ידה פעם, ופעמיים, ושלוש. היא הידקה אותו עוד מעט, והניחה אותו בידה המושטת של אבישג.

אחר כך סקרה אותנו במבט ארוך ודקדקני. "תסתכלו טוב," אמרה. "כזה דבר בחיים לא ראיתם."

התגודדנו סביבן, סקרנים ותמימים.

אבישג הניפה את הגיליון מעלה, השתהתה רגע ארוך, ואז אחזה בצווארה של אחת התרנגולות, ובבת אחת הנחיתה את העיתון על ראשה. פעם, ופעמיים, ושלוש. התרנגולת האומללה קרקרה, בטשה ברגליה ופרפרה בכנפיה, אבל אבישג הרפתה מצווארה רק אחרי שסיימה להפליא בה מכותיה.

אולי מישהו אמר דבר מה. אולי מישהו הרים קול מחאה. הדברים התרחשו מהר כל כך, אנחנו מתקשים לזכור את הפרטים.

כמעט מיד ראינו שמשהו קרה לתרנגולת. היא התייצבה במקומה והתנודדה הנה והנה כמסוחררת. אחר כך השפילה את ראשה והחלה לרוץ במעגלים, בעת שגופה הלך והתכווץ. עוד כמה תרנגולות התגודדו סביבה, הצטופפו לעברה, רצו אחריה וקרקרו בעוז. ואף הן, ראינו אחרי רגע, הלכו התכווצו עִמה.

קפאנו במקומנו, ואִתנו קפא הלול כולו. מבטי כולם היו קבועים במתרחש, ילדים ובני כנף, דוממים מתדהמה.

ואז חלף הרגע, וכל בני הכנף פרצו בקרקור מבועת. הלול כולו סער ורגש, ותרנגולים ותרנגולות ואפרוחים בני יומם התפזרו לכל עבר, הרחק הרחק, נצמדו לרשתות בפאתי הלול, תחבו ראשים אל שקתות ולתוך ערֵמות קש ותחת כנפיהן וזו בזו.

בקרחת הקש הקטנה נותרו כעשר תרנגולות זעירות. הן הצטופפו יחד, מבועתות. כולן יחדיו לא הגיעו אפילו לגודלו של אפרוח בודד. כמין אוסף בובות זעירות ומגוחכות.

עמליה ואבישג כרעו על ברכיהן לצדן, ואז נשאו מבטן אלינו, עיניהן בערו ועל פניהן נפרשה הבעה קפואה ובוטחת.

"כל האחיות שלה נהיו קטנות, כמוה בדיוק," אמרה אבישג, ואז חייכה. "זה קסם."

עמליה הושיטה יד אל התרנגולות המוקטנות, שפרצו מיד בריצה לכל עבר. היא תפסה אחת מהן, עטפה אותה בידה ובחנה אותה בתשומת לב בעת שזו התרוצצה בכלוב אצבעותיה. מישהו צחק.

"מה נעשה בה?" שאלה עמליה בחיבה.

שתקנו.

"אולי נאכל אותה," אמרה אבישג.

"היא תספיק רק ליצורים קטנטנים," אמרה עמליה.

אבישג הושיטה יד אל התרנגולת הזעירה שניצבה על ידה של עמליה. "אולי עוד נפגוש יצורים קטנטנים ורעבים מאוד," אמרה. היא עטפה בשתי אצבעות את הצוואר הקטן ומלקה אותו. גופה של התרנגולת נשמט בבת אחת.

התנשפנו. לרגע הבטנו זה בזה, ואז קרקר מישהו בצחוק מוזר, יבש. אחריו החרינו כולנו, ופרצנו בצחוק, שהלך וגבר. לחיינו נמתחו עד כאב ואנחנו אחזנו בבטנינו ושאגנו מרוב צחוק.

התרנגולות הזעירות שבו והתאספו, והתגודדו עתה סביב גרגר חיטה יחיד. הן ניקרו בו באלימות, ומקוריהן פגעו בגרגר ובקש על הארץ וזו בזו. טיפות דם זעירות נקוו על כנפיהן המפרפרות.

עמליה הביטה בתרנגולת המתה על כף ידה, ואז שמטה אותה לארץ. התרנגולות הזעירות התקבצו מיד סביב אחותן, ובן רגע החלו לנקר בבשרה.

השתתקנו. קול מוזר עלה מאחורינו.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה," ושוב פרצנו בצחוק גדול.

כשהגיעה המטפלת להשיב אותנו אל בית הילדים, יצאה עמליה מהלול ראשונה, ואבישג מיד בעקבותיה, בצוואר מורם ובגו זקוף. הלכנו אחריהן, כי מה נותר לנו לעשות. המטפלת ניסתה להבין את פשר השתיקה שנפלה עלינו, אבל אנחנו רק משכנו בכתפינו. היא הפצירה ביעלי לגלות לה את הסיבה לבִכְייה, אבל אבישג שלחה ביעלי את מבטה המצמית, וגם יעלי משכה בכתפיה ושתקה.

שיירת הילדים הדוממים הבעיתה את המטפלת. בעליזות מאולצת הורתה לנו לחקות את התרנגולות: לקפוץ על רגל אחת, לתחוב את כפות ידינו בבית שחיינו ולקרקר.

וכך עשינו. כל הדרך לבית הילדים קפצנו על רגל אחת וקרקרנו ברפיון. בק בק בק. בק בק בק.

בלילה ההוא שכבנו במיטות הסוכנות החורקות שלנו והתנחמנו במרמור הצפרדעים, ייאוש התנים ושקרי הלילה הצורבים.

לשמע החבטה הראשונה התחדדו חושינו. לשמע החבטה השנייה זינקנו מהמיטות. בחבטה השלישית כבר התייצבנו במסדרון.

עמליה המתינה לנו, ישובה על כיסא קטן מתחת למנורה. אבישג ניצבה לימינה. התיישבנו בזריזות על הרצפה הקרה למרגלות מלכתנו ונשאנו אליה מבט. היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, היו לנו שמות והיו לנו פנים, לבשנו תחתונים לבנים וגופיות לבנות.

עמליה דפדפה בהארץ שלנו, עצרה בערך באמצע הגיליון והחלה קוראת.

בלילה בלילה, כשכולנו ישנים, יוצאים ילדי הכוכבים מבִּטנו של אביהם הירח, והולכים להשתעשע בשמים האפלים. לכל אחד מילדי הכוכבים אור קטן בפופיק, והם אף פעם לא מפחדים. הם מחליקים על שביל החלב, ומדלגים לעבר כוכב הצפון –

אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

ילדי הכוכבים נופפו אל השמש, אמם האוהבת, וריחפו כציפורים בעולמם המכושף. הם שיחקו עם שועלי הגלקסיה העליזים ועם ארנבות הערפילית הרכות, הסתחררו בין עולמות וישנו על זנבות כוכבי שביט.

וזה כל מה שהיה צריך כדי להשכיח מאחד עשר ילדים את התרנגולת הזעירה ההיא ואחיותיה. ושכחנו.

וברגע אחד, באמצע הסיפור על האסטרואיד השובב שרדף בשחקים אחר ילדי הכוכבים, נע אחד מאִתנו במקומו, וכתפו נגעה בספריית הקש שניצבה במסדרון, וספר בודד נשמט אל הרצפה הקרה.

חבטה רמה הדהדה בחלל הגדול, התנפצה בחדרים הריקים ושבה אלינו שוב, ושוב, ושוב. דממת הלילה העניקה לה חיים ארוכים.

עמליה השתתקה. מבטה של אבישג חרך אותנו. לא היה צורך בחקירה כדי לגלות במי האשם. הספר נח לצד אחד מאִתנו, עדות מוצקה לפשעו.

עמליה סגרה לאט את גיליון הארץ שלנו. היא נאנחה. "ככה אי-אפשר לספר סיפור. נכון, אבישג?" אמרה. אחר כך גלגלה את הארץ שלנו והושיטה אותו לאבישג. "כל כך חבל שאתם מכריחים אותנו לעשות את זה." ואז היא הנהנה.

התנועה הייתה זעירה כל כך. לא ראינו אותה כלל בפעם ההיא. אחר כך למדנו את סדר הדברים, והבחנו בכל מילה, בכל ניד עפעף, וידענו את העתיד להתרחש עוד בטרם החבטה הראשונה.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה, ואנחנו היינו תמימים וטיפשים כל כך, וכשאבישג הניפה את העיתון המגולגל, אישונינו התרחבו וידינו התעופפו אל פינו וחסמו את קריאת הבהלה. היא חבטה בו באחד מאִתנו, פעם, ופעמיים, ושלוש.

עינינו התערפלו. החדר התנועע כספינה, קולות עמומים שטפו את מוחנו וגופנו נטרף בגלים הבלתי נראים. המנורה החשופה במרום המסדרון בהקה בעוז ואז נעלמה, והופיעה שוב, ואנחנו הסתחררנו במקומותינו, נחבטנו זה בזה, כשיכורים.

עמליה צחקה בעליזות, ואבישג הצטרפה בקול צרוד. צחוקיהן טלטלו את העולם כולו, ואנחנו נשאנו אליהן עיניים. הן השפילו אלינו מבט. הן לא השתנו כלל, ובכל זאת היו עצומות כהרים.

ואנחנו היינו האבנים הזעירות בתחתית ההר. בני עשר, בגוף קטן כגופו של עכבר שדה. הבטנו זה בזה, מבועתים, ואז פרצה בינינו מהומה. זעקנו. בכינו. הקפנו את שוקיהן של עמליה ושל אבישג והתחננו שיצילו אותנו. שיגדילו אותנו. שיסלחו.

"אמרתי לך שזה יתפוס את כולם," התפעלה עמליה. "הם כמו אחים. זה עובד רק על אחים." קולה הרעיד את עצמותינו.

"זה הקסם," אמרה אבישג. היא הביטה בנו בסקרנות, ורק ידה שנחה על פיה, ואישוניה שהתרחבו והאפילו, חשפו רמז לפחד.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

אחרי רגע אחז הכאב בגופנו, טורפני וזועם. גם את התחושה הזו נלמד לזהות: גופנו תבע מזון. מורעבים, רצנו ברגליים זעירות אל המזווה שמאחורי המטבח. טיפסנו אל אחד הארונות והתגודדנו על המדף, סביב כיכר לחם עצומה שהייתה נתונה בשקית נייר חומה.

קרענו את השקית, משכנו פיסות מכיכר הלחם ותחבנו אותן לפינו בבהילות, נאבקים בחנק וזה בזה. כילינו כל מה שמצאנו. פירות וירקות, שקדים וצימוקים.

אחרי זמן מה קרס אחד המדפים ושניים מאִתנו נפצעו. ראשינו דיממו, אבל מישהו אמר שגדלנו מעט. כעת כבר הגענו אל ידית הפתיחה של המקרר הקטן, שם פשטנו על ירקות ופירות, חלב וגבינות ושאריות מארוחות הימים האחרונים.

אחרי שעה לא ארוכה התרוקן המזווה והתרוקן המקרר, ואנחנו כבר צמחנו חזרה לגודלנו המקורי, וניצבנו יחד במזווה, רועדים.

בבוקר נדהמו המטפלות למראה המזווה הריק. הן צעקו, ואנחנו ניצבנו מולן בראשים מושפלים. עוד ימים אחדים התהלכנו מסוחררים ומבולבלים. החלפנו מבטים, אבל איש מאִתנו לא אמר מילה על אודות מאורעות הלילה ההוא. החיים המשיכו כסדרם.

מדי פעם ניסתה יעלי לדבר, ובכל פעם השתקנו אותה. מפגרת, התזנו את המילה בתסכול. אבל רק כשאבישג איימה עליה במבט השפילה יעלי את עיניה, ורק אז שקט לִבנו. אפילו המפגרת לא תעז להמרות את פיה של אבישג.

לא מצאנו בשום מקום את הגיליון ההוא של הארץ שלנו. בכל פעם שחיפשנו, הופיעו עמליה ואבישג מאי-שם, בולשות אחר כל מעשינו, נכונות לכול.

בלילות שכבנו במיטותינו בלבבות הולמים והאזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. דבר לא ארע. שלטונה הבוטח של עמליה נמשך. השגרה שבה וירדה על בית הילדים.

כמה זמן חלף? אין אנו יודעים. שכחנו הכול. איש לא הזכיר את הלילה ההוא שוב. אולי הוא היה רק חלום.

ולילה אחד נשמעו שוב החבטות.

הדממה דהרה בין החדרים וצווחה. הלמות לִבנו קרעה כמעט את בשר חזנו. זינקנו מהמיטות אל המסדרון, והתקבצנו שוב סביב המלכה היחפה. היא הקריאה לנו שוב את הסיפור, אותו סיפור ממש, אלא שקסמו הוחלף עתה ברטט אלים של סכנה.

לא העזנו לנוע. כמעט לא נשמנו. ובכל זאת, משהו קרה שוב. מה זה היה? אולי מישהו צחק. אולי מישהי התעטשה. אולי מישהו הניח ראש על כתף של מישהי.

משהו תמיד קרה, היינו עתידים לגלות. לא יכולנו למנוע את הבלתי נמנע. את הכעס, את גלגול העיתון, את החבטות, את הקריסה המהירה והמכאיבה של גוף ונפש לכדי יצור זעיר שכל ישותו רעב צורב, חריף.

ומרגע שאירעו כל אלה, לא יכולנו לעשות דבר מלבד לחפש מזון.

פשטנו שוב על המזווה בבית הילדים. האקונומית זעמה, ובכל זאת נכנעה לתחינת המטפלות וחידשה את המלאי. בפעם הבאה איימה על הורינו שייאלצו לשאת בעלויות. בפעם שאחריה מימשה את האיום, והורינו שילמו מתקציבם הזעום.

על המזווה בבית הילדים שלנו הותקנו שרשרת ומנעול.

איש לא הבין מדוע בני גחלת רעבים כל כך. הגישו לנו ארוחות ערב דשנות, האביסו אותנו כמו תרנגולות, ובכל זאת, אחת לכמה לילות, כילינו מזווה כלשהו. פשטנו על בתי הילדים, ואז על בתי ההורים, ואז על בתי זרים. הקיבוץ כולו נמלא שרשראות ומנעולים.

במזווה העצום של חדר האוכל הקיבוצי הסתפקנו בניקור בפאתי ערֵמות הירקות החיים, ובמשך זמן מה איש לא הבחין בנזקים שהותרנו. ולילה אחד לא היה לנו די, ופלשנו אל מקררי הגבינות והבשר, ובן יום התייצבו בדרכנו עוד שרשרת ומנעול.

בפשיטה האחרונה שלנו טיפסנו על המרזב הצמוד למבנה הצרכנייה, ירדנו בשורה קטנה ונחושה ממדף למדף ובן לילה רוקנו את מלוא אספקת המזון החודשית של הקיבוץ כולו.

"פעם הם היו מלאכים," אמר מזכיר הקיבוץ בישיבת חירום במרכז הקיבוץ הארצי. "עשינו הכול. אנחנו מיואשים."

אסֵפת הקיבוץ הארצי דנה בענייננו, ובסוף הדיון הוחלט לערוך תצפית רפואית מסודרת בת שלושה ימים ושלושה לילות במרכז רפואי מרוחק. הודיעו לנו שלמחרת נצא לדרך.

באותו לילה זינקנו שוב לשמע החבטות. בעת שילדי הכוכבים החליקו על שביל החלב ופטפטו וצחקו, אנחנו החלפנו מבטים חסרי אונים.

בעוד רגעים ספורים זה עתיד לקרות. ידענו שהיא עומדת לגלגל את הארץ שלנו ולחבוט, וידענו שמקורות המזון כולם ננעלו בפנינו, עד האחרון. כשאבישג חבטה באחד מאִתנו עָצַמְנו כולנו את עינינו, מתורגלים היטב ומותשים מכדי להיאבק. התכווצנו במהירות ורבצנו על הארץ, עלובים, עד שהסתגלו עינינו ואוזנינו. עד שנכנענו. כתמיד, העיר אותנו צחוקן של עמליה ואבישג משרעפינו, ומיד אחר כך התכווצו בטנינו הזעירות בזעקת הרעב המחרידה שלהן.

ואז נשמעה צווחה אחרת, לא מוכרת. נשאנו עיניים מעלה וראינו את כלוב האצבעות ההוא. בתוכו ניצבה אחת מאִתנו. מעליה גיחכו פני הירח העצומים של אבישג ופני השמש הבוהקים של עמליה. הושטנו ידיים באין אונים וצרחנו כשאבישג הושיטה שתי אצבעות אדירות ממדים לעבר צווארו של היצור האומלל שנלכד בין סורגי אצבעותיה. הפנים הקטנים התעוותו בבעתה.

הקפנו את גזעי רגליהן של עמליה ואבישג וצווחנו במלוא גרון. תשומת לִבן הוסטה לעברנו. אצבעותיהן ריחפו מעלינו. חמקנו כמיטב יכולתנו, התנשפנו. גופינו הזעירים ידעו לעשות רק דבר אחד. זינקנו כולנו על הרגליים העצומות ונעצנו בהן את שינינו במלוא הכוח.

עמליה צרחה ואבישג צרחה, ושתיהן הושיטו ידיהן אל קרסוליהן. האסירה צנחה אל הארץ ונחבטה בה.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

משכנו את הניצולה ונסנו אִתה אל הצללים שמחוץ לבית הילדים. היא צלעה, ואנחנו תמכנו בה, שיירת עכברים זעירה ומיואשת, בלי שמות ובלי פנים.

השתרכנו בשבילים האפלים. רגלינו הוליכו אותנו בחזרה אל הצרכנייה, המקום בו זכינו לסעודה האחרונה. הבטנו בדלת הברזל, בשרשראות ובמנעולים.

ממש ליד הצרכנייה התנשא הסילו, וסביבו גרגרי חיטה זעירים שהיונים נהגו ללקט בשקידה. תמיד היו גרגרים, כמו היה הסילו מעיין נובע שאין לו קץ.

אחד מאִתנו ניקר בגרגר חיטה, כתרנגולת זעירה. רגע היינו המומים, ורגע אחר כך הביס אותנו הרעב ואנחנו כרענו על ברכינו. שינינו הזעירות כרסמו בגרגרי החיטה, והם התפוררו בפיותינו, נוקשים ונטולי טעם.

אכלנו עוד ועוד. תחבנו אצבעות זעירות תחת דלת הברזל האדירה של הסילו ומשכנו מתוכו עוד זרזיפי גרגרים יבשים. כשצמחנו מעט, משך אחד מאִתנו בבריח, ונהר חיטה זרם לעברנו ברעש, דחק את הדלת הגדולה מדרכו ושטף החוצה, עצום וזועם. צפינו בו, מבוהלים ומאושרים גם יחד. כשהאט סוף-סוף, זינקנו על הר החיטה שהצמחנו ואכלנו ואכלנו, ולא פסקנו לרגע עד שזכינו שוב בגופינו. עד ששוב היינו ילדים.

ניצבנו מול הר החיטה חסרי אונים. לא הייתה כל דרך להשיבו אל הסילו. ידענו היטב שגם הפעם אנחנו נהיה החשודים המידיים, היחידים. השתרכנו אל בית הילדים בצעד כבד, מותשים עד מוות ממאורעות הלילה. יעלי צלעה מאחורינו, ומדי פעם נאנקה בכאב.

מצאנו את דלת בית הילדים פעורה לרווחה. רק הכיסאות ההפוכים במסדרון זכרו את צווחות האימה שלנו כשנאבקנו לראשונה בשמש ובירח. השבנו את הסדר בצייתנות, בניסיון להסתיר את מאורעות הלילה.

אחד מאִתנו אמר, "די." אחת מאִתנו אמרה, "מה נעשה?"

וכל אחד מאִתנו ידע. בפעם הבאה הסילו יהיה נעול. בפעם הבאה תשלח אבישג יד אל צווארו של מי שיילכד בכלוב אצבעותיה. בפעם הבאה לא נשרוד.

אחד מאִתנו חמק לתוך החדר האחרון. התגודדנו בפתח והבטנו בו בנשימה עצורה. עמליה ואבישג ישנו. על פניהן השלווים לא נותר זכר לזעם שאחז בהן בראשית הערב. הבטנו בהן זמן רב מאוד.

אחד מאִתנו התכופף בדממה, ואִתו התכופפנו כולנו. הוא מישש בין הסדינים, אִטי וקפדן. כשנאנחה עמליה בשנתה קפא, ואִתו קפאנו כולנו. אחר כך שלח ידו לתוך ציפת הכרית ומשך משם אט-אט את הגיליון ההוא של הארץ שלנו, מגולגל, כהה, שטוף כוכבים.

אחד מאִתנו הניף את גיליון הארץ שלנו, ואִתו הנפנו את הגיליון כולנו. אחד מאִתנו חבט. פעם. ופעמיים. ושלוש.

הן התכווצו יחד, כשתי אחיות, במהירות עצומה. הן התעוררו. הן צרחו. הן היו קטנות כעכברי שדה.

וארבע. וחמש. ושש. ושבע.

עמליה ואבישג היו גרגרי חיטה זעירים. קולותיהן היו דקים וחלושים.

אחד מאִתנו הרים אותן בזו אחר זו והניח אותן בכף ידו. התאספנו סביבו והבטנו בשני היצורים הזעירים, אדומי הפנים, שנופפו באגרופיהם למולנו.

"זה קסם," אמר אחד מאִתנו. צחקנו.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

שתקנו.

חצינו את הקיבוץ, מהירים בגופנו הגדול והשבע. רק יעלי צלעה מאחור. כשהגענו אל הר החיטה כרענו ואספנו בידינו חופני גרגרים, והלכנו אל הלול.

התרנגולות קרקרו לעברנו בחשש. נכנסנו בזה אחר זה. פיזרנו להן גרגרים. תרנגולת אחת התקרבה לאט, בהיסוס. אחריה עוד אחת. כשלא פגענו בהן, התקבצו עוד ועוד תרנגולות, התגודדו וניקרו בשמחה.

אחד מאִתנו נכנס אחרון אל הלול, בידו נשא עדיין את גרגרי השמש והירח. הוא פרש את כף ידו והתבונן בשני הגרגרים שצווחו עדיין. הכאב נפרש על פניהן, ברור ונורא. הבטנו בהן, מהופנטים. עמליה צווחה. אבישג התכופפה ונשכה את כרית כף היד שעליה ניצבו.

"אַי!" צעק אחד מאִתנו, וניער את ידו.

שני הגרגרים נשרו לארץ. התכופפנו במהירות לחפש אותן. כולנו. ניסינו לשמוע אותן, אבל קרקור התרנגולות היה רם מדי. גיששנו לכל עבר, אבל הן היו קטנות כל כך, והלילה היה חשוך כל כך.

אחרי זמן רב מאוד התרגלו התרנגולות שוב לנוכחותנו ושבו לשנתן, ודממת הלילה שבה על כנה. ואז, כשרק הצפרדעים והתנים והשקרים נשמעו במרחק, שמענו קול מוזר מאחורינו. הסתובבנו יחד.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה." הבטנו זה בזה, ובעינינו פשטה אפלה. רק אבישג יכולה להשתיק את המפגרת. כל כך חבל שהיא הכריחה אותנו לעשות את זה.

יצאנו מהלול, בזה אחר זה. רק אחד מאִתנו נותר מאחור, ובידו גיליון מגולגל של הארץ שלנו.

כל הלילה התהפכנו במיטותינו. כשעלה הבוקר באו המטפלות, ומהומה פרצה. כששאלו אותנו היכן עמליה ואבישג ויעלי, משכנו בכתפינו. עלינו על המיניבוס שהגיע במועדו, ויצאנו להערכה בת שלושה ימים ושלושה לילות.

בימים ההם, מספרים, נאספו מחפשים מכל קצוות ארץ אל המשק. ימים ולילות סרקו את השדות והפרדסים, את הוואדיות והנחלים. כששבנו, ראינו אותם מחפשים, אפורי פנים. שוב ושוב שאלו אותנו מה אירע.

אבל אנחנו לא זכרנו דבר, ועדיין איננו זוכרים. צחי אינו זוכר וענבל אינה זוכרת, ניבה ושרה אינן זוכרות, אורי ונמרוד ואהוד וגיא אינם זוכרים. עודד אינו זוכר ושרון אינה זוכרת.

אחרי יומיים נמצאה גופתה של יעלי לא הרחק מהלול, פצועה ומנוקרת מכף רגל ועד ראש. עמליה ואבישג לא נמצאו מעולם.

היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, עשרה חיים ואחת מתה. בלילות שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. ובאחד הלילות, אחרי שנרדמו כולם, אחד מאִתנו שרף את הארץ שלנו.

פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2016, בעריכת אהוד מימון ובהוצאת האגודה למדע בדיוני ופנטזיה. הסיפור מתפרסם כאן בהסכמתם האדיבה.

הדימוי מתוך סדרת כיתת אלון של האמנית שרון רשב"ם פרופ, מתפרסם כאן באדיבות האמנית.

אחרי הכשרון, אחרי הכשלון

זה סיפור קצר, פשוט ומוזר.

כל חיי אמרו לי שאני כותבת יפה. כתבתי מעט, לעיתים רחוקות. היו לי התפרצויות קטנות של חשק, ובעקבותיהן גלים גורפים של שעמום ובטלה. כתבתי פתיחות. אבל ידעתי שיום אחר אני אכתוב. אולי אפילו ספר. או יותר מאחד. כשכתבתי מדי פעם סיפור קצר או פתיחה, הביטו בי בני משפחה, חברים ומורים במבט המוענק למישהו שאוחז באיזה אוצר נדיר, מבט שיש בו יותר השתאות מאשר קנאה.

בגיל 32, באמצע דיכאון אחרי לידה, בעיר שלא היה לי טוב בה, עם שני תינוקות ובלי תקווה, התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. שלחתי אותם למכר, עורך בכיר, איש שהערכתי מאוד. הוא ענה לי באותו ערב ממש, במייל קצר וחד משמעי:

אם ככה את כותבת בגיל 32, את כבר לא תהיי סופרת.

הלילה ההוא היה כולו בהייה ארוכה, מתמשכת, בתקרה. לא היו מילים בראשי, רק צליל עמום, חבטת גופה בתחתית הבאר, והד ארוך, בלתי מתמעט.

למחרת בבוקר קמתי וכתבתי. במאמץ, בצער, בעצבות. כתבתי משהו איום ונורא. ואז עוד אחד. ועוד. ומאז, כבר 15 שנים, אני כותבת. יש לי הפסקות, תקופות, עליות וירידות, אבל אני כותבת.

מה קראתי במכתב ההוא? אני חושבת הבנתי שהכשרון שלי אבד, או שהיה פחות מכפי שחשבתי מלכתחילה. והבנתי שאני רוצה לכתוב בכל זאת. שאכתוב בכל זאת. והבנתי שאצטרך לעבוד קשה.

באותו לילה נולד כח העל שלי: אני תמיד חוזרת לכתוב. ואז לשכתב. שוב. ושוב. ושוב. כמה פעמים שצריך.

הבוקר נתקלתי בכתבה המצוינת הזו של קרן צוריאל-הררי בכלכליסט, על הספר "גריט: העוצמה שבלהט ובהתמדה". המחברת, פרופ' אנג'לה דאקוורת, חוקרת את ההבדלים בין אנשים שמצליחים לאלה שפחות. רמז: ההבדל לא טמון במידת הכשרון.

כל כך לא הופתעתי למצוא שם את ג'ון אירווינג. לא במקרה הוא מקור ההשראה הגדול של חיי:

"עבודה קשה יכולה לפצות על היעדר כישרון", היא אומרת, ומדגישה את הקשר בין העבודה להתמדה ולאופן שבו חווים כישלון, לומדים ממנו וממשיכים הלאה. כדוגמה היא מספרת על הסופר האמריקאי המוערך ג'ון אירווינג ("העולם על פי גארפ", "תקנות בית השיכר"). בתיכון הוא לא הצטיין באנגלית, בבחינה הפסיכומטרית הציון שלו בחלק המילולי היה בשליש התחתון, ומוריו חשבו שהוא עצלן וטיפש. בדיעבד התברר שהוא היה דיסלקט, אבחנה שמורידה ממנו את תווית הטיפש ועדיין אינה מועילה לחלומו להיות סופר. אלא שאירווינג היה נחוש לכתוב. "חזרתי ושכתבתי כל דבר. לקחתי את חוסר הכישרון שלי ברצינות", אמר בעבר. "למדתי להבין שעל ידי חזרה על דבר פעם אחר פעם, גם דבר שמעולם לא בא באופן טבעי נהפך לטבע שני".

john-irving-novelist-quote-more-than-a-half-maybe-as-much-as-two

בכל סדנה שאני מלמדת יש כמה מבריקים, וכמה טובים, וכמה שעדיין נאבקים. ותמיד אני בטוחה שהמוכשרים יותר יתקדמו מהר יותר, וזה אף פעם לא קורה. הראשון להשלים כתב יד הוא תמיד מישהו שלא סימנתי. מישהו חרוץ.

"מעולם לא חשבתי שאני מוכשר במיוחד. הדבר היחיד ששונה ומיוחד בי הוא שאני לא פוחד למות בריצה על מתקן ריצה. אחרים יכולים להיות יותר כישרוניים, חכמים וסקסיים ממני. אבל אם נעלה יחד על מתקן הריצה יקרה אחד משני דברים: או שהם ירדו לפניי או שאני אמות. פשוט מאוד" // וויל סמית, שחקן, מפיק ומוזיקאי

ככה זה היה. בגיל 32 גיליתי שאיבדתי את הכשרון. מאז, אני מאמינה רק בהתמדה ובעבודה קשה. ואני לא אפסיק לעולם. אשלים עוד כתב יד, ועוד אחד, ועוד. כי זה הדבר היחיד שאני יודעת ורוצה לעשות.

וביום מן הימים אמות באמצע הכתיבה.

(תקראו את הכתבה הזו. זו האמת.)

על סביח וארמדילים

אמ;לק: אחי לימד אותי לכתוב ככה, ועכשיו גם אתם יכולים.

כשפתחתי את סדנת הכתיבה הראשונה שלי, כתבתי פוסט ארוך ומהורהר על לימודי כתיבה, על חוויית הכתיבה בסדנה ועל הפרפרים שיש לי בבטן. לפני הפרסום שלחתי אותה לצפריר, אחי המוצלח, הוא קרא בתשומת לב, ואז התקשר אליי וקרא בהתלהבות: איזה יופי, את פותחת דוכן סביח!

(תגובה לגמרי סטנדרטית. סביח וארמדילים מופיעים אצל צפריר בתדירות מטרידה.)

מה אתה רוצה עכשיו עם הסביח, התרגזתי.

אני יודעת שאת פותח משהו. פלאפל? פיצה? תאמיני לי אחותי, עדיף לך סביח.

הוא המשיך והמשיך ואני צחקתי בסוף, כי זה צפריר ואיכשהו הוא תמיד מצליח להצחיק אותי, ואז אמרתי, נו ברצינות, איך זה?

ואז אחי הסביר לי שעל אף שעברתי שנים בעיתונות וכבר הוצאתי כמה סיפורים קצרים וספר, והייתי אמורה כבר לדעת איך עושים את זה, בכל זאת שכחתי כמה פרטים.

הפרפרים שלך מרגשים מאוד, הוא אמר, אבל שכחת לכתוב שאת פותחת סדנה, בעצם. או לספר למי היא מיועדת. או מתי הסדנה נפתחת. ואיפה. וכמה עולה. ואיך נרשמים.

קראתי את הפוסט הארוך שלי, והשפלתי ראשי במבוכה. אכן, מילים מילים, ולא כתבתי כלום.

עשרים דקות אחר כך, עם סדרת הנחיות פשוטות למדי, כבר היה לי טקסט מתוקתק. קצת חפירות, קצת פרפרים הרבה מידע שימושי.

התוצאה? הסדנה התמלאה כהרף עין.

אחר כך צפריר הצחיק אותי שוב, ואז לימד אותי מחדש איך עובדים עם מייל (גם שם עשיתי בלגן. וחפרתי) ולמה אני חייבת לקרוא כל טקסט לפני המשלוח (ולמחוק יותר מכפי שאני מוסיפה. כי חפרתי) ועוד כמה דברים טובים ששיפרו את איכות חיי, חסכו לי זמן וסייעו גם לפרנסתי (שהיא, טפו חמסה, לחפור באריכות).

ועכשיו, הסדנה

צפריר פותח בימים אלה סדנה לכתיבה שיווקית אפקטיבית שבה הוא ילמד אתכם את כל פלאותיו הרבים, ויצחיק אתכם עד דמעות בו בזמן. אני מנחשת שיהיו גם ארמדילים. וסביח. היא קצרה ויעילה, מיועדת במיוחד לאנשים עסוקים, ומנסיוני כמנחת סדנאות – המחיר שלה מעולה.

 

והוא גם חתיך

(והוא גם חתיך)

ככה הוא כותב:

הנה העסקה: אתם באים לסדנה, מקשיבים לי, מזיעים קצת, עובדים – והולכים הביתה עם תוכן שאין דברים כאלה. ביחד, ניקח את הידע שלכם, אתם הרי יודעים מה הכי טוב ומיוחד בעסק שלכם, אתם הרי יודעים מה הלקוח שלכם רוצה. וניקח גם את הידע שלי – וביחד נכתוב את התוכן המנצח עבור העסק שלכם.

שימו לב, ההרשמה המוקדמת תיכף מסתיימת.

ואם אתם עוד מתלבטים, אבל אולי תרצו לנסות בקרוב, אתם יכולים להירשם כבר עכשיו לרשימת התפוצה שלו ולקבל טיפ שבועי לכתיבה אפקטיבית. הוא כותב אותם בחן ובהומור כאלה, שאחר כך זוכרים אותם לתמיד. שלחו לו מייל לכתובת bashanpr@gmail.com, ואתם בפנים.

על הדרך תקנו גם את הספר המעולה שלו, כתיבה אפקטיבית ותהיו מופתעים לגלות כמה קל לתקן את הטעויות שלכם, וכמה משתלם.

(לדעתי יש שם כמה דוגמאות לכתיבה לא אפקטיבית שמבוססות עלי, אבל אני אומרת לעצמי שזה בסדר. מותר לי. אני סתם כותבת סיפורים, שזה דבר מאוד לא אפקטיבי.)

רגע מתוק (ענייני כתיבה)

בעוד שבוע וחצי אני פותחת חמש סדנאות כתיבה חדשות. בשלושת החודשים הבאים אשוטט בין ספריית חשמונאים, יפו (מד"ב ופנטזיה), פרדס חנה, זכרון יעקב (ילדים ונוער) וחיפה.

(בחשמונאים ובחיפה הסדנאות מלאות, כמו גם רשימות ההמתנה).

*

רגע לפני שמתחילים, אהוד מיימון, עורך אסופת הסיפורים "היה יהיה" וחבר יקר, כתב המלצה על הסדנה למד"ב ופנטזיה. זו סדנה מיוחדת, שכן הקהל שלה קטן יותר ומפוזר ברחבי הארץ, אבל היא יקרה ללבי. אני רוצה לקרוא עוד מד"ב ופנטזיה מעולים בעברית, ולשם כך חשוב לי לתמוך בצמיחת קהילת הכותבים. אהוד התגייס לסייע בהפצת דבר קיומה של הסדנה המיוחדת הזו, המתקיימת ביפו זו השנה השנייה ובוגריה מסבים לי הרבה נחת.
אני מתנצלת מראש בפני מי שרגיש לרגשנות על השימוש במילה האסורה, אבל התרגשתי מאוד מהדברים שכתב.

למשל:

"אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב'היה יהיה' של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידע של הסדנה – ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן."

אני אכן שמחה במיוחד ביכולת של בוגרי הסדנה לקבל ביקורת ולהשתפר באמצעותה. זה קורה כי אנחנו יוצרים מרחב בטוח לתקשורת ישירה וכנה, רק ככה אפשר לצמוח ככותבים לאורך זמן. מובן שכיף במיוחד לשמוע את זה מעורך שעובד איתם.

ההמשך כאן. ואם כבר הגעתם, הבלוג של אהוד מצוין. תקראו ותראו.

wgr

אגם הצללים הוא הזוכה בפרס גפן 2016

 

אני אוהבת את פסטיבל אייקון. תמיד אהבתי אותו. ובכל זאת, אייקון השנה היה עמוס ומתוח במיוחד. בכל בוקר הגענו לפסטיבל, ואני הצצתי לדוכן היפה של פרס גפן, וראיתי אנשים מצביעים, ורציתי. קיוויתי. תהיתי.
אגם הצללים היה מועמד השנה לפרס גפן בקטגוריית ספר המד"ב או הפנטזיה העברי המקורי הטוב ביותר. פרס גפן מבוסס על בחירת הקהל, והוא היחיד המוענק באופן קבוע ורציף לספרים בתחום המד"ב והפנטזיה. האמת היא שלא העזתי להאמין שאזכה. לא רציתי להתבדות. ועל כן שכנעתי את עצמי שזה פשוט לא יקרה.
 *
עליתי לבמה מסונוורת, וקיבלתי את הפרס מאורח הכבוד של אייקון, צ'רלס סטרוס. אמרתי משהו, אני לא זוכרת מה. ירדתי ברגליים רועדות כל כך, שנאלצתי להמתין כמה רגעים לפני שיכולתי לשוב למקום.
whatsapp-image-2016-10-25-at-09-08-17
*
geffen
*
רגע אחר כך הוכרז הזוכה בפרס הסיפור הקצר. אביאל חברי האהוב זכה על הסיפור היפה רקוויאם למתי. כמה אני מתגעגעת אליך, אביאל. וכמה אסירת תודה לקהילה על שהעניקה לך את הכבוד המאוחר והראוי הזה.
יואבי והילדים היו שם לחבק אותי. חברי קבוצת הכתיבה המופלאה שלנו היו שם. תלמידים שלי היו שם. מנהלי הפרס והפסטיבל, חברים ועמיתים – הקהילה שלי היתה איתי.
*
כבר קיבלתי כמה פרסים מידי ועדות מכובדות, וכולם-כולם מילאו את לבי שמחה, ובכל זאת יש משהו מיוחד בידיעה שמי שבחר בי הפעם הם הקוראים עצמם. הקהילה.
*
וכששבתי הביתה, חיכתה לי עוד קהילה. באי בית הכנסת השוויוני בזכרון יעקב עשו לי מי שבירך בשבת, ובין ההקפות בשמחת תורה טרחו רבים מהם לבוא ולברך באופן אישי, להגיד כמה אהבו את הספר (או כמה הם מתכוונים לקרוא אותו, ובטח עכשיו, אחרי הזכייה…) ובאופן כללי הזכירו לי שקהילות טובות הן אוצר שלא יסולא בפז.
*
הלוואי וידבק משהו מכל הברכה הזו בכרך השני של טרילוגיית הצללים, ההולך ונכתב בימים אלה.
*
תודה לכל מי שהצביע, תמך, האמין – ובעיקר לכל מי שקרא. הענקתם לי ולאגם הצללים שנה מופלאה באמת.
*

מה עכשיו

אף אחד לא ידע שסיזיפוס התאהב בסלע.

הוא אהב את הכובד, את הפצעים בכפות הידיים, את הכאבים בכתפיים ובגב ובשוקיים. וככל שהלך וקרב אל ראש ההר, אחזו אותו מידות שוות של אושר ושל צער, והוא ציפה בכל לבו להגיע לראש ההר, להשלים את המטלה, ולראות את הסלע מתגלגל שוב, תובע ממנו שוב עבדות. בלב שלם. בנפש חפצה.

ובלילות המעטים שבהם ישן בעמק האפל, רדפו אותו חלומות ביעותים ובהם ניטע הסלע בראש ההר, וסירב להתגלגל מטה.

sizi

הספרדי, סיפור קצר

פורסם לראשונה בשנת 2013 באסופה "געגועים למחר" בהוצאת בוקסילה, בעריכת אלכס אפשטיין.

"מדהים, פרופסור!" שאג עלי הסטודנט. הוא החווה על שעונו, עטה הבעה מתנצלת ומיהר אל בניין המנהלה, בּוּר כשהיה. הסברתי לו את עמדתי בהרחבה, והוא אפילו לא הקשיב לי, רק הנהן בעיניים ריקות, ככלבלב של לוח מחוונים. כל זמן שדיברתי הוא הקפיד על ההתייהרות הכנועה הנשמרת לזקנים בלבד: ברור, ברור שאתה חכם, רק שאתה כבר לא יודע כלום על העולם הזה.

וכך אכן הדבר. אני כבר לא יודע כלום. הפכתי למהגר מארץ נחשלת בעולם החדש שבו חיים תלמידיי. הם אינם מוצאים עוד כל עניין בתחום המחקר שלי, תורת הסיפורים במשחקי מחשב. יש להם רק מושג קלוש על התהילה העולמית שגרפתי פעם בזכותו. Sim City, כתבתי אז, היה האמונה בעולם שאפשר להגשים בו כל חלום.WOW  סימן את הניצחון הקולקטיבי שהבטיחה הגלובליזציה, ואילוGTA  היה קול הזעם והייאוש של דור שלם שנפרק מערכיו ונותר רק עם ההשתוקקות לממון.

בעקבות המחקר ההוא קיבלתי הצעת עבודה מהמוסד שעליו חלמתי, ורק עוד מאמר אחד נדרשתי לכתוב כדי לזכות במשרה. מאמר אחד שיתפרסם בכתב עת יוקרתי, רק את זה ביקשו פרנסי המוסד המכובד. כתבי העת היוקרתיים חיכו לי בזרועות פתוחות. העולם נפרש לרגליי.

לא כתבתי את המאמר ההוא. ניסיתי. בתחילה חיפשתי משהו חדש לומר. אחר כך חיפשתי דרך חדשה לומר דבר מה מוכר. בסופו של דבר הייתי מוכן לתת הכל פשוט כדי לכתוב דבר מה. כל דבר שהוא. כיום כבר איני תוהה מדוע לא כתבתי אותו. כך היה. זה סיפור ישן.

ובכל זאת, אלפי מאמרים מלומדים נכתבו על התיאוריה שלי. הם היללו את האופן שבו רוממתי את משחקי המחשב ממדרגת צעצוע לילדים לתחום מחקר לגיטימי, את הנכחת הסיפורים שסופרו באמצעותם ואת הוכחת חשיבותם. קשישי דורי הוקיעו אותי, עמיתיי הצעירים העריצו אותי. מן הסתם היה לכך קשר גם לעובדה ששמות המשחקים שאהבו בילדותם ניקדו את המחקר כולו. אבל את כל זה איש אינו זוכר עוד. זה סיפור מת.

מת כמו כל סיפור אחר. התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה. על ספרים כבר אין מה לדבר. מאמרים מלומדים סיכמו את הנושא כבר לפני שני עשורים: הסיפור איבד כל רלוונטיות ככלי להבנת המצב האנושי. קסמם של הסיפורים היה בכך שאפשרו לחוות את החיים מתוך עורו של אדם אחר, בזמן ובמקום אחר. היום, כשאפשר לזכות לאותה חוויה בדיוק בלחיצה קטנה על כפתור הסכמה הדדית, מי בכלל צריך לטרוח ולהמציא משהו. איש אינו מוגבל עוד לגופו ולעולמו. מישהו יתחלף איתך, בין אם בחילוף גוף, חילוף חלקי מותאם או אפילו מלא-מלא, חילוף הכולל תודעה, זיכרון ואפילו רגשות.

הסיפורים היחידים שניתן עדיין לספר, אם כן, הם חדשות, ואחוז ניכר מתוכן ממלאים החידושים מעולם החילופים, שכן אנשים רבים כל כך מכורים לו. בחדשות אמש הוצג אחד מהאתרים האלה, המאפשרים חילוף עם זרים גמורים. "גלישת חיים". ישבו שם אנשים, מכונסים, עיניהם עצומות, מחליקים באצבע על חבק החילוף המונח על פרק כף ידם, ושוב, ושוב. מדלגים מזה לזה ברצף חילופים מרובה משתתפים, בלי לדעת מראש בגופו של מי ישהו, או מי ייכנס לגופם. העניין כולו מעביר בי חלחלה.

כבר כשהומצאה טכנולוגיית החילוף מצאתי אותה וולגרית ומסוכנת. דעתי בעינה עומדת, אולם אחרי שנים רבות של הימנעות מוחלטת, בשנה האחרונה התנסיתי בה מעט. להפתעתי היתה בכך מידת מה של הנאה, ואפילו תועלת צמחה לי מהעניין.

אני חב את ההתנסות הראשונה להתחנחנויותיה ותחנוניה של המלצרית המתוקה מהקפטריה בפקולטה. החילוף איתה היה קל למדי, אולם היה מוזר להלך בעולם בגופה הזעיר. הקמפוס נראה שונה למדי מגובה מטר וחמישים סנטימטרים בקושי. אבל איני מתלונן. בשעתיים שביליתי בגופה, המומחיות שלי באנטומיה הנשית בהחלט קפצה מדרגה. היא, מצידה, פתחה בשיחה גלויה עם המרצה החדש בפקולטה, והוא גילה את אוזניה – את אוזניי, למיטב הבנתו – בדבר העדפתו את בני מינו. כשחזרתי מהחילוף ההוא מצאתי מרצה הומו צעיר ומשעמם עד דמעות שחושב שאני חברו הקרוב, וערימה של ממחטות משומשות על שולחן העבודה שלי. זה היה דוחה כל כך, לחשוב על גופי יושב שם ומייבב בשירותה, שחשבתי שלא אחזור על חוויית החילוף לעולם.

אבל אחרי זמן מה התעמעם הרושם מעט. תיארתי לעצמי שהסיכון שייעשה בגופי שימוש מביך יקטן אם אשתמש במקצוענים, ובפעם הבאה שכרתי את שירותי מאמן הגוף שהומלץ על ידי ראש החוג. הוא בהחלט לא הכזיב. בתוך שלושה חודשים בלבד הריץ את גופי למרחק חמישה קילומטרים, חמש פעמים בשבוע, והרגיל אותו למשטר של ירקות, פירות ומעט חלבונים. על אף בטלנותי המופלגת וגילי המופרך, בפעם הראשונה בחיי אני נהנה ממשקל בריא ומכושר מצוין. אני עדיין מוסר את גופי האומלל לידיו חמש פעמים בשבוע.

השהות בגופם של אנשים אחרים נתגלתה כמרגשת פחות מכפי שחשבתי. את רובה ביליתי, אני בוש להודות, בחיטוט במגירותיהם ובנמנום משועמם. לפעמים גנבתי איזה ממתק שנאסר עלי לאכול בגופי שלי. ולמרות השעמום, ההדגמה היעילה הזו של יתרונות הטכנולוגיה גרמה לי להעריך אותה מעט יותר. לא היתה לי כל סיבה להניח שאחרוג עוד הרבה מטווח ההתנסויות הזהיר שלי. ובכל זאת, צירוף מקרים מסוים הוביל לכך שאני עצמי יזמתי חילוף כזה, רק כדי לגלות שתמיד ידעתי, ותמיד צדקתי בכל מה שקשור לטכנולוגיה הזו.

שמעתי על הספרדי מזמן, כמובן. שמו הולך לפניו. כשהגיע לכאן לשנת שבתון, הוא ביקש ללמד, על אף שהוא אמור לעסוק לעסוק רק במחקר. מובן שהפקיד העלוב שעומד בראש מוסד המחקר המפואר-לשעבר שלנו נענה בהתלהבות הכלבית הצפויה. הקורס שנפתח, במסגרת החוג ללימודי טכנולוגיה ותרבות, התמלא מיד. בתוך ימים ספורים הוחלט להעבירו לאודיטוריום. אחר כך פרסמה הפקולטה הודעה מאופקת אך מתמוגגת לפיה אין די בתשע-מאות המושבים באודיטוריום, ובלית ברירה יועברו השיעורים גם למסכים שיוצבו במבואה.

בינתיים גיליתי שאיני בודד בחוסר החיבה שאני חש כלפי הנער הזה. כמוני חשים מרבית המרצים, כולל הצעירים שבהם. זעמנו אינו אישי כי אם אינטלקטואלי במובהק, ונובע ישירות מהתיאוריה המופרכת שלו. המאמרים הקצרצרים שהוא מפרסם בתכיפות מטריפת דעת שמים ללעג כל מה שאנחנו יודעים על המין האנושי, וסובלים ממינונים רעילים של בוז כלפי כל הידע שקדם לו.

לא די בכך שהסיפורים הולכים ונעלמים, טוען האוויל הזה, שעור פניו הצח עד עלבון מעלה עדיין פצעי בגרות מדי פעם, אלא שיש לשמוח בכך, שכן הסיפורים הם הם שגרמו לכל האסונות בהיסטוריה. לא הרוע האנושי, לא הטפשות, הבורות או השטחיות. הסיפורים הם הרוצחים האמיתיים!

לטענתו העוני היה ממוגר לפני דורות אלמלא הקסם שעטו עליו מספרי הסיפורים. המלחמות זכו לגלוריפיקציה, ועל כן התחוללו שוב ושוב. האלימות הוצגה בסיפורים כנובעת מעומק רגשי, ועל כן שוכפלה. הרשעות צוירה כתוצר של יושר אינטלקטואלי, ועל כן רוממו אותה למדרגת תכונה נחשקת. שלא לדבר על הזהויות הלאומיות, או הדתות, שאותן הוא מכנה "צלחת פטרי גיהינומית של סיפורים רעילים".

בסופו של דבר, מסכם הספרדי, לא היתה למין האנושי כל ברירה מלבד להפטר מהסיפורים אחת ולתמיד. הם סיימו את תפקידם ההיסטורי. במקומם הופיעה טכנולוגיית החילוף, והיא שתגאל אותנו. הוא מתלוצץ לעתים ומכנה את החילוף "המשיח האמיתי". למותר לציין כי גם אני וגם מרביתם המוחלטת של עמיתיי לא מוצאים את הכינוי הזה משעשע כלל ועיקר.

כפי שאתם מבינים, כמתבקש מאינטלקטואל, קראתי את כתביו בתשומת לב. העמקתי בהם במידת הניתן – עד כמה שיכול אדם להעמיק בשלוליות מי אפסיים קטנות שכוחן בעיקר ברהיטותן. רק מסקנה אחת אפשרית בתום הקריאה: התיאוריה שלו היא קשקוש מוחלט מראשיתה ועד סופה.

ובכל זאת, למרבה התסכול, עדר סטודנטים אדיר נוהה אחריו. אם לא בגלל כתביו, אולי בגלל יפי מראהו. לא אחת תהיתי אם הוא אוחז גם בכישרון רטורי מזהיר שעשוי להצטרף אל הקלסתר הנעים הזה ולהסביר את סוד ההצלחה. כשהעבירו את ההרצאה לאודיטוריום, זו היתה הזדמנות ללכת לשמוע אותו מבלי להיחשף. הקדמתי מעט, וכשהגעתי עוד עמל הטכנאי הוותיק של הפקולטה על חיבור מסכי הענק בפואייה. סטודנט שאת שמו איני זוכר חלף, נופף לי וקרא, "כל הכבוד על הפתיחות!" באותה נימה התייהרות-כנועה-לכאורה. עוד רגע ארוך עמדתי שם, סקרנותי כמעט עמדה לי, אך לבסוף גברה עליה גאוותי. הסתלקתי משם.

למחרת פגשתי את הספרדי בקפטריה. הוא פנה אלי בחיוך רחב בעת שעמדנו בתור. "שמעתי שהיית בהרצאה שלי אתמול," אמר. "חבל שלא אמרת משהו. הייתי דואג לך למקום באולם, אם כי אפילו אני לא יכול לקבל מקום לאורחיי בשורות הראשונות. הן מוזמנות מראש עד סוף השנה." הוא גיחך.

"לא לא, רק עברתי לרגע בכניסה לאולם," מלמלתי. "לא היה לי זמן להשאר. עבודה."

הספרדי נאנח. "גם אני לא מספיק כלום," הוא אמר. "כל היום רץ, מהרצאה לייעוץ לראיון. איך אפשר להתרכז כך במחקר?"

פענחתי מיד כל ניואנס דקיק במשפט הזה, הפשוט רק לכאורה. בפועל זה היה שחץ מוחלט – הוא עמוס. הוא מבוקש. הוא גם מתראיין. האם אפשר שלא לשאול במה מדובר?

נכנעתי. "ראיון?"

הוא נאנח שוב, מסתיר חיוך בקושי. "'שיירי תרבות', בערוץ הטכנולוגי," אמר. "אני מוציא ספר."

ייתכן שהפגנתי סימני תדהמה. אי אפשר להאשים אותי אם כך היה. מאה שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה נאמר את המשפט הזה.

הוא הנהן, מרוצה בבירור. "מדהים, נכון?"

"זה… מעניין," גמגמתי. "אבל איך?"

"לפי חוק מיעוטים נכחדים אפשר להוציא ספר אחד לכל אתר מורשת. נשארו רק שמונה ספרדים בעולם, אז הכריזו על כל אחד מאיתנו אתר מורשת גנטי. אנחנו רכוש מוסדות המחקר." הוא התכופף לעברי. "אלה היתרונות. הצד האפל יותר הוא המכתב החודשי שמזכיר לי שיש עדיין שתי נשים ספרדיות פוריות, והתביעה לתרום את זרעי להחייאת העם. וולגריות מזעזעת שכזו. מי אמר שאני מעוניין להחיות עמים? מה שמת, ודאי מת בצדק."

איזו רשעות, רתחתי. העם הספרדי גווע ברובו הגדול לפני שלושים שנה. התהליך כולו ארך שנתיים בלבד. מהומות ספונטניות בעקבות המשבר הכלכלי של תחילת המאה הקודמת. אלימות ורצח, מחנות פליטים, רעב. כל זה מבלי שיהיה לספרדים אויב כלשהו. את פשר המאורעות הללו לא ניתן להבין גם היום.

"אז… הספר שלך," חמקתי מהנושא. "במה הוא עוסק?"

"מותם המוצדק של הסיפורים, כמובן." הוא חייך. "הבחירה להוציא את המחקר בצורת ספר היא מעין הומאז', סרקסטי ומודע לעצמו, לספרות הקלאסית. זהו הסיפור האחרון: איך המין האנושי ויתר על הסיפורים, ובתמורה זכה בסיכוי לשרוד."

ספר. אובייקט של נייר וכריכה. כל הרומנטיקה האבודה הזו. כשהייתי ילד עוד ניתן היה למצוא ספרים פה ושם, ואני זכרתי אפילו איך מרגישים כשנרדמים עם ספר ביד. לפני הלחיצות. הכל עושים היום בלחיצות קלות. החלקת אצבע על מסך או חבק חילוף. זה כל כך יותר פשוט. ובכל זאת, רציתי להוציא ספר משלי. גם אם איש לא יקרא אותו לעולם. גם אם יוקיעו אותי. גם אם ישרפו את כל עותקיו עם גופתי, כפי שעשו לסופרים האחרונים.

נראה שהספרדי לא הבחין בשינוי במצב רוחי. "אנחנו בני מזל, לחיות בדור הזה," אמר ונגס בכריך שלו. פירורים ניקדו את שפמו הדק. "במקום האמפתיה המזויפת של הסיפורים זכינו לאמפתיה הממשית של החילוף. מי צריך את הזיוף הסיפורי כשיש לו את מניפת הרגשות האנושיים, כשהוא יכול לטבול בהם ולדעת את עולמו של אדם אחר מתוכו?"

פניו העגולות והתינוקיות נראו כבלון אדמדם שימריא בעוד רגע אל השמיים. לא יכולתי לשאת זאת עוד. "אני חייב לראות," אמרתי. "אני חייב לראות פעם אחת את העולם כמו שאתה רואה אותו. מתוכך."

הספרדי חייך. "אתה מציע לי חילוף, פרופסור?"

הנהנתי, שיני הדוקות.

הוא הניח את הכריך ונטע את מרפקיו על הדלפק בינינו.

"חלקי, כמובן."

נדתי בראשי לשלילה. "מלא-מלא," אמרתי. "גוף וזכרון. תודעה משותפת. נדמה לי שפחות מזה לא יספיק הפעם."

ראשו נרכן מעט, אבל מבטו נותר נעוץ בי. "אני מבין למה אתה רוצה להיות בי. אבל למה שארצה להיות בך?"

בקושי הסתרתי את העלבון. "כדי לדעת," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. "מול מה אתה עומד. לא רק המילים, אלא המנוע האמוציונלי מאחוריהן. תמיד יש כזה."

הוא שתק. "לחוות את מניפת הרגשות האנושיים," לחצתי. "ככה אתה עצמך קראת לזה."

הוא גיחך. "עשית פעם מלא?"

שתקתי.

"נו, נו," הספרדי התיק את מבטו ממני. "בתול. מעניין."

"כן או לא?"

הוא הניח את ידו על השולחן. הנחתי את ידי לצידה. חבק לצד חבק.

"כתמים וקמטים," עיווה את פניו. "בן כמה אתה בכלל?"

"מבוגר יותר מסבא שלך," אמרתי.

"תמיד תהיתי אם גם מבפנים יש את ה… ריח הזה," אמר.

הייתי חובט בו כהוגן, פעם. כשהייתי צעיר. כשהיה לי כח. "אולי תלמד משהו חדש," אמרתי. "לפי התיאוריה שלך, החילוף מעודד חמלה."

פניו נאטמו. "אם תמשיך לפלוט קלישאות סנטימנטליות, אני עלול להתחרט."

"מצטער," מלמלתי. על פי הפרוצדורה, מי שמבקש לא יכול לאתחל. חיכיתי.

להפתעתי, הוא החליק על החבק ללא שהיות נוספות. חיקיתי את התנועה במהירות.

החילופים התכופים עם מאמני הגוף הכינו אותי לעונג הפיזי המבלבל. גוף צעיר הוא אכן מרחב נוח ונעים יותר מגוף זקן, וחושיו חדים יותר. רק בעניין הריח הוא טעה – מי שחוש הריח שלו גווע אינו סובל מהניחוח שמדיף גופו.

"חכה רגע," שמעתי את קולי הנרגז מאחור. כמה סדוק וחלוש אני נשמע. הוא לא הספיק להתרומם אפילו לפני שיצאתי מהקפטריה. כפי שחשדתי, אפילו בשיאי האתלטי הנוכחי, אני לא קרוב לכושר של בחור צעיר.

בעת שהספרדי הסתגל למציאות העגומה של גופי, אני כבר חציתי את מדשאות הקמפוס בהליכה מהירה. רק מחשבה אחת העסיקה אותי: לא סגרנו חוזה. גם לא בעל פה. ללא חוזה, אחד הצדדים יכול למשוך חילוף עד 48 שעות, ולא להיות נתון לתביעה.

מעולם לא שהיתי באדם אחר יותר משעתיים. בשתי יממות רצופות אני יכול לצאת למועדון, לשתות בלי להיות חולה, לרקוד. פעם הייתי רוקד. עם הפרצוף הזה, אני יכול אפילו להשכיב בחורה או שתיים. מחוץ לקמפוס, כמובן. תלונה על הטרדה מינית בעת חילופין תחסל לי את הפנסיה. אבל יותר מכל, אני יכול לגמור את הסיפור שלו. כל מה שצריך זה ללכת לתכנית מחר במקומו, ולהתראיין. להרוס אותו מתוכו. חייכתי. נניח שאשא נאום סנטימנטלי בשבחם של הסיפורים, או שאוקיע את החילופים כטכנולוגיית השטן. הוא ישוב לגופו ויצטרך להסביר, ואיש אינו מקשיה להסברים אף פעם.

ברקע קו המחשבה המתוק הזה עלה רעש עמום. התודעה שלו רחשה פטפוטי סרק. הרכב בחניון ישן וצבעו מכוער, בניין המעונות מטונף, הבחורה בכניסה סקסית, למרות הסנטר החלש והחזה הקטן. בטח גרועה במיטה. התודעה שלו פקדה על גופו להכניס את הבטן ולמשוך בחגורה. הבטתי מטה, מופתע. גל תיעוב עצמי חלף בו. התבוננתי בסטודנטית וחייכתי אליה. היא השיבה לי חיוך ביישני. התודעה שלו פרפרה, מופתעת.

ורגע אחר כך התאוששה: בחורה עלובה באוניברסיטה עלובה, פלטה. אני יכול יותר מזה. רק עוד מאמץ אחד. רק המאמר הזה נותר לי. כבר שנתיים אני נלחם בו. ואני לא נכנע, אני לא נכנע. אבל מה יהיה אם לא אצליח. מה יהיה אם לא אגמור לכתוב אותו לעולם.

קפאתי במקומי. אולי נגמרו לי הסופים, פלטה התודעה הספרדית הנכחדת. הגוף היפהפה שלו התקשח, ואני התקשחתי בתוכו.

את התודעה שלו לא שמעתי עוד. במקומה נהמה תודעתי-שלי: מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש. מה שהיה, הוא שיהיה. לא תשתה. לא תרקוד. לא תזיין. לא תתראיין. לא תשפיל. לא תנקום. לא תרצה. לא תאמין. לא תחלום. לא תתחלף. רק תפנה לאחור ותשוב לארצך, למולדתך, לגופך. תשוב ותהיה שוב סתם איש זקן שלא יודע כלום על העולם הזה.

הסדנה המעופפת

“The moment you doubt whether you can fly, you cease for ever to be able to do it.”

— J. M. Barrie

יום ראשון, שבע בערב, יפו. דמדומי סתיו.

אני מוצאת חניה במרחק מתקבל על הדעת מהסטודיו של סדנאות הבית, פותחת בקושי את דלת הברזל הכבדה.

התקרה הגבוהה מגמדת אותי, מניחה לפחדיי להמריא ולרחף סביב החלל העצום. אולי עשיתי טעות. אולי הייתי צריכה להקשיב לאנשים מנוסים ממני שאמרו שאין די ביקוש. אולי באמת לא הייתי צריכה לפתוח את הסדנה הקטנטונת והמוזרה הזו.

כשאני עוברת ליד הספריה אני נוגעת בהיסח הדעת בכריכת "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שלי, שמונח על המדף עם ספרי המנחים. הספר השני, "אגם הצללים", לא נמצא כאן. זה מקרי, ובכל זאת זה מרגיש כמו סמל. עוד משהו לחשוש בגללו. אחרי הכל, "אגם הצללים" הוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה.

אני מסדרת את המחיצה, מארגנת מעגל קטן מכסאות העץ והכורסאות, מיישרת כריות. משננת את השמות ברשימה, מרפרפת על הסיפורים ששלחו, מנסה לדמיין את מראה פניהם. יש לי עוד כמעט חצי שעה לעבור על הרשימות. פתחתי שתי סדנאות במהלך השבוע שעבר, אבל זו אחרת. זו סדנה מסוכנת.

הדלת חורקת ונפתחת. הראשון הגיע, רבע שעה לפני הזמן. הוא שקט וחייכן. לא ראיתי אותו בכנסים בעבר, אני חושבת שאני יודעת איזה סיפור הוא שלח. בזמן שאנחנו מכינים קפה אני מעזה לשאול. מתברר שטעיתי. הוא שלח סיפור אחר לגמרי. 

אחריו מגיעים עוד שניים. ועוד אחד. החדר הולך ומתמלא.

הם בוחנים אותי, וגם זה את זה, בחשדנות. הצעיר ביותר הוא חייל בן 19, המבוגרת מתקרבת לשישים. הם מגיעים מגוש דן, מחיפה, מירושלים. משכונה בורגנית בכפר יונה, מקיבוץ מאובק בדרום.

ההתחלה קשה ומרגשת, כדרכן של התחלות. אני מבקשת מהם להציג את עצמם ולספר מה הם קוראים, מה הם כותבים. מישהו אומר נרניה, והחדר מתחייך. אחרת משיבה לו בהיינליין, ואז טולקין, וגיימן, ומרטין. כתפיים תפוסות משתחררות, קלילות רכה מלטפת את המעגל.

תרגיל ראשון. דמות. תמיד מתחילים מדמות.

בזמן שהם כותבים אני נושמת עמוק ותוהה שוב אם אפשר לעשות את הקסם הזה, שקרה לי עד כה רק בכנסים ובמפגשי חברים. ליצור מקום בטוח שבו נוכל לדבר על העולמות שמעסיקים אותנו, על התפתחויות מדעיות מוזרות שאולי עוד יקרו, על קסם, עם ובלי חוקים. מקום שבו הדמיון והפראות אינם רק נחלתם של ילדים.

fantasy.jpg

בחוץ כבר חשוך, ואיזו קרירות עצובה נפרשת על רחובות יפו, נקטעת מדי פעם בצעקה, ואז קולות של צחוק שמח מהקיוסק ממול.

קוראים. נמרוד ראשון, גם בשיעורים הבאים הוא יתנדב ראשון. הטקסט שלו הוא פתיחה של פנטזיה אפית, גדולה. אחריו שחר עם מד"ב קלאסי. לאה עם היסטוריה אלטרנטיבית. נמרוד השני, הפעם אופרת חלל. ואז זהר עם פנטזיה אורבנית ויעל עם פנטזיה קלאסית. נדב כותב סיפור זעיר על חללית זעירה, וג'וש התחיל מותחן לינגוויסטי עתידני. סיבוב ראשון. הפסקה. כולם מחייכים.

סיבוב שני. עבודה רצינית, עמוקה. אנחנו מזכירים ספרות קלאסית של הז'אנר, סיפורים קצרים, אני שולחת אותם לקרוא ספרות עדכנית. מספרת להם על האורחים שיגיעו – רותם ברוכין, אהוד מיימון, ד"ר קרן לנדסמן, יואב לנדסמן, יעל פורמן. הם מכירים את כל השמות, קראו את הסיפורים שפרסמו, מצפים להם. במחזור השני יפגשו את יואב אבני באותה התלהבות.

(ובצדק. גם אני, ששמעתי כל אחד מהמרצים בעבר, למדתי לא מעט דברים חדשים בשיעורים האלה.)

אחרי כמה חודשים נמרוד, הקורא הראשון, מזכיר לי את השיעור ההוא. את זוכרת את סבב המשובים הראשון? הוא אומר. התחלת כל משוב בציון תת הז'אנר שאליו הטקסט מתייחס או שייך ממש. ואז ידעתי, הוא אמר. ידעתי שהגעתי למקום הנכון.

*

ג'ורג' ר"ר מרטין אמר פעם שהפנטזיה הטובה ביותר נכתבת בשפת החלומות. היא מלאה חיים בדיוק כפי שהחלומות מלאי חיים, אמיתית יותר מכל אמת, לפחות למשך רגע אחד – הרגע הארוך והקסום שלפני ההתעוררות.

החלום שלי היה הסדנה הזו. רציתי למלא חדר באנשים שעבורם סוכות הוא בעצם חג אייקון, וחנוכה הוא חג האורות, אבל גם חג מאורות, ופסח הוא עולמות. אנשים שמוכנים לבחון בתשומת לב אינסופית את השלכות הגזים באטמוספירה של מאדים על המתיישבים הראשונים, ומתייחסים ברצינות רבה להבדל בין מעוף הפיות למעוף הדרקונים.

והצלחנו. סדנה ראשונה ומופלאה, ובעקבותיה מחזור שני עם משתתפים ותיקים וחדשים (נורית, ואלעד ונבט שהוסיפו תועפות של התלהבות ועומק, איש איש בדרכו) והרפתקאות מסחררות לא פחות. משיעור לשיעור הם כותבים טוב יותר, מעזים יותר. ברור שהם קוראים המון, ושהחשיפה לעוד תתי ז'אנרים פותחת את כולנו להעז יותר. מי שהחל באורבנית מתנסה גם במד"ב. מי שכתבה היסטוריה חלופית משסה אנשי זאב זה בזה. בסבבי הקריאה הם דרוכים, ביקורתיים, אבל נדיבים. זה מקום בטוח.

בזמן שחלף פרסמו בוגרי הסדנה סיפורים בפרוייקטים שונים של האגודה ושל הכנסים, בשנתון היה יהיה, ושניים מהם אף מגישים טקסטים לפרסום בחו"ל. אני מאוד מאמינה שזה יקרה גם להם. בכל פעם שהם מספרים לי על לידתו של סיפור נוסף, אני מרגישה שוב שאני ברגע הקסום הזה שלפני ההתעוררות, והקסם אמיתי לגמרי.

*

בתחילת נובמבר יצא לדרך המחזור הבא. אולי גם הפעם זו תהיה סדנה קטנה ומסוכנת. ואולי נזדקק גם הפעם לסובלנות, להניח לבשורה להתפשט לאט. אולי ייקח עוד שנה או שנתיים עד שהחדר יתמלא בחולמי חלומות. אולי.

 כך או כך, אני אחכה לכם שם, בסטודיו גבה התקרה ביפו. אם יש לכם טקסט, התחלה, או אפילו רק חלום – בואו.

(ואולי אולי אפילו תראו את "אגם הצללים" על המדף, למרות שהוא לא באמת ספרות רצינית. סתם ספר פנטזיה. אני לא אניח אותו שם. אולי פיה טובה תעשה את זה בשבילי.)

הרישום לסדנה מתבצע דרך רוית המקסימה, כאן או ישר במייל שלה, כאן.

גם השנה הסדנה מתקיימת בחסות המרנינה והבוטחת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.

studio

הסטודיו בשעות אפלות פחות

אביאל

יום הזיכרון הוא הסיוט של האנשים השוכחים. מסביב כולם מעלים זכרונות מהמתים, ולנו אין. לנו יש געגוע עמום והמום ומרוחק. אנחנו מקשיבים לזכרונות מיד שנייה, אסירי תודה ומבוישים, ושותקים.

היה לי חבר. שמו היה אביאל טוכטרמן, ומדי פעם נסעתי בערב לביתו בתל אביב וכתבנו שם, עם קבוצת חברים שהתמידו ובאו ממש כל הזמן, ולא מדי פעם. בכל פעם התנצלתי בכניסה, וההתנצלות נבלעה באחת בין זרועותיו הפרושות של איש גבוה, דקיק ויפהפה שלא היה אכפת לו בכלל כמה ומתי, העיקר שבאנו.

ואחרי החיבוק ההורי הוא אמר, "יש מרק", וחימם קערה גדולה, והתענג על המחמאות בחיוך קטן. המרקים שלו היו נורא טעימים, מרקי אהבה. כשניסיתי להכין אותם בבית, בלי הידיים הטובות שלו והלב הנדיב במידה שלא תיאמן, הם היו רק מרק.

אחר כך הוא הכין קפה ושאל המון שאלות עלינו ועל חיינו, והקשיב באמת, במלואו. הוא לא ציפה לרגע שבו יספר הוא את הסיפורים שלו. הוא הקשיב בעניין עמוק לכל אחד ואחד מבאי ביתו. ולמרות שזה היה מקומו, ולמרות שהסלון היה מלא בחפצים עצומים שבנה משום-דבר-ודבק-חם, הוא בכל זאת תפס מעט מאוד מקום, והעניק רוך ושקט.

והיו גם פגישות בכנסים, שיחות קטנות ואלפי אמוטיקונים בפייסבוק ובווטסאפ, ופעם אחת שעה ארוכה מאוד שישבנו רק שנינו ודיברנו ודיברנו על גדר אבן ברחוב קרליבך, והמילים שנאמרו שם יוותרו בלבי לעד.

aviel

אביאל נפטר אתמול בבוקר. הוא התחשב כל כך עד שטרח ללכת לעולמו ערב יום הזכרון, כשהעולם מוצף בשירים עצובים. שיהיה קל לזכור.

עוד יספרו על אביאל הרבה סיפורים. הוא היה מוקף בזוכרים ובכותבים מחוננים, הנפלאה שבהם היא אחותו ורד, הנפש הקרובה אליו בעולם. נוכל לקרוא ולזכור בזכותם, במילותיהם. ואני אקרא הכול, אסירת תודה. ואני אשכח הכל.

אבל לא אשכח את החיבוק המתוק המצפה במעלה שלוש הקומות, ולא את המרק, ולא את העיניים והחיוך, ולא את הנתינה הנקייה הזו, שאינה מבקשת דבר.

ואני אזכור את האהבה. אי אפשר לשכוח.

להתראות אביאל, אהוב לבי. חיינו חסרים כל כך בלעדיך.

*

*

רקוויאם למתי, סיפור מאת אביאל טוכטרמן.

איך חוזרים אל הכתיבה

זהו.

נגמרה החופשה. הללויה, חזרנו לשגרה.

בשבועיים הבאים אלמד את שיעורי הכתיבה האחרונים לשנה זו, בשלוש סדנאות שונות שהחלו אחרי החגים, ורוב תלמידיהן המשיכו למחזור שני. המשך השנה תוקדש לעבודה ולכתיבה, בשעות המוקדמות מדי החביבות עלי כל כך. אלא שבימים האחרונים אני מקבלת מהתלמידים מיילים מודאגים:

"סוף סוף נכנסתי לשגרה טובה, ופרצתי כמה מקומות שהיו תקועים, ואני ממש חושש שלא אצליח להמשיך בלי הקבוצה."

"אף פעם לא הצלחתי לכתוב לבד. אני לא חושבת שאצליח גם הפעם."

"אולי בכל זאת תפתחי קבוצת המשך? פעם בשבועיים, רק בשביל המסגרת."

ואני אומרת לתלמידיי: זה אפשרי. אפשר ללמוד לכתוב לבד.

ואני חושבת לעצמי: זה אפשרי? אפשר ללמוד לכתוב לבד?

כי הכתיבה בורחת גם ממני, חמקמקה ומצחקקת, נעלמת בין חרכי הזמן, גולשת בין גאיות הלא-שמתי-לב שבסל הכביסה לפסגות הלא-מתחשק-לי הצלולות של ה-vod. היא בורחת ואני רודפת, מועדת, כושלת, נבוכה להודות כמה מעט כתבתי, עד שפתאום אני נזכרת שיש סוס, עולה על גבו, אוחזת במושכותיו, נאבקת שבוע או שבועיים שלא ליפול – וזהו. אני שם.

ואז אני מזכירה לעצמי: כן, אפשר. ואני כבר יודעת איך.

(עד הנפילה הבאה, שבה מתחיל הכל מחדש.)

הדבר החשוב ביותר הוא להחליט לעשות, ולזכור איך. איך לעצור לרגע אחד, לטלטל את הראש שיצטלל, לרשום את הנקודות הנדרשות לתהליך, ולהתחיל. יש כל כך הרבה דרכים טובות לעלות על הסוס הזה, ובכל פעם שום דבר לא עובד, עד שמשהו אחד עובד בכל זאת.

אז הנה, לעצמי, וגם לתלמידיי, וגם לעולם, ושוב לעצמי, בפעם הבאה:

*

איך חוזרים לכתוב?

מחליטים. החלטה מודעת, עניינית, טכנית ממש. אני חוזרת לכתוב.

קובעים עיתים. זה שלב מורכב ומסוכן במיוחד. רק אנחנו יודעים כמה זמן אנחנו באמת יכולים לפנות לכתיבה. מומלץ לקבוע מעט פעמים ולעמוד בהן. אם מגלים שיש עוד זמן פנוי, תמיד אפשר להוסיף. אם קובעים שלוש פעמים ולא מצליחים לעמוד בכך, נוצרת תחושת כישלון, ומזה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

משבצים ביומן. הפעם הבאה שבה אכתוב תהיה ביום זה וזה בשעה זאת וזאת למשך כך וכך זמן.

מודיעים לעולם. ובעיקר למי שעשוי להפריע: בני ובנות זוג, ילדים, הורים, חברים ומקומות עבודה. אתם זקוקים לשקט למשך שעה או שעתיים. אם אתם לא עוסקים ברפואת חירום, רוב הסיכויים שהעולם יכול להסתדר בלעדיכם למשך פרק הזמן הזה. יש לכם תינוקות? עבודה לוחצת? חברה שעוברת משבר נ-ו-ר-א-י? בני זוג שלא מבינים כמה הכתיבה חשובה לכם? כולם יכולים לחכות. תאמינו לי, יצאתי מפייסבוק לפני חודשיים, אני מכבה את הטלפון למשך ימים שלמים. העולם מתרגל, ולומד לכבד את הבחירה שלנו.

מתכוננים לסדרת כשלונות. אתם עשויים לזכות בירח דבש קצר עם הכתיבה, אבל רוב הסיכויים שתחילת העבודה תהיה קשה. קשה להירגע. קשה למצוא רעיון טוב. קשה עם הדף הלבן המחריד הזה. קשה עם הטקסטים הראשונים, שעלולים להיות הגרועים שכתבתם מימיכם, או אפילו, כמו במקרה שלי, הגרועים שנכתבו בידי מישהו אי פעם.
הסוד? לא להפסיק. לא למחוק. להניח לטקסטים הגרועים להצטבר. זה ישתפר – אבל בתנאי שתמשיכו.

חוזרים. נכשלתם? כמה עצוב. אתם מוזמנים להתאבל, לקלל את עצמכם, אותי, את העולם. אתם יכולים להתייאש, לאבד תקווה, להרים ידיים. תעשו מה שאתם רוצים, אבל מחר מתחילים שוב. אין ברירה, כבר כתבתם ביומן.

לא הצלחתם לחזור? ברוכים הבאים למועדון הכשלונות. אני הנשיאה, ואלה הכללים: קחו שבוע חופש. בשבוע הזה אסור לכם לכתוב. אפילו לא מילה אחת. רשמו את מועד החזרה ביומן, בעוד שבוע. נתראה שם.

משוב חיובי. זה הסעיף האחרון כי חשוב לי שלא תשכחו אותו: תנו לעצמכם משוב חיובי על עצם הכתיבה. טובה, רעה, בינונית, סתמית, מופלאה, זה לא משנה. בטווח הארוך, אם תכתבו הרבה, תשתפרו. חשוב לכתוב.
אפשר לתת לעצמכם משוב חיובי על זמן הכתיבה או על מספר העמודים או על מספר המילים או על כל דבר אחר. חשוב שהמשוב יהיה ויזואלי. טבלת אקסל עם מספר שעות\עמודים שהקדשתם לכתיבה או מדבקות על לוח שנה בשיטה המופלאה והאפקטיבית מכל, הצילום מהאינסטגרם של ויקטוריה שוואב החרוצה.

IMG-20160501-WA0001.jpg

*

ואם אין לי מה לכתוב?

בסדנת כתיבה מקבלים תרגילים, שיעורי בית, רעיונות. אחריה, המדבר.

אז מאיפה מוצאים רעיונות? יש כותבים שלא מבינים את פשר השאלה. רעיונות נולדים אצלם כמו ארנבות, רכים ופרוותיים ומלאי שמחת חיים. בדרך כלל זה סימן שהכותבים האלה כותבים. הרבה. רעיונות נוטים לבוא למי שנמצא בתוך תהליך יצירתי.
ואם אין לכם רעיונות, ואתם בכל זאת רוצים לכתוב, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות כדי להוליד רעיונות:

דפי בוקר. לכתוב שלושה דפי בוקר, ברגע שמתעוררים. דפי בוקר הם כלי אפקטיבי מאוד לתחילת הדרך. יש כללים לכתיבתם, שאותם כדאי לקיים כלשונם זמן מה. אפשר לקרוא עליהם עוד באתר של הוצאת פראג ובעיקר בספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.
אזהרה: אם יש לכם אלרגיה לספרי עזרה עצמית, אל תתקרבו לספר הזה. דפי בוקר הם כלי מצוין, כך או כך.

כתיבה אינטואיטיבית. נטלי גולדברג, מורה לכתיבה וזן, מבטיחה שתרגול כתיבה מתמשך, יומיומי, יסייע לכם להוליד רעיונות. ניסיתי, עובד. הספר שלה, עצם הכתיבה, מקסים ואפקטיבי מאוד.  יש לה עוד כמה ספרים מצוינים שלא תורגמו על תהליכי כתיבה.

יומן. בלי שמות ומיתוגים, סתם יומן. אם אין לכם רעיונות, תתחילו משם. אם תקפידו לכתוב בו על בסיס קבוע, הם יבואו.

בלוג. גם בלוג הוא כלי נהדר לעידוד כתיבה. השתמשו בו בזהירות, בגלל ההתמכרות המתוקה לתגובות.

הזמנה לכתיבה. האינטרנט מלא בהם. חפשו writing prompts. כתבו אחד בכל יום במשך שלושה חודשים, והכתיבה שלכם תמריא. מבטיחה. אתם יכולים להתחיל באלה: 1, 2, 3, 4, 5 (האחרון ילמד אתכם ליצור כאלה בעצמכם).

כתיבה בעקבות. תמונה. ציור. חפץ. אדם. רגע. צליל. ריח. פחד. הבטחה. חופשה. זכרון. העולם כולו הוא הזמנה לכתיבה.

*

והכי הכי הכי חשוב:

ישבן בכסא. ידיים על המקלדת. במשך זמן הכתיבה לא קמים. 

זה כל כך קשה, שלפעמים אני לוקחת חגורה וקושרת את עצמי לכסא, קשירה רופפת, רק כדי להזכיר לי לא לקום. כתיבה היא עבודה, ומה שמבדיל בין כותבים לחולמים היא הנכונות לעבוד. להשאר בכסא, ולהמשיך לנסות בזמן שעל המסך נפרשות הוכחות מחרידות למידת הכשלון שלנו, לאפסיות וחוסר הכשרון. בזמן שהשנאה העצמית מרעילה אותנו וחוסר הבטחון הופך אותנו לעלה נידף.

אבל אם נשאר בכסא, אם נמשיך לנסות, יש לנו סיכוי.

הכתיבה היא עבודה קשה. צריך לשבת הרבה שעות, להכשל הרבה פעמים, להתגבר, להשלים סיפורים עד תום. אבל אם תחצו את ההרים והנהרות, את הדרקונים והרוצחות, בסוף מצפה האושר. בחיי.

כתיבה נעימה.