"בין כל הטפילים המשפיעים על האנושות איני מכיר, וגם איני יכול לדמיין, אפילו אחד גרוע יותר מן ההשמנה, ובעקבות ההתגלות שחוויתי לאחר ההתנסות במכאוב הזה, אני חפץ להפיץ את הידע הצנוע ואת הנסיון שרכשתי לטובת סובלים אחרים, בתקווה כנה שהדבר יוביל למעט נחמה ואושר כמו אלה שאני חש בעקבות השינוי היוצא מן הכלל – אשר יכול היה להקרא על-טבעי אם לא היה מושג באמצעים הפשוטים וההגיוניים ביותר".
כך פתח בשנת 1869 וויליאם באנטינג, קברן בריטי מכובד, את "המכתב על השומן", ספר הדיאטה דלת-הפחמימות הראשון שפורסם אי פעם. הספר, או מוטב לומר חוברת, נמכר (במחיר של שילינג אחד) בעשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. הוא תורגם לצרפתית וגרמנית והופץ בארצו, אנגליה, ובעקבותיה גם בארה"ב. שנים אחרי שמחברו חלף מן העולם תורגם לעוד שפות רבות וזכה לתפוצת ענק.
מכתבים של קוראים אסירי תודה זרמו אל באנטינג מכל קצווי ארץ והוא הוציא מהדורות חוזרות, תיקן והוסיף, ורק רצה לעזור.
וויליאם באנטינג היה נגר נפלא ומן הסתם היה זוכה להרשם בהיסטוריה כאיש שבנה את ארונותיהם של הסלבס של התקופה – אנשי אצולה בעיקר, שיכלו להרשות לעצם את תעריפיו של איש המקצוע המבוקש.
אבל באנטינג השמין.
וויליאם העגול
זה התחיל בשנות השלושים לחייו. באנטינג המופתע, אכלן לא קטן, היה הראשון במשפחתו לסבול מעודף משקל. הוא התמרד כנגד הנטיה להשמנה כמעט מיד.
ראשית נועץ בחבר, רופא מפורסם ומבוקש. זה המליץ על פעילות גופנית מוגברת לפני תחילת כל פעילות יומית אחרת. באנטינג ציית. הוא החל כל יום בשעתיים של חתירה נמרצת בסירתו. תוך זמן קצר התעצם תיאבונו המופלא עוד יותר והוא עלה במשקל. התעמלות לא היתה הפתרון הנכון עבורו, הסיק לנוכח התוצאות העגומות.
העצה הבאה שקיבל היתה לאכול מזון קל באופן מדוד. ההצעה לא לוותה בהנחיות ספציפיות, וכתוצאה מנסיונותיו העצמאיים מצא עצמו באנטינג נפוח ומכוסה בפצעים מבחילים למדי. הוא אושפז בבית החולים, שם הוזן היטב והשמין אפילו יותר.
השנים הבאות היו עינוי טהור: הוא עסק בכל פעילות גופנית אפשרית, נטל משלשלים, ניסה דיאטות הרעבה, מרחצאות חמים, סאונה ומה לא. עשרים שנה יצא ונכנס מבתי חולים ולא 'החלים'. באנטינג נותר שמן, תשוש ומיואש.
בגיל 66 שקל באנטינג, מטר שישים וקצת, 92 קילוגרם. על אף שלא מדובר בעודף משקל קיצוני, באנטינג סבל.
הוא לא הצליח לקשור את שרוכי נעליו בעצמו, התנשף לנוכח הפעילות הגופנית הקלה ביותר ונאלץ לרדת לאחור במדרגות כדי שלא להפעיל עומס יתר על ברכיו וקרסוליו. הוא סבל מבקע ועוד שלל מחלות, ראייתו ושמיעתו החלו להדרדר במהירות.
באוגוסט 1962 פגש את ד"ר וויליאם הארווי, רופא אף, אוזן וגרון. פגישה זו עתידה להשפיע על חיי מיליונים, פשוטו כמשמעו.
וויליאם המו"ל
באנטינג. לפני או אחרי?
ד"ר הארווי החליט מיד שההדרדרות בשמיעתו של באנטינג היתה תוצר של היותו שמן (הוא למד לאחרונה על הקשר שנתגלה בין כיס המרה לסכרת והיה מוכן לעשות קישורים רבי מעוף ויצירתיים, לזמנו).
הוא יעץ לבאנטינג לוותר על לחם, חמאה, חלב, סוכר, בירה ותפוחי אדמה. עמילן וסוכר סולקו לחלוטין מן התפריט. במקומם נטלו בשר ושומן את מרכז הבמה. הפציינט שתה יין (3 כוסות של יין קלארט מדי ערב!) והקפיד על שמונה שעות שינה מדי לילה.
בתוך שנה שקל הקברן רק 70 קילוגרם. הוא הרגיש טוב יותר מאי פעם, ראייתו ושמיעתו היו תקינות לחלוטין. הוא העיד כי התזונה החדשה היתה קלה וטבעית עבורו ולא הציבה בפניו אתגרים משמעותיים.
והוא כתב הכל. "מכתב על השומן, מופנה אל הציבור" היתה הכותרת של רב מכר הדיאטות הראשון בעולם.
במה שהיה נתפס כיום כמהלך שיווקי מבריק הפיץ באנטינג את שתי המהדורות הראשונות, סך הכל 2500 עותקים, בחינם. הוא אמר כי לא רצה שיטענו נגדו שהוא מנסה להתעשר מתכנית הסיוע שרקם עבור ההמונים.
הקהילה הרפואית הגיבה בהתנגדות עזה. השיטה שהציג באנטינג סתרה את הידע הרפואי ונחשבה מיד מזיקה. איש לא התווכח עם ההצלחה, אולם הממסד הרפואי זלזל ותקף את מידת הבריאות שתיוותר במי שייאמץ את השיטה, והתמרד כנגד ההדיוט שהתיימר לתת עצה רפואית ללא השכלה.
גם ד"ר הארווי נפגע. הוא המציא שיטה שפעלה, אולם לא היה מסוגל להסביר אותה בכלים מדעיים. הוא היה מושא ללעג וקלס בין עמיתיו, וגם החולים החלו להדיר רגליהם ממרפאתו.
וויליאם הכובש
אלא שההמונים דווקא התרשמו מהשיטה שהציעו להם באנטינג והארווי. המהדורות הבאות שהודפסו נמכרו כלחמניות טריות – ואולי הביטוי הנכון צריך להיות כסטייקים טריים שכן לחמניות, כאמור, נאסרו בתפריט החדש. הם צבאו על מרפאתו של ד"ר הארווי וכתבו לבאנטינג מכתבים אסירי תודה. ברחבי העולם החלו חוקרים מפשפשים בתוצרי הדיאטה החדשה ומחפשים לה הוכחות.
הוכחות כאלה פורסמו פעמים רבות בשנים שיבואו, אולם לא זכו לאשרור משמעותי של הקהילה הרפואית. הוויכוח אודות מידת הבטיחות הרפואית של הדיאטה דלת הפחמימות נמשך במלוא עוזו עד עצם היום הזה.
הגורו הגדול של השיטה, ד"ר רוברט אטקינס, הוציא את הספר "מהפכת הדיאטה של ד"ר אטקינס" ב-1972. הספר התבסס על דיאטה דומה מאוד זהה לזו שרשם ד"ר הארווי לבאנטינג, ואטקינס הגן בלהט על שיטתו עד מותו באפריל 2003.
מותו של ד"ר אטקינס, דרך אגב, נגרם מהחלקה על שביל עטוי קרח בעיר ניו יורק. בעת מותו שקל כ-118 קילוגרם. זמן קצר לאחר מותו הודלף דיווח רפואי אודות פטירתו שהצביע על משקלו כגורם מרכזי למותו. הדיווח גרם סערה מחודשת סביב השיטה דלת הפחמימות שקידם, והוויכוח ממאן עדיין לשכוך, אבל זה כבר סיפור אחר.
פשוט וויליאם
עד מותו בגיל 81 המשיך הקברן המכובד להקפיד על הדיאטה שתכנן עבורו ידידו ד"ר הארווי ועסק בהתכתבות עניפה עם מאמצי השיטה ברחבי עולם. הוא מת מזיקנה, רזה ומאושר.
זמן קצר לאחר צאת ספרו החלו אנשים להשתמש בביטוי To Bant במשמעות "לעשות דיאטה". בשוודיה משתמשים בביטוי Att Banta עד היום הזה לציון דיאטה. באנטינג הוא אחד משלושה אנשים בלבד ששמם הפך לפועל בשפה האנגלית.
(השניים האחרים היו בויקוט ופסטר)
אם תרצי 