אביאל

יום הזיכרון הוא הסיוט של האנשים השוכחים. מסביב כולם מעלים זכרונות מהמתים, ולנו אין. לנו יש געגוע עמום והמום ומרוחק. אנחנו מקשיבים לזכרונות מיד שנייה, אסירי תודה ומבוישים, ושותקים.

היה לי חבר. שמו היה אביאל טוכטרמן, ומדי פעם נסעתי בערב לביתו בתל אביב וכתבנו שם, עם קבוצת חברים שהתמידו ובאו ממש כל הזמן, ולא מדי פעם. בכל פעם התנצלתי בכניסה, וההתנצלות נבלעה באחת בין זרועותיו הפרושות של איש גבוה, דקיק ויפהפה שלא היה אכפת לו בכלל כמה ומתי, העיקר שבאנו.

ואחרי החיבוק ההורי הוא אמר, "יש מרק", וחימם קערה גדולה, והתענג על המחמאות בחיוך קטן. המרקים שלו היו נורא טעימים, מרקי אהבה. כשניסיתי להכין אותם בבית, בלי הידיים הטובות שלו והלב הנדיב במידה שלא תיאמן, הם היו רק מרק.

אחר כך הוא הכין קפה ושאל המון שאלות עלינו ועל חיינו, והקשיב באמת, במלואו. הוא לא ציפה לרגע שבו יספר הוא את הסיפורים שלו. הוא הקשיב בעניין עמוק לכל אחד ואחד מבאי ביתו. ולמרות שזה היה מקומו, ולמרות שהסלון היה מלא בחפצים עצומים שבנה משום-דבר-ודבק-חם, הוא בכל זאת תפס מעט מאוד מקום, והעניק רוך ושקט.

והיו גם פגישות בכנסים, שיחות קטנות ואלפי אמוטיקונים בפייסבוק ובווטסאפ, ופעם אחת שעה ארוכה מאוד שישבנו רק שנינו ודיברנו ודיברנו על גדר אבן ברחוב קרליבך, והמילים שנאמרו שם יוותרו בלבי לעד.

aviel

אביאל נפטר אתמול בבוקר. הוא התחשב כל כך עד שטרח ללכת לעולמו ערב יום הזכרון, כשהעולם מוצף בשירים עצובים. שיהיה קל לזכור.

עוד יספרו על אביאל הרבה סיפורים. הוא היה מוקף בזוכרים ובכותבים מחוננים, הנפלאה שבהם היא אחותו ורד, הנפש הקרובה אליו בעולם. נוכל לקרוא ולזכור בזכותם, במילותיהם. ואני אקרא הכול, אסירת תודה. ואני אשכח הכל.

אבל לא אשכח את החיבוק המתוק המצפה במעלה שלוש הקומות, ולא את המרק, ולא את העיניים והחיוך, ולא את הנתינה הנקייה הזו, שאינה מבקשת דבר.

ואני אזכור את האהבה. אי אפשר לשכוח.

להתראות אביאל, אהוב לבי. חיינו חסרים כל כך בלעדיך.

*

*

רקוויאם למתי, סיפור מאת אביאל טוכטרמן.

איך חוזרים אל הכתיבה

זהו.

נגמרה החופשה. הללויה, חזרנו לשגרה.

בשבועיים הבאים אלמד את שיעורי הכתיבה האחרונים לשנה זו, בשלוש סדנאות שונות שהחלו אחרי החגים, ורוב תלמידיהן המשיכו למחזור שני. המשך השנה תוקדש לעבודה ולכתיבה, בשעות המוקדמות מדי החביבות עלי כל כך. אלא שבימים האחרונים אני מקבלת מהתלמידים מיילים מודאגים:

"סוף סוף נכנסתי לשגרה טובה, ופרצתי כמה מקומות שהיו תקועים, ואני ממש חושש שלא אצליח להמשיך בלי הקבוצה."

"אף פעם לא הצלחתי לכתוב לבד. אני לא חושבת שאצליח גם הפעם."

"אולי בכל זאת תפתחי קבוצת המשך? פעם בשבועיים, רק בשביל המסגרת."

ואני אומרת לתלמידיי: זה אפשרי. אפשר ללמוד לכתוב לבד.

ואני חושבת לעצמי: זה אפשרי? אפשר ללמוד לכתוב לבד?

כי הכתיבה בורחת גם ממני, חמקמקה ומצחקקת, נעלמת בין חרכי הזמן, גולשת בין גאיות הלא-שמתי-לב שבסל הכביסה לפסגות הלא-מתחשק-לי הצלולות של ה-vod. היא בורחת ואני רודפת, מועדת, כושלת, נבוכה להודות כמה מעט כתבתי, עד שפתאום אני נזכרת שיש סוס, עולה על גבו, אוחזת במושכותיו, נאבקת שבוע או שבועיים שלא ליפול – וזהו. אני שם.

ואז אני מזכירה לעצמי: כן, אפשר. ואני כבר יודעת איך.

(עד הנפילה הבאה, שבה מתחיל הכל מחדש.)

הדבר החשוב ביותר הוא להחליט לעשות, ולזכור איך. איך לעצור לרגע אחד, לטלטל את הראש שיצטלל, לרשום את הנקודות הנדרשות לתהליך, ולהתחיל. יש כל כך הרבה דרכים טובות לעלות על הסוס הזה, ובכל פעם שום דבר לא עובד, עד שמשהו אחד עובד בכל זאת.

אז הנה, לעצמי, וגם לתלמידיי, וגם לעולם, ושוב לעצמי, בפעם הבאה:

*

איך חוזרים לכתוב?

מחליטים. החלטה מודעת, עניינית, טכנית ממש. אני חוזרת לכתוב.

קובעים עיתים. זה שלב מורכב ומסוכן במיוחד. רק אנחנו יודעים כמה זמן אנחנו באמת יכולים לפנות לכתיבה. מומלץ לקבוע מעט פעמים ולעמוד בהן. אם מגלים שיש עוד זמן פנוי, תמיד אפשר להוסיף. אם קובעים שלוש פעמים ולא מצליחים לעמוד בכך, נוצרת תחושת כישלון, ומזה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

משבצים ביומן. הפעם הבאה שבה אכתוב תהיה ביום זה וזה בשעה זאת וזאת למשך כך וכך זמן.

מודיעים לעולם. ובעיקר למי שעשוי להפריע: בני ובנות זוג, ילדים, הורים, חברים ומקומות עבודה. אתם זקוקים לשקט למשך שעה או שעתיים. אם אתם לא עוסקים ברפואת חירום, רוב הסיכויים שהעולם יכול להסתדר בלעדיכם למשך פרק הזמן הזה. יש לכם תינוקות? עבודה לוחצת? חברה שעוברת משבר נ-ו-ר-א-י? בני זוג שלא מבינים כמה הכתיבה חשובה לכם? כולם יכולים לחכות. תאמינו לי, יצאתי מפייסבוק לפני חודשיים, אני מכבה את הטלפון למשך ימים שלמים. העולם מתרגל, ולומד לכבד את הבחירה שלנו.

מתכוננים לסדרת כשלונות. אתם עשויים לזכות בירח דבש קצר עם הכתיבה, אבל רוב הסיכויים שתחילת העבודה תהיה קשה. קשה להירגע. קשה למצוא רעיון טוב. קשה עם הדף הלבן המחריד הזה. קשה עם הטקסטים הראשונים, שעלולים להיות הגרועים שכתבתם מימיכם, או אפילו, כמו במקרה שלי, הגרועים שנכתבו בידי מישהו אי פעם.
הסוד? לא להפסיק. לא למחוק. להניח לטקסטים הגרועים להצטבר. זה ישתפר – אבל בתנאי שתמשיכו.

חוזרים. נכשלתם? כמה עצוב. אתם מוזמנים להתאבל, לקלל את עצמכם, אותי, את העולם. אתם יכולים להתייאש, לאבד תקווה, להרים ידיים. תעשו מה שאתם רוצים, אבל מחר מתחילים שוב. אין ברירה, כבר כתבתם ביומן.

לא הצלחתם לחזור? ברוכים הבאים למועדון הכשלונות. אני הנשיאה, ואלה הכללים: קחו שבוע חופש. בשבוע הזה אסור לכם לכתוב. אפילו לא מילה אחת. רשמו את מועד החזרה ביומן, בעוד שבוע. נתראה שם.

משוב חיובי. זה הסעיף האחרון כי חשוב לי שלא תשכחו אותו: תנו לעצמכם משוב חיובי על עצם הכתיבה. טובה, רעה, בינונית, סתמית, מופלאה, זה לא משנה. בטווח הארוך, אם תכתבו הרבה, תשתפרו. חשוב לכתוב.
אפשר לתת לעצמכם משוב חיובי על זמן הכתיבה או על מספר העמודים או על מספר המילים או על כל דבר אחר. חשוב שהמשוב יהיה ויזואלי. טבלת אקסל עם מספר שעות\עמודים שהקדשתם לכתיבה או מדבקות על לוח שנה בשיטה המופלאה והאפקטיבית מכל, הצילום מהאינסטגרם של ויקטוריה שוואב החרוצה.

IMG-20160501-WA0001.jpg

*

ואם אין לי מה לכתוב?

בסדנת כתיבה מקבלים תרגילים, שיעורי בית, רעיונות. אחריה, המדבר.

אז מאיפה מוצאים רעיונות? יש כותבים שלא מבינים את פשר השאלה. רעיונות נולדים אצלם כמו ארנבות, רכים ופרוותיים ומלאי שמחת חיים. בדרך כלל זה סימן שהכותבים האלה כותבים. הרבה. רעיונות נוטים לבוא למי שנמצא בתוך תהליך יצירתי.
ואם אין לכם רעיונות, ואתם בכל זאת רוצים לכתוב, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות כדי להוליד רעיונות:

דפי בוקר. לכתוב שלושה דפי בוקר, ברגע שמתעוררים. דפי בוקר הם כלי אפקטיבי מאוד לתחילת הדרך. יש כללים לכתיבתם, שאותם כדאי לקיים כלשונם זמן מה. אפשר לקרוא עליהם עוד באתר של הוצאת פראג ובעיקר בספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.
אזהרה: אם יש לכם אלרגיה לספרי עזרה עצמית, אל תתקרבו לספר הזה. דפי בוקר הם כלי מצוין, כך או כך.

כתיבה אינטואיטיבית. נטלי גולדברג, מורה לכתיבה וזן, מבטיחה שתרגול כתיבה מתמשך, יומיומי, יסייע לכם להוליד רעיונות. ניסיתי, עובד. הספר שלה, עצם הכתיבה, מקסים ואפקטיבי מאוד.  יש לה עוד כמה ספרים מצוינים שלא תורגמו על תהליכי כתיבה.

יומן. בלי שמות ומיתוגים, סתם יומן. אם אין לכם רעיונות, תתחילו משם. אם תקפידו לכתוב בו על בסיס קבוע, הם יבואו.

בלוג. גם בלוג הוא כלי נהדר לעידוד כתיבה. השתמשו בו בזהירות, בגלל ההתמכרות המתוקה לתגובות.

הזמנה לכתיבה. האינטרנט מלא בהם. חפשו writing prompts. כתבו אחד בכל יום במשך שלושה חודשים, והכתיבה שלכם תמריא. מבטיחה. אתם יכולים להתחיל באלה: 1, 2, 3, 4, 5 (האחרון ילמד אתכם ליצור כאלה בעצמכם).

כתיבה בעקבות. תמונה. ציור. חפץ. אדם. רגע. צליל. ריח. פחד. הבטחה. חופשה. זכרון. העולם כולו הוא הזמנה לכתיבה.

*

והכי הכי הכי חשוב:

ישבן בכסא. ידיים על המקלדת. במשך זמן הכתיבה לא קמים. 

זה כל כך קשה, שלפעמים אני לוקחת חגורה וקושרת את עצמי לכסא, קשירה רופפת, רק כדי להזכיר לי לא לקום. כתיבה היא עבודה, ומה שמבדיל בין כותבים לחולמים היא הנכונות לעבוד. להשאר בכסא, ולהמשיך לנסות בזמן שעל המסך נפרשות הוכחות מחרידות למידת הכשלון שלנו, לאפסיות וחוסר הכשרון. בזמן שהשנאה העצמית מרעילה אותנו וחוסר הבטחון הופך אותנו לעלה נידף.

אבל אם נשאר בכסא, אם נמשיך לנסות, יש לנו סיכוי.

הכתיבה היא עבודה קשה. צריך לשבת הרבה שעות, להכשל הרבה פעמים, להתגבר, להשלים סיפורים עד תום. אבל אם תחצו את ההרים והנהרות, את הדרקונים והרוצחות, בסוף מצפה האושר. בחיי.

כתיבה נעימה.

17 גרסאות גרועות, אחד אלוהינו ותרגיל כתיבה

פגשתי את אלוהי ברחוב וכעסתי

שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו בשום מקום.

לא לא, הוא התרגז. אני כאן כל הזמן.

לא ראית, כי היית בפייסבוק.

.

 

17

השבוע כתבתי 17 גרסאות איומות לפרק הראשון בספר. חשבתי שעבודת הכנה משמעותית לקראת הכתיבה תחסוך לי את השלב המקסים-מחריד הזה. זה ספר המשך, חשבתי, כבר יש לסדרה קול ומקצב ועולם.

ובכל זאת, 17 גרסאות, ובאף אחת מהן לא היה אפילו משפט אחד שאשמור. שנאתי את הכתיבה מאוד השבוע.

4n5

ניסיון מספר שלוש

אני מנסה לעודד את עצמי במשפטי השראה מטאמבלר ופינטרסט, אבל אלוהיי אינו נמצא גם שם. למרבה המבוכה, אני מוצאת שם (שוב) תשובה חלקית, כזו שתספיק לי כדי לקום שוב ביום ראשון ולכתוב את הגרסה הבאה של הפרק הראשון. ועוד אחת. ועוד. כמה שצריך.

worst

תרגיל כתיבה להיום:

לפני המון המון שנים הוא היה החבר הכי נאמן שלכם, ובגדתם בו. בפגישה מקרית ברחוב אתם מחליטים לספר לו סוף סוף מה באמת קרה.

וגם זה:

steinback

קצת כתיבה: קווים לדמות הכתיבה המחורבנת

כל הכותבים הטובים כותבים ממש רע. לפעמים הם כותבים ממש רע רק בתחילת דרכם, אבל בדרך כלל הם כותבים ממש רע לעיתים קרובות. למעשה, מלבד מעטים יוצאי דופן, כל הכותבים הטובים כותבים טיוטות ראשונות ממש גרועות.

התחלתי לאהוב כתיבה גרועה כשלמדתי את העובדה הפשוטה והמנחמת הזו בספר "ציפור, ציפור" של אן למוט (שמיטל שרון כתבה עליו כל כך יפה, וממש כדאי לכם לקנות ולקרוא, יותר מפעם אחת. הוא נהדר) ומאז האהבה הזו הולכת וגדלה.

אבל אני אוהבת במיוחד כתיבה מחורבנת מאז שגיליתי את תרגיל הכתיבה השני הטוב ביותר בעולם. עשיתי אותו בעצמי, נתתי לתלמידים בסדנאות שלי לעשות אותו, וגיליתי שהוא הדרך הקצרה ביותר להעביר קבוצה שלמה של כותבים מקיפאון לצחוק – ומבהלה לכתיבה. מאז אני עושה אותו לפחות אחת לחודש, וממליצה לחבריי, תלמידיי ותולעיי לעשות כמוני. נפיחות אינה טובה לאף אחד מאיתנו.

(במיוחד לתולעים, הומים בני מעיי).

אגב, על אף הנימה העולצת המביכה הזו, אני מתייחסת אליו ברצינות רבה. זה התרגיל היחיד בסדנה שלי שעליו מקבלים ציון, והוא ניתן בהליך אכזרי ומרושע בידי כל משתתפי הסדנה, ואני בראשם.

תרגיל הכתיבה המחורבנת

כתבו עמוד או שניים של מהומה בארמון. האציל הצעיר שהיה מיועד להינשא לנסיכה נעלם, וכולם המומים, מזועזעים ומבוהלים.

הכלל היחיד: כתבו רע. הכי גרוע שאתם יכולים. העמיסו את הטקסט בקלישאות מתפוררות מיושן, מטבעות לשון שחוקים, סתמיות, היסטריה, הגזמה מטופשת וכתיבה מחורבנת באופן כללי. בכל פעם שעולה לכם דימוי ייחודי ומרתק, החליפו אותו בדימוי משומש ומדכדך. השתמשו ביותר מילות תואר ותואר הפועל מכפי שיש במשפט הקודם. פתלו את העלילה באורח לא מתקבל על הדעת. שעממו את הקורא עד דמעות. תעשו כמה שיותר טעויות.

וזכרו: בכל פעם שאנחנו נכשלים וכותבים משהו טוב, מלאך נופל.

כותבים רבע שעה.

ואז כולם קוראים בקול, בזה אחר זה. יחד אנחנו עוקבים אחר הקורא בתקווה. בסוף הקריאה אנחנו מציינים בפני הקורא כל רגע מוצלח בטקסט, כל משפט יפהפה או מקטע מאוזן, את כל כשלונותיו כולם, ונותנים לו ציון. ככל שהטקסט איום יותר, כך הציון גבוה יותר.

הטקסטים איומים. מחרידים. כלב לא היה רוצה לקרוא את החרא הזה, אם תסלחו לי.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

 

בסוף השיעור אנשים יוצאים מהכיתה בשירה וריקודים.

למה? כי הם יודעים שהם לעולם לא היו כותבים דבר גרוע כל כך בלי להתאמץ ממש. כי הם נזכרים שלא לקחת את עצמם כל כך ברצינות. כי הם מבינים שכאן זו סדנה, ללא מבקרי ספרות ואנשי אקדמיה. כאן רצוי וכדאי ושווה לעשות טעויות. וכי צחקנו המון. הצחוק, שנו רבותינו, טוב לעור הפנים.

ויותר מכל, כי הם מגלים שאפילו אם הם ממש מתאמצים, בדרך כלל הכישרון הטבעי, היופי, הייחודיות, מתפוצצים בין התפרים, זוהרים ויפהפיים. עובדה, החדר מלא מלאכים כאובי ישבן.

כי ככה זה תמיד.

בשנים שבהן אני כותבת, עורכת ומלמדת קראתי עשרות ואולי מאות טיוטות לסיפורים וכתבי יד. בכולן אפשר למצוא לפחות משפט אחד ממש מחורבן, שמזכיר לנו שאנחנו אנושיים. שתמיד תמיד כדאי לערוך, ואפשר לשפר, והכל בסדר. יש זמן. בזכותם אני זוכרת לסלוח גם לעצמי, לתת לי לכתוב ממש רע בטיוטא הראשונה, ולקוות שבשנייה או בשלישית או בשמינית או לפעמים רק בטיוטא השתים-עשרה, זה ישתפר.

(אגב, בכולן יש גם רגע אחד יפהפה, אבל זה לפוסט אחר).

וכל זה בעיקר מסיבה אחת: כשכותבים בלי לחשוש, בלי לערוך, בלי לפחד לכתוב ממש רע, נזכרים פתאום כמה כיף לכתוב.

כמה הערות לסיום:

  1. אחרי שמאסתי באצילים התחלתי לעשות את התרגיל כשאני בוחרת בכל פעם סצינה קלישאית אחרת. חברים בבית קפה, אוהבים בפגישה הראשונה, רצח בבית המשפט, זוג מוזר שנאלץ לשתף פעולה. פשוט תחשבו על סרטים וסדרות טלוויזיה. העניין נפוץ שם למדי.
  2. תרגיל המשך מעניין: לערוך את הטקסט, לתקן את כל פגמיו ולהפוך אותו לסצינה טובה ומעניינת ממש.
  3. התרגיל הזה מושלם לאגו של כותבים. הוא מעביר אותנו מנדנדת ה"אני מדהימה"\"אני אפס" לעולם הבינוני והמצוין של "אני עובדת, ותמיד אפשר להשתפר".
  4. התרגיל הראשון הכי טוב בעולם הוא לכבות את הטלפון הנייד לשעה ביום ולצאת לשוטט בלעדיו. שבוע שלם, ומשהו עמוק עמוק בנו משתנה. זה טוב לכתיבה, ולכל סוג אחר של יצירה גם. ולנפש. זה טוב, נו. וזה התרגיל היחיד שהתלמידים שלי כמעט אף פעם לא עומדים בו.
  5. נראה אתכם.

יאללה, בואו נכתוב.

קצת כתיבה: שו"ת דמויות

ראשית, עדכון קצר לידידי הבלוג ואגם הצללים:

אחרי שהבטחתי לא לכתוב המשך לאגם הצללים, הסברתי שוב ושוב למה אני חושבת שספר בודד עדיף על טרילוגיה וקעקעתי בבשרי את המילה "לא" בחמש שפות, התחלתי לעבוד בשעה טובה על ספר ההמשך לאגם הצללים.

למה? כי אני חייבת לדעת מה יקרה הלאה, ואף אחד אחר לא מוכן לכתוב את ההמשך.

במקביל, אני ממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ב"סדנאות הבית" ובספריות ומוסדות שונים ברחבי הארץ. שתי אלה הן סיבות מעולות לקרוא הרבה מאוד ספרות מקצועית, ולהעמיק עוד ועוד בנבכי המלאכה, במובן craft.

(מאז צאת הספר הראשון שלי ב-2010, בחרתי להתייחס לעשייה שלי כמלאכה ולא כאמנות. זה פחות יומרני, ונאמן יותר לתהליך האמיתי כפי שאני חווה אותו יום יום, שהשראה היא חלק קטן בו, ועבודה קשה היא רוב רובו.)

וכעת, לעניינינו:

אחרי שנים של עבודה עם שיטות רבות ושונות לפיתוח דמויות, יש לי אוסף שאלונים וטכניקות שבעזרתם אני לומדת להכיר את הדמויות שלי, לאט לאט. כבר כתבתי ראיונות עיתונאיים עם דמויות, עמודי ויקיפדיה לדמויות, יומנים ובלוגים אישיים, עמודים באתרי הכרויות ווידויים קורעי לב.
השתמשתי בשאלונים של תסריטאים, בשאלון של פרוסט, בכל הווריאציות המוכרות והנסתרות שלו, פירקתי לדמויות ארנקים ותיקים, פתחתי תיקים סודיים במערכת החינוך, בצבא, במשטרה, בעבודה. שוחחתי עם כל מכרי ואויבי הדמויות שלי. חשפתי את סודותיהן ואת השקרים שלהן, ציירתי אותן, פיסלתי אותן. עשיתי הכול.

 ובכל זאת, סדרת השאלות הפשוטה שהתנסיתי איתה לאחרונה נתנה תוצאות יוצאות דופן. היא לא מחליפה שום שיטה אחרת, אלא מצטרפת לכולן. היתרון המרכזי שלה הוא בחיזוק ההבנה של מצב הדמות בתחילת הסיפור, אבל יש לה גם תרומה משמעותית לקשת ההתפתחות של הדמות וגם, הפתעה, לפיתוח העלילה. החלטתי לפרסם אותה בבלוג כדי שתעמוד לרשות תלמידים וחברים וכותבים, שכולם אחיי, וגם לרשותי, כי ברור לי שכשאזדקק לה שוב לא אזכור איפה הנחתי את העותק הפיזי, וודאי שלא את האלקטרוני.

(נדבר על טכניקות התיוק שלי ביום אחר, באמא שלכם.)

who_are_you__by_exeyber-d51nzi7

אז הנה, שאלון הדמויות החדש והסופר אפקטיבי שלי, מנוסח בלשון נקבה, כי ככה רציתי:

  1. מה היא רוצה?
  2. מה היא צריכה?
  3. מה היא חושבת בפתיחת הסיפור?
  4. במה היא טועה בפתיחת הסיפור?
  5. מה היא תלמד במהלכו?
  6. איך היא תשתנה בעקבות זאת?
  7. מה הבעיה המרכזית שהיא מתמודדת איתה?
  8. מה הקונפליקט הפנימי שלה במהלך הסיפור?
  9. מה הקונפליקט החיצוני שלה במהלך הסיפור?
  10. מה התמה של הסיפור שלה?

כמה הערות:

  1. אתם עשויים לגלות שחלק מהתשובות דומות זו לזו, ולפעמים זהות ממש.
  2. אני לא יכולה לכתוב כאן קורס כתיבה מלא. רוצים לדעת מהו קונפליקט פנימי? מה זו תמה? מה ההבדל בינם לבין בעיה מרכזית? ויקיפדיה תשמח לעזור. ואם לא הבנתם משהו והשתמשתם רק בשבע שאלות, אני מבטיחה שהן יקדמו אתכם משמעותית. לא מדובר במתמטיקה, ואין מבחנים. זה כלי עבודה, השתמשו בו איך שאתם רוצים.

טיפ סיום:

לכל מי שאי פעם חשב להשתתף ב-Nanowrimo ולא העז בגלל ש-50 אלף מילים זה המון: בראשון באפריל מתחיל Camp Nanowrimo, גרסה קלה יותר לאותו עניין. המטרה: כתיבת פרויקט מראשיתו ועד סופו. אלא שכאן כל אחד מגדיר לעצמו את אורך הפרויקט ואת מספר המילים היומי.

למה כן: כי המסגרת כוללת עידוד עצום במדיה חברתית, מאמרים, תמיכה קבוצתית ושלל דברים שלא עומדים בדרך כלל לרשות כותבים.

למה לא: כי לא לכולם מתאים לכתוב מהר, להגדיר קצובת מילים יומית או להתחרות בעצמם.

למה בכל זאת: כי לכתוב זה יותר טוב מאשר לא לכתוב. גם אם רציתם לכתוב נובלה באורך 30 אלף מילה וסיימתם את אפריל רק עם חצי נובלה באורך 15000 מילה, עדיין יש לכם חצי נובלה. שווה.

יאללה, בואו נכתוב.

יגון \ הפרדס, לארי טרמבלה

מדי פעם נתקלים בספר כזה, דקיק ופשוט למראה. ספר שמרעיד את אמות הספים של הנפש, ועושה זאת בעדינות ובאיפוק.

אלה ספרים המהלכים בגדולות, בדרכם הצנועה. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף הוא ספר שכזה. "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון. "אנה לא" של אוגוסטין גומז ארקס. "ירח של זאבים" של חוליו לימסארס.

קטנים ומרירים ונדירים כל כך. קשה למצוא ספרים שכאלה, אבל אחרי שקראת, אי אפשר לשכוח לעולם. השבוע מצאתי סוף סוף עוד ספר כזה.

הפרדס.png

"הפרדס" הוא ספרו של לארי טרמבלה, סופר קנדי שספריו הקודמים לא תורגמו לעברית. גיבוריו הם אמד ועזיז, תאומים בני תשע, האחד בריא והשני חולה. הם חיים במשפחת חקלאים שבבעלותה פרדס, בארץ שנאכלת בשנאה ובמלחמות.

אחרי שסבם וסבתם של התאומים נהרגים, מגיע לביתם אדם המבקש לגייס מפגע מתאבד שינקום את מותם. הוא מבקש מהוריהם לבחור את אחד התאומים למשימה. מאותו רגע מתגלגלים האירועים בזה אחר זה, פשוטים ומחרידים. התאומים בני התשע מדברים ומתנהגים באופן הגיוני וסביר בהתאם לגילם, ואילו המבוגרים ברובם נדמים כמי שאינם יודעים עוד מי הם, במה הם מאמינים ולאן מועדות פניהם.

אין בספר הזה אפילו טיפה של סנטימנטליות, אין בו שמץ של רהב. ככל שהסיפור נורא יותר, כך המילים פשוטות ונקיות יותר. אי אפשר להאשים את הסופר בשום מניפולציה. הוא רק מספר.

החלק האחרון מתרחש שנים אחר כך, אי שם באמריקה. ברגע הזה הסופר כבר לא יכול להיאחז בשקט שלו. מדובר במלודרמה, והוא נאלץ לספר אותה ככזו. בשלב הזה הוא פונה לכלי ספרותי מפתיע, שמאפשר לו להציג את מלוא עוצמתו הרגשית של הסיפור, בלי לבגוד בשפת הספר, בשפת הדמויות, במחויבות העמוקה שלו לומר אמת בלי להגזים. הוא עושה זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, ומותיר את הקורא עם צרור שאלות שאין להן תשובה, ולב שבור.

וחייבים להגיד מילה על הכאן והעכשיו. כל כך הרבה חלקים מהסיפור הזה אנחנו מכירים היטב. או כך לפחות נדמה לנו. כשהמתרגמת בחרה במילה "מרטיר" על פני "שאהיד" תהיתי למה היא טורחת. הרי יכולתי לנחש את סוף הסיפור מההתחלה.

אבל ההזרה הקלה הזו מכריחה אותנו להתרחק קמעא מהסיפור, ולמצוא בו את האמת שמצויה ממש כאן לידינו, אבל היא בלתי נראית לעין הישראלית. כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת על שכנינו, אויבינו, על הזרות והקרבה שבינינו לבינם. לגלות שעד כמה שנדמה לנו שאנחנו מכירים את הסיפור של הצד האחר, אנחנו טועים. אין לנו מושג. וחשוב שנכיר.

הספר הזה טוב כל כך שהוא צריך להלמד בשיעורי ספרות. הוא חשוב כל כך, שיש ללמד אותו בשיעורי אזרחות. הוא עצוב כל כך, שצריך ללמד אותו לחיילים בצבא.

והוא נורא כל כך, שצריך לתרגם אותו לערבית. שכולנו נקרא את המילים. שכולנו ניאלץ לחשוב שוב על מה שהתרגלנו לראות כעובדה מוגמרת.

הפרדס, לארי טרמבלה. תרגום: רוני אפרת 

הוצאת תמיר סנדיק, 168 עמודים.

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

עשרים ספרניות חכמות

היום דיברתי על הבלוג.

כבר זמן רב מאוד לא דיברתי עליו. לא זכרתי אותו. לא ביקרתי בו. הוא ישב פה, די נטוש, וחיכה. אני הייתי עסוקה בינתיים בדברים אחרים. כתבתי ספרים. שיחקתי בפייסבוק. חייתי, נו. אל תגרמו לי לחוש אשמה.

אבל לאחרונה ביקשו ממני לבוא לשוחח עם קבוצת ספרניות על החיים ברשת, ומיד היה לי ברור שנקודת המוצא היא הבלוג. שממנו הכל התחיל. למדתי לכתוב פה (תבדקו אותי. לכו לפוסטים הראשונים. ראו הוזהרתם: מראות קשים לפניכם), גידלתי פה ילדים, התמודדתי עם הורים בעייתיים וכתבתי ספרים שלמים.

אז שוטטתי כאן קצת. נשפתי ערימות אבק מפוסטים, חיטטתי מתחת לשטיחי המילים, ישבתי בפינות החדרים והבטתי בחיים שהיו לי פעם. גיליתי שאני לא באמת יודעת למה הפסקתי לכתוב כאן

[שקרנית. בטח שאת יודעת. בגלל פייסבוק.]

ושאני מתגעגעת.

כבר לפני חודש החלטתי לחזור, אבל לא מצאתי לי שום תירוץ לכתיבה. כלום. בלוק בלוג. אבל לא רק בבלוג אני לא מצליחה לכתוב. בשום מקום אני לא כותבת. חשבתי חשבתי, ואל תשאלו מה קרה. החלטתי לעשות NaNoWriMo.

מה זה NaNoWriMo?

National novel writing month, או חודש הכתיבה הלאומי, הוא התחייבות בפני עצמך והעולם לכתוב במהלך חודש נובמבר 50000 מילים. חמישים. אלף. 1667 מילים כל יום. אומרים שהמטרה היא לכתוב טיוטא לרומן שלם בחודש אחד. עבורי המטרה היא פשוט להרגיל את עצמי שוב לכתוב יום יום.

nano

היו שנים שבהן כתבתי כך, ואלה היו שנים נפלאות ממש. ואני יודעת שאני יכולה לחזור, אבל קשה. למה? כי החלטתי להוציא את "אגם הצללים" לגמרי לבד, וזה, ידידיי, היה כיף כמו להכנס לתוך בלנדר ענקי עם שק של מלח ושק של צ'ילי חריף ולטחון את עצמי דק דק.

בקיצור, אני מחוסלת.

וכשאני מחוסלת רק דבר אחד עוזר לי באמת. כשאני עצובה, כשאני כועסת, כשאני מבולבלת, מתוסכלת, אבודה. התרופה תמיד זהה. לכתוב.

אז יאללה, הנה נובמבר. נכתוב כל יום 1667 מילים לפחות. לא כל כך מעניין אותי אם המילים האלה יהיו טובות, בינוניות או ממש ממש גרועות. זה לא חשוב בשלב הזה. רק לכתוב.

ולמה הבלוג?

הבלוג כדי להתחייב בפומבי ולהתפדח קשות אם זה לא יצליח. הבלוג כדי שיהיה לי איפה להתלונן שקשה. הבלוג כדי שמישהו ישאל אותי איך הולך, וכדי שאוכל להגיד "מעולה" בעיניים נוצצות – ואז לדאוג שיהיה מעולה.

אני מתחילה עם כל הננורימואים האחרים, ביום ראשון הקרוב. רוצים גם? כל המידע כאן.

(אף מילה בינתיים על האגדה שאני עומדת לכתוב. היא משגעת.)

תלוו אותי?

(הספרניות היו מקסימות. לא פלא. מדובר במקצוע המושלם בתבל.)

שש מילים יצאו לטייל ולפתע פתאום (על המקצב)

קח למשל משפט באורך שש מילים. שש מילים זה לא יותר מדי. זה גם לא מעט מדי כמובן. שש מילים זה אורך מצוין למשפט. אבל לאט לאט אתה מתחיל להתרגז. אתה לא יודע למה הטקסט מעצבן. הוא פשוט נורא נורא מעצבן אותך. אבל למה? הרי אמרנו ש

sixish1

כי הוא מונוטוני וחוזר על עצמו. שש מילים זה אורך מצוין, יקירי. רק בתנאי.

בתנאי שאנחנו כותבים גם משפטים קצרים או ארוכים יותר. זה פשוט, למען האמת. אורך המשפט משפיע על המוזיקה של הטקסט, והמוזיקה לא אוהבת מונוטוניות וחזרה אינסופית. לפעמים משפטים באורך קבוע, קצוב, חוזר על עצמו, ייצרו בדיוק את האפקט הזה, מתח, חזרתיות, עצבים. ואולי זה בדיוק מה שאתה רוצה. רק אל תשכח, כשאתה כותב טקסט, נכתבת גם המוזיקה. אל תפחד לנגן.

ואם אתה לא בטוח שאני צודקת, פשוט תקרא בקול את מה שאתה כותב. אנחנו תמיד חוזרים לשם, אני יודעת, זה מביך, זה לוקח זמן, למי יש כח, ובכל זאת.

נסה גם לדבר את הטקסט תוך כדי שאתה כותב. תגלה שאתה כותב ממש לאט. זה בסדר גמור. אבל איכשהו, כל הכתיבה תשתנה. תתקצב. תרקוד. מה אכפת לך לנסות?

אני מרשה לך אפילו לכתוב מדי פעם משפט באורך שש מילים בדיוק.

(מתוך מכתב לתלמיד.)

שבוע האיור של תל אביב

יש לי חיבה גדולה למילים ולכתיבה, אבל למען האמת, אם היו נותנים לי לבחור לעצמי כשרון, הייתי בוחרת באיור. לא ציור, לא אמנות באופן כללי, איור. כתבתי על זה לא מעט בעבר, ובן השיח החביב עלי לעניין תמיד היה יובל סער, שגם הוא חובב איור נלהב.

נלהב יותר ממני, מסתבר. לפני כמה חודשים יובל סיפר לי שהוא חושב לעשות כמה אירועי איור במאי. בחלוף הזמן נוספו עוד פרטים, והתחלתי לקבל את הרושם שאולי מדובר במשהו חשוב.

אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי להיקף הסופי של המיזם, שבוע האיור 2014, עשרה ימים של שגעת איורית שתיפרש ברחבי תל אביב כולה. ניסיתי לספור את המשתתפים שאני אוהבת ברשימה, וקרסתי אחרי העשיריה הרביעית. אין לי שום סיכוי לראות הכל. גם לכם לא, אבל יש  סיכוי להתהלך במשך עשרה ימים בעיר המאוירת של יובל, להיחשף לכשרונות מבוססים וצעירים, למצוא את הזווית שמדברת אליכם במיוחד ואפילו לאייר בעצמכם, אם היה לכם יותר מזל משלי וקיבלתם מעט כשרון.

זה מתחיל בעוד עשרה ימים בדיוק. דרושה ספה לקרוס עליה בין האירועים.

(על הפוסטר: גבריאלה ברוך המשגעת.)

illweek

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 362 שכבר עוקבים אחריו