איך לברוח מהבית, ולמה לא

"מבנה גופה רחב, שיערה חום כהה ומתולתל, היא מרכיבה משקפי ראייה ובעלת גוון עור בהיר."

כל היום אני ממלמלת, כאילו שיכולתי לשכוח. אצלי זה היה שיער שאטני גלי, אבל מלבד זה, מילה במילה. זו המודעה שלי.

הערב מצאו את אופק ירון בת ה-14 משמשית. ישבתי מול המחשב ובכיתי.

בשנת 1985 הייתי קצת גדולה ממנה, בת 15. אני זוכרת שבערב שלפני הבריחה ישבתי על המיטה שלי ורקמתי על חולצה לבנה בחוט סגול את שמו של אלון אולארצ'יק, האיש היחיד שעניין אותי בשנה ההיא. אבא שלי צעק שאני מידרדרת בלימודים. אמא ניסתה להגן עלי. טרקתי את דלת חדרי והחלטתי. מחר בבוקר אני הולכת ולא חוזרת.

זה היה בעיצומה של כיתה י', שבה הייתי רשומה באשל הנשיא והגעתי כל כך מעט שהמורים לא זיהו אותי. כמה פעמים בשבוע נסעתי מעומר לתל אביב, וישבתי מתחת לבית של אולארצ'יק ברחוב בן יהודה.

התיק היה אחר בבוקר ההוא: ארבע חולצות, שני זוגות מכנסיים, קצת אוכל, מחברת ועט, שני ספרים. ווקמן, קלטות של הביטלס, סיימון וגרפונקל, כוורת, אולארצ'יק, ארז הלוי. כל השאר היה שגרה. לתחנה המרכזית בבאר שבע, משם אוטובוס לתל אביב. בדרך כלל המשכתי משם בקו ארבע לבית שלו.

אבל אולארצ'יק לא היה בבית. ידעתי את זה מראש. הוא היה בארה"ב, בביקור אצל ההורים של אשתו האמריקאית. היה נוח יותר להתעסק איתו, עם מתי יחזור וכמה אני מתגעגעת, מאשר לחשוב על העובדה שאני מחוץ לבית, ושהם לא יודעים איפה אני. עברתי בג'קי תקליטריה בתחנה המרכזית ולקחתי מג'קי כסף וכמה קלטות, הוא היה חבר של אבא מהמילואים.

אחר כך זה היה סתמי ופשוט, שלושה ימים וילדה:

ביום הראשון הייתי בפארק הירקון. המשכתי לרקום את החולצה הזו. מדי פעם הבטתי בנחל וצחקתי לעצמי. כל כך ניצחתי אותם. את הקטנוניות של הבית. את הדרישה הנצחית להיות בסדר כששום דבר לא בסדר. הייתי בחוץ, בעולם, והם לא ידעו איפה אני. אני ניצחתי.

אחר כך ירדתי לחוף בוגרשוב. פגשתי שם את מוחמד ועבד שהזמינו אותי לישון בבניין הגדול שבו מאחסנים את הכסאות. הסכמתי. באמצע הלילה מוחמד רדף אחרי בין הכסאות והודיע לי שהוא הולך לזיין את התחת הקטן והחמוד שלי. עבד ובן דודו, שאת שמו שכחתי, החזיקו אותו. איכשהו עברנו את הלילה המסויט הזה.

ביום השני הייתי על החוף כל היום. מרוב תשישות מהלילה נרדמתי שם, השתזפתי בביקיני עד הערב ונשרפתי. למעשה, נשלקתי. "גוון עור בהיר", זוכרים? הוא הפך אדום לוהט. לא חשבתי על ההורים שלי בכלל, עד שמנהל החוף בא לדבר איתי. עבד סיפר לו איך מוחמד השתולל בלילה, וביקש ממנו לעשות משהו. האיש הזמין אותי לישון אצלו בבית בלילה, בחולון. אשתו הנחמדה הכינה לי אוכל חם והילדים שלו היו מקסימים. הרגשתי חם ונעים ובית. התגעגעתי, אבל הם נתנו לי כח.

בלילה הוא נכנס לחדר, ובקושי רב הדפתי אותו מעלי. ואחר כך את בנו בן ה-14.

בבוקר הוא החזיר אותי לחוף. על פניו היתה הבעה ברורה. תסתלקי מכאן.

שלושה ימים וככה

הייתי מותשת. שוטטתי בבן יהודה. אולארצ'יק עתיד לחזור בקרוב. לא זכרתי כבר למה ברחתי מהבית, לא זכרתי למה אני כועסת, רק שאני כועסת ואי אפשר כך יותר. אי אפשר. שלושה ימים כבר הייתי בחוץ, ולא התכוונתי לחזור לעולם.

ואז נכנסתי לקפה שרי, ליד הבית של אלון, ועירית מצאה אותי ועכבה אותי, ומנהל בית הקפה קרא למשטרה.

הם לקחו אותי למשטרת תל אביב, ומשם אבא לקח אותי הביתה. אבא שלי הגדול והחזק נראה רמוס ומבוהל. בבית אמא בכתה, שרה, בכתה, האכילה, בכתה.

התברר שכל העולם חיפש אותי. שבעת שהייתי אבודה ומבולבלת, בעת שכמעט נאנסתי שוב ושוב ושוב, הם היו מבוהלים בטירוף. בצדק.

אמא חיפשה אותי. אבא שכב במיטה, שיכור ומבועת, עד שהיא חילצה אותו משם ושלחה אותו למשימות. מדן ועד אילת, בכל מקום הם היו.

כשאני שומעת על הנערות האלה אני נזכרת בכרוניקה המטופשת וחסרת הטעם הזו. כלום לא היה שם מלבד סיכון עצמי וחוסר שיקול דעת. גיל ההתבגרות הוא מקום מחורבן לחיות בו.

שאלתי פעם חבר שמנהל תחנת משטרה אם האופן שבו התנהלה הבריחה שלי היה יוצא דופן. לא, הוא אמר. זה בדיוק ככה. מריבה טפשית, החלטה מקרית, מהירה, ואז גיהינום של כמה ימים, לילדה ולמשפחה. הרבה פעמים הן נאנסות.

אם במקרה התגלגלת לפה, ילדונת, כשאת חושבת לברוח מהבית, תחשבי שוב. לכי לישון אצל חברה. תכתבי על ההורים שלך מילים זועמות ורעות בפייסבוק. את זה לפחות אפשר למחוק אחר כך. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 במאי 2012 at 23:25

    וואו.
    חייבים ללמד את הילדות שלנו (כן, במיוחד הילדות) איך להוציא כעס, שמותר לכעוס, שצריך לכעוס, שצריך להוציא, שבסדר לקלל ולצרוח ולכתוב ולאחל דברים איומים לתוך מחברות. שבסדר לשנוא עכשיו את אמא. כי אחרת הדרך לפגיעה עצמית קצרה כל כך

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 במאי 2012 at 23:37

    אויש.
    כשהדבר היקר לך ביותר בעולם מסתובב ככה, אין מצב חשוף מזה.
    תודה

  • chellig  On 21 במאי 2012 at 23:40

    איזה סיפור מטורף ואיזה מזל שנגמר ככה # תכף זה נגמר אומרים לי, בשבע עשרה זה עובר.

    נ.ב. מוחקת את החצי פוסט שכתבתי עליה ועל הוריה 🙂

  • עמליה  On 21 במאי 2012 at 23:41

    להיות מתבגרת זה גיהנום. אפילו להורים טובים. הבית הופך בהנף קול למלכודת צמח השטן. החיים נראים כמו עינוי מתוכנן מראש. צריך לארגן לילדים איזה מקום מאורגן לברוח אליו; דודה טובה, חברה עם הורים נוחים, סבא וסבתא שלא שואלים שאלות אבל מכינים אוכל טעים. ולהשתמש בזה.

    • צילה  On 22 במאי 2012 at 06:49

      להיות מתבגר זה גהינום לא בגלל שזה מה שהם יוצרים. הגהינום בה לידי ביטוי באלפי דרכים שונות
      בית עם חוקים ברורים, סמכות, התנהלות של כבוד לאדם באשר הוא אדם, הקשבה, לא לדרוש מעל מה שהוא מסוגל מבחינת השגים, להבין מאיפה ואיך הוא מונע ועוד כאלה. הו]פכים את חיי המתבגר וההורים נוחים וקלים יותר.
      הדברים אינם דבריים בעלמה, יש לי שתיים מלי האחת בת 18 השניה 15

  • אשכולית  On 21 במאי 2012 at 23:56

    בלי קשר לבריחה מהבית,
    זה נשמע כאילו כל הגברים הם אנסים בפוטנציה.
    איך אפשר להגיד את זה לבנות שלנו?

    • צילה  On 22 במאי 2012 at 06:45

      גם אם תגידי הילדים שכבר נצמאים במצב קיצוני יהיו בטוחים שאת מקצינה כדי למנוע מהם הנאה כזו או אחרת

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22 במאי 2012 at 09:13

      אבל זה נכון… -מה לעשות… -וצריך לדעת את זה, כדי למנוע את הפוטנציה הזאת מראש, וגם כדי להתמודד איתה כשהיא מתפרצת.

    • איציק  On 23 במאי 2012 at 14:36

      לא כולם ואפילו רובם לא, אבל אלו שיפתו את הילדה הבורחת לישון אצלם – הם לרוב כן.

    • יחזקאל  On 14 ביוני 2012 at 00:57

      תבקשי מבעלך להסביר את זה. הוא בטח יודע. הרי הוא אנס בפוטנציה

  • אילה  On 22 במאי 2012 at 00:51

    עצוב. שלא היה מישהו שבאמת עזר לך. שהעולם המחורבן הזה מלא באנשים כאלו

  • פייה שימושית  On 22 במאי 2012 at 01:01

    הערב, לפני שמצאו אותה, כשראיתי חדשות עם בת העשר שלי, רציתי להגיד לה: "תזכרי את הרגע הזה, את הדאגה המשותפת הזו שלנו, עכשיו, כשתכעסי עלי ותרצי לברוח מהבית" וידעתי שאי אפשר וזה לא יעזור.
    אבל מה שעמליה אומרת נכון – לארגן להם מקום מאורגן לברוח אליו, כזה שהוא לא הבית, אבל הוא בטוח.
    תודה על המילים שלך ועל הדמעות שבאו רק עכשיו.

  • sadotcom  On 22 במאי 2012 at 01:20

    קורע את הלב ומעלה זכרונות של בנשמונה…

  • יעל  On 22 במאי 2012 at 01:44

    אוי, הגיל הזה שבו לא חושבים יותר מיום קדימה… העיקר שנגמר בשלום. ואני מקווה שנערות ונערים שרוצים לברוח מהבית יקראו את זה ויבינו מה הם עלולים לגרום לעצמם ולמשפחתם.

  • רוני  On 22 במאי 2012 at 05:55

    עמליה, זה רעיון נפלא. אני בהחלט הולכת לממש אותו עם הילדים שלי, ותודה.
    אשכולונת, גם על זה היתה למפקד תחנת המשטרה תשובה. הוא אמר שאנשים רעים – גברים ונשים – יודעים להריח קורבנות פוטנציאליים, ושילדה שברחה מהבית ומרגישה בעולם מדיפה צחנת בדידות ופחד שהם קולטים מיד. ברוך השם, בהחלט יש גברים אחרים בעולם. אבל לא כדאי להכחיש שיש לו מעט שינצלו ילדה במצוקה.
    יעל, הכותרת מיועדת לגוגל. נקווה שתתפוס.
    לכולם, תודה. לא תאמינו איזה מאמץ נדרש ממני לא לעשות הירואיקה משלושת הימים האלה. אני יכולה, אבל זה באמת רק יזיק, וזו לא האמת. האמת היא שזה עלוב ולא משתלם בכלל.

  • hananc  On 22 במאי 2012 at 07:17

    מה שלא היה בתקופתך זה האינטרנט וגוגל. מהיום ועד הנצח, כשיחפשו את "אופק ירון" יידעו שפעם היא ברחה מהבית וההורים שלה הדאיגו את כל המדינה. לא ברורה לי המסקנה בתגובה שלי אבל היא נמצאת שם איפה שהוא.

    • רוני  On 22 במאי 2012 at 07:33

      ועוד איך ברור לך. הפדיחה הזו, כל המדינה, הטוקבקים המרושעים על מבנה הגוף שלה, על לחפש אותה בכפרי הערבים.
      לעתים קרובות אני אסירת תודה על שגדלתי בגוגל-לס אייג'.

      • hananc  On 22 במאי 2012 at 07:59

        השאלה היא האם החיים בעולם של גוגל יגרום למישהו לחשוב לא להתחיל מייד בקמפיין ציבורי כדי לחוס על העתיד של הילדה שלו.

        • avivamishmari  On 22 במאי 2012 at 08:56

          חנן, מי שנמצא עמוק בפנים לפעמים שוכח: גוגל "נצחי" כמו שהאינדקס של יאהו היה "נצחי" וכמו ש-AOL היתה "נצחית" וכמו שפייסבוק "נצחי". במילים אחרות, מה שנדמה לנו כעידן החדש הוא זמני, שהרי אתרים שלמים וקהילות שלמות מתאדים בהתמזגות של תאגיד או בשינוי מודל עסקי. ומצד שני, מה שנדמה לנו כיכולות קבועות הוא משתנה (אלגוריתמים חדשים לחיפוש, למשל, שאנחנו לא מעלים על דעתנו כיום, פלטפורמות חדשות שהיחס שלהן לשמירת החומר הוא שונה, ועוד).

          ורוני, חיבוק. איזה סיפור.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22 במאי 2012 at 13:08

        מצד שני, היום עבד היה קורא עליך בווינט או פייסבוק, ומתקשר מיד למשטרה. הילדה הזו נעלמה לזמן ארוך יחסית רק בגלל שהקפידה להסתתר.

  • David Palma  On 22 במאי 2012 at 07:45

    אם קצת מזל הבת שלך תעזור לך לחוות את זה מהצד השני (אני יודע, זה קרה לי פעמיים, פעם כשאני ברחתי ואף לא שם לב שזה קרה בכלל. ואחר כך כשהבת שלי נעלמה ואני חיפשתי אותה לילה שלם בראש פינה בזולות של הזרוקים, למעלה, בראש פינה העתיקה. אני חושב שהרבה אנשים שנאו אותי באותו לילה. מתרוצץ בראש פינה בשלוש בבוקר וזועק עינת איפה את…עינת איפה את)…

  • David Palma  On 22 במאי 2012 at 08:59

    צריך להיות "פעם כשאני ברחתי ואף אחד לא שם לב שזה קרה בכלל"…

  • אלודאה  On 22 במאי 2012 at 09:43

    לא יודעת מאיפה להגיב. מתפלאת שיצאת מהממת כמו שאת.

  • תמי ברקאי  On 22 במאי 2012 at 09:51

    איזה אגרוף בבטן הפוסט הזה, תודה רוני על גילוי הלב והכנות ואיזה הקלה שכך זה הסתיים…
    פוסט חשוב מאד לראש וללב.

  • רחל  On 22 במאי 2012 at 10:57

    וואו איזו צמרמורת עברה לי בגוף בעקבות הפוסט הזה. בעיקר בגלל המחשבה שכל ה"עוזרים" כביכול בעלי הלב החם התגלו כשקרנים. ככה זה, אנחנו צריכים לחשוד בכל מי שמביע רצון לעזור לנו בכך שיש לו איזו אג'נדה נסתרת?
    ואולי יצא מזה משהו, את למדת את האמת הזו בגיל העשרה, אני מבינה את זה רק בגיל שלושים ומשהו…

    • רוני  On 22 במאי 2012 at 11:26

      רחל, כמעט מדויק. עבד ובן דודו היו שם. עברו כמעט עשרים שנה ואני עדיין זוכרת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22 במאי 2012 at 11:22

    רק איך זה מסתדר עם המוטו של הטור — "אל תפחד/י מטעויות, אין כלל טעויות" ? אולי הגיע הזמן להתבגר עוד קצת ולשנות גם את המוטו — יש טעויות, וכדאי להשתדל להמנע מהן.

  • עדה ק.  On 22 במאי 2012 at 11:25

    מבהיל כמה שזה מסוכן. ואהבתי את העצה שכתבת בסוף.

  • כרמית  On 22 במאי 2012 at 13:07

    לגמרי מדמיע

  • hananc  On 22 במאי 2012 at 13:35

    ועוד דבר. שלחתי את הקישור לכאן לילדה/נערה שלי עם בקשה שתשים בפייסבוק שלה ותבקש מהחברים שלה להעביר הלאה. מציע גם לכן/ לעשות זאת.

  • bddaba  On 22 במאי 2012 at 16:57

    חזק מאוד וקצת מדכא. לא ידעתי שזה עד כדי כך, אף פעם לא הייתי בת… סיכויים כה גבוהים להיאנס ושמשהו יקרה לך. מדהים ומזעזע. פוסט חזק וחשוב.

  • אדוה לוטן  On 23 במאי 2012 at 17:12

    רוני עכשיו קראתי ובא לי לחבר את הנערה המפוחדת שהיית. תודה שסיפרת.

  • אלי  On 24 במאי 2012 at 13:50

    רוני יקרה,
    כתוב כל כך יפה, אמיתי ונוגע. הולכת להקריא את הסיפור שלך להורים לילדים מתבגרים שאני עובדת איתם, ברשותך.
    תודה:)
    אלי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 במאי 2012 at 21:25

    רוני, תודה על השיתוף. כ"כ הרבה מן המשותף- עומר, אשל הנשיא, הנסיעות לת"א (אני לבית הלוחם לבלות עם פצועי מלחמת לבנון הראשונה) והצורך לעשות מעשה ולהרגיש שנצחתי. כל כך הרבה פעמים תכננתי אבל להבדיל ממך- לא העזתי. למזלי. כתבת מקסים ונוגע ומקווה שגם יציל כמה נפשות תוהות וטועות בדרך.

  • ענת בירן פרוסט  On 26 במאי 2012 at 16:27

    רוני תודה על מה שכתבת. אנסה להראות את זה לכמה שיותר הורים וילדות, ענת

  • אמא  On 31 במאי 2012 at 19:12

    כן..אני האמא של הילדה הזאת. הבנתי די מהר שנכנסנו לאזור מסוכן שרב בו הלא ידוע ערפל עמוק וסמיך… ואז באופן לא ברור יורד קיר עבה סוגר את פאניקה מאפשר לשכל הישר להשתלט גם אינטואיציה חייתית ונמרה יוצאת למסע למצוא את הגור הטועה….הפעלתי בי ובסביבתי כל מה שעלה בדעתי לא אלאה בפרטים אך כעבור כמעט שלושה ימים ביתי שבה הביתה עייפה צלויה משמש אך כל כולה בחתיכה אחת עם סדקים בנשמה ובכל זאת שרתי שירי הודיה שיש אלוהים ולי יש ילדה.

  • galithatan  On 6 ביוני 2012 at 13:14

    פוסט חשוב. לא משנה מתי קוראים אותו.
    ואת, לא ידעתי עלייך שהיית כל כך מרדנית 🙂 לא מסתדר לי עם מי שכותבת פה 😉

  • יחזקאל  On 14 ביוני 2012 at 00:55

    בתור בלוגרית את בסדר. סופרת? תשכחי מזה

  • שרון  On 14 ביוני 2012 at 04:07

    אני מסכימה שצריכים להזהיר את הנוער לא לברוח מהבית. וגם אסור לקבל את זה שמותר להתעלל בילדים, צעירים ואנשים המצוקה. האדישות של המשטרה זאת חלק מהבעיה.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 19 ביוני 2012 at 14:17

    אני מודה לך על הפוסט החשוב הזה.
    הסתובבתי עם התגובה הזו המון זמן בלב.
    האמת היא שנערים ונערות רבים ״בורחים״ מהבית, רק בדרך כלל זה לחבר או לחברה טובים שאפשר לשרוץ אמלם עד אשר יעבור זעם. נורא חשוב. למי שאין לאן לברוח, בורח באמת.
    באוסטרליה הבעיה חמורה לא פחות, בגלל המרחבים האינסופיים והקהילות המפורקות. הבת שלי הביאה ספר אוסטרלי על בחורה צעירה שנעלמה מהבית, ובשלב מסוים המשפחה מתחילה לקוות למצוא גופה, לדעת מה היה בסוף…
    זה סיפור מאוד חשוב. אני שמחה שחזרת הביתה ביחידה אחת.

  • שני  On 19 בפברואר 2013 at 17:44

    אני כלואה בבית שבו אמא שלי חושבת שאני שומרת נגיעה היא לא מסכימה לי להסתבןב עם בנים או ללכת לבריכות איתם או למסיבות בכללי. ואבא שלי יותר גרוע הוא חושב שאנחנו בבני ברק הוא לא מסכים לי חבר עד הצבא הם מעבירים לי ולאחותי פניימה צבאית בתוך הבית ובפורים הם לא מסכימים לי לחמצן אני החלטתי שאני לא מקשיבה להם אבל אני דיי מתלבטת מה לעשות?

    • איציק הימן  On 19 בפברואר 2013 at 22:48

      מה שלא יהיה, לא לברוח מהבית, הסכנות והמחיר שלהן עצום ובלתי נתפס, במיוחד בימינו, אפילו יותר מבעבר. לבנות עצמאות בהדרגה, ולצאת מהכלא עם כח. הזמן הטוב ביותר לשחרור מבית חונק הוא הצבא, לשאוף לשרת רחוק מהבית ולבנות שם זהות עצמאית.

  • טליה  On 10 באוקטובר 2013 at 19:30

    שלום, קוראים לי טליה, אני לומדת בכיתה י״א ולומדת בבית ספר הריאלי בחיפה.
    קראתי את הדברים שלך והם מאוד ריגשו אותי ונגעו לי בהמון נקודות מאוד רגישות ומוכרות. אני אמורה לצלם סרט דוקומנטרי קצר של כ-6-8 דקות, על סיפור שתפס לי את העין או על דמות מאוד מסקרנת.
    יותר מאשמח אם תחזרי אליי.. המייל שלי הוא talya.israelit@gmail.com
    יום נעים 🙂

  • רון בינסקי  On 5 בנובמבר 2013 at 13:43

    אני רוצה לברוח גם מזעם וגם בגלל המכות…

  • אבישק רמלה  On 8 במאי 2014 at 22:08

    שלום שמי אבישק אני ילד בן 11 בכיתה ה1 אני רוצה לברוח מהבית ולאא יודע איךך ההורים שלי מקללים אותי ומרביצים לי ישלעוד חצי שנה ששולחים אותי לפנמייה ואני בורח מימנה אוו מיאתבד ושחבר שלי עים אופניים מסיע אותי מעבר לרכבת ואני ממשיך את הדברךך שלי לבדדד

  • מתבגרת קטנה  On 23 ביוני 2016 at 20:37

    היי. אני נערה מתבגרת בת 12, והרבה יותר בוגרת לגילי. אני מרגישה כלואה וחנוקה…
    ההורים שלי לא מראים לי אהבה. רק חוקים. הם לא מפרגנים על ציונים טובים, הם לא מקשיבים שמספרים להם מה היה היום, קוראים לי רק כצריכים אותי.
    כל חויית הילדות שלי נהרסת לאט לאט. אני מתפרקת בהליכות, אבל עכשיו יש כיוונים שאסור לי ללכת אליהם!!! מה הקטע?!?!? כל העולם משוגע או סוטה?!?!?! אני אחראית לגופי. זה שהחוק הדפוק קבע שעד גיל 18 ההורים שלי אחראים עליי, לא אומר שאמא יכולה לתת לי סטירות מתי שהיא רוצה, ואבא יכול לאיים עלי וגם לא אומר שאין לי רגשות, רק גוף יותר קטן משלהם. כשחגגתי בת מצווה הם לא כמו לרקוד איתי, הם לא דיברו איתי במשך כל הערב. איך אני אמורה להרגיש?!?!? כמו ילדה נאהבת? כמו אחת שאוהבת את הבית שלה, העיר שלה, הארץ שלה??? מה שבטוח לי הוא שאם אני לא בורחת עכשיו, כשאני אהיה גדולה אני אנתק את הקשר מהמשפחה, אעבור לקנדה. ארץ חלומותיי…. י

    יש משהו להציל מההריסות שההורים שלי יצרו לי בלב???

  • noam  On 30 ביולי 2016 at 11:33

    היי רונית, אני הילדה בת ה-12 מהתגובה למעלה. אני ראיתי ששלחת לי מייל, אבל אימי חיטטה לי בטלפון ומחקה לי את כל הדואר… המצב שתיארתי למעלה עדיין קיים, ואשמח אם תשלחי לי שוב את המייל. תודה רבה ומחכה לתשובה:)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 בספטמבר 2016 at 16:34

    גם אני רוצה לברוח אין לי כוח להיות כל הזמן מקללים אותי מתגרים בי וגם מרביצים לי אני לא יודעת מה לעשות אתם בבקשה תעזרו לי לא רוצה להישאר בבית הזה אין לי כוח

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: