אביאל

יום הזיכרון הוא הסיוט של האנשים השוכחים. מסביב כולם מעלים זכרונות מהמתים, ולנו אין. לנו יש געגוע עמום והמום ומרוחק. אנחנו מקשיבים לזכרונות מיד שנייה, אסירי תודה ומבוישים, ושותקים.

היה לי חבר. שמו היה אביאל טוכטרמן, ומדי פעם נסעתי בערב לביתו בתל אביב וכתבנו שם, עם קבוצת חברים שהתמידו ובאו ממש כל הזמן, ולא מדי פעם. בכל פעם התנצלתי בכניסה, וההתנצלות נבלעה באחת בין זרועותיו הפרושות של איש גבוה, דקיק ויפהפה שלא היה אכפת לו בכלל כמה ומתי, העיקר שבאנו.

ואחרי החיבוק ההורי הוא אמר, "יש מרק", וחימם קערה גדולה, והתענג על המחמאות בחיוך קטן. המרקים שלו היו נורא טעימים, מרקי אהבה. כשניסיתי להכין אותם בבית, בלי הידיים הטובות שלו והלב הנדיב במידה שלא תיאמן, הם היו רק מרק.

אחר כך הוא הכין קפה ושאל המון שאלות עלינו ועל חיינו, והקשיב באמת, במלואו. הוא לא ציפה לרגע שבו יספר הוא את הסיפורים שלו. הוא הקשיב בעניין עמוק לכל אחד ואחד מבאי ביתו. ולמרות שזה היה מקומו, ולמרות שהסלון היה מלא בחפצים עצומים שבנה משום-דבר-ודבק-חם, הוא בכל זאת תפס מעט מאוד מקום, והעניק רוך ושקט.

והיו גם פגישות בכנסים, שיחות קטנות ואלפי אמוטיקונים בפייסבוק ובווטסאפ, ופעם אחת שעה ארוכה מאוד שישבנו רק שנינו ודיברנו ודיברנו על גדר אבן ברחוב קרליבך, והמילים שנאמרו שם יוותרו בלבי לעד.

אביאל נפטר אתמול בבוקר. הוא התחשב כל כך עד שטרח ללכת לעולמו ערב יום הזכרון, כשהעולם מוצף בשירים עצובים. שיהיה קל לזכור.

עוד יספרו על אביאל הרבה סיפורים. הוא היה מוקף בזוכרים ובכותבים מחוננים, הנפלאה שבהם היא אחותו ורד, הנפש הקרובה אליו בעולם. נוכל לקרוא ולזכור בזכותם, במילותיהם. ואני אקרא הכול, אסירת תודה. ואני אשכח הכל.

אבל לא אשכח את החיבוק המתוק המצפה במעלה שלוש הקומות, ולא את המרק, ולא את העיניים והחיוך, ולא את הנתינה הנקייה הזו, שאינה מבקשת דבר.

ואני אזכור את האהבה. אי אפשר לשכוח.

להתראות אביאל, אהוב לבי. חיינו חסרים כל כך בלעדיך.

*

*

רקוויאם למתי, סיפור מאת אביאל טוכטרמן.