שנה שלמה ורד אוחיון לא לימדה אותי אפילו כישוף שימושי אחד.
שנה שלמה מאיר היה חוזר מהעבודה מוקדם כל יום שני ומוותר על אימון כדורסל ואני הייתי משאירה אותו עם הארוחת ערב-מקלחת-סיפור-השכבה לילדים ורצה לחוג שלי, ולא יצא לי מזה כלום.
הוא היה מבקש – מה מבקש? מתחנן! – שאספר לו מה קורה בחוג. ואני, פעם ראשונה בחיים שלי, עשיתי לו פרצוף מסתורי ולא גיליתי.
כי מה אני אגיד לו? שוב ישבנו בפארק הדגים והפרענו לצעירים לעשן?
שוב דיברנו על הנשיות שלנו ככח מכשף טבעי, שוב ורד הסבירה על ה-Jewitch, כי בתיה מקטרת שבבית הכנסת אומרים לה שזה עבודה זרה, החוג של ורד?
ניסיתי עליו כל מיני חומרים מאגדות. נתתי לו לאכול סלמון, כמו באגדה הקלטית על הגיבור פין מקול שכשהכין סלמון נהיה חכם וניצח את האויב שלו. לא הרגשתי שנהייתי יותר חכמה, וגם מאיר לא, אבל היה טעים.
אחר כך סיפרתי לו על האטרופה בֶּלָדוֹנָה שקוראים לו גם עשב השטן וצמח המכשפות וממנו עושים אטרופין ואמרתי לו שהוא הורג. לא נבהל. אפילו לא כשסיפרתי לו על אלות הגורל לכזיס שטווה את חוט החיים, קלוטו שמודדת את האורך ואטרופוס שחותכת אותו. הוא פיהק אמר שיהיה יותר זול שאלמד מיתולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ונרדם.
ואני, האמת, כמו מאיר, לא התרשמתי בעצמי במיוחד. חשבתי הרבה פעמים להפסיק ללכת לחוג של ורד אבל היה לה כישוף כנראה שהיה מחזיר אותי, או שזה פשוט כי באמת ורד מיוחדת. יש לה משהו שאני לא מבינה עד הסוף, איזו מסתוריות כזו, והמשכתי ללכת כדי לשמוע אותה. היא מדברת נורא יפה.
בסוף השנה כבר הייתי מיואשת והחלטתי שבשנה הבאה אני נרשמת למשהו אחר, צביעה על עץ או עיסת נייר. לא שלא היה מעניין, החוג מכשפות, אבל רציתי שייצא לי משהו, לי או לבית או לילדים.
אולי ורד הרגישה, למרות שהיא אומרת שהחוג מתוכנן לה כל השנה מראש. אולי בכל זאת היא הרגישה. בשיעור האחרון היא לימדה אותנו קסם אמיתי. קטן. כמעט לא נעים להגיד מה הקסם הזה, כי הוא נראה כל כך לא חשוב. אבל הוא עבד! והוא היה שימושי.
ורד לימדה אותנו למרוח ליפסטיק בעיניים עצומות, ושייצא מדוייק מדוייק.
בלילה חזרתי וניסיתי את זה עם כל הליפסטיקים שלי, אפילו הכי ישנים, הכי דפוקים, הכי יבשים. בכל פעם יצא לי מושלם. מהר ניקיתי עם נייר טואלט ומרחתי עוד אחד, ולא משנה כמה שלא התאמצתי, הצליח.
אחר כך הורדתי וכאבו לי השפתיים. הלכתי למיטה בלי ליפסטיק. מאיר התחיל איתי וככה התפנקנו לנו ביחד איזה זמן. אחר כך הוא אמר לי שהשפתיים שלי נראות מדהים. עוד הרגשתי את הפעימות בתוך השפתיים מהשפשוף של הליפסטיקים והנייר טואלט.
"אני רוצה להמשיך עם החוג שלי שנה הבאה," אמרתי לו.
"בסדר," אמר מאיר, "אין ספק שעשית עליי אחלה קסם הלילה."
ואז הוא נרדם. נתתי לו נשיקה, שמתי קרם שירגיע לי את השפתיים וחשבתי כל הלילה כמה אני רוצה להיות מכשפה אמיתית.
אם תרצי 
תגובות
הדבר היחיד שיכול להקביל לאמונה בדת ה"וויקה" המודרנית, הוא נשים יהודיות-ישראליות שחוזרות לאמונות המושפעות מהדתות הפגאניות הכנעניות של העת העתיקה, בדיוק כמו שבאירופה/ארה"ב, האמונה מבוססת באופן כלשהו על עקרונות פגאניים מהדתות העתיקות ששררו באירופה ובמיוחד באירלנד ובאיים הבריטיים.
הצרה היא שבעידן הניו-אייג' הנוכחי, וויקה, פגאניזם וכישוף הפכו להיות טרנד מטריד, וכמעט כל טינאייג'ר/טינאייג'רית ממוצעים מדליקים קטורת, מחזיקים קריסטלים ומטוטלות, עושים קומזיצים עם חברים, ומצפים להמריא על מטאטא.
כל הבאז הזה גרם לבלגן שלם, וקשה מאד למצוא בין כל הדובים את היער, את המאמינים והעוסקים בפולחן האמיתי של הדתות העתיקות, אפילו באינטרנט, שבו התחום פורח, נוכל לחזות במליוני אתרי זבל בנושא, שמוכרים שטויות לכל מי שגולש אליהם.
בכל מקרה, שום חוג של פעם בשבוע לא יגרום לך למצוא את הדרך להפוך למכשפה. בדרך כלל הדבר קורה מעצמו, עקב התבודדות עמוקה מסיבה כלשהי או מבחירה, התחברות בלתי-אמצעית לטבע, והימנעות מכל הוויה אחרת או אנשים אחרים לתקופה מסויימת. מדובר באורח חיים שבו היכרות עם העצמי וכוחותיו עם צמחי מרפא ועם הטבע הסובב אותנו היא מעמיקה ביותר. לא מדובר בדת מעוצבת למשעי, לא בתואר אקדמי בר-השגה, ובוודאי שלא חוג בתשלום (לצערה של וורד אוחיון).
. לרמה רוחנית כזו, שלא נתפסת בכלל באמות המידה הנרכשות בחברה המודרנית, קשה עד בלתי-אפשרי להגיע. בישראל הקטנה הצפופה והקדחתנית הדבר קשה שבעתיים, ומועטות המכשפות ו/או המכשפים שפגשתי.
בכל מקרה, התעניינות בנושא אפשרית היום, אך קשה לברור את האמיתות מהכמות הבלתי-נדלית של מיתוסים ושקרים המופצים בספרים ובאינטרנט.
רק שאני, בעוונותיי, רק מספרת סיפורים להנאתי.
ומספרת יפה, אם יותר לי להוסיף.
אני אתמול ראיתי מכשפה. אמיתית.בתוכנית של עימנואל הלפרין, רב מג ידוע.קוראים לה דניאלה וייס. ואפילו דרך הטלויזיה עברו גיצים מהעיניים שלה,ומיצי ארס מהפה שלה, ועשו לי כאב בטן. זה כנראה קסם שימושי נגד שמאלנים.
יצא לי לראות אותה – בכבודה ובעצמה – בפאנל שהתקיים באחרונה במסגרת אחד הקורסים שאני לוקח באוניברסיטת תל-אביב.
ומכיוון שבתחילת הפאנל אפילו עזרתי להרים לבמה איזה שולחן כדי שיהיה להם פחות צפוף על הבמה, היא אפילו אמרה לי תודה באופן אישי.
התרגזתי מאוד להיווכח שהיא אישה נעימה ואפילו משעשעת, על הבמה ובשיחה בין-אישית. ניסיתי בכל כוחי לזכור במשך כל הפאנל שאני מתנגד פחות או יותר לכל מה שהיא מייצגת, אבל כמעט עצבנה אותי המחשבה שלא יכולתי לשנוא אותה.
וזה מה שיש לי לומר בנושא.
כמו הגברת וייס ואריק שרון, הם לעיתים קרובות אנשים נחמדים ונאי הליכות שרק דיעותיהם (השונות משלנו) מאפשרות לנו לעשות להם דמוניזציה.
כשאת כותבת את המלאך הכי יפה שנראה פה אי פעם.
עשית לי לבכות.
מידה כנגד מידה.