ארכיון קטגוריה: Uncategorized

שתשרף הצנזורה: אכזבתי את \ נעם פרתום

הקדמה קצרה ועצבנית

מאז שיצא ביחדנס של נעם פרתום, מתחוללות סביבו מהומות. תמיד קשה להוציא ספר, אבל נדמה לי שהסיפור הזה קשה יותר. והמהומה הכי מרגיזה נוגעת למהדורה השנייה של הספר, שעומדת לצאת בקרוב.

לקראתה נעם כתבה בפייסבוק שההוצאה ביקשה ממנה לוותר על שיר אחד, "אכזבתי את". כשקוראים בתשומת לב מה שהיא מספרת, ברור שלא ביקשו ממנה באמת אלא הציבו אותה בעמדה בלתי אפשרית. פגעו ביח"צ של הספר והקפיאו את פעולות השיווק עד שתכנע ותסכים לוותר עליו.

משמע: הוצאת הקיבוץ המאוחד צנזרה שיר מתוך ספר, ולא מסיבות ספרותיות.

כל מה שנכתב בפייסבוק נעלם. הפיד נגלל לעד, אי אפשר למצוא כלום. אבל בלוגים? גוגל אוהב אותם. הוא מוצא אותם גם שנים אחר כך. אז הנה, זה השיר שהוצאת הקיבוץ המאוחד תבעה מהמשוררת נעם פרתום לצנזר. בוא גוגל. תמצא אותו. תשמור אותו. תזכיר למשוררים וסופרים שאם הם עובדים עם ההוצאה הזו, מה שקרה לנעם עלול לקרות גם להם.

 

אכזבתי את \ נעם פרתום

אכזבתי את מאיה בז'רנו.
לא טרחתי להזמין מספיק אנשים למשתה הספרותי
שהיא ערכה עבורי בבית השחמט על צלע ההר הנידח.
הגעתי עם בטן הפוכה, קילפתי את הזג מהענבים
בציפורניים סגולות ואכלתי. אכזבתי את מאיה.
באתי אליה הביתה מזיעה בחולצת פפאיה טרופית –
מלאה אש וחיבה – לא מוכנה לאש שבה היא צלבה
אותי מגדה לגדה בסדרה של שאלות פילוסופיות
נוקבות: על איזו טריטוריה אני עומדת, כלומר
באיזו קרקע נפשית אני נאחזת אם השירה שלי
שמה הכל בחוץ. מאיה, את לא מבינה את
האתיקה הפופואטית החדשה של סטריפטיז
רגשי. אני מתפשטת בשפה אבל אף פעם לא
נשארת באמת עירומה. את הסודות הגדולים
ביותר הגוף אוצר בתוכו. חייכתי למאיה
ובלכתי השארתי אחרי מעיל מטאפורי.

אכזבתי את אפרת מישורי.
הייתי (כלומר הרגשתי) שמנמנה מדי בחולצת
הטריקו נקודות אדום לבן שלי ובג'ינס הבהיר
כשהיא צילמה אותי מתגלגלת במורד הרחוב
שלה בדרך לסלון הספרותי שקיימה לכבודי
בביתה. באתי תשושה משירה, בוגדנית, מוחשמל
רץ בתבונה לא מילולית ואני בלתי מצטחקת,
בקושי ניתנת לדגדוג. שתיתי מלא לימונדה
שהכינו אחרים, דיברתי מתוך שינה.

אכזבתי את חגית גרוסמן.
היא פלירטטה איתי בעיני חבצלות מים מפרפרות
מתוך מעין מאוהב בעצמו ביום הכי מואר של
המחאה החברתית. החלפנו טלפונים והיא עיכסה
משם על האופנים – שובל יופייה משתרך
על המדרכה. אחר כך היא השאירה לי
הודעה מגירת דבש במשיבון – רצתה לרכוס לי
את הדמעות בחזרה לתוך האישונים, ללמד אותי
לינוק מים המלח הגואה בשדיה אבל אף פעם
לא החזרתי לה תשובה.

אכזבתי את שרון אס. לא נתתי לה להטיח בי
עוגת קצפת בפרצוף מגובה האולימפוס בתוך
ביתה. היא פיטרלה בסלון יחפה עם כל תרבות
המערב על הראש שלה באיזון הרמוני מושלם
כמו מגדל פירות בקערה. היא אמרה בנונשלאנטיות
גראפפוטוצקית: אני מסתודדת עם שייקספיר
בפיג'מה. היא אמרה: דנטה הוא משורר הבית פה.
היא רצתה ללמד אותי איך לכתוב שירה מאוזנת
כמותה. קראה לי "רק גוף". האשימה אותי
שאני אישה מדי. שאני כותבת שירה
אישה מדי. כלומר אישית מדי. כלומר
גוף, גוף נשי, איכס. לא התעכבתי
להזכיר לה שהיא כבר לא
מורה שלי. טרקתי בינינו
את כל הדלתות.

אכזבתי את גלעד מאירי ונועה שקרג'י.
לא הסכמתי לבוא לקרוא שירה בפסטיבל
שלהם לצד יצחק לאור. עננת העדויות שהטריד
ותקף מינית נשים רבות המטירה על המצעד שלי.
הלכתי תחת גשם שחור פרטי בעולם
והתכרסמתי ספקות וחשדות רעים
וליבי לא נתן לי לשיר, ליבי רק פער
את פי ותקע פנימה שוטגאן אצבעות
מפויחות מטונפות, רובה צייד שלוף
מזיל גריז ללא התראה – כמו ששמעתי
שאישה אחת סיפרה שיצחק לאור
עשה לה בזמן שהיא בוכה לחושך.

אכזבתי את הפמיניסטיות.
לא קראתי ליצחק לאור "האנס
יצחק לאור" והצטדקתי באומרי
שעוד אין הוכחות חותכות כנגדו
ושהוא אף פעם לא הורשע.

אכזבתי את מיה סלע, כוהנת השירה בעיתונות.
הייתי אמביוולנטית. התנחמדתי. משוררות כידוע
צריכות לחרוץ משפט (שדה) – קונפליקטים
ופרדוקסים מאיתנו והלאה! אנחנו נשות רוח
קטלנית – נושבות אש חיה עניינית ופרגמטית.
אנחנו איילות שקד. צריכות להיות כלבות
ומכשפות, קסנטיפות איומות על מטאטא –
רק לא להתנחמד!

את בני ציפר לא אכזבתי. מבחינתו עשיתי
ליצחק לאור ציד מכשפות כמצופה. הוא פלש
לבמה מהקהל כששרתי, חטף לי את המיקרופון
והעמיד אותי בפינה כיאה לילדה קטנה. פסק דין גבר.

את רחל חלפי לא אכזבתי.
הכלבה האסקית סיבירית היפה שלה
חטפה התקף אפילפסיה מתחת לכיסאות הבר
בקפה "נחמה וחצי". רגלי המתכת חסמו לה
את האוויר כמו כלא צלעות, ואנחנו
כרענו על הרצפה הקרה וליטפנו אותה
הרועדת פירכוסים משני הצדדים
עד שנרגעה. וזו היתה חצי נחמה.

עד ש

על משכבי בלילות אתה
מרחף ללא גוף ומשקר
הכל יהיה בסדר.

העייפות כמו ציפור נודדת
מכסה עיני באברותיה

הלילה אשן ואשן אותך
אשן אותך עד שתעבור
עד שתרפרף בכנפיך
ותחטוף אותי לעוף.

 

בבקשה, אלוהים

כולם אמרו שאסור לה ללכת לשם יותר. אפילו אברם, השכן של אבא ואמא.
"נמצא לך עבודה כאן במשק, אולי אפילו אצלנו בלול," הוא הבטיח. היא לא אמרה כלום. היא לא רצתה לעבוד שם.
"את צריכה להיזהר," אמר. "אם לא בשבילך, בשביל הילדה. הקסאמים נופלים כל יום עכשיו."
          "נופלים כמה פעמים ביום אפילו," ענתה. "אנחנו שומעים אותם חזק." משום מה חשה גאווה.  
          "ואת האזעקה גם שומעים?" שאל אברם.
          "בטח ששומעים," אמרה, "אבל כבר לא הולכים למקלט."
אברם פער עיניים נדהמות. היא משכה בכתפיה. "ההנהלה כועסת כשאנחנו הולכים," אמרה. "העוף עומד, באים זבובים. גם הכול מתקלקל וגם לא מספיקים כלום."
היא לא אמרה לו איך זה קורה: איך ה"צבע אדום" שורף את האוויר וכולם עושים כאילו לא הפסיקו באמת לעבוד, אבל התנועה שלהם איטית, כמו חלום, ואפשר לראות כל אצבע נאחזת בעוף הקר, שוקעת בבשרו, את הסכין מתרוממת, נוגעת בעור הצמיגי ששערות קצרות ודקיקות מבצבצות ממנו, וסופרים בלב עד שלושים, לאט, ואז שומעים את הבום הגדול. כל האנשים מסביבה, הם מתפללים. היא לבדה מחייכת. קוראל שלה בבית, בקיבוץ, ולשם הקסאמים לא מגיעים.
אינא לכם ואינא לכם, היא מרגישה את המילים מרקדות בתוכה. אפילו שאתם יותר שווים ממני, אל הילדה שלי הקסאמים לא יכולים להגיע.
אחרי שהקסאם נופל כולם חוזרים לעבודה, ורפי מאריזה תמיד עובר לידה ואומר לה בשקט, "מפגרת אחת, יורד לך רוק מהפה על העוף. תנגבי, יא מגעילה."
ואז שמעון מסתכל עליו מהמשרד הקטן שלו עם החלונות זכוכית בקצה של האולם ובלי שהוא יעשה כלום רפי ישר עוזב אותה בשקט.

גם לאה הגננת אמרה לה לא ללכת יותר לעבודה. ככה זה קיבוץ, כולם אומרים לך כל הזמן. קוראל שמעה את לאה ואמרה לה, "אל תלכי, אמא." היא שמחה. לא חשוב מה אומרת הילדה, רק שתדבר, שתדבר איתה. שתקרא לה אמא. אין טוב מזה בעולם.
רוב הזמן קוראל לא מדברת איתה בכלל. כשהיא כבר מדברת היא כועסת וצועקת עליה, "מפגרת אחת," ואז דוהרת עם החבורה שלה, השלושה חתולים והשני כלבים, לכבוש את מדשאות הקיבוץ.
היא לא כעסה על קוראל. היא רגילה, מאז שהיתה קטנה, ככה קראו לה. ככה היא. העיקר שלשמעון לא היה אכפת מזה.

היא לא גילתה להם שבגללו היא הולכת לעבודה. לא משנה כמה קסאמים יפלו על המפעל ועל העיר ועל העולם כולו –  שמעון שם, אז היא תלך.
עשר שנים עברו מאז שראתה אותו בפעם הראשונה, ביום הראשון שלה במפעל. כשהיתה בת שש-עשרה החליטו בבית הספר שאין לה יותר מה לעשות שם. שי מהקיבוץ, שעובד במועצה, מצא לה את העבודה. בהתחלה היא התביישה נורא. לא היה שם אף אחד מהקיבוץ. אבל אז בא שמעון ולימד אותה לפרק עוף.
הוא היה המפרק הכי מהיר במפעל, אבל הוא הראה לה לאט לאט מה לעשות, ואיך לא לשבור את העצמות שלא יצטרכו לזרוק. וכל הזמן חייך. כהה ויפה נורא. יותר יפה מכל הגברים בקיבוץ הזה. ולא מעליב אף פעם. הוא הביא לה פח כשהקיאה מהריח ומהדם של העוף והחזיק לה את השיער שלא יתלכלך. מאז הוא עוד התקדם. עכשיו הוא מנהל המחסן, וכולם מתייחסים אליו בכבוד. אפילו רפי.
שמעון איש טוב. אף פעם הוא לא קרא לה מפגרת. לא בהתחלה, כשהיו צוחקים ומחייכים בלי שתבין למה, ולא כשהתגנב בפעם הראשונה למלתחות הנשים במפעל ושם יד על הצוואר שלה, ככה מאחור, ונישק אותה בעדינות, ושאל אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה, ולא כשלקח אותה באוטו לחורשה בקצה העיר הפך אותה לאשה אמיתית. תמיד היה נחמד ומנומס.
הוא איש טוב מאוד, שמעון. אז מה אם יש לו אשה. הרבה פעמים הוא אמר לה שאת האשה ההיא הוא לא אוהב, ורק בגלל הילדים הוא נשאר איתה.
עשר שנים שהיא אוהבת אותו הכי בעולם. ואת קוראל היא אוהבת כמעט אותו דבר, כי העור של קוראל כהה כמו שלו, והעיניים שחורות כמו שלו, וכשהם מחייכים לשניהם יש גומה קטנה בצד ימין. איך לא תאהב אותה?
כשקוראל היתה קטנה היא היתה משכיבה אותה ומסתכלת על הפנים שלה הרבה הרבה זמן ומחפשת שם את שמעון. זה היה כשקוראל עוד חייכה אליה ונרדמה אצלה בידיים.
היה קשה לגדל תינוקת, אבל עזרו לה: אמא ואבא והאחים שלה, גיורא ואליעזר. וקוראל אהבה אותה. עכשיו אבא ואמא מתו וגיורא ואליעזר עזבו את הקיבוץ עם המשפחות שלהם, ונשארו רק היא וקוראל, לבד בעולם, והילדה כועסת כל הזמן.

לפני שנה שמעון בא לקיבוץ, בפעם הראשונה מאז שהילדה נולדה. שבע שנים, ופתאום הוא התקשר מהשער. זהו, היא חשבה. עכשיו. הוא יראה את הילדה הזו, שהיא קשה ועקשנית נורא אבל גם יפה וטובה, והוא לא יוכל לעזוב אותנו יותר אף פעם. הוא לא יוכל.
היא רצה לשער מהר מהר, ובחלון המכונית הכחולה ראתה אותו שמח לקראתה, עם העור הכהה והחיוך הגדול שלו. הוא לא רצה להיכנס.
"אי אפשר שיראו אותי," אמר. "את בטח מבינה, מותק. אני גבר נשוי."
וגם לא רצה שתביא את קוראל לשער, אליו.
היא בלעה את הצער כמו רוק והלכה איתו אל מאחורי הברושים של בית הקברות, ושם, באוטו שלו, הם עשו הכל: עשו מה שהוא אוהב עד שהוא צחק, וגם הוא עשה שהיא תצחק, והיה לה קשה הפעם, אבל יש לו סבלנות בשביל זה, ובסוף היא באמת צחקה.
אחר כך עמדה והסתכלה על המכונית הכחולה נוסעת משם ולא הבינה איך הוא הצליח לעשות שתצחק אם היא כל כך עצובה.

שמעון לא יודע, אבל היא סיפרה לקוראל כבר מזמן על האחות שלה שקוראים לה אלינור ועל האח שקוראים לו שון, איך שהם אוהבים לראות הרבה טלוויזיה ולאכול פיצה ושיש להם אמא אחרת. פעם קוראל היתה מקשיבה, וכשהיתה קטנה חיכתה להם שיבואו. אבל כשעבר הרבה זמן והם לא באו, ואבא שלה לא בא, היא כעסה.
אחר כך היא לא הסכימה יותר לשמוע על אלינור ושון. היא סגרה חזק את האוזניים וצעקה "אינא לך ואינא לך, אני לא שומעת אותך!"
היא אמרה שהאחים שלה זה ליידי ואסלן הכלבים, וג'ינג'י ורץ ותותי החתולים, ולא אכפת לה כל מיני אחים שהיא לא מכירה, שבטח גם אמא שלהם מפגרת. "אין לי שום אבא ושום אחים בעולם," ככה הילדה אמרה לה אולי אלף פעמים
מי בכלל יכול לדמיין דבר כזה, כלבים וחתולים שהם אחים שלך. ילדה טפשה.

לפני שבוע, אחרי שגיורא בא, אמר לה הכל ובכה והלך, היא אמרה לקוראל, "את רואה? הדוד שלך מתגרש, אז אולי גם אבא שלך עוד יתגרש. הוא יעזוב את האשה שהוא לא אוהב ויבוא להיות איתנו פה. אולי הוא יביא את אלינור ושון ויהיו לך סוף סוף אחים אמיתיים, לא רק חיות." וקוראל לא כעסה וגם לא אמרה לה שהיא מפגרת וטפשה, רק חייכה ורצה החוצה אל הכלבים והחתולים והדשאים הגדולים.
מאז, בכל בוקר, כל הדרך למפעל, היא התפללה חזק חזק. בבקשה, אלוהים, תעשה ששמעון יתגרש, או שייפול קסאם על אשתו שהוא לא אוהב והיא תמות, ואז שמעון ואלינור ושון יבואו לגור איתי ועם קוראל בקיבוץ, ושאני לא אצטרך יותר לנסוע לעבוד במפעל.
ככה היא ביקשה ממנו, ולא היה אכפת לה שזה לא יפה לרצות שמישהו ימות. לא היה אכפת לה מאף אחד, כי היא רצתה לישון עם שמעון בלילה ולהתנשק איתו כל הזמן. והיא לא רצתה אף פעם יותר לספור עד שלושים לאט ולהסתכל על השערות על העור של העוף ולדמיין איך הקסאם הזה יורד מהשמיים על המפעל ועושה חור בתקרה ונופל ישר עליה, ואיך היא מתה, ואיך קוראל לבד לבד בעולם הזה, רצה בדשאים הגדולים רק עם השלושה חתולים והשני כלבים.

היום בבוקר, בדיוק כשגמרה להתפלל, בדיוק כשההסעה הגיעה למפעל, רפי עבר ממול וצעק, "הוא עזב! הוא עזב! שמעון עזב!"
לרגע היא לא זכרה שזה רפי, והוא רשע. היא שמחה ואמרה, "שמעון עזב את אשתו?"
רפי עצר וצחק. "מה פתאום, יא מפגרת," הוא אמר. "הוא עזב את המפעל. ואת שדרות. זהו, הלך מפה. אשתו נמאס לה מכל הקסאמים והיא מצאה לו עבודה במפעל כמו שלנו, במגדל העמק. תאמיני לי, הכי צודקת."
"לא יכול להיות," היא אמרה.
"תתפלאי!" אמר רפי.
"הוא לא היה עוזב פה." אמרה. "הוא לא היה עוזב פה בלי להגיד לי."
"למה מי את, מפגרת?" הצחוק של רפי היה גבוה ורע. "מי את חושבת שאת?"
היא עמדה מולו, שתוקה.
"נו, מפגרת," אמר רפי, "תגידי משהו!"
היא לא אמרה.
"אז מי ישמור עלייך עכשיו?" הוא אמר.
היא עמדה מול שער המפעל, פיה פתוח. היא הרימה את מבטה אל השמיים. שמיים לבנים ושרופים לגמרי.
הסירנה התעוררה. "צבע אדום" אמר הקול של האשה. "צבע אדום".
רפי פנה לאחור והסתכל על המפעל. "בואי מפגרת," אמר. "לא יחכו לנו כל היום."
היא הלכה אחריו. בפנים כולם עבדו לאט לאט, והתפללו.
היא לא התפללה.

חובשת


אני זוכרת ממש מצוין
כאילו חלמתי את זה, והרגע התעוררתי
ואני מספרת לבעלי במיטה.

ישבתי באוטובוס, לבושה במדים
זה היה לפני שנים רבות כל כך
מסביבי מוטלים חיילים
גם הם ישנים. ואז האוטובוס עצר.
החליק לצד הדרך לאט
התעוררתי רק כשמישהו צעק
חובשת! חובשת! תאונה!

היתר כמו סרט: תופסת את תיק החובש
בו לא עשיתי שימוש מעולם, ורצה, רצה
בשוחה ליד הכביש מוטלים אנשים
בחינת מצב. החייאות.
נדמה לי שנהג המסחרית חטף התקף לב
מעוצמת המכה ההגה הוטבע בחזהו, עיגול סגול עצום שנפרש גם
על כרס גדולה, לבנה, מגונה.
וזהו.
את הפצועים האחרים איני זוכרת
רק את דמות הנערה הדקיקה
עושה דבר מה ברצינות
ואז עולה לאוטובוס וצופה בחובשים האמיתיים, אלה של מד"א,
שלקחו את כולם.
אחד מהם אמר איזו מילה טובה. משהו נחמד. אני לא זוכרת.
ואז להניח את הראש על משענת האוטובוס, ולחשוב בפליאה
כל זה, למרות שהייתי גרועה כל כך בקורס חובשות!
אחר כך שוב לא טיפלתי בשום אדם, מעולם.

 

חללית.

הייתי רוצה לדעת לעשות דבר מה
בשלמות.
ולא משהו פשוט כמו
להחליף חיתולים
או לכתוב סיפור.
משהו ענק! להטיס חללית!
או לגדל אורז
או לחיות.
שיבואו מכל העולם לראות אותי
עושה בשלמות.

 

 

נסעתָ

נסעתָ.
השמיים נפערו בפני החיוך היפה שלך
ואני התעוררתי הבוקר מול השקע בכרית
מחייכת אל זכרון פניך.

זה רק לכמה ימים אמרת
לא יותר משלושה זוגות גרביים
טלית, תפילין. כמה ספרים

בבית נמתח האוויר סביבי
והמרצפות רבות כל כך.

התינוקת כל כך מתגעגעת.
אני? אני בסדר.
בסדר.
באמת.

רק בבוקר
לפני שהכל קורה,
אני מחפשת את החיוך הזה שלך, המתוק,
הנושא אותי על כפיו מדי בוקר
אל העולם.

 

ליואבי, בתקווה שיהיה וויפי איפשהו היום.

התנגדות

התנגדות 1

אני מתנגדת לשירה
לערפל המתהגג הזה
להסתתרות החשופה
לזחילה על הרצפה
לתחושת הטִפשוּת האיומה
כשאני לא מבינה.

 

התנגדות 2

בת יפתח אני.
הו אבא,
חזרת מן המלחמה ואני
יצאתי אליך
בשירה ובמחולות קיבלתי את חיילי
קצין העיר.
בשירה נסעתי במונית, כל הדרך משיכון ה' בבאר שבע ועד לרמב"ם
(עצרנו בפנקייק, ואמרו שאני אמיצה מאוד)
במחולות גם עם מיקי קם שהופיעה על המדשאה בחצר
בית החולים
לרווחת הפצועים
השוכבים חיוורים במיטתם שבקומה השלישית.

איך מכרת אותי בזול אבא
נמכרתי לליווי
לשיקום החיילים
להתאהבות קטועת איברים
בנערים שבורים
להתעלמות נצח
שכן אתה נחבאת מאחורי ערימות
של עיתונים.
אני רקדתי לפניך
יפה להַלל
מהירה להתפעל
וחיכיתי שתשיב פניך אלי.

אבל אתה –
מסתגר בשתיקותיך
בדל"ת אמותיך
בבדידותך.
באהבתך את האקדח ההוא (שהמתין, כל אותה
העת, במגירה השלישית של שולחן העבודה הגדול)
(עכשיו נערמים בה ציורי ילדי, שלא הכרת)
ואז לקחת אותך ממני.
הקרבת אותי. לחיים בלעדיך.

ביום המשפחה כתב בני:
"זוהי משפחתי:
אבא, אמא, בן ושתי בנות
וסבא מת."

*
השנה לא היתה אזכרה
אבא, אבא,
אין עוד מלבדך.

 

הי, הי, גבי (אטיוד)

איך האינטרנט מפתה אותי. קורא לי לבוא.
ג ב י –
הצללים התיישבו על הבית כעדר פילים תשושים. הילדים באו לביקור. מיקי שוב לא עובדת. אמיר מתפרנס יפה. דיברנו על הזינוק שעשה הנאסד"ק השבוע. איל ישב לידינו ושתק. ניגן בגיטרה שלו רצף שירים של מתי כספי ושלום חנוך. מתי הילד הזה יעשה עם עצמו משהו.
ישבתי ביניהם ושמעתי את שירת הרשת מחדר העבודה.
בוא בוא בוא –
אבל נשארתי. נשארתי מולם. מול מיקי. פעם הילדה הזו היתה כל כך מוצלחת ועכשיו…
אמיר מנחם אותי מעט.
נירה הכינה עוד ועוד אוכל. "נכון שזה נפלא?" דחקה בנו. "נכון שמשפחה כמו שלנו אין בעולם?"
הילדים הנהנו בזעף. אני רואה את המבטים שלהם ומתכווץ. כשהיו קטנים היתה בהם מתיקות עצומה, ואהבתי אותם בחריפות.
אחר הצהריים, על הדשא בקיבוץ.
בתשע וחצי הם פרצו בעוד איזו שיחת נפש סוערת ואני חמקתי אל הרשת –
החבר'ה מאלוני יצחק כבר היו שם. זוכר את הסיגריה הראשונה בנמל, גבי? היינו בני תשע.
פעם היינו גברים, אה?
והיא באה, שוש, כמה שהיא היתה מתוקה, והזכירה לי איך חמקנו לצריף העץ השוודי, איך גלשתי על גבעותיה, עטופות סריג, בשתי ידיים רועדות.
ונחי הזכיר איך אהרון קפץ לבריכה והיה למשותק וכולנו שתקנו
ושוב –
הרוכסן העקשן, הפרוץ לעד, של מנהל הפנימייה.
מיקי באה. "אבא, שוב אתה כל היום ברשת?"
שוב אני.
שוב.
היא מניחה על כתפי ידיים רכות. לעולם לא אתרגל לכך – אני הייתי שותף לבריאתה.
"אבא, קשה לאמא."
"לאמא שלך תמיד קשה."
"היא אמרה שאתה מבלה כל ערב מול המחשב, שהיא בודדה."
אני לא יודע מה לומר לה. "זה ביני לבין אמא שלך, ילדה."
היא נאנחת. מכחכחת.
"אז מה אתה עושה שם?"
"סתם. משוטט. מצ'וטט."
"עם מי?"
"סתם. אנשים. חברים מהתיכון."
"חבורת קשישים חביבים שכמותכם."
"זה מה שאנחנו." אני רוצה שתלך כבר, שתלך, אבל היא מתיישבת.
"תראה לי. איפה אתם, ב-Efnet?"
"כן."
שרק לא תראה את שושי. ששש, שושי. ששש.
"בתי לצדי," אני כותב.
"עשית לי כבוד," היא אומרת, ואני מתכווץ. לא כבוד בתי, כי אם אזהרה. האויב מאזין.
"יש לי חדשות," היא אומרת. "אתה תשמח."
"כן?"
"כן."
"נו?"
"מצאתי עבודה. וחבר."
"גם וגם? מתי הספקת?"
"נו, די, אבא."
"מה?"
"כתיבה במוסף. מה שרציתי."
"והחבר?"
"העורך."
"כמה נוח."
"אוף אבא," היא חובטת בכתפי. היא קמה. "אני הולכת לשבת עם הבנים בחצר. בא לי סיגריה."
דלת הרשת נטרקת מאחוריה.
הפטפוט המהוסה שלהם מתרומם לרגע כגל, ושוקע.
"מה שלום הילדה?" שואלת שושי.
"מגשימה חלומות," אני כותב.
"איזה יופי!" שושי שולחת חיוך מצויר.
"כן, כן. איזה יופי." איזה יופי של ילדה.
"נתראה מחר, כאן?" היא שואלת. "אני כבר מתה לישון."
"אולי," אני עונה. "אולי. או אולי מחר אקח יום חופש. בסדר, שושקה?"
הסמן מהבהב, מחכה איתי. שושי שותקת.
אולי מחר ניסע למשתלה להביא פרחי חורף. האינטרנט יחכה. רק ליום אחד.

על מות הילדים

אולי מה שישבור אותם יותר מכל,
את הבעד ואת הנגד,
את הימין ואת השמאל,
היא ההכרה העמוקה,
המזיקה,
המצחיקה,
שהסכסוך הזה רגיל ככל
הסכסוכים שבעולם.
שאין בו כל ייחוד
רק מילימיותרות
של שני עמים בלתי מיוחדים
מאוד.

לא אכפת לי

לא אכפת לי, אתה שומע?
לחיות או למות, הרי כמו שאבא הבין
זה חסר משמעות
כמו הכאב שגרם לי
שאגרום אני לאהובי –

ובכל זאת יש לי מעצור, אני יודעת.

– היא יפה כל כך, עיניה האמיצות מוקפות עיגולים שחורים
שציירה בעיפרון עיניים זול שמוכרים בבית המרקחת הקטן
(ברחוב קצר מכדי להיחשב למשהו בכלל)
היא נועצת בי את ציפורניה הקצרות, הכהות.
את שומעת, היא אומרת לי, אני בת דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה
מוכרת גושי חשיש חומים בקופסאות גפרורים
בתחנה המרכזית הישנה.
וכשאני רוצה לדפוק מכה, אני נוסעת בקו חמש לכיכר דיזנגוף
שם יש ילדים עשירים שברחו מהבית.
הם משחקים במרד הנעורים, מעוצבים כמו פרסומת סלולרית
במגפיים שעלו אלף חמש מאות בקליגולה
מוקפים מעגלים של בלשים פרטיים, המשגיחים הצמודים מטעם ארגון הורי צפון העיר

ההורים הם המעגל השלישי, בבתי הקפה, מגחכים זה אל זה מעל אספרסו וסיגריה, את המרד יקטעו בעזרת רכב חדש וקצת מזומנים. 
אמא אחת, שיערה צרוב חמצן, אומרת "זה הצהרון של הגיל הזה.
רק חבל שהבלש עולה כפליים מגן בתיה הישן בשכונה."

היא מביטה בילדתה המקוששת ממני קופסה קטנה, בפנים מתקרקש לו גוש במאה
ובמבטה המת אני רואה שפעם היא היתה משהו.
היא מדליקה עוד סיגריה. הילדה שלה ואני מתנשקות מול העיניים שלה.
אני רועדת מקור, מגעגועי לשלג.

את כבר כלום, את שומעת? את אפס.