Ce faci, Elena?

 

 

"צֶ'ה פָאצ', אלנה?"

גופו נשען אל הטלפון הכתום, הזוהֵר כנגד ערב שבת חורפי זר, קשה. חורף של פה, לא חורף של בית.

אלנה מדברת, הוא מקשיב. היא קנתה את המצעים שרצתה וגם שטיח. ההריון מתקדם יפה. הבדיקות בסדר. הוא משעין מצח על הטלפון. מילים קצרות. "מה שלום אמא שלי? ואמא שלך? וההריון? כבר לא מקיאה בבוקר? כבר חודשיים לא? סליחה, שכחתי".

היא שואלת "אתה אוהב אותי?", אומר "כן, כן, מותק. את יודעת שאני אוהב אותך. בשבילינו אני פה, שיהיה לנו טוב ביחד, כן?"

"ואחרי שיבוא התינוק החדש תבואי, נכון?" הוא נואש אליה, "תהיי איתי פה, נכון? אמא שלי ואמא שלך יטפלו בילדים ואנחנו פה נחסוך ויהיה טוב כמו קודם, לפני שנסעת."

כן, היא אומרת שתבוא. היא תבוא. הוא בטוח. הוא יודע שהוא אוהב אותה. כל הגוף רוצה אלנה, רק את הלבן שלה והרך שלה.

מקום משונה פה. העצים לא בסדר והכבישים לא בסדר והרוח לא בסדר. חורף לא חורף וקיץ לא קיץ וכל הזמן שוטרים מחפשים. עליו לא מסתכלים. "אתה רומני ישראלי", צוחקת שירי. גברת שירי. "אתה בסדר, אל תדאג".

כבר חמש שנים ככה. הוא עייף, עייף, רוצה הביתה, למארז'ינאה, לאלנה, לאמא שלו, לאמא שלה. לתינוקות. עוד יום אחד של ספונג'ה במזג אוויר לא בסדר והוא ימות.

לפעמים כשהוא נכנס לבית של הגברת והיא מניקה את התינוקת שלה והשד הלבן שלה כולו בחוץ, יפה ומרגש, הוא חושב מה זה משנה. למה צריך דווקא אלנה מרומניה? גם זאת שמנמנה לבנה רכה כמו שהוא אוהב וכל הגוף שלו רוצה להשתקע במשמניה ולהשאר איתה, כאן. מה זה חשוב איך המזג אוויר שם ופה, איך הכביש, איך האבן של הבתים. מה זה חשוב השפה. יש פה ארץ ואשה טובה. זה מספיק. רק הרוח. מה יעשה עם הרוח שלא בסדר?

אבל הגברת: "תקרא לי שירי", היא צוחקת, לא שמה לב לרוח ולזַר. "גברת זו אמא שלי. אני שירי. רוצה קפה?" והיא מוציאה מהמקפיא קופסת זכוכית שהיתה קודם של ריבה. "הקפה שלך, שחור, כמו שאתה אוהב. אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך".

אנחנו. משמע היא ובעלה, היא והילדים. הוא אוהב אותם גם, אבל במיוחד את השד הלבן הזה. שפתיו מתעגלות. ועכשיו אלנה רחוקה, ואני צמא ורעב, ושירי זבת חלב.

 

"צֶ'ה פָאצ', אלנה?"

אלנה מהמהמת לו שיר של ילדים. הילדה נרדמה. "כל כך חמודה! קנינו לה שמלה אדומה לחג. אולי תבוא לחג? תעזוב שם, די, מספיק…"

יחזור הביתה ולחג הבא כבר לא יהיה כסף. אלנה חכמה, מבינה שאין ברירה. מניחה לו. מהמהמת בקול שלה, הרך כמוה. כמו הגברת. סליחה, שירי. מחייך, הקפה טעים. רק פה יש לו קפה מיוחד. בבית פה לא שותים קפה שחור, בשבילו מיוחד היא קונה, וזה טעים לו יותר כשהיא עושה. לפעמים הוא עושה בשבילה, חלש כמו שהיא אוהבת, עם סוכרזית. אם יכול היה היה מוסיף סוכר ודבש ושמן ושומר עליה ככה, שתהיה אשה, שירי שירי.

כשהתינוקת נרדמת שירי מכינה לו ארוחה של אמצע הבוקר. פעם בשבוע, רגע מתוק ואמיתי, הוא יושב איתה ליד השולחן. מדברים, איש ואשה. אין מה להגיד אז מדברים על מלחמה שתבוא או לא ופיגועים והיא צוחקת: "מה שיהיה יהיה. זה הבית שלנו כאן, אבל אתה, לך הביתה! יש לך אשה וילדה ועוד ילד תיכף. לך הביתה, תאמין לי שכסף זה שום דבר".

היא שואלת: "מאיפה אתה?" והוא מספר על ההרים של מארז'ינאה והשלג, הנסיעות לרֶדֶאוּץ הקרובה וסוּצָ'בָּה, העיר הכי גדולה באיזור, וגם איך נסע לבוקרשט והיתה שם חנות גדולה, ענקית, ואפשר לקנות הכל בזול. איך נסע במטרו ולא שמע את שם התחנה שלו והלך לאיבוד ונבהל.

ושואלת: "מה אתה עושה שם?" והוא מספר על העבודה, נהג בוס, נוהג באוטו וכל היום לבוש טוב, נקי. מספר לה על המכונית של ההוא המנהל כמה היתה יפה, לבנה, והוא היה מנקה אותה כל יום, כל יום! שירי אומרת "אתה חולה הגה, אה? רוצה סיבוב?" וזורקת לו את המפתחות של האוטו שלה ואומרת, "תקפוץ למכולת, תביא לחם. קח את הזמן."

פעמיים נתנה לו את האוטו לסוף השבוע. החזיר את האוטו נקי ומצוחצח כמו חדש. שירי שירי, חמה ומתוקה. אלנה חמה ומתוקה.

 

כשעברו דירה עבד איתה שני ימים ועוד חצי יום, כל היום, על הסולם ובתוך הדלי, צובעים מנקים מעבירים מסדרים. הוא מסדר קצת את התחתונים שלה במגירה, הידיים רועדות והיא צוחקת, מרחיקה אותו. הוא רואה איך היא מחליקה עמוק לתוך הארון שתי כותנות קצת שקופות ונעימות ונוזליות. לפעמים כשהיא לא בבית הוא מכניס את האף עמוק בפנים ומריח ונוגע, אשה. היא לא תכעס אם תדע. האחרות יזרקו אותו. היא לא תכעס. תצחק, תנופף נו נו נו עם האצבע. זהו ודי.

 

"צֶ'ה פָאצ', אלנה?"

הוא שלו, התינוק הזה. ואלנה, שלו? יותר טוב לא לשאול. לא לבדוק אם היא חושבת רק עליו, אלנה. אמא שלו אומרת שהולכת לישון כל ערב בתשע. רואה את האור בחלון נעלם. הילדה ישנה בשבע, אלנה צללית, מנקה, מסדרת, ובתשע ישנה. לבד אלנה, תִּשני לבד. אבל הוא לא שואל. אם הוא עושה אז אולי גם היא עושה. אולי רק קצת, כמו שהוא. אין זמן, כל היום עובד. רק שש שעות ישן בלילה והרבה הרבה בשבת. רק כשאלנה שולחת וידאו של הילדה מוותר ונוסע בשבת באוטו של שירי לבן דוד, עובד מסעדה בבני ברק, שיראה את המשפחה. יושבים ומסתכלים וקר להם, אפילו בקיץ.

אבל אלנה לא עובדת ככה קשה. יש לה זמן, מסתובבת, קונה מצעים בכסף שהוא שולח. אולי פגשה את החבר שלה, ההוא מהתיכון? בוקרשט רק שש שעות נסיעה באוטו של אמא שלה. אולי המוכר בחנות של השטיחים? אולי השכן?

אולי יש לה איש שם, כמו שירי זאת שלו, שהיא מסתכלת ורואה את גופו משוכפל בו וחושבת למה היא צריכה דווקא את הגבר הזה האחד? יהיה גבר אחר.

התינוק שומר על הרחם שלה בשבילו. אם בא מישהו, יש שם תינוק. כמו דגל שלו על הירח של אלנה. עוד מעט יצא התינוק. יהיה פה, ואין דגל ואלנה טובה והבחור ההוא הראשון עוד כותב לה מכתבים, מבוקרשט. עובד ג'וב טוב במשרד ממשלתי. מה יש לו להציע? הוא פה, היא שם. יבוא ההוא מבוקרשט-רק-שש-שעות-באוטו ואלנה עצובה, מתגעגעת, והלובן הרך שלה רוצה ראש שינוח עליו.

הנה הוא מסתכל על שירי. "מה שלומך?". היא צוחקת. מה מסתירה שירי? השד בחוץ והיא מסתירה את הכותונת. ישראליות קשות, כועסות. פה לא נקי. פה לא מספיק טוב. תתקשר כשאתה בא וכשאתה הולך, שנדע שהיית פה ולא גנבת דקה אחת אפילו. עוקבות בודקות סורקות רעות. מעבירות אצבע שאין אבק. לא מנקה כל כך טוב? יותר טוב מהגברת שהולכת עכשיו לבריכה, עור יבש ושחום מתקלף כמו עוף בתנור. שוטף וחושב. אלנה, שירי, שדיים לבנים, לישון.

מתקשר לגברת. "גמרתי לנקות, כן, ארבע שעות. לא יכול להשאר עוד. לא, מחכה לי גברת שירי. טוב, רק חמש חולצות מְגָהֶץ. שבוע הבא עוד. אי אפשר הכל בארבע שעות, אי אפשר".

שוב מאחר לשירי. כבר גמרה להיניק והיא צובעת ארון בחצר. אוברול מוכתם בצבע. "צבע זה לא לכלוך!" השפריצה עליו מהמברשת כשעברו דירה לפני חודשיים, אבל הוא לא יכול. הוא אוהב מסודר ונקי. כשצבעו את הדירה ראה איך נכנסה לשירותים ללבוש בגדים מלוכלכים לפני שהתחילו לצבוע. לא סגרה את הדלת. למה?

רצתה שיראה! הוא מתריס לעבר עצמו, לעבר אלנה, לעבר שעות של עבודה. שלושה בתים ביום, שלוש שעות מינימום. מבית לבית הולך ברגל, עיר של הרים וגבעות וכבר לא מתנשם אפילו. גומר שלוש שעות, מתלבש יפה, הולך לבית אחר, בצד השני של העיר, מחליף בגדים, מסדר, אבק, ספונג'ה, כלים, מתלבש יפה והולך עוד בית. מסדר, אבק, ספונג'ה, כלים. פעמיים בשבוע עבודה בלילה, משרדים וגני ילדים. ישן רק שלוש שעות, ועוד קצת באוטובוס בדרך. אם האוטובוס עוצר הוא מתעורר מיד. אולי אם הוא יִשַן אז יראו שהוא רומני.

רצתה שיראה.

"רומני חמוד אתה, מותק", היא אומרת ולא בודקת אם ניקה טוב טוב. "מה שלום אלנה? איך ההריון? והילדה? תביא תמונות, מזמן לא ראינו את היפהפיות שלך". באוברול שלה רצועה לא רכוסה משתלשלת כסחבה דקה, ובראש החולצה הכתומה הצמודה מתנוצץ החריץ הלבן, מעליו החיוך חורץ את פניה. שמחה אליו.

"בוא תעזור לי, נצבע יחד. תנקה קצת פחות היום, לא נורא".

לפעמים לצבוע, לפעמים עובדים ביחד בגינה. לא לבד ולא ספונג'ה. כמעט מרגיש בנאדם.

אבל אין לו בגדים טובים לזה. לא רוצה כתמי צבע על בגדי העבודה. מה לעשות, ככה הוא, מסודר. מושך בכתפיים.

"גנדרן שכמוך", היא צוחקת ונותנת לו חולצה צהבהבה ענקית.

"מההריון".

הוא מחליף מהר, מניח את חולצתו הנקיה על מיטתה, היא עומדת ומתבוננת בו. הבטן לבנה וגדולה כשלה. הוא מתבייש. גוף חזק, עובד קשה, אבל גדול. מה לעשות. אלנה אוהבת ככה. שירי מסתכלת כל הזמן, הוא מתלבש כפוף מעל המיטה, מהר מהר. מניח, חוטף, לובש. הבטן כל כך בחוץ. כשגומר מקפל את החולצה שלו. היא הולכת למטבח.

כשהוא חוזר כבר יש קפה.

צובעים בשקט, מכחול ליד מכחול, לאט ובזהירות. לא מותירים טיפות עבות לנטוף. הוא מנגב את שלה, עובר במכחולו אט אט מעלה. הגוף שלה רועד? פתאום היא נעלמת מהר מהר.

"התינוקת", היא אומרת

הוא משלים את הקווים, נצמד אל שלה, מפותלים קצת. לא בכתה, התינוקת. תמיד שומע כשבוכה. ברחה?

רעדה!

איך הסתכלה עליו כשהתלבש.

עכשיו המכחול שלו רועד קצת. יהיה צריך לעשות עוד שכבה.

חוזרת, בלי התינוקת. לא מסתכלת בפנים שלו.

"נרדמה, ברוך השם".

שניהם צובעים, היד שלה נוגעת בשלו. צוחקים. לא לוקחת את היד. הגוף שלו לא חזק ולא שלו. כמו חשמל בתוך הגוף, איזה יופי, כמו הפעם הראשונה עם אלנה, כמו הפעם הראשונה עם הרוסיה הרזה בירושלים אבל על זה הוא לא רוצה לחשוב, בכלל לא חושב עכשיו, חשמל.  נעים בגוף, נקודות נקודות כל הגוף.

על היד של שירי שערות עומדות, נצמדות אליו, הוא מסתכל על השערות השקופות יפות שלה, הוא לא זז. להִצמד מְפַחֶד, אבל לא מתרחק. הנה היא באה. היא נוגעת, שוב חשמל, חשמל טוב. היא צוחקת כל הזמן. מה מצחיק עכשיו? לא יודע, אבל צוחק, צוחק. איזו שמש טובה.

 

" צֶ'ה פָאצ', אלנה?"

קצת כבד, קצת כואב. הריון, ככה זה. מה תגיד לו אלנה? מי נולד? מי מת? מרז'יניאה אותו דבר היא אומרת, אז למה אצלו בראש כאילו היה מקום שקרא בספר ולא יכול להיות שם אפילו בדמיון. אלנה קוראת ספר חדש, רומן רומנטי. "חושבת עליך בקטעים של נשיקות ועניינים, מותק", היא עוגבת עליו, המותק שלה, בעברית, מזכיר את קיומה פה אי פעם, מזמן.

"טוב אז צריך ללכת עכשיו הביתה, אני אתקשר אחר כך. נשיקה לאמא שלי ושלך ולילדה".

סוגר. נשען על הטלפון, משאיר את היד על השפופרת המונחת. כשהוא עומד ככה הוא עוד קצת שם, בכפר. אמא שלו מציצה על אלנה מהחלון, בודקת שהיא ישנה לבד, כמו שהוא הציץ כשהיה בן 12. ראה איך צמחו לה השדיים ואיך גדל והתעגל הטוסיק היפה שלה ואיך נהייתה אשה ואיך נגע בה החבר הראשון ושמע אותה נהנית ואז החליט – שלו. ולקח אותה. כמה היה פשוט וכמה טוב, והנה הראש שלו על הטלפון, המתכת קרה כמו השער של הבית של אמא שלה בחורף, כשהיה בא לבקר באמצע הלילה וההורים ישנים, בשקט בשקט, מניח עצמו באלנה. עכשיו הכל נראה כמו חלום, כמו הסרט וידאו עם ילדה יפה – שלו – זרה. כמו ספר. כמו אף פעם לא יחזור הביתה, רק המקום הזה ועוד ספונג'ה ולהחליף בגדים ושוטרים עם פרצוף ששונא אותו בלי שיודע שהוא זה הוא.

החבר הראשון שלה כתב לו מכתב. "היא שלי", כתב. איך מצא אותו לא יודע. אלנה נתנה הכתובת? לא, אלנה אשה טובה. מצא.

רוצה לכתוב לו – שלךָ. תטפל יפה באלנה היפה שלי, בילדים. אני פה. יש ארץ ויש אשה רכה ותינוקת. אני פה. רק הרוח לא בסדר. לא יודע איך לא בסדר, אבל ככה.

שירי עושה פס על היד שלו. פס צהבהב כמו החולצה. קוראים לצבע הזה שפתי פרה היא אומרת. הוא מסתכל על הצבע וחושב צריך לנקות מהר לפני שהרוח מייבש. מתבייש.

"תנקה כבר", היא צוחקת, "אני רואה שאתה סובל".

"את תנקי".

היא לוקחת מגבון לח, לבן, של הטוסיק של התינוקת שלה, ומנגבת את הצבע על זרועו. קר לו וחם לו והחשמל כבר הגיע לכל מקום, ואין לאן לברוח מהעין הזו שמתבוננת בשערות שלו על היד, לא שקופות כמו שלה. שחורות ומסתלסלות. אף פעם לא הסתכל כל כך על השערות של הידיים שלו. הוא ושירי רואים את היד והמגבון עולים במעלה הזרוע והאצבע שלה, הזרת הקטנה המתוקה המוכתמת בצבע שפתי פרה, מתפרקדת ליד המגבון ועולה למעלה למעלה עד המרפק ועוד איפה שאין צבע מתחת לשרוול של החולצה הענקית ומשתהה שם, והוא עוצם עיניים וחושב למה אלנה? למה רומניה? הנה פה, שירי, ישראל, המגבון קר ורטוב והאצבע שלה חמה כל כך ומותירה שדה זקוף קומה לאורך כל היד ועד הלב שלו. הנה זה טוב, וזה לא סרט, זה אמיתי עכשיו. זה הבית. רק הרוח לא בסדר. רק הרוח יש לה ריח לא נכון.