זקנים כמו חתולים

לפני עשר שנים חלמתי שהסופרת האהובה עלי הלכה לעולמה. קמתי בבוקר וכתבתי בבת אחת סיפור. מאז הוא יושב אצלי במחשב, ומתברר שמעולם לא פרסמתי אותו, כאן או בכל מקום אחר.
הבוקר לא הצלחתי לכתוב אז קראתי סיפורים נשכחים. כשהגעתי אליו חייכתי. כשסיימתי כבר לא חייכתי בכלל. הסיפור הזה, על זקן סנטימנטלי ומתוק, מכוסה אבקת סוכר מורעלת. מסתבר ששוב כתבתי סיפור אימה בלי לשים לב. 

(היום הייתי כותבת אותו אחרת לגמרי, אני אומרת לעצמי. מינונים אחרים של קיטש ואימה. כדאי לשכתב אותו קצת, לא? אולי. אבל לא היום. היום הוא עירום.)

שלום חמודה'לה שלי, שלום לך. כמה טוב שבאת, בואי תני נשיקה לסבא. רק תורידי את המגבעת המצחיקה הזו, שנראה את העיניים היפות שלך. למה צריך להסתיר עיניים יפות כל כך? נו, נו. תראו איזה נכדה יפה יש לי. שרה, שרה'לה, בואי תראי איזה נכדה יפה, המיידלע שלי. נו, תראי מה זה. פתאום השיער שלה קצר ושחור. את זוכרת איך באה לפה בשנה שעברה עם תלתלי זהב, חמדה לעיניים? זה מה שנתן לה האל, והיא קוצצת ומשחירה. נו מה את אומרת על זה? כואב הלב, כואב הלב.

בלי הכובע והשחור הזה על הציפורניים את עדיין הנכדה היפה שלי, אה? אה? בואי לסבא. עוד חיבוק קטן, כמה התגעגעתי אלייך. מה שלום כולם בבית? מתי האמא היקרה שלך תיזכר באבא הזקן שלה ותבוא לפה קצת?

אני יודע, אני יודע. היא עסוקה. את לא צריכה לעשות בשבילה תירוצים, מיידלע. אני יודע שהיא לא אוהבת לבוא לפה. מי אוהב זקנים? אפילו הזקנים לא אוהבים זקנים. תאמיני לי, כל אחד פה קם בבוקר נמר צעיר, ופתאום הגוף כואב לו מכל עבר והוא תופס שכולו מוקף בזקנים. אפשר להשתגע. בגלל זה כל כך טוב שאת באה. יש שמחה בעיניים, ילדה יפה שלי.

בואי, נשב בפטיו בחוץ. שמש טובה היום וכל הזקנים כמו חתולים בשמש. תסתכלי מה זה. קצת כמו חתולים מתים בשמש, לא? אני כמובן מתלוצץ, אל תיבהלי ממני. מה נשאר לזקן כמוני חוץ מנכדה יפה וקצת הומור? חוץ מזה אני עוֹיבֵר בּוּטְל, לא טוב בשביל שום דבר. עוד הייתי טוב בשביל החברה הזו שהיתה, הגיברת הנחמדה שלי, אבל עכשיו גם זאת איננה. איך שאנשים הולכים ככה מהר, לא הייתי מאמין. סבתא שלך עוד עשתה יציאה מכובדת, דרמה, בתי חולים, מכשירים. נתנה לי זמן להפרד. ודווקא הסופרת המפורסמת הסתלקה מהעולם בשקט, משעממת. הלכה לישון ולא קמה.

אף אחד לא שם לב. אם לא הילדים שלה ואיזה כתבה-שתיים בעיתון אף אחד לא היה יודע שהלכה בכלל. אפילו פה הצוות לא הזכיר אותה, מסכנה. כל כך רצתה שידברו עליה, ושום דבר.

אז הנה, היום אני אספר לך עליה. המורה לספרות שלך תהיה מרוצה מאוד, שכן הסבא שלך יודע על הגיברת הסופרת דברים שאף אחד לא יודע. כמעט שנה שלמה היינו ביחד, את יודעת, הספקנו כמה וכמה עניינים לדבר בינינו. סיפרה לי הרבה מאוד על החיים כסופרת בארץ ישראל. לא שלאגר גדול. בכלל לא שלאגר. כסף אין בזה, את יודעת. אני מקווה שהסיפור הזה יוציא גם לך את הג'וקים שמתרוצצים שמה, בראש שלך.

         בואי, תורידי את הכובע, שימי פה על השולחן. אני לא יכול לדבר אל התיתורת הזו. כובע של גבר, את יודעת מיידלע? אני רק רוצה לראות את העיניים היפות של הנכדה המתוקה שלי. יש לך כבר חבר, בובלע? עוד לא? אולי אם תורידי את השחור הזה בציפורניים. בחורים לא אוהבים דברים כאלה, את יודעת. בחורים אוהבים שתהיה בחורה עדינה, מנומסת. ככה, נורמלית. את יודעת.

         טוב, טוב. הנה אני מפסיק. את יודעת שרק את טובתך אני רוצה, אבל מה אני יודע? העולם משתנה, ואני איש זקן. תיכף כבר לא פה. את יודעת מה את עושה. תמיד היית ילדה חכמה.

         את צריכה לדעת הכל על הגיברת הסופרת? אני אספר הכל. למה אני קורא לה כך? סתם, שם חיבה שכזה. היה מצחיק אותה שאני הייתי מדבר ככה. אבל אני מאוד מכבד אותה, שתדעי לך. מאוד מכבד. אישה ידועה, מכובדת. סופרת מפורסמת היתה. הוציאה יותר משלושים ספרים ועוד כמה של שירה. דקים דקים כאלה. עשרים-שלושים מילה בעמוד. את יודעת שיש איזה פרופסור שכותב עליה עכשיו עבודה גדולה באוניברסיטה? הוא לא בא לפה לדבר איתי. תאמיני לי, מיידלע, העבודה שלך תהיה יותר טובה משלו. מה שאני אגיד לך אף אחד לא יודע. זו האמת. לסבא שלך יש אף של סויחר, וסויחר יודע להגיד כמה הסחורה שווה. אפילו כל העולם יעמוד ויגיד שווה, סויחר יודע אם כן או לא. זה האף, או שנולדים איתו או שלא. אי אפשר ללמד את זה.

         איך הכרנו? או, זה מי זוכר. פה הכרנו. ישבנו, דיברנו, הכרנו. מה יש לדבר. אנשים מדברים כאילו חשוב איך מכירים, כאילו קשה להכיר. נו, הולך בעולם, עיניים פקוחות, מתבונן, מכיר אנשים. אם יש מישהו נחמד, צריך להגיד שלום. לא להתבייש. את יכולה ללמוד את זה מסבא שלך, מיידלע. אני לא הייתי אף פעם יפה כמוך, אבל בחורות תמיד היה לסבא. מדבר לכל אחד יפה, מחייך, וזה הכל. זה הכל מה שצריך.

         אז ככה הכרנו, והתחלנו לדבר הרבה מאוד, על הזיקנה, על כמה קשה שהעולם שלך הולך ומת ואתה נשאר לבד. קצת מיותר. הבינה יפה מאוד שדיברתי איתה על הסבתא שלך, איך שהיתה חסרה לי אחרי שנפטרה. היתה טובה מאוד אלי, אין מה להגיד.

אחרי כמה זמן אמרה שיש לה רגש מיוחד אלי. דיברה יפה, תמיד. מצא חן בעיני שלא אמרה "אהבה". אהבה מילה שמשתמשים בה הרבה, קשה להרגיש מה יש בפנים. היא אמרה "רגש מיוחד, רגש רוטט". נחמד מאוד. הרגשתי שיש שם משהו אמיתי במה שאמרה, והיא היתה נחמדה ואני לבד פה בלי סבתא. שמחתי, מה יש לומר?

         אז היינו אוכלים ביחד ומטיילים פה באחוזת הזקנים אחר הצהריים, משוחחים. משחקים רמי עם ההונגרים מהקומה הראשונה פעמיים בשבוע. היא לא ידעה להפסיד, היתה עושה פרצופים, כמעט לא רצו לשחק איתנו יותר. בכל פעם הייתי צריך להרגיע אותה. שו, שו, די. ממשחקים לא צריך לעשות כזו מהומה! אז הפסדת, נו. רמי!

         היא אמרה שככה היא. יש לה תשוקה להכל. אפילו לרמי. בהתחלה שהכרנו היתה כותבת כל הבוקר. אני הולך לארוחת בוקר ואני אוכל לבד. הגיברת עסוקה מכדי לרדת לאכול איתי. מה אני אגיד? לא מצא חן בעיני בכלל. תראי לי גבר שרוצה לאכול לבד ארוחת בוקר. הייתי הולך ודופק אצלה בדלת להזמינה. בנימוס. בכל בוקר. היא היתה פותחת לי, לובשת כותונת שינה ושערה פרוע, ואומרת שאי אפשר, שניפגש אחר כך.

         יום אחד אמרה לי: "תראה, יעקב. בשעות הבוקר אני מבקשת שלא תפריע לי לכתוב."

         נעלבתי. אודה ולא אבוש. ברגע הראשון רציתי לסובב לה הגב וללכת. סבתא שלך, עליה השלום, לא היתה מדברת ככה עם שום אדם.

         אבל עשיתי כאילו לא שמעתי. בלעתי את גאוותי. שאלתי: "ומה גברתי כותבת בבוקר?"

         "שירים," ענתה לי. שירים! נניח היתה אומרת ספר, נו שוין, אולי הייתי עוזב אותה שם לנפשה ולא מטריד עוד. אבל שירים? וקראתי כמה שירים שלה. את קראת, מיידלע? נו, אז תביני אותי שאני אגיד ששום דבר אי אפשר להבין משם! מילים אחת אחרי השנייה לא מתחברות לשום דבר. כאילו בחרה מהמילון מילה פה מילה שם והדביקה חמש-שש בכל שורה, וזהו. בשביל זה אני צריך לאכול לבד? זה לא נראה לי, אבל אני חשבתי שאני לא אגיד לה ככה. אני אצליח להביא אותה לארוחת בוקר בנימוס, בנחמדות. כמו שגבר יכול לעשות, שאשה תרגיש טוב ותבוא אחריו. ככה עשיתי עם סבתא'לה, והיא היתה גיברת מאוד יפה ומבוקשת כשהיינו צעירים. שתדעי לך.  כולם אמרו שאני בחור בר מזל שהיא הסכימה לצאת איתי. אבל אני ידעתי לעשות שתרגיש טוב. להגיד מילה טובה על השמלה והשיער, להסתכל בעיניים. בחורות לא צריכות יותר מדי. וכשהן בנות שמונים ושלוש צריכות עוד פחות.

         אז אני התחלתי ככה מחזר אחריה. בבוקר עובר בחדר שלה, דופק בעדינות פעם-פעמיים והולך. שהיא פותחת יש על הרצפה ואזה קטנה עם זר של שניים שלושה פרחים. ורד יפה בניילון עם סרט. תמיד ורד אדום. זה הצבע שבחורות אוהבות, מאז ומעולם אהבו.

         יום אחר שמתי שוקולד, יום אחר כך איזה ספר שאמא שלך הביאה לי ולא היה לי כח לקרוא. והיא עוד אוהבת לקרוא, אוהו, כמעט כמו שאוהבת לכתוב. שמתי לה. עם פתק בכל פעם. "בוקר טוב, אני אחשוב עלייך בארוחה."

         נו, נו. מה את יודעת. אחרי שלושה-ארבעה ימים פתחה את הדלת. לבושה יפה בשמלה אדומה ומסורקת היטב. הלכנו אנגז'ה לחדר האוכל ואני בעננים שלא צריך לאכול לבד. אנשים הסתכלו, דיברו. אנחנו היינו זוג יפה, את יודעת. מאז כל בוקר אכלה איתי. פשוט מאוד. לא התווכחה יותר ולא הייתי צריך לבזבז עוד כסף על ורדים ושוקולדים. טוב מאוד, לא היה לי עוד הרבה רעיונות מה להביא.

         התחילה לכתוב בצהריים, כשאני הייתי ישן. אחר הצהריים יצאנו לטייל והיא מקריאה לי את השירים. בהתחלה הייתי מאוד גאה. שתדעי לך שהיא מפורסמת מאוד, עוד מזמן שאני וסבתא שלך הגענו לישראל היא כבר היתה שֵם דבר. אני לא הכרתי הרבה, אבל סבתא שלך היתה קוראת את הספרים שלה. אני סיפרתי לה. זה הרי כבוד בשבילה שאשה חכמה וטובה כמו סבתא אהבה את הסיפורים שלה. אני, את האמת אני אומר לך, גם את הסיפורים לא הבנתי כל כך טוב. מתחיל יפה, תמיד, ומשהו מעניין, אבל אין סוף. אין שום דרמה. בסוף מישהו עושה משהו לא חשוב וחושב. נו, אזוי. כל היום אני עושה דברים לא חשובים וחושב. לפעמים אני אפילו עושה צרכים, סליחה שאני אומר לך ככה, וחושב. אז מה, צריך לכתוב על זה סיפור? סיפור צריך שיהיה לו סיפור, לא?

         אז לאט לאט אני התחלתי לא להגיד לה כמעט כלום. היא היתה קוראת ואני אמרתי "נחמד מאוד". לא הוספתי על כך דבר, גם כשחקרה אותי. נחמד מאוד. היא לא אמרה דבר, כמובן. היה לה גאווה גדולה לגברת. הפסיקה להביא סיפורים. ניסתה שירים. פה אני הייתי דווקא כנה איתה, אני מאוד גאה בזה. אנשים אין להם אומץ להגיד למשוררים שאיש אינו מבין את השטויות שהם כותבים. אז אומרים מילים כמו "נשגב" ו"פיוטי", ככה היה כתוב על הגב של אחד הספרים שלה. מילים שאיש אינו מבין גם כן. זה מתאים לשירים. אמרתי לה שאיש אינו מבין אותה. נו, את יכולה לתאר לעצמך מה קרה. היא נעלבה מאוד. שבוע שלם אני בכל בוקר אצלה בדלת והיא שוב לא פותחת.

         כבר חשבתי שיותר טוב שאוותר ודי, יש עוד הרבה נשים נחמדות כאן, את יודעת, אבל בסוף פתחה יום אחד ואמרה: "יעקב, אנחנו צריכים לדבר. אני מאוד נפגעתי." חשבתי לעצמי שאם כבר נפגעה וכבר יודעת מה אני חושב, מוטב שאומר לה את כל השאר גם כן. ואמרתי לה.

         שאלתי כמה כסף היא מרוויחה מספר. אמרה שזה "לא ממין העניין". אבל אני הסברתי לה שכל דבר שבין אנשים עובר ומשלמים עליו הוא קודם כל סחורה, ובסחורה אני מבין דווקא. התווכחה, אבל בסוף אמרה לי כמה.

תאמיני לי, מיידלע, את לא רוצה לשמוע את התשובה שלה.

כל כך מעט כסף! והיא מפורסמת, ובעיתונים כתבות עליה בכל פעם שמפרסמת ספר, וקיבלה פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. פרס ראש הממשלה! ואין כסף לאכול. גרה פה מהכסף של הילדים שלה. בושה. מי רוצה ליפול על הילדים שלו בזקנתו? אוי ואבוי לי.

אז הסברתי לה הכל. איך סבתא שלך ואני ניהלנו חמישים שנים מכולת, וגם שהיה רע מאוד בארץ אנחנו הסתדרנו. בלי סנטימנטים, בלי רומנטיקה של אמנות. אנחנו היינו צריכים להאכיל את אמא שלך ואת האחים התכשיטים שלה שלא באים לבקר. אולי פעם בשבוע-שבועיים בקושי. אבל לא נדבר על זה, את לא אשמה מיידלע יפה שלי. כל כך יפה את מקשיבה, ממי קיבלת את זה? לא מאמא שלך, אני יכול להגיד לך. היא אף פעם לא הקשיבה לאף אחד. ותראי מה קרה לה. תראי. אשה צריכה לדעת להקשיב.

הגיברת הסופרת, היא הקשיבה לי יפה מאוד בפעם הזאת.

אמרתי לה הכל על המכולת. איך מזמינים מה שאנשים אוהבים, ומסתכלים איך הם לוקחים מפה או משם ומסדרים מחדש, שיהיה קל למצוא. שישימו לב מה שחדש. אפשר לתת קצת מדי פעם אפילו בלי כסף. אולי חתיכה קטנה של חלבה או סוכריה על מקל לילד. הייתי שם את זה במדף עץ שהיה מתחת לקופה הרושמת ונותן בהפתעה. וככה אנשים מרגישים טוב, אבל כל שאר הסחורה משלמים, ומה שלא קונים, לא צריך שיהיה במכולת.

תראי, אם מגיע הספק של תנובה בכל יום ושם שלושים קוטג' וקונים עשרים וחמש קוטג', אז כל יום צריך לזרוק חמש קוטג'. אז מה, לזרוק? לא! קודם האשה עושה מחמש קוטג' פשטידות וכריכים לילדים, אחר כך קצת נותנים צדקה את מה שכבר עבר זמנו, ואז אומרים לספק של תנובה בהחלטיות שקוטג' לא צריך כל כך הרבה. עשרים וחמש מספיק.

הוא מתווכח, בטח שמתווכח. הוא מכר לי בכל יום שלושים קוטג', הוא רוצה למכור יותר. לא פחות. לא יוותר בקלות. אבל גם אני לא. אצלי לא תלך סחורה לפח סתם. כואב הלב.

את כמו החמש קוטג' הזה. אמרתי לה. נשאר על המדף.

גם היא התווכחה, הסופרת. כמו הספק של תנובה. אמרה שאמנות זה לא סחורה. אמנות עושים בשביל הנפש.

"אז לא צריך שיקראו?" שאלתי.

"גם אם לא יקראו, אכתוב!" השיבה.

נו, חייכתי לי. "אז למה לטרוח לשים בספר בכלל? תכתבי ודי! למה להטריח את הבריות שיקנו?"

אני יודע שאת אוהבת את הספרים שלה. ויש לי הרבה כבוד, היא היתה גברת מאוד מכובדת. אבל באותו היום… כמו אשה מהשוק היא דיברה. גועל נפש. יפה מצדי שאני בכלל דיברתי איתה אחרי זה. תאמיני לי, לא הגיע לה. אבל אני סלחתי. אמא שלי תמיד אמרה שמי שסולח יש בו אצילות, ואני השתדלתי. זה לא היה קל, אבל השתדלתי. אמרתי לה שאני לא אזכור את המילים הקשות שלה. אני רק אומר את האמת. היא עצמה הלא ביקשה לדעת!

"הסחורה שלך אולי טובה, אולי אפילו סחורה מובחרת, שופרא דשופרא, אבל עובדה שלא רוצים לקנות." ככה אני אמרתי לה.

זה היה קשה לה, אפשר היה לראות. אני לא אשקר. כאב לי שהיא היתה עצובה ככה. ימים שלמים לא יצאה מהחדר, ושיצאה לא היתה אותו הדבר. לקח אולי שבועיים עד שחזרה לאכול איתי ארוחת בוקר. אבל עכשיו לבשה שמלה ככה, בלי לגהץ, ולפעמים באה בשיער פרוע. אני לא אמרתי שום דבר, את יודעת שאני אדם מנומס ונוח לבריות, אבל היה לא נעים. לא נעים. אנשים מסתכלים וכולם יודעים שהיא ואני, כמו שאומרים, זוג. זה לא נראה טוב. במקום להגיד קניתי לה במתנה שמלה חומה נחמדה בעיר, אבל היא לא לבשה אותה אף פעם. אף פעם.

ובכל זאת השלושה חודשים האחרונים שלה היו מאוד נחמדים. טיילנו הרבה. לא דיברה כל כך הרבה כמו פעם, התנהגה יותר כמו סבתא שלך. שקטה, צנועה. לי היה נעים מאוד. לא דיברנו עוד הפעם על הספרים, ואני שמחתי. לא היה לי נעים לראות אותה מצטערת ככה. שאלתי פעם או פעמיים בנימוס אם כתבה איזה שיר, אבל היא אמרה שהיא כבר לא מבזבזת את הזמן שלה על זה, ואני שמחתי. אנחנו כבר זקנים, צריך ליהנות מהחיים, לא להסתגר בחדר ולכתוב. בילינו יפה, ואז בוקר אחד באתי, לא פתחה. קראתי למנהל ומצא אותה. בלילה מתה.

אמא שלך לקחה אותי להלוויה. היה נחמד מאוד לשמוע את כל האנשים האלה שדיברו דברים יפים על הקבר שלה. כולם אמרו כמה שאהבו אותה, ואני, כל הלוויה עמדתי שם וחשבתי – אם כל כך הרבה אהבו אותה, למה קנו כל כך מעט ספרים?

גם את כדאי שתחשבי טוב טוב. אמא שלך אומרת שאת כותבת סיפורים ושירים. זה תחביב נחמד, מיידלע, אבל תזכרי את הקוטג'. תזכרי את הקוטג'.

ותסדרי את השיער והציפורניים עוד הפעם, חמודה'לה. את ילדה כל כך יפה. כואב הלב, ככה לקלקל משהו כל כך יפה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עדו סוקולובסקי  ביום 3 במאי 2018 בשעה 12:39

    כרגיל מאחורי הסיפור היפה שלך מסתתרת אכזריות לא מבוטלת.
    רק הערה אחת 'פתחה את הדלת ושערה פרוע'
    לא הסגנון המתאים לדיבור יומיומי, בוודאי לא כאשר מדובר בטיפוס כמו החנווני הזה

  • ran250  ביום 3 במאי 2018 בשעה 13:20

    נהדר, פיוטי וצובט בלב.

  • נחמה  ביום 3 במאי 2018 בשעה 14:20

    סיפור מרגש .
    למרות שזמני קצר והסיפור ארוך ,לא הפסקתי לקרוא אותו עד הסוף, בנשימה אחת.
    תודה מיידלע .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: