על אברהם זיגמן: ארבעים שנה של יופי ושל חסד

לפני עשר שנים, בנסיעה ארוכה על כביש 4, בדרכי להפרד מאיש שהיתה לו השפעה עמוקה ונפלאה על חיי, שמעתי ברדיו דודו זכאי שר את "דרך ארץ השקד". משהו במילים, במנגינה, בצער הפרידה, משהו היה שם. גל של התרגשות ואהבה שטף אותי, ושרתי את השיר במלוא גרון, דמעות בעיניים. מיני דרמה פרטית על הכביש המהיר.

בבית חיפשתי את השיר ומצאתי אותו על אחד התקליטים הישנים, והופתעתי לגלות שאברהם זיגמן הוא המלחין. את שמו של זיגמן הכרתי מאז ילדותי, והוא ליווה אותי מאז ומתמיד.

כבר אז, בקיבוץ, כשהבית שטוף ואנחנו פרושי רגליים ומותשים על הרצפה, היינו מדליקים את הרדיו והקריין אמר, "עריכה: אברהם זיגמן", ומייד היינו מגבירים את הרדיו וידענו שתהיה תכנית נהדרת. הרי זה אברהם זיגמן, והוא אף פעם לא מכזיב.

השבוע שמעתי שזיגמן פורש מקול ישראל, אחרי ארבעים שנה, והתעצבתי מאוד. ארבעים שנים הוא ערך את הפסקול החמים והיפה ביותר שהכרתי, ולפתע תהיתי איך ייראה יום רביעי בערב, וימי שישי בצהריים, וכל השעות המתוקות והאקראיות ההן שבהן הופיע פתאום הקרדיט הקצרצר והבטיח שעות של עונג ושלווה. לא מספיק פעמים שמעתי אותו משדר, אבל בכל פעם ששמעתי היה משתרר איזה רוך ושקט, והייתי יושבת ומאזינה בתשומת לב, בסבלנות.

בשנים האחרונות היו המפגשים שלי עם זיגמן בבחינת מחאה פרטית, נסתרת. לשבת ולהאזין לתכנית ברדיו, בלי מחשב או טלוויזיה, בלי לצייץ או לכתוב סטטוס, סתם לשבת ולהאזין, לפעמים עם קערת כביסה חמימה וריחנית שהולכת ונערמת סביבי במגדלי צבע.

ורק כששמעתי על פרישתו הבנתי שבמשך כל השנים הארוכות האלה שבהן הוא העניק לי אושר רב כל כך, מעולם לא ידעתי על האיש דבר. רק את שמו הכרתי.

אז יצאתי למסע קטן, קצרצר, באינטרנט. קצת ויקיפדיה, קצת יוטיוב. התגלית הראשונה והמשונה מאוד היתה שזיגמן הוא חסיד חב"ד. איזו הפתעה. עד כמה ששמעתי אני, נפשו של זיגמן היתה קשורה לשירת ארץ ישראל, לא לשירה חסידית או דתית. גם אם פה ושם היו שירים חדשים יותר, תמיד היה בהם ניחוח של ישראל כפי שנשמעה לפני כמה עשורים, איזו עדינות ומורכבות מוזיקלית וכבוד למאזינה היושבת בסלון וערימות כביסה מתגבהות סביבה. אחר כך גיליתי שכתב ספר מעניין על שירת נעמי שמר וראיתי תכנית מקסימה על האיש, וחיבבתי אותו יותר. דווקא כי הוא לא קיבוצניק ממגידו או מעמק יזרעאל. דווקא כי הוא אחר, ובאחרותו היה גם כשדיבר אל לבי כל השנים הללו.

אברהם זיגמן
Yishayz‏, Cc-by-sa-3.0

הייתי צריכה לכתוב עכשיו על הנסיעות הארוכות שבהן חשתי שחזרתי במנהרת הזמן למקום שלא היה מעולם, ובכל זאת היה תמיד במרחק סיבוב קטן של חוגת הרדיו, הייתי צריכה לכתוב על כל הפעמים שבהם התכנית נתפרה בדייקנות כזו, באהבה דקדקנית כל כך, עד שבסופה היתה יורדת התחושה המפויסת הזו של ערב שבת, של שלווה גמורה ולפעמים גם דמעה. הייתי צריכה לכתוב המון דברים, אבל ברדיו היתה פתאום תכנית שהגיש זיגמן לפני זמן מה ושודרה שוב לרגל פרישתו, והבנתי שזיגמן נתן לי משהו שכמעט אי אפשר לתת. בכל פעם שהאזנתי לתכנית שערך – בנסיעה או בסלון, בארץ ובחו"ל, בתקופות של עצב ובזמנים מאושרים יותר – לפחות למשך התכנית, תמיד הרגשתי בבית.

ונשאר לי רק להגיד, בלי לדעת אם אי פעם יגיעו המילים ליעדן: תודה לך, אברהם זיגמן, על כל היופי הזה. אחרי כל השנים האלה, אני רוצה להקדיש לך שיר אחד, בהכרת תודה ובשמחה גדולה. מי ייתן ששנות פרישתך ינעמו לך, ואולי תמצא דרך להמשיך לגעת בלבבות בכשרון ובעדינות. משום מה, אין לי ספק שכך יהיה.

שבת שלום ומבורך.