רק מקום אחד בטוח בעולם

השוקת בדיר היתה עשויה בטון וצבועה בכחול. היא היתה שבורה, ממש כפי ששוקת צריכה להיות. מרגע שעלו המים מעל הקו העכור שסימן את קודמיהם וקודמי קודמיהם החלו לנטוף מבעד לסדקים. תמיד מילאו את השוקת יתר על המידה, ותמיד היתה האדמה סביבה דחוסה וכהה ולחה מאוד. הכבשים היו נדחקות אליה, הודפות זו את זו כדי להגיע אל המים החיים במדבר, ובדרך היו שוקעות בבוץ. לכל הכבשים בדיר של אשל הנשיא היו רגליים בצבע בוץ. כשהיה הבוץ מתייבש הן היו מתחככות בגדר העץ ומנסות להוריד מעליהן את האדמה היבשה והמגרדת.

זה לא הפריע לי ולנער התורן להתנשק שם או לעשן או להסניף משהו. בדרך כלל משהו זול ומרושע. תמיד בשלישי בערב, אחרי שעובדי הדיר התפזרו, אבל לפני שרימון ישוב למלא את השוקת הכחולה ולבדוק שכל הכבשים בסדר. הכבשאות המתוקות שלו.

היינו מתמזמזים שם, צמודים לטינופת הלחה, לריח צואת הכבשים. לבושים בגדי עבודה כחולים, כפתורי חולצתי פרומים, כפתורי מכנסיו תלושים כמעט מרוב הלהט הילדותי שבהם נמשכו. הדמדומים היו לנו תאורה רומנטית, געיות הכבשים מוזיקת המקרה.

אבל גם בשיא הלהט, ברגע שהשמש התיישבה לה בנינוחות על קו האופק, עייפה מהיום, נמלטתי משם. לא אכפת היה לי כמה בגדים הופשלו וכמה הבטחות הובטחו. אסור שרימון ידע.

באותה שנה בגדתי בהוריי ונעלמתי לימים ארוכים מהבית, בגדתי במוריי והתעלמתי משיעוריהם לגמרי, בגדתי באחיי ובחבריי, לא ספרתי אף אחד. אפילו לא את עצמי. שוטטתי ברחובות בלילות, מבקשת לי הרפתקאות מטונפות, מרושעות, אכזריות. קרואק היה הגיבור שלי, והתכנית היתה להימלט מהארץ ברגע שאפשר יהיה, ולצאת אל הדרכים. קלישאת ההתבגרות במלוא הודה, לא מילימטר אחד יותר מזה.

אבל לא בבוקר שלישי. בבוקר שלישי הייתי לובשת את בגדי העבודה הכחולים והאהובים שלי, נוסעת בהסעה מעומר כמו ילדה טובה, ועולה  ישר לדיר.

רימון היה שם כבר מחמש וחצי בבוקר. הוא היה עסוק באחת מהמטלות המסתוריות שלו, שהיו כרוכות בשקיעה בבוץ עד ברכיו ומשמוש ופשפוש בכבשים חולות, טיפולים רפואיים עלומים, זריקות ענק שהוחדרו באחת לתוך סבך הצמר הלבן והמלוכלך.

בבוקר שלישי באתי אל רימון כחול העיניים ברה וטהורה. הוא היה מחייך אלי בפיו ובעיניו ובכל כולו ומיד הייתי עומדת לצדו ועושה כדבריו. ללכת להביא חציר, למלא את השוקת, לנקות את הדיר מצואה, להכין להרבעות, להוציא למרעה. הכל עשיתי בנפש חפצה, בסבלנות אין קץ. ילדה טובה ירושלים עם כובע רחב שוליים ופה מלא במילים.

רימון הקשיב לסיפורים שלי – פעם אכתוב ספרים, אמרתי לו, ואסע בעולם, ואספר על אנשים שאין להם מי שיספר אותם וארכב על סוסים בערבות פרושות עד האופק – וחייך. פעם שאלתי אם הוא מאמין לי, והוא חייך אליי ובפינות עיניו התכווצו שורות קמטים עליזים ואמר – בטח, ילדונת. את נהדרת. כל מה שתרצי, יקרה.

אהבתי לצאת אל המרעה. לא התרתי לאף אחד מנעריי הרבים להשתרך אחריי לשם. שם היה העולם שלי, השקט, עם המרינו האהובות שלי, עם דוד, כלב המרעה הקטן והקשוח ביותר בדרום הארץ. רימון לא שלח תלמידים אל המרעה, אבל אותי כן. הוא ידע שהוא יכול לבטוח בי שלא ארדם, או אתבטל, או אעלם. שאני אוהבת את הכבשים שלו ממש כמוהו. הוא האמין בי.

לא היינו חברים. הוא היה רכז הדיר, אני הייתי תלמידה בכיתה י'. הכבוד ההדדי בינינו היה גדול מכל חברות שאפשר היה לכונן.

מלבדו, כולם ידעו. ואני ידעתי שכולם יודעים. ולא היה אכפת לי כלל.

הנערים היו רבים, ואני פיזרתי חסדיי בנדיבות ובשמחה. אהבתי את כולם. כל אחד מהם אהבתי בעיתו, ברגע שבו היה מנשק אותי ועינינו נעצמות זה אל זה והגוף מדבר בלעדינו.

כמה ימים לפני סוף השנה ההיא קראה לי המורה ואמרה שבתעודה יהיו לי שמונה ציונים שליליים. האחרים יהיו גבוליים. רק בחקלאות קיבלתי מאה. מאה עגול ויפה, מלא כבוד וחיבה. היא אמרה לי, ניאלץ להיפרד השנה. לא תוכלי להמשיך ללמוד כאן.

בבוקר שלישי הבא הלכתי אל הדיר בפעם האחרונה, בלב מלא צער וגעגוע לרגע שבו אני מצויה כעת. הבטתי היטב בסככת החציר ובגדרות הברזל, בשוקת הבטון ובמשרד הקטן של רימון, בקצה המערבי של מתחם הדיר.

כשנכנסתי למשרד הוא היה שקוע בניירות, שלא כמנהגו. דפקתי על הדלת. הוא נשא את עיניו וראה אותי. לרגע רפרפו עיניו, כאילו ניסו לנקות אותי מטווח ראייתו.

בוקר טוב, אמרתי.

רק פיו חייך. עוד כמה דקות, אמר.

יצאתי לחכות לו. העובדים האחרים של יום שלישי התקבצו. שניים מכיתה ט', אחת מהכיתה שלי, שניים מי"א. יוני וברק.

ברק היה הנער של התקופה הזו. שרירי ויפהפה, חצוף. איפה רימון? הוא שאל.

תיכף יגיע, אמרתי, בארשת חשיבות. כולם ידעו שאני המועדפת של ימי שלישי.

ברק התקרב ואז הניח את כף ידו על מותני. הערב? אמר.

נרתעתי לאחור. נשענתי על עמוד בכניסה למשרד. אמרתי, כן. אבל לא עכשיו.

נו די, אמר. במילא כולם יודעים.

כמעט כולם, אמרתי. רימון יצא מהמשרד והביט לעבר השדה.

יוני, אתה למרעה היום, אמר. אני אצא איתך. חבר'ה, לנקות את השטח, אוכל, מים. נחזור בעוד שעתיים.

הבטתי בהם מקבצים את העדר, בדוד המתרוצץ בקצותיו.  כשיצאו כבר מהשטח אל השדה ברק אמר, בואי.

לא באתי. עמדתי שם.

מה את חושבת, אמר ברק, שהוא לא יודע מי את?

הבטתי בו. בגופו היפה. בגופיה הכחולה שגזר כדי שתחמיא לשריריו השזופים.

מאיפה הוא יודע? שאלתי.

סיפרתי לו, אמר. הוא בחבר'ה שלנו, את יודעת.

ובאמת ידעתי. הלכתי אל המשרד בשתיקה. ברק בא אחריי. סגרנו את הדלת. על השולחן של רימון. ולא בכיתי.