רק מקום אחד בטוח בעולם

השוקת בדיר היתה עשויה בטון וצבועה בכחול. היא היתה שבורה, ממש כפי ששוקת צריכה להיות. מרגע שעלו המים מעל הקו העכור שסימן את קודמיהם וקודמי קודמיהם החלו לנטוף מבעד לסדקים. תמיד מילאו את השוקת יתר על המידה, ותמיד היתה האדמה סביבה דחוסה וכהה ולחה מאוד. הכבשים היו נדחקות אליה, הודפות זו את זו כדי להגיע אל המים החיים במדבר, ובדרך היו שוקעות בבוץ. לכל הכבשים בדיר של אשל הנשיא היו רגליים בצבע בוץ. כשהיה הבוץ מתייבש הן היו מתחככות בגדר העץ ומנסות להוריד מעליהן את האדמה היבשה והמגרדת.

זה לא הפריע לי ולנער התורן להתנשק שם או לעשן או להסניף משהו. בדרך כלל משהו זול ומרושע. תמיד בשלישי בערב, אחרי שעובדי הדיר התפזרו, אבל לפני שרימון ישוב למלא את השוקת הכחולה ולבדוק שכל הכבשים בסדר. הכבשאות המתוקות שלו.

היינו מתמזמזים שם, צמודים לטינופת הלחה, לריח צואת הכבשים. לבושים בגדי עבודה כחולים, כפתורי חולצתי פרומים, כפתורי מכנסיו תלושים כמעט מרוב הלהט הילדותי שבהם נמשכו. הדמדומים היו לנו תאורה רומנטית, געיות הכבשים מוזיקת המקרה.

אבל גם בשיא הלהט, ברגע שהשמש התיישבה לה בנינוחות על קו האופק, עייפה מהיום, נמלטתי משם. לא אכפת היה לי כמה בגדים הופשלו וכמה הבטחות הובטחו. אסור שרימון ידע.

באותה שנה בגדתי בהוריי ונעלמתי לימים ארוכים מהבית, בגדתי במוריי והתעלמתי משיעוריהם לגמרי, בגדתי באחיי ובחבריי, לא ספרתי אף אחד. אפילו לא את עצמי. שוטטתי ברחובות בלילות, מבקשת לי הרפתקאות מטונפות, מרושעות, אכזריות. קרואק היה הגיבור שלי, והתכנית היתה להימלט מהארץ ברגע שאפשר יהיה, ולצאת אל הדרכים. קלישאת ההתבגרות במלוא הודה, לא מילימטר אחד יותר מזה.

אבל לא בבוקר שלישי. בבוקר שלישי הייתי לובשת את בגדי העבודה הכחולים והאהובים שלי, נוסעת בהסעה מעומר כמו ילדה טובה, ועולה  ישר לדיר.

רימון היה שם כבר מחמש וחצי בבוקר. הוא היה עסוק באחת מהמטלות המסתוריות שלו, שהיו כרוכות בשקיעה בבוץ עד ברכיו ומשמוש ופשפוש בכבשים חולות, טיפולים רפואיים עלומים, זריקות ענק שהוחדרו באחת לתוך סבך הצמר הלבן והמלוכלך.

בבוקר שלישי באתי אל רימון כחול העיניים ברה וטהורה. הוא היה מחייך אלי בפיו ובעיניו ובכל כולו ומיד הייתי עומדת לצדו ועושה כדבריו. ללכת להביא חציר, למלא את השוקת, לנקות את הדיר מצואה, להכין להרבעות, להוציא למרעה. הכל עשיתי בנפש חפצה, בסבלנות אין קץ. ילדה טובה ירושלים עם כובע רחב שוליים ופה מלא במילים.

רימון הקשיב לסיפורים שלי – פעם אכתוב ספרים, אמרתי לו, ואסע בעולם, ואספר על אנשים שאין להם מי שיספר אותם וארכב על סוסים בערבות פרושות עד האופק – וחייך. פעם שאלתי אם הוא מאמין לי, והוא חייך אליי ובפינות עיניו התכווצו שורות קמטים עליזים ואמר – בטח, ילדונת. את נהדרת. כל מה שתרצי, יקרה.

אהבתי לצאת אל המרעה. לא התרתי לאף אחד מנעריי הרבים להשתרך אחריי לשם. שם היה העולם שלי, השקט, עם המרינו האהובות שלי, עם דוד, כלב המרעה הקטן והקשוח ביותר בדרום הארץ. רימון לא שלח תלמידים אל המרעה, אבל אותי כן. הוא ידע שהוא יכול לבטוח בי שלא ארדם, או אתבטל, או אעלם. שאני אוהבת את הכבשים שלו ממש כמוהו. הוא האמין בי.

לא היינו חברים. הוא היה רכז הדיר, אני הייתי תלמידה בכיתה י'. הכבוד ההדדי בינינו היה גדול מכל חברות שאפשר היה לכונן.

מלבדו, כולם ידעו. ואני ידעתי שכולם יודעים. ולא היה אכפת לי כלל.

הנערים היו רבים, ואני פיזרתי חסדיי בנדיבות ובשמחה. אהבתי את כולם. כל אחד מהם אהבתי בעיתו, ברגע שבו היה מנשק אותי ועינינו נעצמות זה אל זה והגוף מדבר בלעדינו.

כמה ימים לפני סוף השנה ההיא קראה לי המורה ואמרה שבתעודה יהיו לי שמונה ציונים שליליים. האחרים יהיו גבוליים. רק בחקלאות קיבלתי מאה. מאה עגול ויפה, מלא כבוד וחיבה. היא אמרה לי, ניאלץ להיפרד השנה. לא תוכלי להמשיך ללמוד כאן.

בבוקר שלישי הבא הלכתי אל הדיר בפעם האחרונה, בלב מלא צער וגעגוע לרגע שבו אני מצויה כעת. הבטתי היטב בסככת החציר ובגדרות הברזל, בשוקת הבטון ובמשרד הקטן של רימון, בקצה המערבי של מתחם הדיר.

כשנכנסתי למשרד הוא היה שקוע בניירות, שלא כמנהגו. דפקתי על הדלת. הוא נשא את עיניו וראה אותי. לרגע רפרפו עיניו, כאילו ניסו לנקות אותי מטווח ראייתו.

בוקר טוב, אמרתי.

רק פיו חייך. עוד כמה דקות, אמר.

יצאתי לחכות לו. העובדים האחרים של יום שלישי התקבצו. שניים מכיתה ט', אחת מהכיתה שלי, שניים מי"א. יוני וברק.

ברק היה הנער של התקופה הזו. שרירי ויפהפה, חצוף. איפה רימון? הוא שאל.

תיכף יגיע, אמרתי, בארשת חשיבות. כולם ידעו שאני המועדפת של ימי שלישי.

ברק התקרב ואז הניח את כף ידו על מותני. הערב? אמר.

נרתעתי לאחור. נשענתי על עמוד בכניסה למשרד. אמרתי, כן. אבל לא עכשיו.

נו די, אמר. במילא כולם יודעים.

כמעט כולם, אמרתי. רימון יצא מהמשרד והביט לעבר השדה.

יוני, אתה למרעה היום, אמר. אני אצא איתך. חבר'ה, לנקות את השטח, אוכל, מים. נחזור בעוד שעתיים.

הבטתי בהם מקבצים את העדר, בדוד המתרוצץ בקצותיו.  כשיצאו כבר מהשטח אל השדה ברק אמר, בואי.

לא באתי. עמדתי שם.

מה את חושבת, אמר ברק, שהוא לא יודע מי את?

הבטתי בו. בגופו היפה. בגופיה הכחולה שגזר כדי שתחמיא לשריריו השזופים.

מאיפה הוא יודע? שאלתי.

סיפרתי לו, אמר. הוא בחבר'ה שלנו, את יודעת.

ובאמת ידעתי. הלכתי אל המשרד בשתיקה. ברק בא אחריי. סגרנו את הדלת. על השולחן של רימון. ולא בכיתי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הלה, סידני, אוסטרליה  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 04:48

    כמה מתאים ל"אשל הנשיא", בית ספר שהתגאה בכל מיני דברים, לא רק להשאיר אותך כיתה אלא גם, בנוסף, להעיף אותך מבית הספר. מה הבעיה להשאיר כיתה ולהשאיר בבית הספר?

    למרות שבדיעבד, לא נורא.
    סה"כ זה בית ספר שהעיף (וגם לא קיבל) תלמידים אחרים, רבים וטובים, לפנייך וגם אחרייך.

  • אילן  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 07:22

    רוני,
    כל כך ישיר, כל כל אמיץ, כל כך פשוט ומסופר כל כך יפה.

  • עודד  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 07:30

    רוני תודה;

  • tsoof  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 08:47

    אויש, זה כתוב נהדר. אחים לא צריכים לקרוא דברים כאלה, אבל זה כתוב נהדר. נשיקות מותק. את יודעת איפה אני.

  • Ray-V  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 08:47

    מנתצת הלבבות.
    אוהבת.
    אותך

  • אורית עריף  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 09:38

    איזה סיפור יפה.
    והשוקת השבורה – מרווה צימאון, לא מתיפייפת ולעיתים עולה על גדותיה… אני מכירה ואוהבת אותה.

  • גיסתך  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 09:53

    נפלא

  • אלירז  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 10:16

    איזה יופי. את נהדרת.

  • חנן כהן  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 10:49

    גם אני לא כל כך הגעתי לשיעורים ב"אשל הנשיא". גם אותי זרקו מ"אשל הנשיא" בסוף כיתה י'. אבל זה בכלל לא היה קשור למין.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 11:41

    "לא ספרתי אף אחד, אפילו לא את עצמי".
    משפט מדהים, נשאר איתי.
    ולמה לעזאזל זה נחשב דבר לא טוב לשכב עם הרבה בנים?! אני רוצה לקרוא את הסיפור הזה שבסופו האיש יודע ועדיין מחייך אלייך כל כולו, בדיוק באותה צורה.

  • מירי  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 12:46

    ללי יש תגובה מכמירת לב. ואני חושבת על המקומות הבטוחים שלי, כבר דיברנו על זה פעם. צריך למצוא אותם, לבטוח בהם, לדעת שהם שם, גם במקומות החשוכים. חיבוק בטוח ואוהב ממני.

  • רוני  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 13:46

    אני לא מצליחה לגשר על הפער שבין הכאב והעלבון ואפילו הכעס האכזרי (כלפי עצמי, רק עצמי) שבהם כתבתי לבין החמלה שבה זכיתי בתגובות.
    זה נוגע במיוחד כי הטקסט הזה לא תיאורטי ולא באמת רחוק. הוא כאן ועכשיו, גם אם לרימון יש שם אחר. גם אם אפילו שמץ זדון לא היה שם.
    (או כבשים. או חלומות. או מין.)
    תודה.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 14:02

    אם יש דמות אחת בסיפור שאין בכלל מה לכעוס עליה זו האת שבסיפור…

  • מירי  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 14:13

    מה שלי כתבה.

  • אלה  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 14:17

    המון מבטים של גברים יש אצלך. אני זוכרת את מה שכתבת על האוניברסיטה ועל איך שעזבת את האוניברסיטה. על הגברים שהיו שם, המבטים שלהם בך. זה תמיד נגמר עצוב וריק פה בבלוג הזה. את כותבת מקסים.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 14:24

    גם לי הדהד הפוסט על האוניברסיטה כאן
    שגם הוא הפעיל אותי ועוד לא סיימתי לעבד אותו בתוכי 🙂

  • רוני  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 15:04

    החיה הארוטית. כאז גם היום היא נושכת בעקביי. הנה היא גם כאן, וגם בסיפור שחולל את הרשימה הזו. למרות הכל: אני לא מוותרת עליה.

  • חגית  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 21:48

    כמו אגרוף בבטן.

  • מרב  ביום 13 בספטמבר 2011 בשעה 22:02

    חזק וכואב.

  • דודו פלמה  ביום 15 בספטמבר 2011 בשעה 07:48

    ולמרות שאני בא מהצד של הנערים (אם כי בתקופה הרבה יותר מוקדמת), ולמרות שגם אני זוכר את הכבשה התורנית שהייתה משתעלת שיעול של זקנה שחפנית משום שנתקע קנה קש בגרונה (קראנו לזה הקש ששבר את גרון הכבשה), ולמרות שהסיפור הנהדר הזה כתוב בצריחת התרסה גדולה ונהדרת מעל כל גגות העולם. למרות כל אלה אני יודע שאבא שלי צודק כאשר הוא אומר שנוסטלגיה היא געגועים למחוזות שלא באמת אנחנו מבקשים לשוב אליהם. סיפור נהדר.

כתיבת תגובה