על מות המונוגמיה

1995, כמה ימים לפני פסח. מישהו הודיע  שב-א' חול המועד יתקיים מפגש של צ'אנל israel ב-irc. מיד החלטתי לא ללכת.

היינו חבורה גדולה ורועשת, מכורים כבדים שהשקיעו את כל זמנם בפטפוט חסר גבולות, די דומה לפייסבוק של היום. לחלק מאיתנו היו עבודות שאיפשרו את זה (כמוני, תמיכה בספק אינטרנט) וחלק היו סטודנטים ועכברי מעבדה. היה כיף להעביר איתם את כל היום, אבל הרעיון של פגישה פנים אל פנים די החריד אותי. מעט הפגישות שהיו לי לפני כן, אחד על אחד, היו כישלון מוחלט.

אבל החבר'ה ניסו לשכנע אותי לבוא. יום לפני המפגש מישהי סיפרה לי פרטים על חלק מהאנשים בנסיון להרגיע אותי. ymad, למשל, הוא בחור דתי וחרש, אמרה. מותק אמיתי. כבר ידעתי שהוא חמוד ומנומס, ואחר כך שאלתי אותו אם זה נכון, והוא צחק ואמר שכן. שאלתי אותו גם מה המשמעות של כתובת המייל המשונה מאוד שלו, והוא הסביר שזה שם המשפחה שלו. נתקפתי הלם.

למחרת, שעות לפני המפגש, הוא ביקש שאבוא בכל זאת. "אני רוצה לפגוש אותך סוף סוף," כתב לי. "וגם יהיו ממש מעט בנות."

הוא היה כל כך חמוד, שבסוף עליתי על האופנוע ונסעתי לשם.

(וגם בגלל שאלאן, החבר הרוסי הקטן והקשוח שלי, שעשה לי הרבה בעיות, התכוון להגיע).

לפעמים אומרים שזה היה המפגש הראשון של עכברי אינטרנט בישראל, אבל לך תוכיח. היינו ארבעים אנשים, בערך, על המדשאה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב. אחרי שעתיים-שלוש משונות ודי מרגשות הצעתי שנלך למסעדה. אלאן אמר שהוא צריך פיתה דחוף.

למרות ש-westley ו-ymad היו כל כך נחמדים, ניסיתי להרשים אותו ואמרתי ברשעות, "מעולה, ככה ניפטר גם מהדוסים."

הלכנו לאכול פיתות ברמת אביב. הם הלכו הביתה.

אחרי שבועות ספורים כבר הייתי צמודה ל-ymad. יואב אכן היה דתי, כבר שמיעה, וגם צעיר ממני. החבר'ה מצאו שהזיווג שלנו משעשע להפליא והימרו כמה זמן נישאר ביחד. אמרו ש-moonchild היה האופטימי מכולם. הוא נתן לנו שלושה שבועות. רוב ההימורים התכנסו על כ-3-5 ימים.

מאז עברו 16 שנים. moonchild ניצח. וגם אנחנו.

ובל נשכח: שם המשפחה הבלתי נתפס ההוא הוא היום שם המשפחה שלי ושל ילדיי.

זה הפסח ה-15 שבו אני לא אוכלת חמץ. אבל קראתי המון עיתונים בחגים. באחד מהם נתקלתי בראיון עם שחקן ממש טוב. נישואיו הארוכים מאוד הסתיימו לאחרונה. וכמו שמקובל בז'אנר, הוא יצא בהכרזה מסודרת: המונוגמיה מתה. הזוגיות היא למעשה ייאוש חמצמץ, כבוש, אכזרי.

זה הזכיר לי את הכתבות של בעלת הטור ההיא בשנה שעברה (אני לא מזכירה את שמו ואת שמה כדי לא להביא את המגגלים לפה), וכאז גם הפעם נותרתי קצת תוהה מול הדברים. האם הם באמת מאמינים שהעובדה שזה לא עבד להם משמעה שזה לא עובד לכולם? ואולי אני התמימה? אולי כולם, בכל הבתים האחרים, סובלים נורא? ותהייה מלאה חשש – מה, זה חייב להגמר בסוף?

אני לא יודעת אם זה ייגמר אי פעם, אהובי ואני, אבל בינתיים, 16 שנים, זה חי מאוד, וגם כיף גדול. בינתיים עדיין קשה לי לדמיין את החיים בלעדיו, ולא רק כי אני רגילה. כי החיוך שלו עדיין משרה עלי שלווה. כי הוא עדיין מרגיז אותי. כי אני עוד מחזרת, ולפעמים אפילו מחוזרת. כי הוא הבית, האהבה, החבר הכי טוב, הגבר הכי יפה בעולם. כי גם כשהוא מעצבן אותי, אין אף גבר אחר שהייתי רוצה שיעצבן אותי במקומו. יש משהו מאוד לא אקסטרווגנטי ומרשים באהבה שלנו. הדרמות המעטות מתחוללות סביב עניינים פעוטים ונפתרות בדרך כלל במבט מהיר, פרצוף מצחיק שאחד מאיתנו עושה לשני.

אני מרגישה חום, ביטחון, כבוד הדדי ושקט. הוא מצחיק אותי, מפתיע לעיתים. הוא בעל מקסים ואבא מופלא. הכל פשוט בינינו, ופשוט טוב.

אני עדיין אוהבת אותו. רוב הזמן הוא נראה כאילו גם הוא עדיין אוהב אותי.

ברור לי לגמרי שמונוגמיה לא מתאימה לכל אחד, ובעיקר שלא כל זיווג עובד. ברור שיש אנשים שלא נהנים מההסדר החוקי-כלכלי-רגשי הזה. מה שלא ברור לי זה למה הם לא מאמינים שיש אנשים אחרים, שאוהבים את הזוגיות שלהם. אנשים שכל יום שבו הם חיים עם האדם האחר הוא אוצר בשבילם, אפילו אם הוא במקרה יום חמצמץ ולא נעים.

ובכל פעם שמישהו מודיע לי שהמונוגמיה נגמרה, פשטה את הרגל סופית, תיכף היא עניין היסטורי והדור הבא כבר לא יכירנה, אני מודה קצת לאל שזכיתי להיוולד בדור הזה ולהינות ממנה.

מה זאת אהבה? צילום שלו.

*

ועוד מונוגמיה מתוקה: קרן שלחה את הסרטון המדעי המרתק הזה שיצר בעלה, יואב לנדסמן (קרן ואני מסכימות שיואב הוא השם המושלם לבעל). היא גם טרחה והסבירה למה כולם חייבים לראות את הסרט שלו: "כי יואב סקסי, וקם בלילה לילדים, ומוריד את הזבל, ולא צוחק עלי שאני מפחדת בחושך מזומבים." (שזה, לדעתי, סוג של מכתב אהבה מתוק במיוחד.)

וגם הסרטון חמוד לאללה:

(וכשמישהו מתחתן, אני עדיין אומרת מזל טוב, ושמחה בשבילו באמת. לפעמים אני אפילו מגלה להם שלמרות כל מה שאומרים, לפעמים זה מצליח. וכשזה טוב, זה הדבר הכי טוב בעולם כולו.)