להיות סופר זה אף פעם לא לדעת

*

אני לא סופרת.

(אני אומרת את זה מראש, שלא יהיו אי הבנות. אני לא יודעת מתי אני אוכל לקרוא לעצמי סופרת, אבל עדיין לא.)

ומכאן הסיפור הבא, שקרה אתמול בערב בפסטיבל הסופרים ורק הבוקר נחתה עלי משמעותו הכובשת והמצערת גם יחד.

נסעתי אתמול עם חברה לפסטיבל הסופרים בירושלים. התחלנו בתמול שלשום, הקפה המקסים שהקים דוד ארליך (הלא פחות מקסים) במרכז ירושלים. שלושה סופרים נפגשו שם עם הקהל: ג'מייקה קינקייד, אהובת לבי, ג'ונתן ספרן פויר וראסל בנקס. את ספרן פויר קראתי קצת, לא מספיק. את בנקס לא הכרתי בכלל.

זה היה מפגש מחויך, רגוע. השלושה מכירים זה את זה היטב, נפגשים בכנסי סופרים ברחבי העולם. ספרן-פויר, סיפר בנקס בגאווה, היה תלמיד שלו.

ג'מייקה (שם פרטי, כי אני אוהבת אותו באופן פרטי מאוד) הקריאה טקסט מרומן בכתובים, שהיה כל כך יפה עד שנשמתי פרחה. בנקס הקריא סיפור נפלא שיצא לפני כמה שנים באוסף סיפורים קצרים, וספרן-פויר הקריא משהו שהוא לא לגמרי סיפור ושהוא הגדיר בכנות כטיוטא, ונראה כמו נסיון מעניין להתחיל משהו.

אחרי המפגש הזה נסענו למשכנות שאננים, למפגש עם פול אוסטר ודויד גרוסמן. היו לנו שעתיים להעביר, וישבנו על המרפסת עם כמה עיתונאים. הסופרים הסתובבו שם, ואני, קצת כמו גרופי, הבטתי בהם. סופרים הם הכהנים של המקדש היחיד שמעולם לא פקפקפתי בו, ואני נכונה תמיד להקשיב להם. חלקם סוררים, מורדים, חוטאים. חלקם שרלטנים גמורים. אני יודעת, זה בסדר.

כשהלכתי לקחת כוס קפה מהברמן על המרפסת הגיע ראסל בנקס עם דף נייר ביד ומבט אבוד בעיניים. המשרד שאליו פנה היה ריק.

"אתה זקוק לעזרה?" העזתי.

"כן," הוא אמר, "אני צריך להתקשר לאשכול נבו, יש לנו אירוע משותף מחר."

במקרה ראיינתי את נבו לא מזמן. הבאתי את הטלפון הנייד שלי, "אני אתקשר בשבילך," אמרתי. השארנו לו הודעה, עם מספר הטלפון של בנקס.

"אתה יודע," אמרתי לו, "לא הכרתי אותך עד היום, אבל הסיפור שהקראת עשה לי חשק לעוד. אני רוצה לקרוא את 'המתיקות שאחרי'."

ובנקס אמר לי, "אז בבקשה, יש לך את הטלפון שלי עכשיו, תתקשרי אלי אחר כך ותספרי לי מה חשבת."

"באמת?" שאלתי.

"באמת," הוא אמר. "זה מאוד חשוב לי."

רק הבוקר, אחרי שהתעוררתי, הבנתי. ראסל בנקס, מורה לכתיבה בסטנפורד, סופר מצליח ומפורסם, האיש שאטום אגויאן הפך את ספרו להצלחה בינלאומית גם בתחום הקולנוע (וזה עוד לא הכל), עדיין צריך לשמוע מה אנשים חושבים על הספרים שלו. הוא עדיין בדיוק באותו מקום בודד וחסר ביטחון במידת מה שבו מצויים הסופרים הצעירים שאני פוגשת – המקום שבו אני נמצאת – הוא פשוט רוצה לדעת שאוהבים את העבודה שלו.

זה מקסים, עצוב, נוגע ללב ואנושי כל כך. זה פשוט נהדר.

(ואני אתקשר אליו, ברגע שאסיים)

*