הרגע הוא הנצח, ואולי די בכך
צמד שלדים שנמצאו חבוקים.
מנטואה, איטליה.
השניצלים משחימים. קוצצת פטריות לרוטב. לפחות שלושים פעמים בשנה שניצל. בכל פעם מחצית מגיעה לשולחן שזופה, והמחצית השנייה טובלת, רכה ונימוחה, ברוטב הפטריות.
לא מתיימרים, השניצלים שלי. ביצה, פפריקה, שום, מלח, פירורי לחם. פסססטט הם לוחשים מהמחבת. אוכל פשוט, מנחם, לידם תוצב ערימת פתיתים אימתנית. יחד הם ישביעו אותנו.
הם לא רוצים להישאר לעד, השניצלים, רק להזין גוף, לנחם נפש. השניצלים הם בית.
עוד לא היה כאן שניצל שהתרומם למדרגת בישול עילי. גם לא יהיה. הטבחת נחה מעל המחבת עם ספר ביד. ספר צורב, קורע לב, פועם. מחר אשקע בעוד אחד, וכבר לא אזכור אותו. אני שרה. זה שיר נצחי*. למה?
באופן קבוע וחד פעמי
בכל שעה ופעם בחיים
קורים הדברים באמת
קשה לי להיות לבדו
קשה לו להיות לבדי
לבדי.ברור שאני חי ומת
ברור שהוא מת וחי
אם שבע בערב הוא אמצע היום
ואמצע השבע הוא ערב היום
אתה מחפש משמעות
אני משתמע חיפוש
קשה לי להיות לבדו.
קשה לו להיות לבדי.באופן קבוע וחד פעמי
כשצליל ענוג מרעיד אותי יותר
וקיץ אחד יפה
נותן לי להיות אחר
נותן לו להיות אני, לבדי…
תוהה על נצח ורגע. הנצח מת, אומרים החזאים, ובמקומו נותרו לנו נחמות רגעיות, ספר, שניצל, פתיתים. מאה ספרים קראתי השנה, ורק שניים מהם נותרו בזכרוני, וגם הם מתעממים בערפילית המילים הרוחשת, חסרת הערך.
האם באמת צריך בעולם הזה כל כך הרבה ספרים?
(את השניצלים צריך. זה ברור.)
שיר הפוך, מילים: יובל דור, לחן: יוני רכטר
אם תרצי 
תגובות
אוסקר ודמסקוס?
אבל צריך ספרים בדיוק כמו שצריך שניצלים, לא בהכרח כדי לזכור כל ביס וכל עמוד או חוויה לנצח נצחים, מספיק הטוב ברגע הנוכחי – של הביס, של הלעיסה, של הטעם, של הקריאה, של החיוך, של ההתכווצות, של כל מה שספר טוב ושניצל טוב יודעים לעשות לנו. זה מספיק.
עשית לי חשק מטורף לשניצל! למרות שאני לא אוכלת פטריות…
שבת שלום (-:
רך ונימוח זה יפה, אבל לא בשניצלים!
סליחה. תמשיכי לעשות את מה שאת עושה.
ובעניין הספרים- בדיוק אתמול חשבתי על מאות הספרים שקראתי השנה (לביזנס או לפלז'ר) וכמה מעט מהם אני זוכרת, והאם בכלל כדאי לקרוא כדי לשכוח. ואז החלטתי שהסך עולה על הפרטים, ושכל אחד מהם הותיר עליי רושם כזה או אחר, שכעת הוא חלק ממני.
אפשר מתכון לרוטב?
שבת שלום
אני רוצה להגיד, שכשאני שוכחת להכין שניצלים
אז, הילדים, הם
כאילו הם אפילו לא מאשימים או משהו כזה, לא זה
אבל הם אומרים משהו או שאולי נדמה לי
אבל
אם שכחתי לכתוב איזה קטע או לצייר אותו או להכין מאיזה חומר
את זה רק אני יודעת
(התכוונתי שאולי זה אצלך ככה עם הכתיבה אבל יש סיכוי שלא…)
תנסי לפירורי לחם וכו' פשוט להוסיף טיפה סוכר. תראי איזה טוויסט מעניין זה יתן.
דמאסקוס של ריצ'רד בירד, ולהיות אביגיל, של כריס אבני.
כי אני גם בלי שניצלים לא זוכרת את כל הספרים שקראתי השנה
אפילו הדרך כבר מתעמעם בזכרוני ואשה בורחת והדוח של ברודק ועל דעת עצמו
ספרים שיכולתי להשבע בהם בזמן שהייתי שקועה בתוכם.
מה זה אומר עליהם. מה זה אומר עלי?
אגב, סיימת כבר את בדם קר?
אינני בטוח ש"בדם קר" רלוונטי כמעשה ספרותי לימינו שלנו.
אבל, ספר אחר ובלתי מוכר יש לטרומן קפוטה, ספר נהדר – "נבל העשב". מומלץ!
מזכיר לי שלפני כמה ימים הזמנתי שניצל במסעדה ומצאתי את עצמי חותך אותו לקוביות קטנות…
ואני לא בטוחה שאסיים.
יש לי דברים אחרים לסיים קודם. אני לא קוראת לעת עתה. לא קוראת ממש ממש כלום.
הוא היותם בלתי מתיימרים – רק ככה אפשר להיות בית אמיתי. אמרת בעצמך שהם בית, ואני מסכימה. נראה לי שקשה למצוא מישהו שיחלוק על הקביעה 🙂
ובכלל וללא קשר לנ"ל, זה נוח מאוד לסביבה, חוסר יומרה כזה…
לאייל – אמנם הצעת לרוני, אבל כנראה שנגנוב
יש יותר מדי ספרים.
חוץ מזה שהפוסט שלך כהרגלך, מוצלח, משכה אותי התמונה של השלדים ששמת בתחילתו (סמל למה? לרגע שהוקפא?) היא הזכירה לי תמונה שראתי בצעירותי במגזין טבע-תיירות כלשהו. הייתה שם תמונה של זוג גופות שנחשף לאחר רעידת אדמה בארץ עולם-שלישי כלשהי. הם היו בתנוחת כרבול, הגבר סוכך בידו על האישה וראו שהם הביטו כך אחד בשני, הם עדיין לא היו במצב של שלדים. התמונה הזאת לא יצאה לי מהראש.
כשקורא אותך, בדרך כלל עולה בי
תחושה שהטקסט מכוון מעבר לאמור
כפשוטו, שנמסר במין צהלה עולזת,
כמעט בלתי אפשרית.
וכי על מה יש לעלוז.
במקרה הזה? – על שניצל.
בשר שחום ופריך לא יכול להיות אוכל.
במיוחד אם מניחים אותו למרגלות
הר פחמימות.
שניצל, עפ"י הדרש, הוא כל מה שזז.
בעל/אישה/ילדים/מוצצת בחצר/
עוברי אורח בבני ברק/ועוד ועוד.
והפחמימות – אולי זה גם הספרים?
ככלות הכל מדובר בחומרים מנחמים, אבל
מומלץ לא להפריז, כי לפחמימות יש
נטייה להתרכז בקו המשווה או סתם
לבצק את המוח.
איכשהו תמיד כתיבתך מפעילה אותי.
תודה.
אני רוצה ספר מצופה פירורי לחם ומטוגן. אבל שיישאר עסיסי מבפנים.
(השניצל והספר, סוגים שונים של תזונה. הלקוח הפשוט יותר יודע לתבוע את חלקו ואינו נשכח, ולכן השניצל גובר על הספר. לפחות בטווח הקצר. אבל כל השניצלים הם אותו הדבר, בסך הכל. שניצל הוא שניצל הוא שניצל. אני לא קוראת הרבה, אבל כשאני קוראת, אני לא קוראת שניצלים)
ומרגשת כל כך. ממש רואים את האהבה ביניהם.
ולגבי "בדם קר", אז חייבת לזרז אותך לחזור אל הספר. הוא נפלא בעיני. ובהחלט יצירה ספרותית לדעתי (זה אני אומרת כתשובה לצבי)
האם באמת צריך בעולם הזה כל כך הרבה ספרים?"
(את השניצלים צריך. זה ברור.)"
כצמחוני כנראה, אני הולך עם הספרים.
אני מאוד אוהב את שיר הפוך, במיוחד בביצוע ההוא של רביץ ורכטר, שהעניק את שמו לערב הבלתי נשכח שהם העלו אי שם בשלהי שנות השבעים
(הייתי אז ילד קטון אז לא צפיתי)
מסבים את תשומת הלב החוצה מהשניצלים
השניצלים מנחמים ממראה השלד
השלדים מנחם ממחשבת הבדידות
של
הס
ו
ף