ימים שחורים וסינטבון (טקסט פוליטי רטרוספקטיבי)

בלילה הלבן זרמנו ברחובות העיר, צחים כחלב ומלאי כוונות טהורות. היינו חלב שמן, סמיך, מבעבע.

אליסיה ואני הלכנו לראות תערוכות יפות בגלריה שלוש, בגלריית הקיבוץ, בנלי אמן.
בגלריית הקיבוץ ראינו את התערוכה הרטרוספקטיבית "המשותף קיבוץ", שניתן היה לכנות אותה גם בשמות נוספים, כמו "המשותף אומץ", "המשותף אמונה", "המשותף אמת".
באחת העבודות הוצג כלוב מתכת. שם העבודה, "דגם אנסאר".עבודה של טולי באומן.

 

דגם אנסאר, 1986, כלוב מתכת. טולי באומן.

בתוך רגע עלה הזכרון. מפורר, חלקי, אמין רק למחצה. המשכנו לזרום בזרם החלב, ואני השחרתי אותו בזכרונותי.

בסוף שנת 1987 גויסתי לצבא. אחרי הטירונות הופניתי אחר כבוד לקורס חובשות. זמן קצר לאחר סיום הקורס נשלחתי לשרת במדבר, ביתי האהוב משכבר. קציעות, אמרו לי, ושמחתי. כשהגענו נפרש לפנינו עד האופק מחנה מעצר חדש. אנצאר 3.
כשהגענו הוסבר לנו בקצרה שמאז תחילת האינתיפדה, חודשים ספורים לפני כן, התמלא מחנה המעצר אנצאר 2 שבעזה, ועל כן אין ברירה אלא להוסיף שטחי מעצר, ומוטב שיהיו רחוקים מהרצועה ככל הניתן.

בימים הראשונים היה כיף. הוטל עלי, ביחד עם חובשת נוספת מהקורס, להקים את המרפאה במקום. ציוד חדש ומבריק הגיע בארגזים חתומים, ואנחנו סידרנו מדפים, קיטלגנו תרופות, סימנו מגירות במדבקות לבנות.
בערב ישבנו על סף המרפאה החדשה, בוחשים בחולות המדבר באצבעותינו, ודיברנו. חייל יפה עיניים מקריית גת בא לבקר אותנו מדי ערב. עמי. הוא צייר אותי וכתב לי הקדשה, "לרוני החובשת היפה, מעמי שעיניו אפורות כפלדה". היה נעים לפלרטט, והצבא נראה רחוק כל כך מהדממה הגדולה הזו שלנו.

מכלאה ענקית נפרשה מאחורינו, מלאה באוהלים. לא שונה בהרבה מבסיסים אחרים שבהם ביקרנו. ריקה. מדבר עד האופק.
את ארוחות הערב אכלנו עם שני שב"כניקים. הם היו מבוגרים מאיתנו בשנים ספורות. פעם הצצתי לחדרים שניתנו להם. לא היה שם כמעט דבר. הם נראו מתוחכמים בהרבה מאיתנו.

ואז הגיעו העצירים. אוטובוסים ישנים של אגד. עשרות גברים ערבים, רובם צעירים למדי. עיניהם מכוסות בפלנליות, ידיהם אזוקות.
הורידו אותם, עדרים עדרים, ואז הדפו אותם אל המאהלים. בפנים שחררו אותם מאזיקיהם, מכיסויי העיניים. נתנו להם מיטות סוכנות, זהות בדיוק למיטות שלנו, אבל ללא מזרונים. הם ישנו על לוחות עץ.

גם הרופא הגיע. מדי בוקר הובאו עצורים לבדיקות. אני זוכרת את השייח אחמד יאסין הזקן והעיוור מובא על כסא גלגלים לבדיקות, אבל פעם אמר לי מישהו שזכרוני מתעתע בי ושוודאי זה היה קשיש אחר. יאסין, הודיע, היה כלוא רק באנצאר 2.

רק ימים ספורים חלפו מאז שהגיעו האוטובוסים הראשונים. בשעת בוקר מוקדמת הגיע למרפאה עציר במצב קשה. הוא נראה כמו בשר חשוף, מדמם. את פניו אי אפשר היה לזהות, מלבד שפם עבות במרכזם. שני השב"כניקים ההם הביאו אותו.
בימים הבאים הגיעו רבים אחרים כמותו. "קציצות", כך כינו אותם החיילים ששמרו על המחנה. כך הם נראו. בשר טחון, ובתוכו שברי עצמות לבנות, זוהרות בתוך הדם המבעבע מכעס ומחום המדבר.
אמרנו לשב"כניקים ההם שזה לא בסדר. הרופא אמר. ואני אמרתי. וכבר לא אכלנו איתם את ארוחות הערב.

ובבוקר אחד, כשישבנו בכניסה למרפאה, רעם מישהו "להיכנס! להיכנס!"
נכנסנו למרפאה ושמענו מטר של חבטות קשות. תוך דקות הגיעו אלינו החדשות: מרד במחנה. העצירים השתמשו בפיסות הסינטבון הרבועות והנוקשות שניתנו להם ותקפו את החיילים.
זה נמשך זמן קצר. שיירת חיילים פצועים התפתלה בכניסה למרפאה. עבדנו עד הערב ללא הפוגה. חלק מהעצורים נפגעו, אבל הטיפול בהם נדחה כאמצעי ענישה על המרד. בלילה הם הובאו אלינו, וגם בהם טיפלנו.
כל הסבונים נאספו. מעתה, הודיעו לעצירים, כל 120 עצירים יתחלקו בפיסת סבון אחת

למחרת הגיע עוד "קציצה". חשוד בארגון המרד. הרופא ניסה להכניס עירוי בין החבורות השחורות שעל ידו. אני ניקיתי את הפצעים, לאט, לאט. בצמר גפן לח, בנגיעות רכות. ראשו היה שמוט הצידה.
ברגע אחד הרים את ראשו, ונשא אלי מבט, וצל חיוך עלה על שפתיו. תודה, הוא אמר. את מאוד עדינה.

למחרת ביקשתי פגישה עם מפקד הבסיס. תשמע, אמרתי לו, אני לא יכולה יותר. לא עומדת בזה. כל מה שקורה פה מנוגד לכל מה שלימדו אותי.
שמאלנית, אה? הוא צחק. אז מה את רוצה ממני?
אני רוצה לעוף מפה, אמרתי.
הוא הסתכל עלי לרגע, בחן אותי ארוכות, ואז – עד היום איני יודעת למה – הוציא טופס מעבר וחתם עליו.
את עפה מפה היום, אמר. ברור?

אחרי שעתיים כבר הייתי על האוטובוס בדרך לפיקוד דרום. במרפאה הפיקודית בשולי באר שבע התגעגעתי לעמי אפור העיניים, אל חולות המדבר שנפרשו עד לאופק, אל הסמלים שהיו באים לבקר אותנו בלילות מבסיס האימונים החטיבתי של גבעתי, ממש מעבר לדיונה.

ושכחתי הכל. עד אתמול.

לא היו צדיקים בימים השחורים של אנצאר 3. לא החיילים, גם לא העצורים. כולנו היינו שטופי שנאה וייאוש, מטורפים מחום ומהשמש הקופחת, ומכל האלימות הזו.
ומדי פעם אני שוכחת, ומדי פעם העולם משליך הכל שוב בפרצופי.

מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא; כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃ אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן, עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃ (קהלת, א', ט-י"א)