Tag Archives: על הכתיבה

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

רגע מתוק (ענייני כתיבה)

בעוד שבוע וחצי אני פותחת חמש סדנאות כתיבה חדשות. בשלושת החודשים הבאים אשוטט בין ספריית חשמונאים, יפו (מד"ב ופנטזיה), פרדס חנה, זכרון יעקב (ילדים ונוער) וחיפה.

(בחשמונאים ובחיפה הסדנאות מלאות, כמו גם רשימות ההמתנה).

*

רגע לפני שמתחילים, אהוד מיימון, עורך אסופת הסיפורים "היה יהיה" וחבר יקר, כתב המלצה על הסדנה למד"ב ופנטזיה. זו סדנה מיוחדת, שכן הקהל שלה קטן יותר ומפוזר ברחבי הארץ, אבל היא יקרה ללבי. אני רוצה לקרוא עוד מד"ב ופנטזיה מעולים בעברית, ולשם כך חשוב לי לתמוך בצמיחת קהילת הכותבים. אהוד התגייס לסייע בהפצת דבר קיומה של הסדנה המיוחדת הזו, המתקיימת ביפו זו השנה השנייה ובוגריה מסבים לי הרבה נחת.
אני מתנצלת מראש בפני מי שרגיש לרגשנות על השימוש במילה האסורה, אבל התרגשתי מאוד מהדברים שכתב.

למשל:

"אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב'היה יהיה' של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידע של הסדנה – ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן."

אני אכן שמחה במיוחד ביכולת של בוגרי הסדנה לקבל ביקורת ולהשתפר באמצעותה. זה קורה כי אנחנו יוצרים מרחב בטוח לתקשורת ישירה וכנה, רק ככה אפשר לצמוח ככותבים לאורך זמן. מובן שכיף במיוחד לשמוע את זה מעורך שעובד איתם.

ההמשך כאן. ואם כבר הגעתם, הבלוג של אהוד מצוין. תקראו ותראו.

wgr

איך חוזרים אל הכתיבה

זהו.

נגמרה החופשה. הללויה, חזרנו לשגרה.

בשבועיים הבאים אלמד את שיעורי הכתיבה האחרונים לשנה זו, בשלוש סדנאות שונות שהחלו אחרי החגים, ורוב תלמידיהן המשיכו למחזור שני. המשך השנה תוקדש לעבודה ולכתיבה, בשעות המוקדמות מדי החביבות עלי כל כך. אלא שבימים האחרונים אני מקבלת מהתלמידים מיילים מודאגים:

"סוף סוף נכנסתי לשגרה טובה, ופרצתי כמה מקומות שהיו תקועים, ואני ממש חושש שלא אצליח להמשיך בלי הקבוצה."

"אף פעם לא הצלחתי לכתוב לבד. אני לא חושבת שאצליח גם הפעם."

"אולי בכל זאת תפתחי קבוצת המשך? פעם בשבועיים, רק בשביל המסגרת."

ואני אומרת לתלמידיי: זה אפשרי. אפשר ללמוד לכתוב לבד.

ואני חושבת לעצמי: זה אפשרי? אפשר ללמוד לכתוב לבד?

כי הכתיבה בורחת גם ממני, חמקמקה ומצחקקת, נעלמת בין חרכי הזמן, גולשת בין גאיות הלא-שמתי-לב שבסל הכביסה לפסגות הלא-מתחשק-לי הצלולות של ה-vod. היא בורחת ואני רודפת, מועדת, כושלת, נבוכה להודות כמה מעט כתבתי, עד שפתאום אני נזכרת שיש סוס, עולה על גבו, אוחזת במושכותיו, נאבקת שבוע או שבועיים שלא ליפול – וזהו. אני שם.

ואז אני מזכירה לעצמי: כן, אפשר. ואני כבר יודעת איך.

(עד הנפילה הבאה, שבה מתחיל הכל מחדש.)

הדבר החשוב ביותר הוא להחליט לעשות, ולזכור איך. איך לעצור לרגע אחד, לטלטל את הראש שיצטלל, לרשום את הנקודות הנדרשות לתהליך, ולהתחיל. יש כל כך הרבה דרכים טובות לעלות על הסוס הזה, ובכל פעם שום דבר לא עובד, עד שמשהו אחד עובד בכל זאת.

אז הנה, לעצמי, וגם לתלמידיי, וגם לעולם, ושוב לעצמי, בפעם הבאה:

*

איך חוזרים לכתוב?

מחליטים. החלטה מודעת, עניינית, טכנית ממש. אני חוזרת לכתוב.

קובעים עיתים. זה שלב מורכב ומסוכן במיוחד. רק אנחנו יודעים כמה זמן אנחנו באמת יכולים לפנות לכתיבה. מומלץ לקבוע מעט פעמים ולעמוד בהן. אם מגלים שיש עוד זמן פנוי, תמיד אפשר להוסיף. אם קובעים שלוש פעמים ולא מצליחים לעמוד בכך, נוצרת תחושת כישלון, ומזה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

משבצים ביומן. הפעם הבאה שבה אכתוב תהיה ביום זה וזה בשעה זאת וזאת למשך כך וכך זמן.

מודיעים לעולם. ובעיקר למי שעשוי להפריע: בני ובנות זוג, ילדים, הורים, חברים ומקומות עבודה. אתם זקוקים לשקט למשך שעה או שעתיים. אם אתם לא עוסקים ברפואת חירום, רוב הסיכויים שהעולם יכול להסתדר בלעדיכם למשך פרק הזמן הזה. יש לכם תינוקות? עבודה לוחצת? חברה שעוברת משבר נ-ו-ר-א-י? בני זוג שלא מבינים כמה הכתיבה חשובה לכם? כולם יכולים לחכות. תאמינו לי, יצאתי מפייסבוק לפני חודשיים, אני מכבה את הטלפון למשך ימים שלמים. העולם מתרגל, ולומד לכבד את הבחירה שלנו.

מתכוננים לסדרת כשלונות. אתם עשויים לזכות בירח דבש קצר עם הכתיבה, אבל רוב הסיכויים שתחילת העבודה תהיה קשה. קשה להירגע. קשה למצוא רעיון טוב. קשה עם הדף הלבן המחריד הזה. קשה עם הטקסטים הראשונים, שעלולים להיות הגרועים שכתבתם מימיכם, או אפילו, כמו במקרה שלי, הגרועים שנכתבו בידי מישהו אי פעם.
הסוד? לא להפסיק. לא למחוק. להניח לטקסטים הגרועים להצטבר. זה ישתפר – אבל בתנאי שתמשיכו.

חוזרים. נכשלתם? כמה עצוב. אתם מוזמנים להתאבל, לקלל את עצמכם, אותי, את העולם. אתם יכולים להתייאש, לאבד תקווה, להרים ידיים. תעשו מה שאתם רוצים, אבל מחר מתחילים שוב. אין ברירה, כבר כתבתם ביומן.

לא הצלחתם לחזור? ברוכים הבאים למועדון הכשלונות. אני הנשיאה, ואלה הכללים: קחו שבוע חופש. בשבוע הזה אסור לכם לכתוב. אפילו לא מילה אחת. רשמו את מועד החזרה ביומן, בעוד שבוע. נתראה שם.

משוב חיובי. זה הסעיף האחרון כי חשוב לי שלא תשכחו אותו: תנו לעצמכם משוב חיובי על עצם הכתיבה. טובה, רעה, בינונית, סתמית, מופלאה, זה לא משנה. בטווח הארוך, אם תכתבו הרבה, תשתפרו. חשוב לכתוב.
אפשר לתת לעצמכם משוב חיובי על זמן הכתיבה או על מספר העמודים או על מספר המילים או על כל דבר אחר. חשוב שהמשוב יהיה ויזואלי. טבלת אקסל עם מספר שעות\עמודים שהקדשתם לכתיבה או מדבקות על לוח שנה בשיטה המופלאה והאפקטיבית מכל, הצילום מהאינסטגרם של ויקטוריה שוואב החרוצה.

IMG-20160501-WA0001.jpg

*

ואם אין לי מה לכתוב?

בסדנת כתיבה מקבלים תרגילים, שיעורי בית, רעיונות. אחריה, המדבר.

אז מאיפה מוצאים רעיונות? יש כותבים שלא מבינים את פשר השאלה. רעיונות נולדים אצלם כמו ארנבות, רכים ופרוותיים ומלאי שמחת חיים. בדרך כלל זה סימן שהכותבים האלה כותבים. הרבה. רעיונות נוטים לבוא למי שנמצא בתוך תהליך יצירתי.
ואם אין לכם רעיונות, ואתם בכל זאת רוצים לכתוב, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות כדי להוליד רעיונות:

דפי בוקר. לכתוב שלושה דפי בוקר, ברגע שמתעוררים. דפי בוקר הם כלי אפקטיבי מאוד לתחילת הדרך. יש כללים לכתיבתם, שאותם כדאי לקיים כלשונם זמן מה. אפשר לקרוא עליהם עוד באתר של הוצאת פראג ובעיקר בספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.
אזהרה: אם יש לכם אלרגיה לספרי עזרה עצמית, אל תתקרבו לספר הזה. דפי בוקר הם כלי מצוין, כך או כך.

כתיבה אינטואיטיבית. נטלי גולדברג, מורה לכתיבה וזן, מבטיחה שתרגול כתיבה מתמשך, יומיומי, יסייע לכם להוליד רעיונות. ניסיתי, עובד. הספר שלה, עצם הכתיבה, מקסים ואפקטיבי מאוד.  יש לה עוד כמה ספרים מצוינים שלא תורגמו על תהליכי כתיבה.

יומן. בלי שמות ומיתוגים, סתם יומן. אם אין לכם רעיונות, תתחילו משם. אם תקפידו לכתוב בו על בסיס קבוע, הם יבואו.

בלוג. גם בלוג הוא כלי נהדר לעידוד כתיבה. השתמשו בו בזהירות, בגלל ההתמכרות המתוקה לתגובות.

הזמנה לכתיבה. האינטרנט מלא בהם. חפשו writing prompts. כתבו אחד בכל יום במשך שלושה חודשים, והכתיבה שלכם תמריא. מבטיחה. אתם יכולים להתחיל באלה: 1, 2, 3, 4, 5 (האחרון ילמד אתכם ליצור כאלה בעצמכם).

כתיבה בעקבות. תמונה. ציור. חפץ. אדם. רגע. צליל. ריח. פחד. הבטחה. חופשה. זכרון. העולם כולו הוא הזמנה לכתיבה.

*

והכי הכי הכי חשוב:

ישבן בכסא. ידיים על המקלדת. במשך זמן הכתיבה לא קמים. 

זה כל כך קשה, שלפעמים אני לוקחת חגורה וקושרת את עצמי לכסא, קשירה רופפת, רק כדי להזכיר לי לא לקום. כתיבה היא עבודה, ומה שמבדיל בין כותבים לחולמים היא הנכונות לעבוד. להשאר בכסא, ולהמשיך לנסות בזמן שעל המסך נפרשות הוכחות מחרידות למידת הכשלון שלנו, לאפסיות וחוסר הכשרון. בזמן שהשנאה העצמית מרעילה אותנו וחוסר הבטחון הופך אותנו לעלה נידף.

אבל אם נשאר בכסא, אם נמשיך לנסות, יש לנו סיכוי.

הכתיבה היא עבודה קשה. צריך לשבת הרבה שעות, להכשל הרבה פעמים, להתגבר, להשלים סיפורים עד תום. אבל אם תחצו את ההרים והנהרות, את הדרקונים והרוצחות, בסוף מצפה האושר. בחיי.

כתיבה נעימה.

17 גרסאות גרועות, אחד אלוהינו ותרגיל כתיבה

פגשתי את אלוהי ברחוב וכעסתי

שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו בשום מקום.

לא לא, הוא התרגז. אני כאן כל הזמן.

לא ראית, כי היית בפייסבוק.

.

 

17

השבוע כתבתי 17 גרסאות איומות לפרק הראשון בספר. חשבתי שעבודת הכנה משמעותית לקראת הכתיבה תחסוך לי את השלב המקסים-מחריד הזה. זה ספר המשך, חשבתי, כבר יש לסדרה קול ומקצב ועולם.

ובכל זאת, 17 גרסאות, ובאף אחת מהן לא היה אפילו משפט אחד שאשמור. שנאתי את הכתיבה מאוד השבוע.

4n5

ניסיון מספר שלוש

אני מנסה לעודד את עצמי במשפטי השראה מטאמבלר ופינטרסט, אבל אלוהיי אינו נמצא גם שם. למרבה המבוכה, אני מוצאת שם (שוב) תשובה חלקית, כזו שתספיק לי כדי לקום שוב ביום ראשון ולכתוב את הגרסה הבאה של הפרק הראשון. ועוד אחת. ועוד. כמה שצריך.

worst

תרגיל כתיבה להיום:

לפני המון המון שנים הוא היה החבר הכי נאמן שלכם, ובגדתם בו. בפגישה מקרית ברחוב אתם מחליטים לספר לו סוף סוף מה באמת קרה.

וגם זה:

steinback

קצת כתיבה: קווים לדמות הכתיבה המחורבנת

כל הכותבים הטובים כותבים ממש רע. לפעמים הם כותבים ממש רע רק בתחילת דרכם, אבל בדרך כלל הם כותבים ממש רע לעיתים קרובות. למעשה, מלבד מעטים יוצאי דופן, כל הכותבים הטובים כותבים טיוטות ראשונות ממש גרועות.

התחלתי לאהוב כתיבה גרועה כשלמדתי את העובדה הפשוטה והמנחמת הזו בספר "ציפור, ציפור" של אן למוט (שמיטל שרון כתבה עליו כל כך יפה, וממש כדאי לכם לקנות ולקרוא, יותר מפעם אחת. הוא נהדר) ומאז האהבה הזו הולכת וגדלה.

אבל אני אוהבת במיוחד כתיבה מחורבנת מאז שגיליתי את תרגיל הכתיבה השני הטוב ביותר בעולם. עשיתי אותו בעצמי, נתתי לתלמידים בסדנאות שלי לעשות אותו, וגיליתי שהוא הדרך הקצרה ביותר להעביר קבוצה שלמה של כותבים מקיפאון לצחוק – ומבהלה לכתיבה. מאז אני עושה אותו לפחות אחת לחודש, וממליצה לחבריי, תלמידיי ותולעיי לעשות כמוני. נפיחות אינה טובה לאף אחד מאיתנו.

(במיוחד לתולעים, הומים בני מעיי).

אגב, על אף הנימה העולצת המביכה הזו, אני מתייחסת אליו ברצינות רבה. זה התרגיל היחיד בסדנה שלי שעליו מקבלים ציון, והוא ניתן בהליך אכזרי ומרושע בידי כל משתתפי הסדנה, ואני בראשם.

תרגיל הכתיבה המחורבנת

כתבו עמוד או שניים של מהומה בארמון. האציל הצעיר שהיה מיועד להינשא לנסיכה נעלם, וכולם המומים, מזועזעים ומבוהלים.

הכלל היחיד: כתבו רע. הכי גרוע שאתם יכולים. העמיסו את הטקסט בקלישאות מתפוררות מיושן, מטבעות לשון שחוקים, סתמיות, היסטריה, הגזמה מטופשת וכתיבה מחורבנת באופן כללי. בכל פעם שעולה לכם דימוי ייחודי ומרתק, החליפו אותו בדימוי משומש ומדכדך. השתמשו ביותר מילות תואר ותואר הפועל מכפי שיש במשפט הקודם. פתלו את העלילה באורח לא מתקבל על הדעת. שעממו את הקורא עד דמעות. תעשו כמה שיותר טעויות.

וזכרו: בכל פעם שאנחנו נכשלים וכותבים משהו טוב, מלאך נופל.

כותבים רבע שעה.

ואז כולם קוראים בקול, בזה אחר זה. יחד אנחנו עוקבים אחר הקורא בתקווה. בסוף הקריאה אנחנו מציינים בפני הקורא כל רגע מוצלח בטקסט, כל משפט יפהפה או מקטע מאוזן, את כל כשלונותיו כולם, ונותנים לו ציון. ככל שהטקסט איום יותר, כך הציון גבוה יותר.

הטקסטים איומים. מחרידים. כלב לא היה רוצה לקרוא את החרא הזה, אם תסלחו לי.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

 

בסוף השיעור אנשים יוצאים מהכיתה בשירה וריקודים.

למה? כי הם יודעים שהם לעולם לא היו כותבים דבר גרוע כל כך בלי להתאמץ ממש. כי הם נזכרים שלא לקחת את עצמם כל כך ברצינות. כי הם מבינים שכאן זו סדנה, ללא מבקרי ספרות ואנשי אקדמיה. כאן רצוי וכדאי ושווה לעשות טעויות. וכי צחקנו המון. הצחוק, שנו רבותינו, טוב לעור הפנים.

ויותר מכל, כי הם מגלים שאפילו אם הם ממש מתאמצים, בדרך כלל הכישרון הטבעי, היופי, הייחודיות, מתפוצצים בין התפרים, זוהרים ויפהפיים. עובדה, החדר מלא מלאכים כאובי ישבן.

כי ככה זה תמיד.

בשנים שבהן אני כותבת, עורכת ומלמדת קראתי עשרות ואולי מאות טיוטות לסיפורים וכתבי יד. בכולן אפשר למצוא לפחות משפט אחד ממש מחורבן, שמזכיר לנו שאנחנו אנושיים. שתמיד תמיד כדאי לערוך, ואפשר לשפר, והכל בסדר. יש זמן. בזכותם אני זוכרת לסלוח גם לעצמי, לתת לי לכתוב ממש רע בטיוטא הראשונה, ולקוות שבשנייה או בשלישית או בשמינית או לפעמים רק בטיוטא השתים-עשרה, זה ישתפר.

(אגב, בכולן יש גם רגע אחד יפהפה, אבל זה לפוסט אחר).

וכל זה בעיקר מסיבה אחת: כשכותבים בלי לחשוש, בלי לערוך, בלי לפחד לכתוב ממש רע, נזכרים פתאום כמה כיף לכתוב.

כמה הערות לסיום:

  1. אחרי שמאסתי באצילים התחלתי לעשות את התרגיל כשאני בוחרת בכל פעם סצינה קלישאית אחרת. חברים בבית קפה, אוהבים בפגישה הראשונה, רצח בבית המשפט, זוג מוזר שנאלץ לשתף פעולה. פשוט תחשבו על סרטים וסדרות טלוויזיה. העניין נפוץ שם למדי.
  2. תרגיל המשך מעניין: לערוך את הטקסט, לתקן את כל פגמיו ולהפוך אותו לסצינה טובה ומעניינת ממש.
  3. התרגיל הזה מושלם לאגו של כותבים. הוא מעביר אותנו מנדנדת ה"אני מדהימה"\"אני אפס" לעולם הבינוני והמצוין של "אני עובדת, ותמיד אפשר להשתפר".
  4. התרגיל הראשון הכי טוב בעולם הוא לכבות את הטלפון הנייד לשעה ביום ולצאת לשוטט בלעדיו. שבוע שלם, ומשהו עמוק עמוק בנו משתנה. זה טוב לכתיבה, ולכל סוג אחר של יצירה גם. ולנפש. זה טוב, נו. וזה התרגיל היחיד שהתלמידים שלי כמעט אף פעם לא עומדים בו.
  5. נראה אתכם.

יאללה, בואו נכתוב.

קצת כתיבה: שו"ת דמויות

ראשית, עדכון קצר לידידי הבלוג ואגם הצללים:

אחרי שהבטחתי לא לכתוב המשך לאגם הצללים, הסברתי שוב ושוב למה אני חושבת שספר בודד עדיף על טרילוגיה וקעקעתי בבשרי את המילה "לא" בחמש שפות, התחלתי לעבוד בשעה טובה על ספר ההמשך לאגם הצללים.

למה? כי אני חייבת לדעת מה יקרה הלאה, ואף אחד אחר לא מוכן לכתוב את ההמשך.

במקביל, אני ממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ב"סדנאות הבית" ובספריות ומוסדות שונים ברחבי הארץ. שתי אלה הן סיבות מעולות לקרוא הרבה מאוד ספרות מקצועית, ולהעמיק עוד ועוד בנבכי המלאכה, במובן craft.

(מאז צאת הספר הראשון שלי ב-2010, בחרתי להתייחס לעשייה שלי כמלאכה ולא כאמנות. זה פחות יומרני, ונאמן יותר לתהליך האמיתי כפי שאני חווה אותו יום יום, שהשראה היא חלק קטן בו, ועבודה קשה היא רוב רובו.)

וכעת, לעניינינו:

אחרי שנים של עבודה עם שיטות רבות ושונות לפיתוח דמויות, יש לי אוסף שאלונים וטכניקות שבעזרתם אני לומדת להכיר את הדמויות שלי, לאט לאט. כבר כתבתי ראיונות עיתונאיים עם דמויות, עמודי ויקיפדיה לדמויות, יומנים ובלוגים אישיים, עמודים באתרי הכרויות ווידויים קורעי לב.
השתמשתי בשאלונים של תסריטאים, בשאלון של פרוסט, בכל הווריאציות המוכרות והנסתרות שלו, פירקתי לדמויות ארנקים ותיקים, פתחתי תיקים סודיים במערכת החינוך, בצבא, במשטרה, בעבודה. שוחחתי עם כל מכרי ואויבי הדמויות שלי. חשפתי את סודותיהן ואת השקרים שלהן, ציירתי אותן, פיסלתי אותן. עשיתי הכול.

 ובכל זאת, סדרת השאלות הפשוטה שהתנסיתי איתה לאחרונה נתנה תוצאות יוצאות דופן. היא לא מחליפה שום שיטה אחרת, אלא מצטרפת לכולן. היתרון המרכזי שלה הוא בחיזוק ההבנה של מצב הדמות בתחילת הסיפור, אבל יש לה גם תרומה משמעותית לקשת ההתפתחות של הדמות וגם, הפתעה, לפיתוח העלילה. החלטתי לפרסם אותה בבלוג כדי שתעמוד לרשות תלמידים וחברים וכותבים, שכולם אחיי, וגם לרשותי, כי ברור לי שכשאזדקק לה שוב לא אזכור איפה הנחתי את העותק הפיזי, וודאי שלא את האלקטרוני.

(נדבר על טכניקות התיוק שלי ביום אחר, באמא שלכם.)

who_are_you__by_exeyber-d51nzi7

אז הנה, שאלון הדמויות החדש והסופר אפקטיבי שלי, מנוסח בלשון נקבה, כי ככה רציתי:

  1. מה היא רוצה?
  2. מה היא צריכה?
  3. מה היא חושבת בפתיחת הסיפור?
  4. במה היא טועה בפתיחת הסיפור?
  5. מה היא תלמד במהלכו?
  6. איך היא תשתנה בעקבות זאת?
  7. מה הבעיה המרכזית שהיא מתמודדת איתה?
  8. מה הקונפליקט הפנימי שלה במהלך הסיפור?
  9. מה הקונפליקט החיצוני שלה במהלך הסיפור?
  10. מה התמה של הסיפור שלה?

כמה הערות:

  1. אתם עשויים לגלות שחלק מהתשובות דומות זו לזו, ולפעמים זהות ממש.
  2. אני לא יכולה לכתוב כאן קורס כתיבה מלא. רוצים לדעת מהו קונפליקט פנימי? מה זו תמה? מה ההבדל בינם לבין בעיה מרכזית? ויקיפדיה תשמח לעזור. ואם לא הבנתם משהו והשתמשתם רק בשבע שאלות, אני מבטיחה שהן יקדמו אתכם משמעותית. לא מדובר במתמטיקה, ואין מבחנים. זה כלי עבודה, השתמשו בו איך שאתם רוצים.

טיפ סיום:

לכל מי שאי פעם חשב להשתתף ב-Nanowrimo ולא העז בגלל ש-50 אלף מילים זה המון: בראשון באפריל מתחיל Camp Nanowrimo, גרסה קלה יותר לאותו עניין. המטרה: כתיבת פרויקט מראשיתו ועד סופו. אלא שכאן כל אחד מגדיר לעצמו את אורך הפרויקט ואת מספר המילים היומי.

למה כן: כי המסגרת כוללת עידוד עצום במדיה חברתית, מאמרים, תמיכה קבוצתית ושלל דברים שלא עומדים בדרך כלל לרשות כותבים.

למה לא: כי לא לכולם מתאים לכתוב מהר, להגדיר קצובת מילים יומית או להתחרות בעצמם.

למה בכל זאת: כי לכתוב זה יותר טוב מאשר לא לכתוב. גם אם רציתם לכתוב נובלה באורך 30 אלף מילה וסיימתם את אפריל רק עם חצי נובלה באורך 15000 מילה, עדיין יש לכם חצי נובלה. שווה.

יאללה, בואו נכתוב.

שש מילים יצאו לטייל ולפתע פתאום (על המקצב)

קח למשל משפט באורך שש מילים. שש מילים זה לא יותר מדי. זה גם לא מעט מדי כמובן. שש מילים זה אורך מצוין למשפט. אבל לאט לאט אתה מתחיל להתרגז. אתה לא יודע למה הטקסט מעצבן. הוא פשוט נורא נורא מעצבן אותך. אבל למה? הרי אמרנו ש

sixish1

כי הוא מונוטוני וחוזר על עצמו. שש מילים זה אורך מצוין, יקירי. רק בתנאי.

בתנאי שאנחנו כותבים גם משפטים קצרים או ארוכים יותר. זה פשוט, למען האמת. אורך המשפט משפיע על המוזיקה של הטקסט, והמוזיקה לא אוהבת מונוטוניות וחזרה אינסופית. לפעמים משפטים באורך קבוע, קצוב, חוזר על עצמו, ייצרו בדיוק את האפקט הזה, מתח, חזרתיות, עצבים. ואולי זה בדיוק מה שאתה רוצה. רק אל תשכח, כשאתה כותב טקסט, נכתבת גם המוזיקה. אל תפחד לנגן.

ואם אתה לא בטוח שאני צודקת, פשוט תקרא בקול את מה שאתה כותב. אנחנו תמיד חוזרים לשם, אני יודעת, זה מביך, זה לוקח זמן, למי יש כח, ובכל זאת.

נסה גם לדבר את הטקסט תוך כדי שאתה כותב. תגלה שאתה כותב ממש לאט. זה בסדר גמור. אבל איכשהו, כל הכתיבה תשתנה. תתקצב. תרקוד. מה אכפת לך לנסות?

אני מרשה לך אפילו לכתוב מדי פעם משפט באורך שש מילים בדיוק.

(מתוך מכתב לתלמיד.)