ארכיון קטגוריה: Uncategorized

הים

הים היה חלקלק וצורב
כל כך הרבה זרים
כל כך הרבה פחדים.
הותרתי את גופי על המחצלת
החלקתי אל מאחורי עיני ילדיי.
העולם היה מסעיר יותר לרגע
והחול הרטוב בין אצבעותיהם
כמעט הצליח להוליד אותי שפויה.
אבל אז מישהו הדליק סיגריה
ונאלצתי להפוך שוב למבקרת החוף
והערתי לו בדידקטיות
אפילו שהוא אחי האהוב –
לא ליד הילדים!

שוקולד (התחסדות)

נעים להיות מאושרת, הו, בורגנות המתוקה שלי.
שמש הפז על המיטה בבוקר וגם
כל הקלישאות הנעימות האלה: אוכל, משפחה.
מעולם לא אמרתי באדיקות גדולה יותר
את קריאת שמע שעל המיטה.
הכל מצופה סוכר מתוק
סוכר ושוקולד.
גם הפליטים האלה, שוקולד.
אחד מהם, נטול פנים, פולש לחלומותי ללא הרף
כמו הייתי מקלט נטוש בצפון תל אביב.
כמה מרגיז ולא נוח.

הנה

הנה אני מתקלפת
מכל האמת הזו

מכל התפרים
מציצים השקרים

עכשיו זו אני
באמת.

קלישאה

(יש כל כך הרבה דרכים להיקסמות הסתיו הזו)
אני נוסעת לאסוף את הילדים ורואה חשרת פוך לבן שנפרשה על שמיי.
אני מתכרבלת תחתיה ונוסעת –

אמרת שהחיים לא מספיקים ושצריך
להתרגש.
איך תוכלי להפסיק לחיות פתאום, אחרי שנשמת חמצן טהור מריאותיו?

אני מושכת בכנף בגדה של שמיכת השמיים הגדולה
והודפת אותה לעברך, את כל כך רחוקה לפעמים
הגיאוגרפיה של נפשך הסוערת מוכרת לי
פעם גלשתי בהריה והמראתי בין עמקיה

היום אני מדמה שהפכתי לשמיכת השמיים שלך
ואשכב על כולך ואלחש:
ששש…
הנה הסתיו יבוא לכסות
את כל האמהות העצובות

אפילו אותך, אהובתי.

 

מוקדש לר' היקרה לי.

 

 

כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר

קטע מתוך רומן בכתובים (שככל הנראה ייגנז). החלק הזה של הסיפור אמיתי ומדויק לחלוטין

אבישג היתה במצב רוח נהדר בתחילת הערב. היא סיפרה לנו את הדברים שנחי לימד אותה על הלול האורגני, על הערך של התרוצצות בחצר פתוחה, איך בלולים רגילים מנסים להשמין את התרנגולות ובלול שלנו נותנים להן לחיות בצורה טבעית, ובמיוחד בלי כל מיני הורמונים ותוספות שמנפחים אותן ואת הביצים אבל פוגעים בערך הבריאותי של כל תוצרי הלול.

חוה'לה הנהנה והנהנה כל זמן שהילדה דברה. כשאבישג סיימה, בעיניים נוצצות, בקול משונה, היא צהלה: "ובטח שלא שוברים להן את הרגליים."

אבישג ואני הסתכלנו אחת על השניה לרגע. אני חושבת שכל אחת מאיתנו רצתה לבדוק אם השנייה הבינה, ואם זאת בדיחה.

בסוף אני העזתי לשאול. "ובלול רגיל…?"

"לא בכוונה, בטח שלא בכוונה, אבל להרבה מהן שוברים את הרגליים."

אבישג נראתה מזועזעת.

"אבל למה?"

"כמו שאמרתי, לא בכוונה. לולנים משתדלים מאוד להימנע מזה, כי זה פוגע בערך של הסחורה. מורידים לנו את התשלום על כל תרנגולת. אבל זה קורה לא מעט באיסוף."

אבישג התיישרה בכסא הפלסטיק. "תסבירי לי בבקשה."

כשאבישג מדברת ככה אני נעלמת. פשוט נעלמת. אם אפשר אני ממש מתרחקת ממנה, ואם אני חייבת להשאר אני שותקת. כמו כשרוזה היתה תוקעת בי עיניים קרות ומבקשת הסברים.

אבל לחוה אין נסיון עם הילדה הזו, אז היא ענתה לה.

"מובן שאת התרנגולות בלול הגדול מגדלים לצרכי בשר, את זה את יודעת?" חוה התחילה. אבישג הנהנה. השפתיים שלה כבר היו קפוצות והיא הרימה את שתי הרגליים על הכסא וחיבקה אותן.

"בכל פעם שדור של תרנגולות מוכן, צריך לאסוף אותן ולשלוח למשחטה. פה בקיבוץ, כמו ברוב הקיבוצים, עבדנו כל השנים עם תנובה. כשהגיע הזמן של השחיטה היה גיוס בוקר ללול. שלושה-ארבעה ימים קודם היו תולים את הרשימה של האנשים שעושים את המשלוח בחדר האוכל. אפשר היה לשמוע את האנחות שלהם מהלוח עבודה עד הדשא למטה, איפה שהילדים היו משחקים. זה לא פשוט לקום בשלוש בבוקר, גם אם אתה רגיל לקום בחמש במילא. וזה רק הגברים עושים, הדבר היחיד שנשים בקיבוץ לא עושות וגם לא רוצות לעשות בשום אופן. בצדק. אבל פעם, כשהגעתי לפה, גם אנחנו היינו עושות משלוחים, וככה אני יודעת את כל זה.

"ביום של המשלוח כולם היו מגיעים ללול עד שלוש וחצי, אולי רבע לארבע. כמו רוחות רפאים הם היו הולכים לשם, עם הבגדי עבודה הכחולים הכי ישנים ובלויים שלהם, והכפתורים של החולצה סגורים עד למעלה והחולצה בתוך המכנסיים, עם פרצוף של מסכנים בחושך. אין לזה מילה אחרת. עבודה נוראית.

"הלולן היה ממלא את המיחם בלילה קודם וכולם עמדו שם עד שהמלגזן סידר את הכלובים הראשונים בכניסה ללול. עומדים עם הקפה שחור בכוס קלקר ביד ומסתכלים עליו מהחלון בחדר קפה של הלולנים, ובחוץ בדרך כלל קר, אפילו בקיץ לא מאוד חם בשעות האלה, כי אנחנו פה על סף המדבר. המלגזן היה מוריד את הכלובים ברחבה ליד הלול והעפר מתרומם וכולם מסתכלים. לאף אחד אין כח לדבר בהתחלה, אבל אז הקפה עושה את שלו וזה מחייך וההוא מספר איזה משהו שהיה אתמול בטלוויזיה. מתעוררים.

"קצת לפני ארבע נכנסים ללול. מה שצריך לעשות זה לאסוף את כל הלהקה ולהכניס אותן לתוך הכלובים. את ראית פעם את הכלובים האלה שמסיעים תרנגולות? קטנים, נמוכים? יש כמה מאות כאלה על המשאית בדרך כלל, ואת רואה חתיכות תרנגולת בולטות מהכלובים ונוצות מתעופפות מאחורי המשאית. אם עוצרים ברמזור לידם שומעים אותן מקרקרות בלי הפסקה."

אבישג הנהנה שוב, למרות שאני לא חושבת שאי פעם ראינו משאית כזאת. לא יצאנו הרבה מבאר שבע, כל השנים.

"טוב, אז את הכלובים האלה צריך למלא. כמה מאות לפחות. בהתחלה התרנגולות עוד די רגועות. אמנם יש הרבה רעש אבל המלגזן כבר מרעיש רבע שעה ושום דבר רע לא קרה, ואמנם נכנסים הרבה אנשים ללול אבל אני חושבת שבהתחלה הן לא מבינות מה קורה. הכל מתחיל מהר ובשקט. האנשים מתחילים לאסוף את התרנגולות ולהכניס אותן לכלובים.

"מובן שצריך לזכור שעכשיו זה ארבע בבוקר בקושי וחלק מהם ראו טלוויזיה עד עשר, אחת-עשרה ואפילו חצות הליל, אז הם עייפים וממש לא אכפת להם מהתרנגולות. זה לא הלול האורגני, אין שם עידית ואביגיל. יש להקה."

אבישג כמעט חייכה. שני הפייבוריטיות שלה.

"אז מה שחשוב לאנשים זה להכניס את התרנגולות מהר. הנהג משאית צריך לצאת לתנובה בתוך שעה וחצי מקסימום, והם רוצים ללכת הביתה כמה שיותר מהר. הם יודעים שהלול הולך להפוך לגיהנום. אבל זה הגיהנום של התרנגולות. הפעם האנשים הם בתפקיד משלחת מלאכי רעים.

"אז הם לוקחים כמה שיותר. אני לא יכולתי יותר משתיים בכל יד, אבל יש פה גברים במשק שלוקחים ארבע או חמש תרנגולות בכל יד. בשביל לעשות את זה צריך לתפוס את הרגליים שלהן בין האצבעות. אז הם מתכופפים, הופכים את היד, פותחים את הרווח בין הזרת לקמיצה, משחילים שם שתי רגליים של תרנגולת ביחד וסוגרים. אחר כך בין הקמיצה לאמה, אחר כך בין האמה לאצבע. החזקים תופסים עוד שתיים בין האגודל והאצבע, שזה רווח יותר גדול והאצבעות הכי חזקות. וככה בכל יד, עושים את זה מהר, כמו לקטוף עגבניות שרי בשלות, טק טק טק תופסים אותן. ואז מתרוממים ותוך כדי כך הופכים את שתי הידיים ויש לך אשכולות מסודרים של תרנגולות תלויים מהידיים, שמונה או עשר תרנגולות, בדרך לכלובים.

"אבל הרגע הזה, שבו מרימים והופכים, זה הרגע שמתחיל את הכל. כשמתחילים לעבוד, אחרי דקה או שתיים, כמה גברים מרימים אשכולות ובגלל הרעש של המלגזה רק הם בעצמם שומעים את זה. את הפצפוץ של עצמות הרגליים שנמעכות בין האצבעות שלהן. פק פק פק, ואז התרנגולות מבינות שמשהו לא טוב קורה.

"אני לא יודעת אם הן מבינות כי הן רואות אשכולות תרנגולות באוויר מעליהן או כי הן שומעות את החברות שלהן מקרקרות חזק יותר או שאולי הן שומעות יותר טוב מהאנשים את ריסוק העצמות. כך או כך, מאותו רגע זה מתחיל ונמשך שעה שלמה. בתוך שניה כולן מתחילות לקרקר יחד, בזעם ובתדהמה, ולשלשל, גם אלה שעל הרצפה וגם אלה שבידיים. הן מחרבנות על הלולנים וזה עף להם על הבגדים ועל הפנים. מי שלא סוגר את החולצה זה נכנס לו מתחת. מי שלא הכניס למכנסיים מתמלא חרא של תרנגולות עד הרגליים, מי שלא סוגר את הפה יעוף לו חרא פנימה. ונוצות מתעופפות. כולן רצות במעגלים וצורחות, כמו התרנגולת ההיא שראינו בלול לפני כמה ימים…"

"לאה'לה," אמרה אבישג.

"זו שאמרנו עליה שהיא כמו לאה'לה,"

"לאה'לה. ככה אנחנו קוראים לה עכשיו."

"אז הן רצות כמו לאה'לה, במעגלים היסטריים."

אצבעות הרגליים של אבישג היו מקופלות פנימה. היא שפשפה אותן כל הזמן, וראיתי שכל הגוף שלה מכווץ, כאילו שהיא מנסה להתכנס לנקודה אחת, לברוח מהכאב הזה. ואני, בתוך הראש שלי הזדמזם סיפור שהייתי מספרת לאבישג לפני השינה. "כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר, אין מנוח מזו הילדה. אפרוחים מקפצים ובורחים ורצים בצפצוף ובקול חרדה, ועפות באוויר כרבולות וכנפיים, והרעש -עד לב השמיים…"

"ואז דוחפים את האשכולות-תרנגולות הצורחות לתוך הכלובים. ארבע בכלוב. אפשר לראות שהן מנסות לצאת משם בכל כוחן, אבל מובן שאין להן שום סיכוי. שמים ארבע ומורידים את המכסה של הכלוב. לחלק מהן יש רגליים שבורות. הן צורחות בתוך הכלוב. הלולנים אומרים שהן יודעות שהולכים לשחוט אותן, אבל זה לא נכון. התרנגולות מטומטמות. הן יודעות רק מה שעכשיו, ועכשיו כואב להן נורא."

לרגע נדמה היה שאבישג הפסיקה לנשום.

"ואז?"

"ואז זה נמשך ונמשך, ואחרי שעה הנהג משאית של תנובה צורח שהוא ייתקע בפקקים בגלל שבקיבוץ הזה יש רק פדלאות והלולן צורח עליו שיגיד תודה שבזכותם יש לו בכלל עבודה ואחרי כמה דקות הם גומרים. המלגזן עוד מעמיס וכולם יורקים נוצות וחרא של תרנגולות על השטח שהכלובים היו עליו, והולכים לאכול כריך עם פסטרמה שהכינו להם בחדר האוכל אתמול בערב."

"ואת עשית את זה?"

"כשהייתי צעירה, הרבה פעמים. הייתי מגיעה לחדר אחרי זה ומתפשטת בחוץ. חמש בבוקר, קור כלבים, ערומה לגמרי, עד התחתונים, וכל החזה והבטן תמיד נמרחו בלשלשת, לא משנה כמה חזיות וגופיות שמתי וכמה סגרתי, וישר למקלחת לוהטת. המקלחת הכי טובה בחיים, שהופכת אותך בחזרה לבנאדם נורמלי. אחרי זה צריך ללכת לעבוד."

"ולמה אחר כך רק הגברים עשו את זה?"

חוה משכה בכתפיים. "קשה מדי לבחורות של היום. מפונקות. האמת? גם אני העדפתי לא להמשיך עם זה. יותר מדי טינופת."

כיסופים

אני יושבת בחדר העבודה המבולגן והנפלא שלי ועובדת. אני אוהבת את העבודה. התינוקת מייבבת קלות, אבא שלה מרים אותה, היא משתתקת. יום שישי בבוקר, אוקטובר. בחוץ חם מאוד ואני יושבת ועורכת ספר יפהפה.

אדריכל עתיר רגש עומד בשדה חיטה ומדבר על האופק הנפרש, על יופיים המדויק של קוויו הישרים. אני חשה את השיבולים השמנמנות המלטפות את שוקיו. הרוח חמימה.

…אני כבר לא בערבה האמריקנית, כמו האדריכל ההוא. אני בנגב הצפוני, שבעונה הזו מלטפות בו רוחות חמות את הכותנה הקטופה ואת רגלי הילדה שהייתי שם. לא מדבר ולא שפע, מקום הביניים. הבית.

ליד הבית של דודה איה נושרים העלים עכשיו. כשמגיעה הרוח הקרירה הראשונה נרעדים כל העצים וממטירים את עליהם על המדרכות בהתרגשות.

חברותי הרווקות, שהולידו ילדים יחידים וחזרו לקיבוץ לגדל אותם עם אמותיהן, משוטטות בשבילים. רזות, יפהפיות. רעבות למזון ולגבר. ילדיהן טובעים בערימות העלים הענקיות שהצטברו בשולי הדרכים, והן ממשיכות ללכת.

ליד הבית של דודה איה דשא רחב נחרב. עוד מעט יגיעו הגשמים והוא יתאושש ויהיה מאושר יותר מאשר חברותי הרווקות, רווה ושבע מהן. והן יצעדו עליו בכוח, יצעידו את ילדיהן ומשחקיהם וכדוריהם, ירמסו אותו היטב.
כבר כשהיינו ילדים הוסבר בקפידה שקיבוץ כולו נשתל דשא שמלבלב כאשר דורכים עליו.

(רק ליד המכבסה היה שלט לבן, בריח דטרגנטים, "אסור לדרוך על הדשא". מישהו התאהב בדשא רך ומתוק ונכנע לו, ועל שמונה מאות חברי המשק נגזר להקיף אותו בזהירות לעד. מספרים שהאיש ההוא שתל את הדשא ההוא כדי שאהובתו תוכל לשכב שם על גבה ולמולל גבעולי דשא רכים בין אצבעותיה השמנמנות)

אבל חברותי הרווקות אינן יודעות עוד דבר. הן אינן מסבירות לילדיהן דבר אודות הדשא, המזון או הגברים שנעלמו. הן רק רומסות בעוז את הדשא, בכעס, בגעגוע למה שהבטיחו לנו; לכל מה שלא יהיה להן עוד לעולם.

ריגוש

הריגוש שלה מסעיר. נדמה כאילו אפשר לשבת מולה ולהתבונן בו, כמו חפץ יפהפה. לשבוע ממנו. למה צריך לטבול את הידיים בתוך הריגוש הדבשי, הדביק הזה, בעצמי? נעים יותר מבחוץ. זה מספיק.

זה מספיק! אני מטיחה.

אבל לא כך. זה לא מספיק. אולי רק ביס קטן אחד, כאן בפינה. מין ריגושונצ'יק קטן כזה, בלתי מזיק. אני יכולה להסתפק בו ולא עוד, אני מבטיחה לכם! ואז אשוב להתבונן בה; בזה שלה, הגדול, המתוק, המשביע ללא עוררין. האור המבטיח בעיניה, העור הבוהק של צווארה המתארך ומידקק מיום ליום. כמה היא יפה.

כך זה נראה בסתיו של 2007, כשהיא סוערת ואנחנו, חברותיה, כמו הפועלות סביב מלכת הדבורים, מנסות לחטוף פירור מחלת הדבש הזו – אבל לא להידבק. רק שלא לזעזע את הקיום, רק שלא נסכן את כל מה שבטוח ומוכר.

תשמעו בנות, אני מסננת אל החלל. די לאשליות. אי אפשר לאהוב אותה בלי לראות. אי אפשר להביט בזה בלי לכמוה. טיפה אחת על הלשון תשרוף אתכן.

הישמרו על נפשותיכן.

רגע

בתוך הקושי הגדול לפעמים
אני מרגישה את האהבה שלך
היא זוחלת אלי כדי שלא אשים לב
כדי שאתן לה להכנס בלי משים
זוחלת מתחת לכוונות הרעות שלי.
ואז אני מרגישה אותך ואתה
כל כך צנוע
ואני עצובה אבל קצת פחות
כי קשה, ובכל זאת אתה פה
וזרועותיך נפרשות אלי.

מים קרים

אני עוברת ברחוב ורואה מאחור אשה כפופה, מוכרת קצת, ואני מאטה, רק טיפה, אני מאחרת לאסוף את הילד מהחבר, ואני רואה את פניה. אשה בת 50 דורכת בקושי, הליפסטיק מרוח חזק מדי מסביב לפה, כאילו שהגבולות של פיה נמסו כבר. אני עוצרת לידה. לפני שנתיים אמרו על אמא שהיא אשה יפהפיה.
– את  רוצה שאקח אותך אמא?
– ילדה שלי!
שרק לא יראו אותי איתה אני חושבת כמו כשהייתי בת 14. שרק לא יראו, כל ההורים של החברים של הילד מסתובבים כאן באיזור.
אני לוקחת אותה לקופת חולים ומבטיחה שאבוא לבקר בשבת, אולי אחר הצהריים.
– אל תגידי מותק, את יודעת שבסוף לא תבואי.

הילד לא שמח לראות אותי. אני עוד לא מוכן! הוא מתריס. רק התחלנו עם המשחק של הגיבורים.
אמא של החבר מגישה לי מים בחמיצות. יש לה תכניות והילד שלי מעצבן אותה. אני צועקת אל החלל. עוד חמש דקות הולכים!
אני חושבת שראיתי את אמא שלך לפני כמה ימים, היא אומרת. היא נורא הזדקנה פתאום. בת כמה היא בכלל?
לא יכול להיות שראית אותה. היא נסעה לניו יורק, לחודשיים. בטח ראית את הדודה שלה. אמא שלי, היא עדיין יפה כמו בגיל שלושים. תמיד חושבים שאנחנו אחיות.
הילד שלי עומד בכניסה למטבח, המצח מכווץ. סבתא נסעה? הוא תמה. מתי? רק אתמול הייתי אצלה. והדודה שלה בכלל מתה.
הצחוק שלי קצת גבוה וצווחני. בוא, בוא הביתה, אני אומרת. כבר מאוחר.
ניר יכול לבוא אלי מחר? הילד שואל את האמא.
נראה, היא אומרת. אני מאמינה שיש לנו תכניות. היא לוקחת את הכוס שלי ושופכת את המים לכיור.

 

לילה בבית הילדים

אל תגידי לי שאהבת אותי. זה לא משנה. משנה רק שאת השארת אותי שם בלילה, בבית הילדים בקיבוץ.

אני לא יודעת למי קראתי בלילות, למי חשבתי שאני קוראת, בעודי בת חצי שנה ושנה ושנתיים. מן הסתם בכיתי אל חלל החדר בתקווה שמישהו יבוא. כמו חצי יתומה. לקחתם אותי לארבע שעות קצובות אחר הצהריים, ועוד שעה אחת באמצע היום. חצי יתומה, חצי אהובה.
בגיל ארבע, אני זוכרת, כבר לא קראתי לך. עמדתי בלילה יחפה, בפיג'מה, רועדת מקור, מול קופסת הפלסטיק הלבנה שעל הקיר ובכיתי. "שומרת לילה", קראתי, "שומרת לילה".
והיא ענתה לי, והאינטרקום הישן צפצף וזמזם ואיים להעיר את כל הכיתה. "גדלנו כמו אחים ואחיות", "ישבנו על הסיר יחד", אבל אני לא אהבתי אף אחד מהם, והם לא היו אחים שלי, וגם לא אחיות.

וכל אותו הזמן את ישנת לך בחדר שלך. אל תגידי לי שהתייסרת. אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה לרחם עלייך או לחוש את כאבך. אני רוצה לכעוס ולהגיד לך שוב: את נטשת אותי, ישנת בחדר החמים שלך, בעת שאני דיברתי דרך פיסת אלקטרוניקה פרימיטיבית ואשה זרה הסכימה או לא הסכימה לבוא ולקחת אותי משם.

וכשהיא לקחה אותי משם, פעמים מעטות מדי, היא הכינה לי צ'יפס בשמן עמוק בחדר של שומרות הלילה, והן ישבו ועישנו בעת שאני התנחמתי, ראשית בריח ובחמימות ואז במליחות שהתפצחה בפי. התנחמתי באוכל.

בחמש וחצי בבוקר בתי, יפתי בת הארבע, התעוררה. "אמא, ברח לי פיפי" היא קראה. פתאום זכרתי את תחושת הפיפי המתייבש ומתקשה על עורי ואת הצריבה ואת ידיהן הקשות של כל שומרות הלילה שהיו להן עוד ילדים ללכת אליהם, ושעשו הכל מהר מהר כדי לא להעיר את כל ה"אחים" וה"אחיות" הכפויים שישנו סביבי. לא צריך להתקלח, רק להחליף, ובפיג'מה החדשה והחמימה והמצעים החדשים והחמימים עדיין שרף לי העור נורא. עד הבוקר הייתי שוכבת שם, ערה, ומחכה שהמטפלות ירשו לי לקום.

בחמש וחצי בבוקר מיהרתי למיטתה של בתי ושטפתי את עורה במים חמימים ועטפתי אותה והלבשתי היטב ולקחתי אותה למיטה שלי, התחבקנו וטמנתי את פני בשפע תלתליה הזהובים ונשמתי אותה עמוק.

אז אל תגידי לי שאהבת אותי. אהבה היא פועַל.

שומרת לילה: "היומנים הנמצאים בארכיון הקיבוץ הם עדות לתפקיד ולחשיבות שייחס הקיבוץ ומערכת החינוך לעבודה הזאת. מיום בואם של הילדים הראשונים למגן מיד מרדכי ועד להפעלת הלינה המשפחתית, במשך עשרות שנים עבדו חברות לפי תורנות בתפקיד זה. עבודה זאת אשר הייתה בדרך כלל נמשכת שבוע, הייתה לעבור בלילה בין כל בתי הילדים, לשמור על שנתם השלווה של הילדים, לכסות אותם עם השמיכה שנפלה, לתת להם לשתות כאשר ילד היה בוכה ולהופיע תכף כאשר הייתה נשמעת הקריאה: שומרת-שומרת!"
— מתוך 'לקסיקון עם געגוע', חמישים וחמש שנה לקיבוץ מגן.