ארכיון קטגוריה: על העריכה

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

מתרגמים ועורכים, מלחמה ושלום

*

או: איך מצאתי את שביל הזהב לעריכת תרגום

בעשור האחרון עיקר פרנסתי על עריכת תרגום, ובכל זאת, מעולם לא כתבתי כאן על הנושא. ערכתי עשרות ספרים, צברתי נסיון, ידע ואף בטחון מסוים, אבל לא כתבתי מילה על העבודה האהובה שלי. קצת משונה, אבל ניחא.

היום יעל סלע-שפירו סיפרה סיפור משעשע: בישראל היום ערכו רשימה של 10 הספרים המתורגמים הטובים ביותר השנה, ביניהם "האוהל" של מרגרט אטווד, בתרגומה של יעל, אבל לא טרחו לציין את שמות המתרגמים (ספרים מתורגמים, כן?).

בתגובה שלי ליעל ציינתי שלעומת המתרגמים השקופים למחצה, עורכי התרגום הם לחלוטין בלתי נראים.

חשוב לציין פה שזה דווקא מתאים לי. זו אחת הסיבות שאני אוהבת את המקצוע הזה. נעים לי להיות נחבאת אל הכלים בהקשר הזה.

אני פחות אוהבת את העובדה שאין לנו מילייה, ושמחוץ לקורסים האקדמיים והחוץ אקדמיים לעריכה, נדיר למצוא ארוע שבו עורכים יכולים ללמוד זה מזה, לחלוק בנסיון ובתפיסת עולם מקצועית.

למתרגמים יש את האגודה המצוינת שלהם, שמקיימת מדי שנה כנס מעולה ורב עניין. העורכים משתרכים אף הם לכנסים הללו, אורחים צנועים ונבוכים, אבל ארגון מקצועי משלנו – אין.

(למיטב ידיעתי, בעבר היו נסיונות להפוך את אגודת המתרגמים לאגודה משותפת, אבל הם לא עלו יפה.).

*

עד כאן הקיטורים הכלליים. ועכשיו, לסוגייה שעל קו התפר הנפיץ בין מתרגמים לעורכי תרגום.

בעיה שעולה שוב ושוב בין מתרגמים ועורכים היא מידת העריכה הנדרשת, לעומת העריכה המתבצעת בפועל. מתרגמים טוענים לעיתים תכופות שהעורכים משנים גם את מה שצריך וגם את מה שלא-באמת צריך. למשל? מתרגם כותב "סוף כל סוף" והעורך משנה את זה ל"סוף סוף". שני הביטויים שקולים, ובכל זאת, העורך מעדיף את השני. "הביט" מוחלף ב"התבונן". Sound מתורגם ל"קול" ומוחלף ב"צליל". לפעמים יש הסבר טוב לשינויים האלה, ולעתים מדובר פשוט בטעמו של העורך.

בעשור שבו אני עורכת, הגישה שלי לנושא השתנתה מספר פעמים, ובשנים האחרונות מצאתי את שביל הזהב הפרטי שלי. אני מספרת עליו כאן בתקווה שישמש כנקודה למחשבה לעורכים ולמתרגמים כאחד, ואולי גם כדי שמישהו יאיר את עיני באפשרות אחרת, אולי אפילו אלמד משהו חדש.

בתחילת דרכי במקצוע הייתי זהירה מאוד. שיניתי מעט, בחשש רב. מעט מדי, כמובן. אני לא מסוגלת לפתוח היום את הספרים הראשונים שעליהם עבדתי.

אחרי מספר ספרים צברתי נסיון וביטחון, והתחלתי לשנות יותר. ויותר. עניינים של טעם וסגנון נדמו לי כשאלות של שחור ולבן. הכרעתי ביהירות, רומסת בבטחה את טעמו של המתרגם לטובת זה שלי.

אלא שהזמן חלף, והאגו התחלף בבשלות מסוימת. היום אני מקפידה לשמור על קולו של המתרגם מכל משמר. דווקא העניין הטכני הזה, שברוב ההוצאות אין רושמים את שם העורך, מנחה אותי.

המתרגם הוא שחתום על הספר, ותפקידי – כך אני רואה אותו כעת – לסייע לו. לעמוד לצדו ולציין מתי הוא טועה, להתאים את התרגום שלו לכללי ההוצאה המסוימת שבה הספר עתיד לצאת לאור (כל הוצאה וכלליה, וזה נושא לדיון נפרד), להציע שיפורים.

אני מקפידה לקיים דיאלוג עם המתרגמים. עם חלקם אני משוחחת בטלפון, ולעתים תכופות אני מוצאת בצד השני אנשים שאוהבים את עבודתם ויכולים ללמד אותי דבר או שניים. כשאני שולחת למתרגם או מתרגמת את הספר אחרי עריכה, אני מציינת את הדברים שאהבתי בתרגום, משום שכל מה שלא אהבתי מופיע ממילא במאות תיקונים אדומים לכל אורך הקובץ.

ואני זוכרת שגם אני טועה. שהעובדה שתיקנתי מאות פעמים, אין משמעה שאני עצמי הייתי עושה עבודה טובה יותר.

*