Category Archives: על הכתיבה

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

רגע מתוק (ענייני כתיבה)

בעוד שבוע וחצי אני פותחת חמש סדנאות כתיבה חדשות. בשלושת החודשים הבאים אשוטט בין ספריית חשמונאים, יפו (מד"ב ופנטזיה), פרדס חנה, זכרון יעקב (ילדים ונוער) וחיפה.

(בחשמונאים ובחיפה הסדנאות מלאות, כמו גם רשימות ההמתנה).

*

רגע לפני שמתחילים, אהוד מיימון, עורך אסופת הסיפורים "היה יהיה" וחבר יקר, כתב המלצה על הסדנה למד"ב ופנטזיה. זו סדנה מיוחדת, שכן הקהל שלה קטן יותר ומפוזר ברחבי הארץ, אבל היא יקרה ללבי. אני רוצה לקרוא עוד מד"ב ופנטזיה מעולים בעברית, ולשם כך חשוב לי לתמוך בצמיחת קהילת הכותבים. אהוד התגייס לסייע בהפצת דבר קיומה של הסדנה המיוחדת הזו, המתקיימת ביפו זו השנה השנייה ובוגריה מסבים לי הרבה נחת.
אני מתנצלת מראש בפני מי שרגיש לרגשנות על השימוש במילה האסורה, אבל התרגשתי מאוד מהדברים שכתב.

למשל:

"אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב'היה יהיה' של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידע של הסדנה – ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן."

אני אכן שמחה במיוחד ביכולת של בוגרי הסדנה לקבל ביקורת ולהשתפר באמצעותה. זה קורה כי אנחנו יוצרים מרחב בטוח לתקשורת ישירה וכנה, רק ככה אפשר לצמוח ככותבים לאורך זמן. מובן שכיף במיוחד לשמוע את זה מעורך שעובד איתם.

ההמשך כאן. ואם כבר הגעתם, הבלוג של אהוד מצוין. תקראו ותראו.

wgr

קצת כתיבה: שו"ת דמויות

ראשית, עדכון קצר לידידי הבלוג ואגם הצללים:

אחרי שהבטחתי לא לכתוב המשך לאגם הצללים, הסברתי שוב ושוב למה אני חושבת שספר בודד עדיף על טרילוגיה וקעקעתי בבשרי את המילה "לא" בחמש שפות, התחלתי לעבוד בשעה טובה על ספר ההמשך לאגם הצללים.

למה? כי אני חייבת לדעת מה יקרה הלאה, ואף אחד אחר לא מוכן לכתוב את ההמשך.

במקביל, אני ממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ב"סדנאות הבית" ובספריות ומוסדות שונים ברחבי הארץ. שתי אלה הן סיבות מעולות לקרוא הרבה מאוד ספרות מקצועית, ולהעמיק עוד ועוד בנבכי המלאכה, במובן craft.

(מאז צאת הספר הראשון שלי ב-2010, בחרתי להתייחס לעשייה שלי כמלאכה ולא כאמנות. זה פחות יומרני, ונאמן יותר לתהליך האמיתי כפי שאני חווה אותו יום יום, שהשראה היא חלק קטן בו, ועבודה קשה היא רוב רובו.)

וכעת, לעניינינו:

אחרי שנים של עבודה עם שיטות רבות ושונות לפיתוח דמויות, יש לי אוסף שאלונים וטכניקות שבעזרתם אני לומדת להכיר את הדמויות שלי, לאט לאט. כבר כתבתי ראיונות עיתונאיים עם דמויות, עמודי ויקיפדיה לדמויות, יומנים ובלוגים אישיים, עמודים באתרי הכרויות ווידויים קורעי לב.
השתמשתי בשאלונים של תסריטאים, בשאלון של פרוסט, בכל הווריאציות המוכרות והנסתרות שלו, פירקתי לדמויות ארנקים ותיקים, פתחתי תיקים סודיים במערכת החינוך, בצבא, במשטרה, בעבודה. שוחחתי עם כל מכרי ואויבי הדמויות שלי. חשפתי את סודותיהן ואת השקרים שלהן, ציירתי אותן, פיסלתי אותן. עשיתי הכול.

 ובכל זאת, סדרת השאלות הפשוטה שהתנסיתי איתה לאחרונה נתנה תוצאות יוצאות דופן. היא לא מחליפה שום שיטה אחרת, אלא מצטרפת לכולן. היתרון המרכזי שלה הוא בחיזוק ההבנה של מצב הדמות בתחילת הסיפור, אבל יש לה גם תרומה משמעותית לקשת ההתפתחות של הדמות וגם, הפתעה, לפיתוח העלילה. החלטתי לפרסם אותה בבלוג כדי שתעמוד לרשות תלמידים וחברים וכותבים, שכולם אחיי, וגם לרשותי, כי ברור לי שכשאזדקק לה שוב לא אזכור איפה הנחתי את העותק הפיזי, וודאי שלא את האלקטרוני.

(נדבר על טכניקות התיוק שלי ביום אחר, באמא שלכם.)

who_are_you__by_exeyber-d51nzi7

אז הנה, שאלון הדמויות החדש והסופר אפקטיבי שלי, מנוסח בלשון נקבה, כי ככה רציתי:

  1. מה היא רוצה?
  2. מה היא צריכה?
  3. מה היא חושבת בפתיחת הסיפור?
  4. במה היא טועה בפתיחת הסיפור?
  5. מה היא תלמד במהלכו?
  6. איך היא תשתנה בעקבות זאת?
  7. מה הבעיה המרכזית שהיא מתמודדת איתה?
  8. מה הקונפליקט הפנימי שלה במהלך הסיפור?
  9. מה הקונפליקט החיצוני שלה במהלך הסיפור?
  10. מה התמה של הסיפור שלה?

כמה הערות:

  1. אתם עשויים לגלות שחלק מהתשובות דומות זו לזו, ולפעמים זהות ממש.
  2. אני לא יכולה לכתוב כאן קורס כתיבה מלא. רוצים לדעת מהו קונפליקט פנימי? מה זו תמה? מה ההבדל בינם לבין בעיה מרכזית? ויקיפדיה תשמח לעזור. ואם לא הבנתם משהו והשתמשתם רק בשבע שאלות, אני מבטיחה שהן יקדמו אתכם משמעותית. לא מדובר במתמטיקה, ואין מבחנים. זה כלי עבודה, השתמשו בו איך שאתם רוצים.

טיפ סיום:

לכל מי שאי פעם חשב להשתתף ב-Nanowrimo ולא העז בגלל ש-50 אלף מילים זה המון: בראשון באפריל מתחיל Camp Nanowrimo, גרסה קלה יותר לאותו עניין. המטרה: כתיבת פרויקט מראשיתו ועד סופו. אלא שכאן כל אחד מגדיר לעצמו את אורך הפרויקט ואת מספר המילים היומי.

למה כן: כי המסגרת כוללת עידוד עצום במדיה חברתית, מאמרים, תמיכה קבוצתית ושלל דברים שלא עומדים בדרך כלל לרשות כותבים.

למה לא: כי לא לכולם מתאים לכתוב מהר, להגדיר קצובת מילים יומית או להתחרות בעצמם.

למה בכל זאת: כי לכתוב זה יותר טוב מאשר לא לכתוב. גם אם רציתם לכתוב נובלה באורך 30 אלף מילה וסיימתם את אפריל רק עם חצי נובלה באורך 15000 מילה, עדיין יש לכם חצי נובלה. שווה.

יאללה, בואו נכתוב.

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

שש מילים יצאו לטייל ולפתע פתאום (על המקצב)

קח למשל משפט באורך שש מילים. שש מילים זה לא יותר מדי. זה גם לא מעט מדי כמובן. שש מילים זה אורך מצוין למשפט. אבל לאט לאט אתה מתחיל להתרגז. אתה לא יודע למה הטקסט מעצבן. הוא פשוט נורא נורא מעצבן אותך. אבל למה? הרי אמרנו ש

sixish1

כי הוא מונוטוני וחוזר על עצמו. שש מילים זה אורך מצוין, יקירי. רק בתנאי.

בתנאי שאנחנו כותבים גם משפטים קצרים או ארוכים יותר. זה פשוט, למען האמת. אורך המשפט משפיע על המוזיקה של הטקסט, והמוזיקה לא אוהבת מונוטוניות וחזרה אינסופית. לפעמים משפטים באורך קבוע, קצוב, חוזר על עצמו, ייצרו בדיוק את האפקט הזה, מתח, חזרתיות, עצבים. ואולי זה בדיוק מה שאתה רוצה. רק אל תשכח, כשאתה כותב טקסט, נכתבת גם המוזיקה. אל תפחד לנגן.

ואם אתה לא בטוח שאני צודקת, פשוט תקרא בקול את מה שאתה כותב. אנחנו תמיד חוזרים לשם, אני יודעת, זה מביך, זה לוקח זמן, למי יש כח, ובכל זאת.

נסה גם לדבר את הטקסט תוך כדי שאתה כותב. תגלה שאתה כותב ממש לאט. זה בסדר גמור. אבל איכשהו, כל הכתיבה תשתנה. תתקצב. תרקוד. מה אכפת לך לנסות?

אני מרשה לך אפילו לכתוב מדי פעם משפט באורך שש מילים בדיוק.

(מתוך מכתב לתלמיד.)