ארכיון קטגוריה: עכשיו

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

חצי מעגל מכושף

ביני לבינה נולד פעם משהו. מה זה היה? אני לא זוכרת. אני רק יודעת שהוא היה של שתינו, חי וחם: זמן פרטי, אינטימי. מלא צחוק ובטחון ואמונה. כמה אהבתי אותה. היו ימים שבהם חשבתי שהיא אחד מהניסים היפים האלה שהחיים מזמנים לי. שיחת טלפון ממנה היתה קסם, לקראת פגישות התרגשתי כאילו היה לי אהוב חדש. ובאמת היתה, אהובה יפה וחכמה כזאת. ומשהו השתנה. איני יודעת מה.

זאת עיר קטנה. אני רואה אותה שוב ושוב, ובכל פעם, לרגע, נדמה לי שאפגוש אותה, שיווצר שוב הקסם ההוא.

אבל זה לא קורה. איני פוגשת כבר את החיוך החם שלה, אותה. בעיקר איני רואה שוב את הביחד הקטן והחי ההוא. אולי גדל והלך, אולי מת. בכל פעם אני תוהה אם דמיינתי. אולי הכל בסדר?

בכל פעם מחדש אני רואה שוב שהמעגל המכושף שבו קרו בינינו הדברים ההם אינו נוצר עוד. היא כורכת ידיים רפויות וקרות סביבי, מרפרפת על לחיי איזו נשיפה מהירה. עיניה אינן פוגשות בעיני. בכל פעם מחדש אני נפעמת מההיעלמות, כמו תעלול של קוסם. היא שם, ובכל זאת איננה.

אני חוזרת הביתה בגשם, בחולצה דקיקה ובצעיף אדום. אני לא בוכה, אבל הגשם מרטיב את כולי, יורד על המשקפיים, כאילו צוחק עלי: לא תגמרי את היום הזה יבשה. אני מגיעה הביתה רטובה עד לשד עצמותי.

*

יום שישי בצהריים יפה לבלוז. הוא משתקע בלב ואני מדליקה שוב רשת ג', היום יש שירים מתוך "הלהקה" ואני חושבת אולי להתקשר לחברה ולדבר קצת, אבל למה. על מה יש לדבר. כשדבר מה נעלם, כל הדיבורים שבעולם לא ישיבו אותו.

(ואליסיה בברזיל, רוקדת סמבה בקרנבל, ואני כל כך מתגעגעת אליה)

אז אני מקשיבה לשירים, מכניסה לתנור פשטידת לחם ושוקולד, עוף במרינדה, מקפיצה נודלס, שוטפת כלים ורצפה. תנועת הזמן היא הרפואה היחידה. אלה שנותרו מאחור מזכירות לי שאני יכולה לשכוח.

אבל ביום שישי בצהריים, הזמן איטי ורך כחמאה, והכאב משתקע. עוד מעט נדליק את הנרות, נקרא את העיתונים. עוד מעט תשכח גם היא. רק לרגע אחד אני עוד עוצרת ונפרדת. אל לי לשכוח להודות לה על היופי שהיתה בחיי.  אל לי לשכוח לעולם שיש לי רק אותי.

*

בּוּ!

לתקשורת אין שום סיבה להתעסק באיש אחד שאומר בּוּ! רק איש אחד, רק בּוּ! אחד. זה אפילו לא סאונדבייט. בטח לא אמירה מעניינת.

אולי הוא בכלל התכוון לומר בוז, אבל הז' שלו התפוגגה אל חלל האולם הענק. נשארה רק ההברה התינוקית הזאת, מחאה קטנה כנגד שרירותיות העולם. בּוּ!

זה היה אי שם בשליש הראשון של הנאום של איאן מקיואן לרגל קבלת פרס ירושלים. מקיואן עמד על הבמה חיוור מעט, עניבה אדומה משתלשלת בין בגדים אנגליים, ואמר את שידענו שיאמר. הטקס התקיים במלואו: הביקור בשיח ג'ראח עם דויד גרוסמן, המחאה הבינלאומית. מקיואן עשה את החלק שלו במשוואה הזו, לא יותר ולא פחות. הוא הפתיע דווקא במילים החמות שהשפיע על ישראל ועל ירושלים.

והאיש ההוא צעק בּוּ. זו היתה רק קריאת תסכול קטנה, רפה וחסרת ערך באולם שהיה מלא בעיקר באנשי תעשיית המו"לות הבינלאומית. הם לא התעניינו בטקס הקטן שקיים האיש. הם היו נתונים עמוק בתוך צבתות הארוע. "ארוע"!. איאן מקיואן, סופר חשוב, מגיע לקבל בירושלים פרס ספרותי חשוב (כפי שמקיואן ציין, רשימת הזוכים בעבר בלתי נתפסת. ישעיה ברלין, חורחה לואיס בורחס, סימון דה בובואר. ויש עוד רבים ונפלאים לא פחות). רגע משמעותי בזירת הספרות העולמית.

היו שם מו"לים מכל קצוות עולם, סוכנים ספרותיים, מנהלי רשתות הספרים בישראל (שניהם!), מנהלי שיווק והפצה, עורכים ראשיים וסגני עורכים ראשיים. אנשי תקשורת, ואולי כמוני, כמה אוהבי ספרות שסתם קיבלו כרטיס מחבר. היו שם מסָלתה ומשמנה של תעשיית הספרות, ועימם גם ראש עיריית ירושלים, שרת התרבות, כבוד הנשיא, שעל אף גילו התבדח כל כך יפה – We are called the people of the book, truth be told, we should be called the people of facebook. הקהל פרץ בצחוק. איזה עונג, שחרור. כולנו מדברים באותה שפה. כולנו אנשי ספר, ולא פייסבוקאים.

פוליטיקה, הומור, שיווק, עסקים, נימוס, תרבותיות, דוכני מכירה, תקשורת, עוד פוליטיקה. כל אלה  הגיעו ליריד הספרים בירושלים.

ורק כשסיים מקיואן (שאת ספריו אני אוהבת מאוד) את נאומו המנוסח לעילא, וכשהשתמש במטאפורת ירושלים-כספר בפעם השניה, שמתי לב אליה, הנעדרת בנשף. ההיא, שקטה וביישנית ונחבאת. זמן מה אני מחפשת אותה בכל קרן זווית ולא מוצאת. היא לא הגיעה לשם, אהובתי, הספרות.

(איזו אנומליה סובלת הספרות, שכן המוזיקה מבקרת באירוע המוזיקלי, והמחול מבקר באירועים לכבודו, והאמנות נוכחת באירוע אמנותי, ורק הספרות מתחבאת. אפשר לדבר עליה – ומדברים! – אבל היא נחבאת לה בין הדפים. סרבנית)

ופתאום שמעתי אותו שוב, האיש עם הבּוּ! הוא לא מחה על הפוליטיקה, החלטתי. לא. זה קל מדי. הוא קם וצעק, וגורש מן האולם, הוא הביא את ה-בּוּ! הזה שלו, כי גם הוא התגעגע אליה כל הערב.

*

ויואב אומר: ארוע ספרותי לא מתרחש כשהרבה אנשים יוצאים מהבית, לבושים היטב ומנהלים שיחות כבודות וחכמות. ארוע ספרותי מתרחש כשאדם יושב בחדר עם ספר, וקורא.

 

גם מחוץ לחדר

*\

המון אירועים ספרותיים אצל שלומי יוסף בבלוג פפראצי עמך ספר.

ודווקא מסיבת העיתונאים עם מקיואן ביום שישי היתה אירוע שונה לגמרי. אסתי סגל, גלובס.

וגם אסתי ראתה את ההבדל בין שני הארועים, וקשרה אותו באופן מעניין למיקום שלהם

*

הגן המכושף

בקצה העיר, מתחת לבניין סטנדרטי בפאתי ככר, משתחץ מין גן קטן שהוא יצירה חשופה, פרועה ופראית.

בפעם הראשונה טל הביאה אותי. השעה היתה כמעט חצות וזה נראה כמו גן מכושף, אבל לא מכושף של פיות ורודות. גן אכזרי שמתוכו יזנקו עלי מפלצות. משהו מתוכו ישרוף אותי אם אתקרב יותר מדי. האנשים המצוירים על העמודים ללא תווי פנים, מחלקה צבאית קטנה של זומבים אכזריים, ירמסו אותנו בפניהם נטולי המבט.

בכל פעם הוא מוסיף משהו, אמרה טל. היא נדנדה את מצלמת הזהב על העץ ונראתה רגועה לגמרי. מאז, בכל פעם שאני הולכת לככר אני עוברת שם (אבל אף פעם לא בלילה). אני מביאה לשם אנשים. הם מתבוננים בו במבטים משתנים. לפעמים בהלה, לפעמים היקסמות.

עגלה נטושה, צילום: עמיר

הפעם עמיר. מבטו נודד מעגלת בובות מעץ למחבת שעליה הדביקו את פניו של מישהו, לתרנגול קבוע בבטון. אחר כך הוא שולח לי פתק.

האיש שעובד את הגן הזה, הוא מסקרן אותי. הוא אוסף בובות, גרוטאות, כסאות. הוא מניח את הדברים באי סדר גמור, ואולי בסדר מסוים שנסתר מעיני. הוא כותב דברים על חפצים. הוא צובע פינות ותיבות דואר בצבעי זהב. הוא מצייר עוד ועוד דמויות.

בכל זאת יש פה איזה קסם משונה, אני אומרת לעמיר. אתר תיירות שכונתי. הוא מרחם על השכנים. אחר כך אנחנו צוחקים ופונים לשבת על הספסל בככר. האיש שמוכר דברים מוזרים מנופף לעברנו איזה צעצוע. הכל פה מלא סיפורים, אומר עמיר בפליאה. איש שמנסה למכור את מפת העולם בככר מילאנו. זה סיפור, נכון?

כן, אני מסכימה. אבל זה הסיפור שלך, בסדר?

סיפור על מפית, עמיר

להקליד את זה? אני שואלת.

לא, הוא אומר, ושולח פתק אחרון.

(כל הצילומים שלו)

לטל ניצן, הפעם כמו שצריך.

***

1. הערה מנהלית: ב 28.2 אני כאן. עוד אכתוב על זה, מבטיחה. בינתיים תכתבו ביומן. יהיה מעניין.

2. הערה מרוצה: איזה יופי של דבר מירי כתבה בעקבות החתולים של יעקב קאופמן.

ג'ק

הזר המסתורי הזה שעתיד היה להכנס לביתנו לעשרה ימים הפחיד אותי יותר מבעירת המזרח התיכון, יותר מאיום הטילים האירני, יותר משיחת ערב עם אלכוהוליסטית הבית.

הוא הפחיד אותי מפני שידעתי מראש שזה ייכשל – שכניסה של אדם זר לתוך הבית תגזול ממני את הפרטיות, את השקט. מפני שידעתי ללא ערעור שאני לא אוהבת ילדים של אחרים. מפני שהשילוב הזה, ילד בן 11 שאין דרך לשלוח אותו למקום אחר והוא לגמרי באחריותי, איים להכריע אותי עוד בטרם ידעתי מה שמו.

ובכל זאת, ינאי ביקש להשתתף בתכנית האירוח של ילדים מלוס אנג'לס בתל אביב, ואנחנו הסכמנו. למה? אין לי הסבר. רגע של רוך לבב, או אולי אי שפיות הדעת. כך או כך, הסכמנו.

הימים שקדמו לביקור נדמו לי כתום ההיסטוריה הפרטית. הודעתי לחבריי ולבני משפחתי שלא אוכל להיפגש איתם בעשרת הימים שבהם הוא יהיה כאן. פיניתי את שולחני מכל בדל עודפות או עומס. התייחדתי עם כל שעת שקט פרטית משל היתה האחרונה. נשקתי לשעות בלכתן, אפופה חרדות וצער.

יום לפני שהגיע לקחתי את ינאי לבית הקפה הקטן הסמוך לבית וניהלנו שיחת ציפיות בוגרת. מה אנחנו מקווים שיקרה, מה עשוי להיות, מה עלול להשתבש, איך מתמודדים. אחרי שהילד פרש למיטתו הבנתי שגם אני צריכה לתאם ציפיות, להגדיר דרכי התמודדות. מצאתי כמה כאלה, אבל יותר מכל הבטחתי לי שאזכור שהוא בן 11, במרחק שעות רבות של טיסה מביתו, שאני המבוגר האחראי.

שום דבר לא הכין אותי לג'ק.

אני יכולה לדבר שעות על בחירה, על ציניות, על אומץ, על אופטימיות מול פסימיות, על ביטחון עצמי, על כבוד, על חינוך. להזכיר שהוא בן להורים יהודים אמריקאים, שניהם משפטנים, מתגורר בשכונה אמידה בלוס אנג'לס, מתכון לאסון. אני יכולה לעשות את כל זה – או להודות בפשטות שג'ק כבש את לבי.

הוא הגיע בחיוך, מלא הומור וביטחון, קשוב, נכון לשוחח אבל לא פטפטן חסר גבולות. מיום ליום הניח לנו להתקרב, להכיר אותו יותר, לימד אותנו איך לארח אותו.

הילדים נפרקו מנשקם: למרות שג'ק ספורטאי מעולה, הוא גם קורא נפלא, וינאי והוא דיברו שעות על פרסי ג'קסון ועל משחקי הרעב ("הספר הכי טוב שקראתי," אמרו שניהם. לתשומת לב המו"לים, למרות שהגיבורה היא נערה), הם צוחקים כל הדרך הביתה, וכמעט אפשר לשכוח שג'ק לא יודע עברית, וינאי לא יודע אנגלית.

הוא חוזר הביתה ומיד הבית מוצף בעליזות: משחקים מלחמה בקלפים, מונופול, מקפיצים בלונים, תופסת ברחבי הבית. כשהוא מתעייף הוא בא למטבח ומספר לי על היום שלו – הוא והחבר'ה מאל.איי שוב ניצחו את הישראלים בכדורגל! והיה כל כך מעניין בחוויה האולימפית! מה את חושבת על המהפכה במצרים, רוני?

עשר דקות אחרי שהגענו משדה התעופה

אני מקשיבה לו ומבחינה שהבית עדיין שלי, ושהנה אני מבשלת בפיג'מה והילד הזה, לגמרי לא שלי, משמח אותי בבואו, בדבריו, בחיוכו. שהפרטיות שלי לא הופרה, שאני מצליחה לעבוד, שאני יכולה לעשות בשבילו בשמחה, (כמעט) כמו בשביל הילדים שלי.

לפני השינה ינאי וג'ק מכינים מתיחה לחבר'ה מחר, אוריה אומרת לג'ק לילה טוב ומסכמת איתו שתלמד אותו מחר טאקי, הללי ניגשת לג'ק, אומרת לו good night במבטא מתוק באנגלית ונותנת לו נשיקה. הבית מתנהל כסדרו, וג'ק מחייך אלינו. האשכנזיה קפוצת הלב שאני נזכרת ברגעים האלה באברהם.

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית יח)

"אנחנו לא צריכים לרחוץ את הרגליים של ג'ק," אמרתי לינאי לפני שבוע, "רק לפתוח את הלב."

"אולי כדאי שגם נאכיל אותו," אמר ינאי בשום שכל.

לא האמנתי למילה שיצאה לי מהפה, אבל בשבוע אחד לימד אותי ילד בן 11 משהו חדש לגמרי, משהו שלא ידעתי איך לעשות ולא היה לי מושג שאני עדיין יכולה ללמוד. אני לא מתכוונת לשאת פה איזה נאום ניו אייג'י, אבל פתאום אני תוהה אם יש עוד כמה דברים שמפחידים אותי ויכולים ללמד אותי שיעורים גדולים כאלה, ובכזאת הנאה עצומה.

(ובכל זאת אני יודעת שאחרי שג'ק ייסע, אחרי שניפרד בדמעות ונבטיח להיפגש שוב בסוכות, תשתרר פה שוב השלווה הרגילה – וגם את זה אוהב מאוד).

שולה

מלכת הדבורים תמיד הפחידה אותי. היא גדולה להדהים ובגופה יש משהו מגונה. אי אפשר לפספס אותה, אי אפשר שלא לפחד. לעומתה, מלכת הכיתה מסתתרת מאחורי נתינותיה, דומה להן באופן מתעתע. הילדה הראשונה שתתיידד איתך לעד תהיה דחויה חברתית שמוצאת בך גאולה. עם הזמן תגלי את הנזק שגרמה לך החברות איתה. אולי לא יהיה לך אומץ להמשיך להיות חברתה, לשלם את המחיר. זה אחד מהמבחנים המרושעים ביותר של חברת הילדים, והוא סודי מאוד.  נסתר מעיני מבוגרים לגמרי, וגם מעיני רוב הילדים.

את דבר קיומה של מלכת השכונה לא שיערנו, אולי זה משהו תל אביבי. לא חיפשנו אחריה, וגם לא מצאנו אותה. מלכת השכונה היא שגילתה אותנו, והיא שבחרה גם מתי להחשף בפנינו. בקצב שלה, בדרכה. שולה.

פעם, מזמן, שולה היתה חתולת הבית של יניב ושירלי, הסטודנטים החמודים מלמטה. כששרטה את הספות ולעסה את נעלי הבית האהובות של שירלי הוציאו אותה לחצר, והמשיכו לתת לה אוכל ואהבה. היא נשארה בסביבה.

כשהתחיל סוף סוף החורף, ממש לאחרונה, היא עברה לישון על שטיח הכניסה לבית שלנו, המקורה והמוגן מהגשם. כשמישהו הגיע מלמטה או פתח את הדלת מאחוריה, הסתלקה. הנמרה הקטנה והבוטחת בכניסה לבית מצאה חן בעינינו. היה ברור לנו שהיא שייכת לכאן לא פחות מאיתנו.

אז התחנפנו. ישבתי שם ודיברתי איתה, כשהיא מביטה בי מתחתית המדרגות. הזמנתי אותה. הבטחתי הבטחות. זה ארך זמן מה, אבל בסוף היא באה. כשאנחנו מתקרבים אליה, מהבית או מהרחוב, היא מחכה לנו, מושיטה צוואר לליטוף. היא מתחככת ברגלו של ינאי, מקשיבה בדממה לסודות של אוריה, מלקקת להללי את האף והאצבעות. היא שולה. קצת שלנו.

החיים שלה מחוץ למבואה נסתרים ברובם מן העין, אבל לפעמים אנחנו מצליחים להציץ מעט. בבוקר היא רובצת על המעקה של בית הכנסת של קהילת סדיגורה, עם חתולי השכונה. שמונה חתולים, רובם שמנמנים ובריאים, שניים קטנים עדיין. הם נרדמים גם על גגות המכוניות ועל המנועים, מדי פעם מרימים מבט ובוהים בפועלים המשפצים את פנקס, אבל הרעש שאלה מקימים אינו יכול לשנת החתולים. הם מחכים.

מחכים

טוב ששמש

באחת מגיעה הזקנה ומפזרת אוכל. השמיניה פורצת בריצה ומקיפה אותה מכל עבר. היא מנוסה, מפזרת להם כמה ערימות, דואגת שכולם יקבלו. הם אוכלים בשמחה.

שימו לב לתור מאחור

גם הקטנטנים מקבלים

שולה והחברים שבעים. הם מותירים מאחור מזון. תמיד.

שאריות עם הבטחה

הנוצה הזו מסמנת את הסועדים הבאים. שיירות של יונים גאוותניות ושמחות, כמה דרורים, לפעמים עורב זועם שמגרש את כולם. הם לוקחים ועפים. מותירים מאחור פירורים.

זו השעה שבה אני הולכת להביא את הללי. בדרך חזרה אנחנו רואות את המאחרים הקבועים לנשף: שיירות של נמלים שגוררות פירורי ענק שהותירו החתולים והציפורים. הללי עוקבת אחריהם, מקפידה לא לדרוך. אבל היא לא מתעכבת הרבה. כי בבית מחכה לה חברה. מלכת השכונה. שולה.

שולה ומעריצה

מסתורי האיש בחלוק

*

בבוקר ישבתי בבית קפה בבן יהודה וניסיתי. היה לי קר מאוד. שתי נשים מבוגרות התיישבו מאחורי ופטפטו בקול רם. שמעתי כל מילה משיחתן. בתחילה דיברו על בתה של אחת מהן, ועל הנכד הקרב ובא. אחר כך אמרה אחת מהן בפליאה: בר רפאלי תגיע ביום ראשון. היא אמרה שמישהו אוהב אותה, ומישהי אחרת היתה מתה להיות כמוה, וסיפרה על מישהי שקמה כל בוקר ומיד מדברת – שעה רצוף! בסופו של דבר אמרה אחת מהן, "היא דיברה על זה עם האח, ישבה שם בחדר שלו וסיפרה לכולם, מול המצלמה, כמו מפגרת," רק אז הבנתי שהן משוחחות על משתתפי "האח הגדול". התפלאתי לגלות עד כמה הן קשורות לכל אחד מהאנשים המופיעים על המסך שלהן, עד כדי להקדיש בילוי בוקר עם חברה לדיון במוצאותיהם. הדיון המשיך להתהלך בין דיירי הבית הפרטיים (הם צריכים לקנות ציוד לתינוק, אבל שיעשו מה שהם רוצים. אני את שלי אמרתי. אני לא מתערבת) לבין דיירי הבית הציבוריים (הארוס שלה הגיע, תאמיני לי שהוא הרבה יותר שווה מהטיפש הזה. אבל בסוף יצא פארש). הראש נמלא במילים של אחרים, ברחתי מבית הקפה ודהרתי במורד שדרות נורדאו, ולא ראיתי דבר.

בצהריים נסעתי באוטו להביא את הילדה. קר מדי בשביל לצאת על האופניים. בנסיעה על פנקס ראיתי בחור יפה תואר יוצא מאופל כסופה. הוא הזכיר לי שחקן לא מפורסם, כזה שאת תמונותיו ראיתי מדי פעם בעיתונים, אבל שמו נשמט מזכרוני. ברמזור של ברנדייס היה פקק קטן, כרגיל. האופל שלו אף היא הקשתה על התנועה. הבטתי בידיו סוגרות חלוק, ולפתע נשמע הקליק הזה בראש, הידיעה שמשהו לא בסדר. בלמתי. שכחתי כבר את יופיו ואת קומתו הזקופה. הייתי עסוקה בהתבוננות ופירוק, רצף של פרטים.

חלוק מגבת שחור, שאת חגורתו הוא הידק. רגליים שעירות מאוד. כפכפי ים פשוטות, שחוקות. הוא השאיר את דלת המכונית פתוחה מעט ופנה אל המעדנייה הבשרית שמול דלתה חנה. נכנס בחיוך, מתכפכף לו כאילו החנות מצויה באחוזתו הפרטית. אחר כך הציץ החוצה, הביט אלי, נופף באצבעו ואמר, "שובבה!"

רציתי לרדת מהאוטו ולרוץ אליו, ולשאול למה יצא בחלוק אמבטיה ומה זה הכפכפים האלה ואם לא קר לו באצבעות של הרגליים, ולמה הוא מחייך ומי זו השובבה שכיוון אליה, כי אני בטח שלא. רציתי להוציא את המצלמה, כדי שהרגע הזה ייצרב גם בה, כאילו מישהו יאמין שהמצאתי את השטות הזאת. רציתי לבדוק לאיזה שחקן הוא דומה*. אבל כבר לא היתה ברירה, הגיע הזמן לנסוע להביא את הילדה. בדרך היו תלמידי תיכון עירוני ד' מהירים והתלמידות מרחפות, והקשישה שחצתה את הכביש קראה ספר כילדה השבה מהספריה, ואיש ישב על הספסל ביהודה המכבי ופיזר לחם ליונים. הכל היה שם.

*

* מצאתי! הנה, עודד לאופולד. איזה שם נהדר, בן של נסיכה פולניה שנישאה לצבר עז רוח.

 

*ו

המון דברים קורים לי בתל אביב

מי בכלל רוצה לקרוא סיפורים קצרים?

*

או: דברי ימי הסיפור הקצר בארצנו

*

דבר לקורא,

האם בהגישנו, זו השנה השלישית, ספר במחיר מוזל לקורא העברי במסגרת "חג שבוע הספר העברי", אנו שוחים נגד הזרם הגואה של נטישת הקריאה? האם באמת הולך ומתמעט ציבור הקוראים – והקונים ספרים – בעיקר הדור הצעיר? רבים יענו בחיוב על שאלות אלו ויצביעו על הנזק הרב שגרמו אמצעי התקשורת ההמוניים ואפשרויות הבילוי המודרניות למכשיר עתיק-היומין ללימוד ולהנאה: ה ס פ ר.

והנה בא המדע וטופח על פניהם של רואי השחורות. במחקר "תרבות ישראל 1970", שבוצע ע"י המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית שפורסם זה עתה, אני מוצאים מימצאים מאלפים לגבי הרגלי הקריאה, המלמדים אותנו שאין השד נורא כל כך.

נסתפק בשתיים מהמסקנות:

"שעור הקוראים בישראל (אלה שקראו לפחות ספר אחד במשך השנה) הוא גבוה יותר משעור הקוראים בארצות אירופה".

"הספר האחרון של 70% מכל הקוראים היה בעברית, אולם רק 25% מכלל הקוראים (שהם כחמישית מכלל האוכלוסיה) דיווחו כי הן 'קוראים הרבה' ספרות עברית מקורית".

נתונים אלו, על החיוב ועל השלילה שבהם, מוכיחים, כי ידו של הספר העברי אינה תמיד על התחתונה במאבק שהוא מנהל על מעמדו בחברה הישראלית.

על כן אנו בטוחים שהספר המוגש השנה יפלס דרכו אל לבות הקוראים. נדמה לי שדווקא היחוד בספר זה, המכיל מיטב היצירות של בחירי סופרינו הצעירים, עשוי למלא תפקיד חשוב זה. שני השותפים במפעל, משרד החינוך והתרבות והתאחדות הוצאות ספרים בישראל, שאיפשרו, בתמיכתם הכספית הניכרת, את מכירת הספר במחיר מוזל מאוד, מקווים שהיענות הקהל תצדיק את אמונם בקורא העברי.

ד"ר י. מכמן-מלקמן

מנהל היחידה לתרבות

משרד החינוך והתרבות

ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ב

* * *

זוהי הפתיחה של הספר "שישה מסֵפרים, ט"ז סיפורים" שערך הלל ברזל בשנת 1972. מחד, מי היה מאמין שמשרד החינוך הוציא ספרים מוזלים לעם פעם, מאידך, מאוד מוכר לנו "הנזק הרב שגרמו אמצעי התקשורת ההמוניים ואפשרויות הבילוי המודרניות למכשיר עתיק-היומין ללימוד ולהנאה: ה ס פ ר." (נראה שגם הפעם, כמו תמיד, "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ." קהלת א' י)

בספר מופיעים סיפורים קצרים מאת אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע (אחד מהם הוא "חתונתה של גליה" המהולל), עמליה כהנא כרמון (עם "נעימה ששון כותבת שירים" החד פעמי), עמוס עוז, יהודה עמיחי ודוד שחר. הדמיון בין המלים של ד"ר י. מכמן-מלקמן דומות כל כך לקינות הנשמעות גם היום, ורק התקווה במילותיו כבר פחות מוכרת.

 

אז

כמובן שאפילו אני איני אופטימית ללא תקנה. בכל זאת השתנו דברים. כמעט לא יוצאים בארץ אוספים משובחים של סיפורים קצרים, ואי אפשר להתחיל שום קובץ סיפורים במשפט: "כל מי שעוקב אחר התפתחותה של הספרות העברית בשנים האחרונות, אינו יכול שלא להתרשם מן ההישגים המיוחדים במינם של הסיפור הקצר."

ובכל זאת, אני קוראת את "שישה מסֵפרים, ט"ז סיפורים" וחושבת על מסמרים.

ועתה

בעיקר אני חושבת, תוך כדי הקריאה, על כך שסיפור קצר הוא יחידה כל כך מזוקקת עד שלפעמים צריך ללמוד לקרוא אותו, בדיוק כמו שירה. לא יזיק לקורא מדריך עדין וארך רוח שיאחוז את היד ויוביל אותנו בשבילים הדקיקים והמסוכנים הללו. המבואות של הלל ברזל, מפורטים ועשירים, הם בדיוק המדריך העדין הזה. היה רגע שבו חשבתי שההדרכה הזו היא התנשאות, אבל ההיפך הוא הנכון. זו נגישות וסבלנות ונכונות לשיתוף.

תארו לעצמכם מצב שבו מרצה בכיר לספרות עורך קובץ כזה. מסמן את הסופרים המבטיחים בעיניו, בוחר מתוך עבודתם את העדית שבעדית, ואז מוסיף להם  הסברים וביאורים, מאיר את האלוזיות וההקשרים, מחבר את העמודים המעטים למה שהיה לפניהם, כאן ובספרות העולם. איזה עושר אדם כזה יכול להעניק לקורא.

כך בדיוק, אגב, עשה שמעון זנדבנק בספר הנפלא "מזשיר" שלימד אותי מחדש לקרוא שירה.

(התשובה לשאלה שבכותרת היא כמובן – אני.)

ועידת קטוביץ' 2

(היום)

*
13:25: אשה זקנה מאוד, יפהפיה ואלגנטית, יושבת לפעמים על הספסל בדממה ומביטה בציפורים. היום היא עומדת ליד הבניין ולידה אשה גבוהה במעיל עור צבעוני. מראה עגולה נושרת מהתיק של הגבוהה, והיא שואגת: נמאס כבר ממך, את מבינה את זה?

13:35: בדרך חזרה הביתה, בדיוק באותו מקום, אני מוצאת את הפתק הזה. הללי מחזיקה אותו ואני מצלמת. מתוך ג'יפ שחור עולה שאגה: תסתמי, את שומעת? אפשר לחשוב שאת כזאת חכמה. עדיף שלא תגידי כלום. בזווית העין אני רואה ילדה, בת שמונה או תשע, מכווצת במושב האחורי, ראשה מושפל. האיש מביט בי, בהללי, ומחייך. חמודונת, הוא אומר. אני ממהרת להתרחק משם.

כל הדרך הביתה הללי אוספת עלים יבשים וחיוכים. אני קונה לנו שוקולד.

*