ארכיון קטגוריה: סיפור קטן ומלוכלך

נכשלתי

nano_400x400

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.

הפתעה משמחת

סיפור קטן ומלוכלך, רוני גלבפיש, זכייה בפרס רמת גן לספרי ביכורים

ללא מילים.

(גלריה, הבוקר. שי לחג.)

הכריכה שבלב

באלכס התאהבתי ממבט ראשון ממש. לא הכרתי את שירה גלזרמן, הציירת ואני לא זוכרת איך הגעתי אל האתר שלה. אהבתי מאוד את הציורים שלה, ויותר מכולם אהבתי את אלכס.

כשהתחיל תהליך עריכת הספר, מיד ידעתי שאני רוצה את הציור הזה לכריכה. ביקשתי רשות משירה, והיא הסכימה בנדיבות רבה שאציע את הרעיון להוצאה. את הבדיקה עשיתי קודם במרחב בטוח: פניתי ליובל סער וביקשתי ממנו שיכין לי סקיצה ראשונית מאוד, לא לשייף או לדייק, רק להניח ולקבל מושג איך זה יכול להיראות. בהיותו חבר טוב ומעצב כריכות ותיק ומנוסה, יובל הסכים.

ואז הוא שלח לי את הסקיצה הזו. אני זוכרת שישבתי מול המסך בעיניים דומעות וידעתי. אלכס הוא איתן ואיתן הוא אלכס. היה בדימוי הזה משהו כל כך מדויק, כמו צילום רנטגן של הספר. שלחתי אותו להוצאה.

אנשי ההוצאה התפעלו מהציור ומעיצוב הכריכה, אבל אחרי שהתכנסו ודנו בנושא אמרו שהכריכה הזאת לא מתאימה לדעתם, מסיבות שיווקיות שלא ירדתי לחקרן עד תום. נלחמתי עוד קצת, אבל באמת, אני לא עובדת בשיווק ולימדו אותי לסמוך על אנשי המקצוע, וכה עשיתי. אני מאוד אוהבת את הכריכה שאמרי זרטל עיצב בסופו של דבר. היא יפה, היא מתאימה לספר, הכל נהדר.

אבל מדי פעם אני חוזרת אל הכריכה ההיא, מציצה בה, מדמיינת את אלכס נח על הספר שלי. עד היום, זו הכריכה שבלבי.

*

אלכס, שכמעט היה לאיתן. דימוי: שירה גלזרמן. עיצוב: יובל סער.

*

האתר של שירה גלזרמן – ב 31.3 נפתחת התערוכה שלה בגלריה שי אריה, ומאוד מומלץ להגיע. העבודות החדשות יפהפיות. תוכלו לראות חלק מהן בשקיעות של פטל, הבלוג המצוין שלה. (השמעתם מימיכם על בלוג עם שם יפה כל כך?)

פורטפוליו, האתר של יובל סער

הציור המקורי, אלכס מצחצח שיניים, באתר של שירה

(ולמה בעצם כל הפוסט הזה? כי לא רציתי שהיופי הזה יישאר סגור במגירה לעד. אז הנה הוא, על שולחן העבודה, שגם אחרים יהנו)

כשהקורא כותב

קריאה ב"סיפור קטן ומלוכלך"

את הטקסט הבא לא אני כתבתי. שלח אותו אלי מעוז מוסל, שספרו "לגמרי במקרה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עתיד לצאת בקרוב מאוד.

אנחנו לא מכירים, אבל הקריאה של מעוז היתה מרתקת בעיני. הוא קרא את הספר שלי ומצא בו דברים שלא התכוונתי להניח בו. המסקנות שלו בדרך שונות מאלה שלי, וחלק מהנקודות שהוא מעלה הן הפתעה גמורה. עם חלקן אני לא מסכימה, אבל הפעם תורי להקשיב, לא לדבר.

מעבר לנעימות הברורה כשמתפעלים מהספר, מעבר לצער הגדול כשלא אוהבים אותו, זה בדיוק מה שקיוויתי לו. זה קרה מעט, בביקורות שהתפרסמו על הספר, ושוב במכתבים שקיבלתי אחרי צאתו. רוב המכתבים האלה פרטיים ועוסקים בסיפורים שחוו הקוראים ובחיבור שלהם לסיפור. מעוז הציע, בנדיבות, שאפרסם את הרשימה בבלוג שלי, ושמחתי על כך מאוד.

אהרן מגד אמר "הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג." אז הנה, לרגע אחד, זכיתי בדיוק בזה.

 

קורא נדיב אחר

***

רוני גלבפיש כתבה סיפור יפה – "סיפור קטן ומלוכלך", כך קוראים לספר שכתבה. כתוב טוב – קולח וזורם – ובהחלט מעניין ומעורר מחשבה. אבל אין כאן כל כוונה לכתוב ביקורת ספרותית, אלא את ההרהורים שצפים ומתפתחים מתוך הליבה של הסיפור. הספר מבקש – וגם מצליח – לשמש זירה נוספת להתגוששות האינסופית בין המינים: בפינה האחת, במכנסיים כחולים, הגבר המתקדם, הרגיש והקשוב, שחפץ למצוא את מקומו בד בבד עם כיבוד מקומה של שותפתו; ובפינה השניה, בורוד, האישה המודרנית, המודעת לעצמה, שתפעל להוסיף שיויון, הערכה ושיתוף למקומה המסורתי.

אז על מה העניין? תקציר המקרה (זהירות, ספוילר, שהכרחי כדי לאפשר את הדיון): איתן, היפיוף של הכיתה, מנצל את מעמדו כדי לרקד על יותר מחתונה אחת: מצד אחד הוא מאוהב בנעמי, ומנהל עימה זוגיות לכל דבר; ומצד שני הוא נוהג להיפגש עם שירי, הנערה הכי לא מקובלת בכיתה, גם במקביל לקשר עם נעמי. לעומת מערכת היחסים העמוקה והמפותחת עם נעמי, באג'נדה של הפגישות עם שירי יש נושא אחד בלבד: הם מתמזמזים. לשירי זו הזדמנות להיות עם אליל הבנות, ומבחינתה זה או זה, או כלום; לאיתן זו פשוט הזדמנות להתמזמז, בואכה משגלה. אבל דווקא כאן טמונה הפקעת שסביבה צומח הדיון סביב הספר. כי שירי, שבתרמילה רק חץ אחד שבעזרתו תוכל לצוד את איתן, לא ממהרת לבזבז אותו. בפעם הראשונה היא עוצרת את איתן כשהוא כבר סמוך להתפרצות הלבה – "עוד לא, אולי בפעם הבאה" – היא חודלת אותו, והוא, קם מעליה מאוכזב וכועס. חודשים אחר-כך, כשבתווך מתחממת האהבה בינו ובין נעמי, הוא מגיע אליה שוב. והפעם, האקדח, שנשלף מנרתיקו במערכה הראשונה, מוכרח לירות במערכה הנוכחית. הם לא מבזבזים זמן, מנגנים שוב את אותה סימפוניה, אלא שהפעם, סמוך מאוד לניגונו של אקורד הסיום, קורה משהו שיעסיק את איתן (ואת שירי?) עוד שנים רבות לאחר שיסתיים אותו אקט קצר: שירי ספק מתנגדת, ספק לא; היא ספק אומרת "לא", ספק לא, ועוד לפני שאיתן מספיק לפרש את סימניה של שירי, הוא חודר, מייד גומר, ושניה אחר-כך כבר מצטער. איתן נשאר עם החידה הלא פתורה עבורו – האם עשיתי זאת בניגוד לרצונה? האם זה אומר, שאני… כלומר, האם יכול להיות שאני, בעצם… לא יכול להיות שאני אנסתי אותה, נכון?

שנים אחרי, איתן נשוי (לנעמי)+1, ואירוע מסויים מבהיר שהשאלה עדיין מנקרת בו, עד שמפוררת את בסיס יציבותו. הביקורת העצמית שלו מייסרת אותו, ומצטרפת לזו של חברו הטוב ולאמירה של מומחית לתחום. משם היא ממשיכה אל מחוץ למסגרת הספר – בביקורות ובהתייחסויות אל התוצר הספרותי. כולן מתרכזות בהשתלשלות הדברים, להיבט הטכני ולאחריות של איתן למה שקרה. פסק הדין המתגבש: היה אונס.

עד כאן סיפור המעשה בקצרה. אם ניקח אותו כפי שהוא, כלומר כזה שמתחולל בין נער מבוקש ובין נערה דחויה, משונה בעיני שהביקורת שמוטחת באיתן – זו העצמית, זו שמגיעה ממקורביו וזו שמגיעה מקוראי הספר – מתייחסת רק לאותו אינוס לכאורה. היא כלל לא דנה במוסריות העולה מכלל התנהגותו. והלא איתן מנצל את מעמדו כדי "לשחק" בשירי – לזכות במנעמי גופה מבלי שיש לו רגש כלשהו כלפיה, ומבלי שינסה אפילו למצוא שפה משותפת אחרת איתה. בקהות חושים הוא מגיע אליה רק כשמתאים לו, בז לכל הקדמה ומבקש למצוא אצלה דבר אחד בלבד. אחרי כל אותן שנים, אם מוסר כליותיו אכן עז כל-כך, מדוע לא עולה בדעתו השאלה האם לא חטא לה בעצם כך שהתייחס אליה כאל משאב זמין ונוח, ולא כאל ידידה או אפילו סתם בת כיתה? האם אין עליו להכות ראשית על חטא הפגיעה המתמשכת בה לפני שיגש להתחבט באותו ספק חטא שארך לא יותר משניות בודדות?

ואולי בחרה המחברת במכוון להתעלם מסיפור הרקע שהוביל אל אותו אירוע מכונן בחייו של איתן. אולי רצתה לוודא שהדיון לא ינוהל רק סביב המקרה של נערים שמגיעים למיטה ממקום של חוסר בגרות וחוסר שיויון, אלא יתפתח סביב המקרה הכללי, המקרה של הגבר והאישה הבוגרים, שמגיעים למיטה ממעמד דומה, ואז, שניות לפני שיאו של האקט, "נזכרת" האישה להגיד לא. בנסיבות כאלו, הפרשנות שונה, ועימה רמת האחריות המתבקשת מכל אחד מהצדדים המעורבים.

האם חשוב מה טיב היחסים המקדימים בין בני הזוג לפני שהגיעו לסיטואציה זו? – והלא שני הצדדים מבינים היטב בשלב זה את התהליך ולקראת מה הוא מתקדם. והאם משנה מה הסיבה לסירוב האישה ברגע האחרון? – אולי נזכרה לפתע שהשאירה להבה דולקת בכיריים שבביתה, או שסוף-סוף קלטה מהו אותו עצם קשה שמתחכך בה ללא הרף בדקות האחרונות; ואולי פשוט הצליחה לאזור אומץ וכוחות כדי לבטא את הסירוב שכבר כמה דקות ממאן לעלות על שפתיה, או שפשוט פתאום נתקפה הססנות לא צפויה באשר לרצונה להשלים את המהלך עד סופו. זה לא משנה למה – זו זכותה, לא?

בהחלט. אין לי שמץ של שבריר של ספק באשר לזכותה של האישה לשנות בכל רגע נתון את רצונה.

אבל האם זכותה של האישה היא השאלה היחידה העומדת על הפרק?

שתי הנחות חבויות בציפיתה של האישה שנסיגתה ברגע האחרון תתקבל בהבנה: האחת, עמידתה על זכותה להיות השולטת בסיטואציה, זו שמשפיעה על השתלשלות העניינים ולא רק זו שמושפעת; השניה, ששותפה יכבד אותה ואת החלטתה, גם אם זו עומדת בסתירה לרצונו שלו. במילים אחרות, האישה מצפה לשיויוניות והדדיות במרקם היחסים שמתפתח בינה לבין הגבר. ואם כך, האם לא מתבקש לצפות שעל בסיס אותה הדדיות תכבד גם האישה את הגבר? למשל, שתשתף את בן-זוגה בתחושותיה ותבהיר עד כמה רחוק היא מתכוונת ללכת, או שפשוט תימנע מראש להגיע לסיטואציה שעימה אין היא שלמה, ושבה תיסוג ברגע האחרון ותשאיר את הגבר באכזבתו.

האם אין סתירה פנימית בהגדרה העצמית של אותה אישה כבעלת שליטה בסיטואציה, ובין המצב אליו הגיעה – הרחיקה לכת בהתפתחות יחסיה עם בן-זוג, שלגביו (או שאולי לגבי קיום היחסים עצמם) אין היא שלמה כלל? והאם אין משהו מעליב ומקומם עבור אותן נשים בעלות מודעות רבה, בתיאור סיטואציה שבה – ללא הפעלת כוח – נגררת אותה אישה ומובלת לעבר מקום אליו היא לא רוצה להגיע? והלא הן המחליטות, הן הבוחרות, הן אלו שעל-פיהן יישק דבר.

אני יודע שיש נשים רבות שיתקשו לקבל זאת, אבל מחקרים הוכיחו לאחרונה שגם הגבר, ללא ספק, מוצאו מבן-האדם. יש לו צרכים, ציפיות, ויכולת להתאכזב כאשר אותן ציפיות לא התממשו. אין לו זכות לעשות לאישה דברים בניגוד לרצונה, ובודאי שאין לו זכות להשתמש באכזבה שזו הנחילה לו כדי להצדיק את מעשיו. אבל גם לאישה, מעבר לזכויות, יש חובות משל עצמה – לקחת אחריות מלאה על הסיטואציה, ולכבד כל אדם אחר כפי שהיתה רוצה שיכבדו אותה.

הודעה קצרה ומנומסת בעניין מבצעים

***

אם במקרה עוד לא קראתם את הספר שלי, סיפור קטן ומלוכלך (שאחרים, לא אני, מעידים עליו דברים נעימים),

ואם במקרה אתם רוצים לקרוא אותו,

ואם במקרה אתם לא רוצים להוציא עליו הרבה כסף,

ואם במקרה אתם מאמינים שצריך לתמוך בעסקים קטנים ומלאי נשמה (כמו חנויות הספרים העצמאיות, למשל),

אז, ורק אז, ההודעה הזאת בשבילכם:

במהלך חודש נובמבר, שזה בשבועיים שחלפו ובאלה הבאים, "סיפור קטן ומלוכלך" הוא ספר הקופה בחנויות הספרים העצמאיות.

ספר קופה הוא המקבילה של החנויות העצמאיות לספר החודש של צומת ספרים וסטימצקי, רק שהוא בהנחה גדולה יותר מאשר נותנות הרשתות, (דמיינו את קול הקריינית שלי עכשיו):

רק 19.90 ש"ח.

(הייתי עושה משהו מהבהב עם זהרורים, אבל וורדפרס גם ככה מעקם עלי פרצוף, עם כל השיווקיות הזאת.)

יאללה, תקפצו לשם –

בתל אביב אפשר להיכנס לחותם או לתולעת ספרים, לסיפור פשוט בנווה צדק, לדותן או למגדלור החדשה, לספר לכל או לספרים בבזל, ברמת גן לפורת ספרים האחת והיחידה, בחיפה ובזכרון ובטבעון יש סניפים מצוינים של יודן ספרים, צפונה משם, בנהריה, מסתתרת דברי סופרים המקסימה, בירושלים ספרים בעזה ותמול שלשום ואדרבא, בבאר שבע עשן הזמן – וזה רק חלק קטן מהחנויות העצמאיות. יש פחות מכפי שהיינו רוצים, אבל יותר מכפי שנדמה לנו.

ותמסרו ד"ש, אני מבקרת בזמן כזה או אחר בכולן. החנויות הכי מקסימות שיש.

 

פה בבית מכנים אותו סיפור'קה

***


(עד כאן הודעה מסחרית זו. ניפגש בהמשך השבוע עם משהו אחר לגמרי.)

***

הפלטפורמה והפאסון

*

כללי המשחק של עולם המו"לות משתנים

בכל פעם שאני אומרת שיש לי בלוג אני קצת נבוכה, אז אני לא אומרת. בלוגרית? מה פתאום. זה האתר שלי, וברוכים הבאים. ומי שיגיד בלוג אני לא אהיה חברה שלו יותר.

אבל יש לי בלוג ופייסבוק, לינקדאין וטוויטר. הפליקר ננטש בגלל עצלות מצטברת, הטאמבלר עוד לא נבדק עד תום. ממש מעצמת רשתות חברתיות, למרות הביישנות.

בגליונות האחרונים של Writer's Digest גיליתי שלגמרי בלי כוונה עליתי על הרכבת הכי עכשווית, עדכנית ורועשת במו"לות העולמית (או לפחות האמריקאית). הם קוראים לזה Platform, ומסתבר שאם אין לך כזה, אין לך מה לעשות בתעשיה. אף אחד לא יוציא לך ספר.

לא מאמינים? הנה תרגום מתוך המגזין. הדובר הוא בילי קופי, שספר הביכורים שלו, Snow Day, עומד לצאת החודש:

"שלחתי מכתבים לרייצ'ל גרדנר, ולעוד כמה סוכנים, וכולם החליטו לוותר. חלקם אמרו דברים יפים על הספר, אבל הם אמרו שחסרה לי פלטפורמה. הם הציעו שאפתח בלוג, וכך עשיתי. לאחר כמה חודשים, אחת מהלקוחות של רייצ'ל התחילה לקרוא את הפוסטים שלי והציעה שהיא תפנה לרייצ'ל בשבילי. רייצ'ל היתה נדיבה מספיק כדי לתת לי הזדמנות שניה."

ותרגום: האיש הגיש את הספר לסוכנים שלא הסכימו אפילו לקרוא אותו (בארה"ב מגישים לסוכנים query ולא את הספר כולו. לפעמים ה-query כולל קטע מתוך הספר), בטענה שחסרה לו פלטפורמה. הוא פתח בלוג, ולפתע פתאום אותו ספר בדיוק התקבל לקריאה וגם עומד לצאת לאור.

סיפורים כאלה מופיעים במגזינים ובאתרי אינטרנט העוסקים בכתיבה שוב ושוב, ובכל פעם קצת מדהימים אותי. י' החכם אומר שזה בגלל הטלטלה הכלכלית ששוק הספרים עובר, והחרדה העצומה מפני הספר הדיגיטלי. הוא ודאי צודק, אבל לא יכול להיות שזה הכל.

תהא הסיבה אשר תהא, הדרישה ל"פלטפורמה" היא בעצם דרישה מהסופר להיות שותף פעיל במהלכי היח"צ והשיווק של הספר שלו. אתה לא יכול להסתגר בעליית הגג שלך ולהתמסר לכתיבה, אומרים המו"לים והסוכנים האמריקאים (ואולי גם במקומות אחרים), אתה חייב לעזור לנו. כדי שאנשים יכירו אותך תצטרך להיות פעיל ברשת, לכתוב (בחינם, אגב), להגיב, להיות נוכח.

למיטב ידיעתי, בארץ זה עדיין לא קיים. אבל יש סיכוי סביר שזה יגיע, רק עניין של זמן (לא ארוך).

בינתיים, הסופרים מטפטפים ממילא לרשתות החברתיות, חלקם אפילו פותחים בלוגים. לפעמים זה קשה להם. ראיתי סופרים מופיעים ונעלמים, כי הבלוג הוא טריטוריה מסוכנת. אתה חשוף, כל אחד יכול להגיד מה דעתו, וברשת אין הייררכיה. כולם שווים. (לכאורה, לכאורה, אבל ודאי שזה נכון יותר מאשר בעולם שמחוצה לה).

מה יקרה אם זה יידרש? ללא ספק קל יותר למי שפותח בלוג לפני שהוא מפרסם ספר. הדבר שהכי קשה לוותר עליו, כך נראה מקריאה באותם מגזינים (ובאותיות הקטנות של נשמתי), הוא הפאסון המקסים של הסופר. עמוס עוז המתבודד במדבר, דויד גרוסמן הצועד בהרי ירושלים, נורית זרחי בבית הקפה התל אביבי, אהרון אפלפלד במקבילו הירושלמי, כותב על נייר שורות צהוב בעט, לאט לאט. נסו לדמיין אותם כותבים בלוג.

(עכשיו תקראו שוב את המשפט הראשון. להתראות פנטזיות, שלום מציאות).

מתועשת. (צילום: אליסיה שחף)

*

סיפור קטן ומלוכלך (עדכוני תקשורת)

*

פרס רמת-גן לספרות ביכורים, 2011

ראיון, דפנה לוי, לאישה

הערה: אני מעלה לכאן ביקורות חיוביות ושליליות כאחד, ובתנאי שהן הוגנות בעיני. אם כתבתם ביקורת על הספר, אתם מוזמנים לשלוח לינק. תודה.

משונה מאוד לקום בבוקר ולמצוא את עצמך בשלושה עיתונים, בשניים מהם את הפרצוף שלך ממש. משונה, אבל גם משמח ומרגש, חייבים להודות. לפי מה שמספרים לי על המכירות בהוצאה, זה גם משתלם, והספר נמכר יפה.

השבוע אני מונחת בערימת הניירות של עיתוני סוף השבוע – בתרבות מעריב התפרסמה ביקורת קטלנית של אריק גלסנר (כולל לפחות שמונה הטיות של השם גרוסמן, כך שדווקא די נהניתי), ב-7 לילות אני חלק מסקירה של סופרים חדשים, ויש שם ראיון קטן ונחמד איתי (אלי היקר, הם כתבו שאני ארגנטינאית בטעות, ולאחי הברזילאים שלוחה בקשת סליחה מקרב לב) – ונוסף על שני אלה, אזכור קטן בוועדת המדרוג של מוסף הארץ.

למעלה מימין, כחול ושלי (אפשר ללחוץ להגדלה)

(אם וכאשר הכתבות יעלו לרשת, יהיו כאן לינקים. בינתיים תצטרכו להאמין לי. או אפילו – הלם ותדהמה – לקנות את העיתונים עצמם)

בשבוע שעבר התפרסם בגלריה ראיון שערכה איתי מיה סלע בגלריה. השיחה עם סלע היתה מרתקת, בפעם הראשונה שיצא לי לדבר על הליבה של הספר עם מישהו מחוץ למעגל הקטן שעבד עליו, ואפילו זכיתי בכמה תובנות מעניינות כשקראתי את התוצאה.

השבוע התפרסמה גם ביקורת נעימה מאוד, של דוד רוזנטל בוואלה, ועוד ביקורת חיובית של שהרה בלאו בתכנית "לחיות טוב" בערוץ 2.

זה רגע מעניין, אבדן השליטה הגדול הזה. הוא דורש איפוק רב (לא לשאול את המבקרים שאלות, לא להטיח תשובות) ומזכיר לי שהספר נפרד ממני, ויש לו חיים משלו בעולם.

שווה לעשות את כל זה, את העיתונות והרדיו והמפגשים הקטנים והמרתקים עם המוכרים בחנויות הספרים. שווה כי אמרתי משהו, ואני כל כך מקווה שמישהו יקשיב.

המשך עדכונים, ביקורות:

הארץ ספרים, שירה סתיו

ובאנגלית: A dirty little story, Ha'aretz, Shira Stav

טל מרמלשטיין, ישראל היום:

עמר לחמנוביץ מישראל היום מסכם שנה:

עופר עין-גל, פנאי פלוס (סליחה על איכות הסריקה)

דבורה דויטש, מגזין דה מארקר וומן (ווימן?):

ראיון ב"תרבות היום", הערוץ הראשון, 31.10.10

בלוגים ופורומים:

כנרת רוזנבלום, פריזאית

אריאלה רביב

ראיון, עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית

טלי כוכבי

נוריתההה

יונה דורון

דורית ישראל-בשארי (הספרנית שלי לשעבר!)

האלילה היוונית מפורום ספרים, ווינט

זלדה מפורום ספרים, ווינט

לי, פורום ספרים, ווינט

אדווה לוטן

ג'וליאנה, בבלוג של כתר

עופר המשקפופר, מגזין המושבות

שרון כידון, סלונה

סתיו אדם, שהדרך טעימה לו

mishmish in copenhagen

רחל, אנשי הספר

אייטמים אחרים:

ספרים ששינו את חיינו, שרי שביט, מאקו

המחווה (המקסימה!) של גלית חתן לעטיפת הספר

קוראים כותבים:

אביטל באתר בוקנט

*

סיפור קטן ומלוכלך

הגיע הזמן לעשות את זה מסודר. החברים בפייסבוק כבר עייפים, בבית שולחים אותי לסדר ארונות במקום לדבר על הספר, אבל זה הרגע שלו, ואני חייבת לו את זה.

הספר הראשון שלי, סיפור קטן ומלוכלך, הגיע בימים האחרונים לחנויות.

הנה, ככה הוא נראה:

סיפור קטן ומלוכלך, כריכת הספר

סיפור קטן ומלוכלך. עיצוב הכריכה: אמרי זרטל

כתיבת הספר הזה והוצאתו לאור היו חתיכת מסע, ובקרוב (מאוד) יגיע פוסט תודות נפרד, פולני אבל מרגש. הכתיבה ארכה שלוש שנים נפלאות, שבמהלכן למדתי להכיר את איתן ונעמי, את רון ושירי ווקסמן, וכל שאר האנשים שמהלכים בשבילי הספר הזה. התאהבתי בהם, כעסתי עליהם, חייתי איתם. הם היו בני בית בעולמי כמו בני המשפחה והחברים, וניהלתי איתם מערכות יחסים מורכבות.

אבל עם איתן, הגיבור והמספר של "סיפור קטן ומלוכלך", זה היה קצת אחרת. כי קורה לי לפעמים, שאני רואה מישהו אחר שחייו נראים לי טובים יותר משלי, ואני רוצה להיות המישהו הזה. למרבה הצער, כמו שאומרת מיז בק חברתי היקרה, כל האחרים כבר תפוסים.

אבל איתן לא היה תפוס. בראתי אותו לעצמי והחלקתי לתוכו מדי בוקר. בהתחלה זה היה תהליך כמעט שכלתני, לדמיין איך הוא נע, במה נעים לו לגעת, איך הוא רואה אחרת ממני, על מה הוא חולם וממה הוא הכי מפחד.

ואז, באחד מלילות הכתיבה, חלמתי חלום של איתן. לא חלמתי עליו, אלא חלום שלו ממש. בחלום הייתי איתן, ורצתי בבוץ, מתקשה להרים את רגלי, מיוזע, כועס. הגוף שלי היה ארוך וחזק יותר, מרכז הכובד של הגוף הרץ היה במקום אחר פתאום. והייתי גבר בלילה ההוא, הייתי איתן. חשתי אותו מתוכו. החלום הזה גילה לי מה אני עצמי קיבלתי מהכתיבה – את הזכות העצומה להיות מישהו אחר לזמן מה. לגעת באפשרות קיום שונה לגמרי. לפעמים אני מתגעגעת לשם.

הסיפור של איתן עדיין חי איתי, למרות שהספר הזה סגור וחתום. עכשיו, כשאנשים קוראים בו ומדברים איתי עליו, אני מקשיבה בסקרנות ופליאה עצומה. איך זה חי בעולם. אני כבר לא איתן, אבל הוא האקס המתוק שלי, הגבר היפה שהייתי, חלק ממני.

ואני כל כך מקווה שהוא ייגע ויגיע גם בלבבות אחרים, כי הוא שינה את חיי.

(מותר לבחורה להיות מתקתקה וסנטימנטלית כשחלום חייה מתגשם)

הנה התקציר שעל גב הספר

אפשר לקנות את הספר בחנויות המקוונות (בוקנט של צומת ספרים, סטימצקי, בוקמי) או ברשתות הספרים הגדולות, אבל הכי כיף יהיה אם תלכו לחנויות העצמאיות ותקנו בהן את הספר. מגיע לחנויות האלה שנשמור עליהן, כי הן פינות קסם שבהן רוחשת אהבת הספרות באוויר ממש.

התשוקה למילים, אליסיה ואני

*

אל תאמינו לי (ביכורים)

*

לא, הספר עוד לא יצא. אולי ביולי, אם ירצו השם ונועה, לא בהכרח בסדר הזה.

ובכל זאת, יש (קצת) חדש.

*

תראו את זאתי, גיברת מגונדרת, רק חסרים לה עגילים ושרשרת.

(שכחתי אותם בבית).

מי זו? (צילום: אלון סיגאוי)

*

אחר צהריים חם, אזור התעשייה באור יהודה. בחדר של נועה, המוכרת לקוראים המתמידים בכינוי המוצדק "העורכת היפה", מונחים בתצוגה ספרים חדשים שיצאו לפני רגע, ארגז שלם של חיי מדף המסקרן, ואחת מאפרת. הבחורה הכי סבלנית בעולם. כשאני מגיעה היא עושה טאצ'-אפס לקרחת של קובי אריאלי. הוא ממושמע, וגם הוא סבלני. וצריך סבלנות. יש לקובי הרבה קרחת.

מדי פעם נועה מנהיים המהממת ותמר ביאליק צהובת השמלה, עורכות, מפיקות-לרגע ונשים רבות תושייה באופן כללי, אומרות "הסופרים". קובי, רוני אשכול ואני מחפשים איפה הסופרים האלה. אולי הן מתכוונות אלינו, אולי לאחרים שיגיעו מחר, אין לדעת.

משנעים אותנו אחד אחד לאלון, הצלם. על השולחן יש בייגלה ועוגיות, אבל כולנו בחולצות שחורות, אז אף אחד לא מעז לגעת. רק אלון לוקח ביס ומחייך. ראשונה רוני אשכול, שהאיפור מפריד בינה לבין העולם ומפריע לה לנשום, אחר כך הטאלנט מהטלוויזיה, שמצטלם במקצוענות מבהילה, ואז אני, פקעת עצבים מבוהלת. מדי פעם אני צוחקת, אבל רוב הזמן אני עושה פרצוף רציני ומדמיינת שאני באמת סופרת.

כשראיתי את הצילומים המחויכים ידעתי מיד שאני לא מגלה. אף אחד לא צריך לדעת שאני כזו – פרועה, משולחת רסן במידה מביכה בגילי המתקדם, שאני צוחקת לפעמים. ברור שאחרי שיצא הספר אני אהיה אדם אחר לגמרי: מכובדת, רצינית. אז עשיתי פרצוף כזה, ואלון צילם. אין לי מושג מי זו האשה בתמונה.

(אחרי התלבטות קלה הבנתי שזו בדיוק התמונה הנכונה, כי גם את הספר הזה אני קוראת במין פליאה ותהייה, מי כתב את זה?)

אחר כך קובי הצחיק אותנו וגרם לי לחשוב שיהיו רגעים נחמדים בלהיות סופרת, ונועה שילחה אותנו לדרכנו. רוני ואני צחקנו כל הדרך לתל אביב.

ומאז אני מכווצת מבהלה. כי רק ביום הזה, כשהוצאת כנרת הפיקה קטלוג ספרי הביכורים לשנת 2010, הבנתי שהם באמת מתכוונים להוציא את הספר שלי. הם לא היו מבזבזים עלי את הנועה והבייגלה והאיפור אם לא היו מתכוונים, נכון?

אז הנה אני. מתערסלת בתוך הטנא ברבע חיוך מנומס וייצוגי. אולי אני אננס. אולי מנגו. אולי סתם תפוח בסיסי-אבל-בריא. אני מנמנמת עוד כמה רגעים.

ששש. כשאתעורר, אהיה האשה ההיא, מהתמונה.

(ביולי, כנראה. הלוואי.)

*

וזו כריכת הקטלוג, שיחולק בשבוע הספר בתל אביב וירושלים.

*

קטלוג בכורה 2010, הוצאת כנרת זמורה ביתן

*

זה לא בגוף

 

מחקתי את הקטע הזה מתוך "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הזה שלי שאמור לצאת ממש עוד מעט. ולמרות שהוא נשאר בחוץ, אני מחבבת אותו. המספר הוא איתן, גיבור הסיפור, והוא מביט באמו ובאשתו —

זכרון. לפני כשש שנים: אמי ונעמי עומדות מול המראה ומביטות בעצמן. מצחה של נעמי מכווץ, קמטי מחשבה עמוקים נודדים לרוחבו. אני מביט ורואה רמז לנעמי הזקנה שלצדה ארצה לדעוך.
"לי זה מאוד ברור." אומרת אמי.
מבטיהן נעוצים במראה, נעמי נראית מוטרדת. אני סקרן, אבל אין לי אומץ לומר דבר. אני מפחד משתיהן כשהן יחד.
"האיזור שמסביב למרפקים ולברכיים…" מהססת נעמי, עיניה בוחנות את רגלי אמי.
"לא." פוסקת אמא. "זה תמיד היה שם. מאז שהייתי קטנה. העור והשיער, זה העיקר."
"כן… והעיניים." נעמי מהורהרת.
"העיניים זה החלק הטוב, אני חושבת." אמא מחייכת.

אני מביט בהן ומנסה לפענח את המתרחש. אשתי מרהיבה. אמי זקופה, יפהפייה. מול המראה היא מניחה יד על בטנה. עדיין מלאה מדי לטעמה, זאת לפחות אני יודע.
לאמי ולאשתי עולם משלהן, שאין לי חלק בו. מדי פעם הן חומקות אליו יחד, לפעמים אפילו בעת שאני מסב איתן אל השולחן. מבט חטוף, קשר עין מהיר, ואני רואה את ההבנה מתנוצצת ביניהן, את החיוך המתרמז בפינה הימנית של שפתיה הבלתי סימטריות של נעמי.

זכרון מיום אחר: נעמי מרצה לי על יופי. "הסימטריה של אמא שלך מושלמת." מכל הדברים שנאמרו על אמי, זה נראה לי המוזר ביותר. "בגלל זה היא כל כך יפה בעיני כולם. ממש כולם. המין האנושי מכור לסימטריה." היא מסבירה.
היא לוקחת אותי לראות את "מפצח האגוזים", ומראה לי את הסימטריה המושלמת על הבמה, בלבוש הרקדנים, בכניסות. רק הפרימה בלרינה מפרה בעדינות את הסימטריה המושלמת של הכל, חוצה את הבמה באלכסון שביר, מכמיר לב.
"היופי של הבלט המודרני צומח מתוך ניתוץ הסימטריה הזו," היא מסבירה לי. "אבל אמא שלך לא מודרנית. היא קלאסית. מושלמת."
אני מסכים איתה. אבל כשהן עומדות מול המראה ובוחנות זו את זו, ברור לגמרי שדעתה של אמי אינה כדעתנו.

"ויש את אלה," היא אוחזת לפתע בכח בצדי ירכיה, "אבל גם זה לא קשור לגיל."
נעמי שותקת לרגע. אני מתאמץ שלא לזנק את השיחה ולמלא את חלקו החסר של אבי המת.
"הכל בסדר עם הגוף שלך, רחל, את לא שמנה. את יפהפייה בדיוק כפי שאת."
"תפסיקי," אומרת נעמי בשקט, ואמא שומטת את מפרשי ירכיה ומחייכת בביישנות.
"זה לא בגוף," היא אומרת לפתע. "זה בנפש. השינוי שאת מבקשת קורה בנפש. לגוף לא אכפת מהזִקנה. הוא פשוט הולך בדרכו בהשלמה, בלא דעת."
"אז גם הנפש מזדקנת?" נעמי מביטה באמא דרך המראה.
"רק אם נותנים לה," אומרת אמא. "וצריך לתת לה. אסור להאחז בנעורים, הם רעילים. טובים לזמנם, ואחר כך פג תוקפם לעד."
הן מביטות זו בזו במראה, ואני, נרתע מהאינטימיות הזו שמתרווחת ביניהן לפתע, חומק מן החדר.