ארכיון קטגוריה: סדנאות כתיבה

כותבים בפיג'מות – סדנת כתיבה מקוונת, ועוד

אתמול בבוקר תלמידה לשעבר כתבה לי הודעה. שני חברים מהקבוצה שלה הגישו סיפור לאנתולוגיה. שעה אחר כך היא עדכנה: עוד אחד הגיש!

שאלתי אותה מה איתה, והיא מיד פצחה בשיחה על מזג האוויר הנפלא בחוץ. הזכרתי לה שמזג האוויר כל כך נפלא שהגפן בחצר הפכה למיץ ענבים באופן עצמוני, והתעקשתי לשמוע למה היא עצמה לא מגישה.
היא התנצלה עד עפר. היא עסוקה מדי בעבודה על הרומן שלה.

זה החלום. בדיוק מה שאני רוצה לשמוע מהתלמידים שעברו אצלי בסדנאות. שהם כותבים. והאמת היא שאני באמת שומעת את זה כל הזמן. יש לא מעט תלמידים לשעבר שכותבים באופן רצוף.

כמו זאתי החמודה מאתמול והחברים שלה, המכנה המשותף של רבים מהם הוא שהם ממשיכים לעבוד בקבוצות.

הם למדו אצלי סדנה, לפעמים גם שתיים או שלוש, ואחר כך המשיכו לעבוד עם חלק מחברי הקבוצה שלהם. אני יודעת על תשע קבוצות כאלה, ועוקבת אחריהן בסקרנות ועניין.

(אגב, הקבוצה הזו מכנה את עצמה בשם מכונן האגו "רוני תמיד אומרת". אני מרוצה)

מתוך 17 התלמידים שלי שהשלימו כתבי יד עד היום, 15 משתתפים בקבוצות האלה.

הסטטיסטיקה, אומרים, לא משקרת. אפילו זאבים נודדים בלהקות, וגם כותבים מתבודדים יכולים להרוויח משהו מקבוצת עבודה קבועה.

603705994-Writing-Quotes-writing-34125853-358-358.jpg

אבל לא לכולם יש אפשרות כזו. לרבים אין זמן לצאת בערב לקבוצות, הם לא מכירים מישהו מתאים, גרים במקומות מבודדים, או אפילו בחו"ל, לא תמיד קל למצוא עמיתים שיש לך איתם שפה משותפת מספיק כדי לעבוד יחד.

אחרי הרבה שנים של פניות ובקשות של תלמידים לשעבר מהארץ והעולם, פתחתי לפני שלושה חודשים את קבוצת העבודה המקוונת הראשונה שלי. בחשש, אני מודה. המפגש האישי, פנים אל פנים, חשוב לי. לא ידעתי אם זה יעבוד.

אבל ניסינו. נפגשנו בשעות הערב, כל אחד בבית שלו, עם כוס תה או קפה או יין.
באנגליה, בפורטוגל, בדרום, בצפון. כל אחד מצא לו פינה נוחה בבית או בחדר המלון או בחתונה או בהופעה (כן כן, היו גם כאלה).

כתבנו, דיברנו. זו לא היתה סדנה במובן הרגיל. נתתי תרגילים למי שרוצה, אבל רוב האנשים עבדו על סיפור או רומן.

המטרה היתה פשוט לספק מסגרת מתמשכת לכתיבה.
התוצאה: כולם כתבו, כל הזמן.

נכון, הם יכולים לכתוב גם בלי הקבוצה. כולם יכולים. אבל לא כולם מצליחים. במסגרת הזו כולם הצליחו. מי שהתקשה ביקש עזרה, וקיבל – ממני, מהמשתתפים האחרים. אף אחד לא נשאר לבד.

האמת היא שלא התכוונתי להמשיך, אבל חברי הקבוצה ביקשו מחזור נוסף. יש בו עוד כמה מקומות. הרישום ממש עכשיו.

אנחנו נפגשים בימי ראשון, בשעות 20:30-22:30, בתוכנת זום.

(ההתקנה והתפעול פשוטים להפליא.)

תאריכים 10.6, 17.6, 24.6, 1.7, 8.7, 29.7, 5.8, 12.8, 19.8, 26.8

מחיר 1170 שקל, עד שלושה תשלומים.

(משתתפים מחו"ל פטורים ממע"מ)

מוזמנים להצטרף אלינו 🙂

רישום כאן: https://secure.cardcom.solutions/e/lIj

מעדיפים סדנה, פנים אל פנים? אז יש רק אחת הקיץ, בתל אביב. ארבעה מפגשים, אחת לשבועיים:
רביעי, 19:30-22:00, אחת לשבועיים.

תאריכים 13.6, 27.6, 11.7, 25.7

מחיר 1200 שקל, עד שלושה תשלומים.

רישום https://secure.cardcom.solutions/e/lRA

 

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

קצת כתיבה: שו"ת דמויות

ראשית, עדכון קצר לידידי הבלוג ואגם הצללים:

אחרי שהבטחתי לא לכתוב המשך לאגם הצללים, הסברתי שוב ושוב למה אני חושבת שספר בודד עדיף על טרילוגיה וקעקעתי בבשרי את המילה "לא" בחמש שפות, התחלתי לעבוד בשעה טובה על ספר ההמשך לאגם הצללים.

למה? כי אני חייבת לדעת מה יקרה הלאה, ואף אחד אחר לא מוכן לכתוב את ההמשך.

במקביל, אני ממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ב"סדנאות הבית" ובספריות ומוסדות שונים ברחבי הארץ. שתי אלה הן סיבות מעולות לקרוא הרבה מאוד ספרות מקצועית, ולהעמיק עוד ועוד בנבכי המלאכה, במובן craft.

(מאז צאת הספר הראשון שלי ב-2010, בחרתי להתייחס לעשייה שלי כמלאכה ולא כאמנות. זה פחות יומרני, ונאמן יותר לתהליך האמיתי כפי שאני חווה אותו יום יום, שהשראה היא חלק קטן בו, ועבודה קשה היא רוב רובו.)

וכעת, לעניינינו:

אחרי שנים של עבודה עם שיטות רבות ושונות לפיתוח דמויות, יש לי אוסף שאלונים וטכניקות שבעזרתם אני לומדת להכיר את הדמויות שלי, לאט לאט. כבר כתבתי ראיונות עיתונאיים עם דמויות, עמודי ויקיפדיה לדמויות, יומנים ובלוגים אישיים, עמודים באתרי הכרויות ווידויים קורעי לב.
השתמשתי בשאלונים של תסריטאים, בשאלון של פרוסט, בכל הווריאציות המוכרות והנסתרות שלו, פירקתי לדמויות ארנקים ותיקים, פתחתי תיקים סודיים במערכת החינוך, בצבא, במשטרה, בעבודה. שוחחתי עם כל מכרי ואויבי הדמויות שלי. חשפתי את סודותיהן ואת השקרים שלהן, ציירתי אותן, פיסלתי אותן. עשיתי הכול.

 ובכל זאת, סדרת השאלות הפשוטה שהתנסיתי איתה לאחרונה נתנה תוצאות יוצאות דופן. היא לא מחליפה שום שיטה אחרת, אלא מצטרפת לכולן. היתרון המרכזי שלה הוא בחיזוק ההבנה של מצב הדמות בתחילת הסיפור, אבל יש לה גם תרומה משמעותית לקשת ההתפתחות של הדמות וגם, הפתעה, לפיתוח העלילה. החלטתי לפרסם אותה בבלוג כדי שתעמוד לרשות תלמידים וחברים וכותבים, שכולם אחיי, וגם לרשותי, כי ברור לי שכשאזדקק לה שוב לא אזכור איפה הנחתי את העותק הפיזי, וודאי שלא את האלקטרוני.

(נדבר על טכניקות התיוק שלי ביום אחר, באמא שלכם.)

who_are_you__by_exeyber-d51nzi7

אז הנה, שאלון הדמויות החדש והסופר אפקטיבי שלי, מנוסח בלשון נקבה, כי ככה רציתי:

  1. מה היא רוצה?
  2. מה היא צריכה?
  3. מה היא חושבת בפתיחת הסיפור?
  4. במה היא טועה בפתיחת הסיפור?
  5. מה היא תלמד במהלכו?
  6. איך היא תשתנה בעקבות זאת?
  7. מה הבעיה המרכזית שהיא מתמודדת איתה?
  8. מה הקונפליקט הפנימי שלה במהלך הסיפור?
  9. מה הקונפליקט החיצוני שלה במהלך הסיפור?
  10. מה התמה של הסיפור שלה?

כמה הערות:

  1. אתם עשויים לגלות שחלק מהתשובות דומות זו לזו, ולפעמים זהות ממש.
  2. אני לא יכולה לכתוב כאן קורס כתיבה מלא. רוצים לדעת מהו קונפליקט פנימי? מה זו תמה? מה ההבדל בינם לבין בעיה מרכזית? ויקיפדיה תשמח לעזור. ואם לא הבנתם משהו והשתמשתם רק בשבע שאלות, אני מבטיחה שהן יקדמו אתכם משמעותית. לא מדובר במתמטיקה, ואין מבחנים. זה כלי עבודה, השתמשו בו איך שאתם רוצים.

טיפ סיום:

לכל מי שאי פעם חשב להשתתף ב-Nanowrimo ולא העז בגלל ש-50 אלף מילים זה המון: בראשון באפריל מתחיל Camp Nanowrimo, גרסה קלה יותר לאותו עניין. המטרה: כתיבת פרויקט מראשיתו ועד סופו. אלא שכאן כל אחד מגדיר לעצמו את אורך הפרויקט ואת מספר המילים היומי.

למה כן: כי המסגרת כוללת עידוד עצום במדיה חברתית, מאמרים, תמיכה קבוצתית ושלל דברים שלא עומדים בדרך כלל לרשות כותבים.

למה לא: כי לא לכולם מתאים לכתוב מהר, להגדיר קצובת מילים יומית או להתחרות בעצמם.

למה בכל זאת: כי לכתוב זה יותר טוב מאשר לא לכתוב. גם אם רציתם לכתוב נובלה באורך 30 אלף מילה וסיימתם את אפריל רק עם חצי נובלה באורך 15000 מילה, עדיין יש לכם חצי נובלה. שווה.

יאללה, בואו נכתוב.

כותבים בשקט, ירושלים

(למטה למטה, סיפור)

בחורף שבו היתה לי ירושלים לבית ירדו בעיר שלג ופחד וגעגועים. בחורף ההוא היו כל אנשי ירושלים בודדים. למדתי פילוסופיה מדינית ואיך לפחד מ ולאהוב גברים גבוהים, למדתי להיזהר ממרצים כפולי פנים. בחורף ההוא הייתי לאבן מאבני העיר.

השנה אני חוזרת בפעם הראשונה ללימודים בירושלים. ללמד בירושלים. רק פעם אחת, קצרצרה, ב-21/5, בשעה 17:00,  בפסטיבל הסופרים  2014.

לכתוב ביחד. כמה מושך את הלב. יש בדידות כל כך עמוקה בכתיבה. כל כך אינהרנטית. אבל ב"כותבים בשקט" נלמד בשניים, ונכתוב ברבים. לרגע אחד הכתיבה תהיה מעשה מעט פחות בודד.

את סדנת פתקים בכותל נערוך אני וליאור אנגלמן, מחבר הספר לא מפסיקים אהבה באמצע. אנחנו מבקשים לצאת יחד למסע אל המשאלות הכמוסות שלנו. סדנת פלאות. 

במקביל אלינו יערכו חברים יקרים שלנו עוד שלוש סדנאות שלכל אחת מהן הייתי רוצה להירשם בעצמי:

שרי שביט ועידן גרינברג ילמדו איך לעשות שימוש בזכרונות כטריגר לכתיבה

קרן אייל-מלמד ואילנה זיידמן יעניקו כלים לבניית דמויות חד פעמיות

אשכול נבו ואורית גידלי ילמדו איך כותבים שקרים אמיתיים, עד מתי ביוגרפיה ומהיכן החיים

בסיום נתכנס כולנו לג'אם כתיבה המוני ומשמח.

כל הפרטים כאן.

לכתוב זה כל כך לבד. איזה יופי יהיה לכתוב ביחד.

**

והנה, כך זה היה בפעם שעברה, כשעוד היתה בריכת ממילא והיה לי האומץ למות מפחד.

 

‏‏המכונות שהייתי

משגב עם

שני דליים, האחד מלא, השני ריק.

לסדר כיסא.

להדליק את המכונה.

אוזניות. תחנת רדיו.

להוציא סרט ארוג מדלי ימין.

להניח על המכונה. לקפל קצה. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להוציא את הסרט. להפוך. לקפל קצה שני. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להשליך את הסרט המוכן לדלי שמאל.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

להחליף דלי.

ושוב.

שמונה שעות. לפעמים עוד שעתיים נוספות.

ואז הביתה.

*

ירושלים, חודשיים לפני כן.

החוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שנה א', סמסטר א', תואר ראשון.

הייתי הבטחה גדולה, ככה אמרו. המרצה האהוב עלי מכולם היה ד"ר (היום פרופסור) אבנר דה-שליט המאתגר. בהשראתו הברוכה התמכרתי לספרי מחשבה מדינית וקראתי אותם כל הזמן. רק יסודות: לוק והובס ראשונים, ואז דה טוקוויל הנפלא, מרקס הקרוב ללבי, ברלין האהוב, רוסו המבולבל-מבלבל והגל החצצי. קראתי על הדשא, בקפיטריה, בספריה, בעבודת הלילה שלי במוקד של חברת שמירה, על המיטה של גל בממילא.

הכי הרבה על המיטה של גל בממילא. הוא היה רק ידיד, למרות החיה האירוטית החריפה שלי, שטיילה איתנו בשבילי הכפרים הערבים שבין האוניברסיטה לביתו, שהצילה את שנינו מהזרות הבלתי נסבלת במפגשים של "האינטלקטואלים".

היינו שוכבים יחד במיטה וקוראים ספרי מחשבה מדינית. מדי פעם ניהלנו שיחה במילים ושיחה במבטים ושיחה של גוף אל גוף, ואף פעם לא נגענו.

אני הייתי של עדו החכם. הוא היה אשם בכל מה שקרה. הוא זה שהסיט את הדלת המסתובבת הזו.

עדו היה היועץ שלי באוניברסיטה. חודש בדיוק מתחילת הלימודים הוא כבר הזמין אותי אל המפגש הראשון של חוג האינטלקטואלים. נדמה לי שכך הם כינו את עצמם, אם כי ייתכן שזכרוני מתעתע בי, או אולי רשעותי המסוימת.

קבוצת הדוקטורנטים המבטיחה של החוג, כולל הזוג המוזהב, אז עוד לא נשואים, היום שני אקדמאים בולטים בתחומם וגרושים. היו גם שני מסטרנטים מצטיינים במיוחד, והייתי אני: תואר ראשון. שנה ראשונה. סמסטר ראשון.

הדיון הראשון היה באדורנו. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על אסכולת פרנקפורט ולא הבנתי מילה אחת ממה שאמרו שם.

עדו התעקש שאמשיך לבוא. אני הייתי, כמובן, מאוהבת בעדו החכם והאפל. אז באתי. במפגש השני התגברתי על הבהלה ושאלתי בהיסוס שאלה. אולי שתיים. את התשובות לא הבנתי. בסוף הפגישה נגשו אלי בני הזוג המוזהב והחמיאו לי על השאלות. "מה שמובן מאליו בעינינו, את מעמידה בספק. זה היה מבריק."

עדיין לא הבנתי כלום.

אז התנחמתי בגל, מסטרנט תל אביבי שנקלע לחוג במקרה, כמוני. צחקנו עליהם. גם אותו לא הבנתי, אבל את הרעבתנות שבה התבונן בי הכרתי. זה היה מוכר, בטוח ונעים. חיית המחמד האכזרית שלי עשתה את תפקידה כתמיד.

עוד חמש פגישות חלפו וזה התחיל. חלומות על קריירה אקדמית בינלאומית מסחררת התנגשו בחרדות עצומות, שנבעו מידיעה פנימית עמוקה, עד כמה אני לא יודעת.

בחוג לפילוסופיה פגשתי את יותם, גם הוא אקדמאי מבריק ונחשב בתחומו היום, והסתופפתי מעט בצד מתיקותו. החיה עקבה אחריי גם לשם. לא יכולתי לדעת בשום אופן אם הם אכן מעריכים את האינטיליגנציה שלי, או שהם נמשכים אל החמוקיים הנעריים, המיניות החצופה והמוחצנת (והלא ממומשת).

הסמסטר עמד להסתיים. הגשתי עבודה ראשונה. "על מושג הניכור בתורתו של מארקס". המכונה היתה האדם, האדם היה לחלק מהמכונה. הוא איבד את עצמיותו לגמרי במפגש הזה. גלגל שיניים משוכלל ולא אמין. קיבלתי 100 עגול ומתוק. ד"ר דה שליט אמר שזו העבודה הכי טובה שקיבל מסטודנט בשנה א'.

כשיצאתי מחדרו פגשתי את ראש החוג מלווה בעדו היפה. עדו הציג אותי בפניו, והוא התבונן בי בתשומת לב ואמר, "סיפרו לי עלייך. כמה מהמרצים סימנו אותך למלגה השנה." עדו חייך אלי. החיה הצטנפה וזינקה על רגליה האחוריות.

למחרת החל לרדת שלג בירושלים. הוא הצטבר עד כדי שיכולתי להתחמק מהמבחן השני. יצאתי החוצה והלכתי ברחובות המושלגים עד הלילה. לא היה דיבור פנימי. הלכתי בשלג. זה הכל.

בבוקר הבא ארזתי את חפציי ונסעתי אל הקיבוץ. גם שם ירד שלג. חיכיתי מחצית היום בקרית שמונה, ואז עובדיה הסיע אותי אל המשק. נרשמתי במזכירות. קיבלתי את החדר הישן שלי. נשכרתי לעבודה במפעל.

*

משגב עם

שני דליים, האחד מלא, השני ריק.

לסדר כיסא.

להדליק את המכונה.

אוזניות. תחנת רדיו.

להוציא סרט ארוג מדלי ימין.

להניח על המכונה. לקפל קצה. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להוציא את הסרט. להפוך. לקפל קצה שני. להכניס לתוך המהדקים.

ללחוץ בשני אגודלים על שני הכפתורים האדומים. צפצוף ארוך.

להשליך את הסרט המוכן לדלי שמאל.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

שנה שלמה עשיתי את זה. הייתי מאושרת ושקטה. בלילות שכבתי על המיטה של גוטליב, הבוס והאהוב שלי, וקראתי במארקס. רציתי להגיד לו, למארקס, שיש מכונות שעשויות רק מגלגלי שיניים אנושיים. שמכונת הריתוך האולטרה סונית היתה טובה לי מהם.

עד היום אני עוצמת מדי פעם את עיניי ומרתכת סרטי בד במכונה האולטרה סונית שלי. סרט. קיפול. הידוק. לחיצה. צפצוף ארוך. היפוך. קיפול. הידוק. לחיצה. צפצוף ארוך.

שלווה.

wereallstories