ארכיון קטגוריה: מזמן

עד תום

בלילה ההוא נפלת, כטיפת גשם אבודה

מהארץ אל השמיים.

איזו דרך ארוכה עברת, וכמה פחד –

הדממה שכאן ריקה ממך

ואני מלאה בך עד תום.

* * *

יום הולדת שמח, אבא.

* * *

* * *

צופי זוכר

* * *

רשימות לאבי:

האיש הווירטואלי נפטר

על ההתאבדות (מקרים פרטיים)

מדוברות משפחות המתאבדים נמסר בתגובה

עשר עמומות

איך הפכתי בטעות לכהניסטית

אין חניה לנכים

* * *

מעלילות הפשיסטית הצעירה

עד גיל 13 הייתי שמאלנית פשיסטית.

קשה להסביר את העניין הזה במונחים של מבוגרים, אז תנו לי לפרוט לכם את זה: גדלתי בבית של מצביעי שלי ורצ. הורי היו ציונים, התפכחו ב-73, כשעוד הייתי קטנה מכדי להבין למה, התנגדו להתיישבות בשטחים. הסכמתי עם כל מילה, כי זה מה שעושים ילדים. מסכימים עם הוריהם.

אבל בסתר טיפחתי כמה דעות משלי. לא תפסתי אותן כדעות פוליטיות. אלה היו פשוט דברים שאהבתי.

לפני הכל היתה חסמב"ה, ולפני כולם היה ירון זהבי (את תמר לא חיבבתי מעולם) האמיץ ורב התושייה. בספרי חסמב"ה קראתי עם כל ילדי ישראל על הערבים המרושעים, על הישראלים המעטים והאמיצים. אבל זה היה רק המצע. הקומפוסט החמים שבתוכו עתידה לשגשג הערצתי לגברים פשיסטים יפים ולמעשי הגבורה שלהם.

כשגדלתי מעט, הילכה עלי תקופת המחתרות קסם, והיתה לי חיבה מיוחדת למבצעי חומה ומגדל. קראתי כל פיסת מידע שיכולתי לשים עליה יד, ספרי ילדים, אלבומי מחתרות עצומים בספריה של סבא וסבתא. מהר מאוד הזדהרה בין הסיפורים דמותו המושכת של אורד צ'ארלס וינגייט. הוא היה אמיץ, מרדן, איש עם חיוך ממזרי וסכין בין השיניים (ייתכן שבו זמנית). הוא מצא חן בעיני. פלוגות הלילה שלו היו מקור לעניין וגאווה. הברוטליות המפורסמת שלהן נתפסה בעיני כנחישות ואומץ. הוא היה הגיבור שלי.

זמן מה אחר כך, בעודי הוזה על השתתפות במתקפות חסרות פחד על כפרים ערביים קטנים בגדה (אני זוכרת שזו היתה מילה מסתורית ורבת קסם) קראתי שיחידה 101 ראתה בפלוגות הלילה של וינגייט מודל ראשוני לפעילותה.

לא ידעתי מהי אותה יחידה 101, אבל בספריה שלנו (ציונים, כן?) מצאתי ספרון קטן וצהוב שתעד את עלילות היחידה. הם היו אמיצים לא פחות מווינגייט, מרדניים ממנו. הם חצו גבולות בלילות, התהלכו במדבר מכוסי אבק, הם הראו לאויבינו המקיפים אותנו מכל עבר מה זה.

והם היו נורא חתיכים. אריק שרון, עם התחבושת הלבנה על הראש, מאיר הר ציון יפה התואר, שפציעתו הפכה אותו מושך אפילו יותר בעיני.

במשך שנים נחתי על משכבי בלילות ודמיינתי את עצמי שפופה בטור של גברים במדים שחוקים, מאובקים, יוצאת להציל את עם ישראל מאחורי הקווים, או להרוג איזה ערבי קטן.

*

הסיפור הזה חסר כל משמעות כמובן, ובכל זאת, אני מוצאת שגם היום הלב עורג לפעמים אל הימין הפשיסטי. יש משהו נפלא וקסום באנשים שיודעים מה נכון, ועושים את מה שצריך. בכל פעם שליברמן מודיע שהוא לא מתכופף בפני איש ושהוא יגיד את דעתו על אפן ועל חמתן של מדינות העולם, אני שומעת בתוכי את רחשי ליבה של הילדה בת העשר שחשבה שאריק שרון יהיה הגיבור שלה לעולם ועד.

*

אני חושבת על זה הרבה, בימים הסוערים האלה. דברים משונים קורים.

  • ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי) אמר בכנס סגור של תנועת "ארץ ישראל שלנו" שנערך בירושלים כי יש לרדוף את ארגוני השמאל. בן ארי כינה אותם "בוגדים שיש לרדפם בכל מחיר", "חיידק פנימי" ו"אויבי ישראל".
  • מליאת הכנסת אישרה היום לוועדת הכנסת לדון בהקמת וועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הדה-לגיטימציה של צה"ל בעולם מצד אירגונים ישראלים. הוועדה תבדוק את מקורות המימון של ארגונים כאלו. ההצעה היא יוזמה של ח"כ פאינה קירשנבאום, מסיעת ישראל ביתנו.
  • פעיל הימין משה בן זיקרי שכר דירה בבניין באילת בו שכרו דירה פועלים ערבים. "פעולות הסברה מסיביות" גרמו לדיירים הערבים לעזוב לפני סוף החוזה, אחרי שלדיירים הערבים הובהר כי המשך השהות שלהם תהייה "בלתי נעימה".
  • בסיכום השנה שלו לשנת 2010, מגדיר השב"כ את פעילות השמאל בשיח ג'ראח, נעלין, בלעין ונבי סלאח כפעילות "נגד כוחות הביטחון הישראלים".
  • הכנסת מורה לוועדת הכנסת לבדוק את מקורות המימון של ארגוני השמאל.
  • (כל הסעיפים מלבד האחרון מתוך האתר המפחיד "מדרון חלקלק" של איתמר שאלתיאל, העורך תיעוד מדוקדק של הדרדרות הדמוקרטיה בישראל והקריאה בו אינה מומלצת למדחיקנים)

    *

    הכח של הפשיזם עצום. הוא תחושת משפחה חמימה וארוטית. הוא מבטיח בטחון ומעטפת רכה שבה אנחנו יכולים להיות ילדים שהגדולים מטפלים בהם, שומרים עליהם. לא צריך אפילו לחשוב. יש מי שמטפל בהכל.

    וזה בדיוק מה שמפחיד. הימין הפשיסטי פורט על הסנטימנט הכי ראשוני, הכי בסיסי.

    בספר ילדים שיצא לאחרונה (שמו לא יצוין כאן כדי לא לכרוך אותו בסיפורים האלה) יש איור שבו נראית אם מבוגרת כשהיא שוכבת בזרועות אמא שלה, סבתא במיטב שנותיה. בכל פעם שמבוגר נתקל בציור הזה אצלנו בבית, אפשר לשמוע את האנחה בחזהו. התכרבלות בזרועותיו של הורה לעולם אינה מאבדת את המשיכה שלה עבור חלק מהאנשים.

    (עכשיו תחשבו על התינוק שלכם מכורבל בזרועות אביגדור ליברמן.)

    *

    לפעמים אני קצת מצטערת שלא נותרתי פשיסטית. ההתפכחות שלי היתה מוקדמת, בגיל 13, על רקע מלחמת לבנון ב-1982 (תזכורת, עם אזכור חוזר של אריק שרון, בהקשר קצת אחר). אבל אני מאמינה שבשל החינוך ההומניסטי שהעניקו לי הורי, הייתי יוצאת מזה בכל מקרה.

    ובכל זאת, אני זוכרת את הפשיסטית הקטנה שהייתי, ויש בי חמלה כלפי פשיסטים גדולים. אני מבינה מה הם מרגישים. תמיד אבין את כח המשיכה העצום של תחושת הצדק, החום, האפיל המופלא של החד משמעיות.

    אבל עכשיו, כשאני כבר גדולה והמדינה הולכת ונטרפת, אני לא מצליחה יותר שלא לראות את הסכנה העצומה שגלומה במשיכה הזאת.

    *

    (אני לא רוצה לעשות איזו דרמה ולהגיד שפחדתי לפרסם את הרשימה הזאת. לא פחדתי. ובכל זאת, בפעם הראשונה בעשרים שנים שבהן אני מפרסמת טקסטים, תהיתי אם זה רעיון טוב. האם יכול להיות שפעם, מישהו, יעשה בו שימוש נגדי. זו מחשבה שלא חלפה בדעתי מעולם.)

    *

    צאנה הבנות וראנה, ערבים במושבה

    התגובה למכתב הרבניות, היישר מהבטן, היא צחוק. צחוק עצום ועצוב.

    תנו לי לספר לכם על אשרף.

    הכרתי אותו כשהיה בן 16. הוא בא עם האחים שלו לשפץ יחידת דיור מאחורי בית הוריי, לי ולאחיי.

    אבל הוא לא היה סתם שיפוצניק. הוא היה האח הקטן של פייסל, החבר הכי טוב של אמא מהעבודה. פייסל היה אח במחלקה הסגורה בביה"ח הפסיכיאטרי שלוותה. איש רב הדר ושכל, מקסים יותר מרוב הגברים שהכרתי, ג'נטלמן אמיתי. כשרצינו לשפץ, הוא הציע את האחים שלו. סעיד, וויסאם ואשרף.

    המבט של אשרף שרף אותי מהרגע הראשון, אבל הייתי מבוגרת ממנו, וזה היה ממש לא לעניין, אז התפעלתי מהילד היפהפה, שתיתי איתו קפה, דיברנו. סחבנו יחד לבנים למבנה האחורי. נהיינו חברים. הוא לא קרא לעצמו אסי, הוא לא עבד עליי או על אף אחד אחר. הוא היה מותק של בחור.

    ואז השיפוץ נגמר ואשרף חזר לערערה, לבית הוריו.

    *

    שנתיים אחר כך גרתי בטבריה ועבדתי במשרה בכירה בבית מלון. חלק לא קטן מהחבר'ה היו ערבים, אבל התערבבנו היטב. חבורה מגובשת. יום אחד פייסל התקשר ושאל אם אני יכולה לסדר לאשרף עבודה במלון. הסכמתי ברצון.

    הוא הגיע למחרת. יפה תואר ועדין, הוא התבגר יפה. הרומן בינינו התחיל כמעט מיד, עוד לפני שהוא התקבל לעבודה באותו מלון. בהפסקות שלי הייתי באה לבקר אותו במטבח, והיינו מתנשקים במחסן כאילו שלא חיכתה לנו דירה חמימה משלנו בסוף יום העבודה.

    בבית בישלנו ביחד, ניקינו ביחד, קראנו ספרים. הוא לימד אותי לדבר, לקרוא ולכתוב בערבית. הוא סיפר לי על אמו שנפטרה, על התקופה שלו בקיבוץ כחניך ברעות-סדאקה. זו היתה מערכת היחסים הכי בריאה ונעימה שהיתה לי עד אז.

    בשבתות נסענו לערערה ולאחים שלו שגרו מעליה, בעין א-סאהלה. משם המשכנו לבית הוריי בכפר סבא. בכל מקום קיבלו אותנו בנשיקות ובחיבוקים. היו קשיים. גם אבא של אשרף וגם ההורים שלי הצביעו בפנינו על הבעיות שבדרך, אבל אנחנו היינו מאוהבים כל כך שממש לא עניין אותנו מה יהיה. "יהיה טוב," הוא היה אומר בחיוך מקסים. "מקסימום ניסע לאמריקה ביחד."

    בטבריה היה יותר מסובך. במלון כולם הכירו אותנו כזוג ואהבו אותנו. בשכונה התחילו לעשות פרצופים. מישהו כתב ליד הדלת שלנו "מוות לערבי". לא ברבים. ספציפי לגמרי. היו עוד כמה היתקלויות, ואחרי שקיללו אותי יום אחד ברחוב, נמאס לאשרף. "נלך לגור בכפר," הוא אמר. "תמצאי עבודה בחדרה, אני אלך לעבוד עם סעיד בבניין. נסתדר."

    אז עברנו לגור בערערה. זו היתה תקופה משונה. המשפחה קיבלה אותי, אבל אורח החיים שלהם היה שונה באופן קיצוני משלי. הכל היה מוזר לי. אבל אהבנו לטייל בכפר ביחד, לשבת עם הילדים מול המכולת ליד הבית ולדבר.

    אחר הצהריים עלינו לסעיד או לפייסל, אכלנו איתם ארוחת ערב, ישבנו ופטפטנו. חלק מהנשים היו יושבות איתנו, שותפות שוות בשיחה. אחרות הסתגרו במטבח ובחדרי הילדים. יום אחד שאלתי את אשרף למה הוא מצפה ממני.

    "מה שאת רוצה, זה מה שיהיה," אמר.

    "אבל אני לא כזאת," אמרתי, מכוונת לאשתו של סעיד, שהיתה חכמה ומוכשרת, אבל הגבילה את עצמה לתחומי הבית.

    "אם הייתי רוצה כזאת," אמר לי, "לא הייתי איתך."

    הוא הכיר לי נשים שגרו בכפר – אירופאיות, אמריקאיות וגם ישראליות. כל אחת בחרה את דרכה, כל אחת מצאה את מקומה. חלקן היו מדוכאות בתוך אורח חיים מסורתי וקשה, אבל הן היו המיעוט. הרוב בחרו את דרכן.

    אשרף עצמו הוכיח שוב ושוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. הכין לנו ארוחת ערב, חיכה לי עם תה כשחזרתי מבית הוריי. אף פעם לא דרש ממני דבר. המגורים המשותפים שלנו, בלי נישואים, עוררו עניין בכפר, אבל לו לא היה אכפת, וגם החברים שלו אהבו אותי. היה טוב.

    ערב אחד יצאנו עם חמודי ומוחמד לנתניה. רצינו לאכול פיצה, לטייל על החוף. סתם בילוי קטן ונחמד.

    השוטרים חיכו לנו ליד הים. לקחו לבנים את התעודות, העמידו אותם מול הקיר. שלושה ערבים ישראלים, תעודות זהות כחולות. העוברים והשבים התבוננו, הצביעו. מהר מאוד קצה סבלנותי. דיברתי עם השוטרים בנימוס אבל בתקיפות. התעקשתי שהם לא יכולים לעצור אותנו בלי סיבה.

    זה לא עבד. עמדנו שם שלוש שעות, ואחר כך קיפלנו את הזנב וחזרנו לכפר. בלי פיצה ובלי חוף. מדוכאים. בדרך הם דיברו בערבית, למרות שהייתי שם. אחר כך אשרף אמר שלא הייתי רוצה להבין מה החבר'ה אמרו.

    "זו לא את," הוא אמר. "אותך הם אוהבים. אבל נמאס להיות סוג ב'. נמאס."

    כמה חודשים אחר כך נפרדנו. זו היתה הפרידה הכי עצובה שהיתה לי. אהבנו מאוד, אבל היה ברור שהארץ הזאת לא תאהב אותנו ביחד, ואני לא באמת רציתי לגור באמריקה. היה ברור שהילדים שלנו, כשיהיו כאלה, יסבלו. לא היה לנו האומץ הדרוש להקים משפחה יהודית-מוסלמית (בשיחות בינינו הוסכם ששנינו נשמור על זהותנו החילונית, ושנלמד את ילדינו הכל על שתי הדתות).

    *

    נשארנו חברים הרבה שנים, גם אחרי שהתחתנתי. ראיתי את פייסל מתחתן עם אישה משכילה וחי איתה חיים של זוג בורגני. טיולים לחו"ל, שתי משכורות, שותפות אמיתית ושוויונית. ראיתי את אשרף מוצא אהבה, בחורה ג'ינג'ית סוערת מהכפר. קצת צעירה מדי, אבל הוא כבר היה בן שלושים, והיא היתה מקסימה.

    בפעם האחרונה פגשתי אותו כשפייסל נפטר במפתיע, בגיל ארבעים. ישבנו ובכינו יחד על הרצפה. אשרף סיפר לי שאשתו של פייסל עקרה. הם גילו את דבר עקרותה זמן קצר אחרי הנישואים. היא הציעה לפייסל לשחרר אותו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. היא היתה אהבת חייו. כשהוא נפטר היא התפרקה. נשבעה לא להינשא שוב.

    אחר כך החיים זרמו, ולא שמרנו על קשר. אני זוכרת את אשרף באהבה גדולה. הוא כיבד אותי, שמר עלי ואהב אותי. הוא לימד אותי את כל האמת על גזענות – שרק מי שמפחד שונא, ושאני לא חייבת לפחד או לשנוא אף אדם.

    *

    צאנה הבנות וראנה. צאו עם ערבים. עם יהודים. עם צ'רקסים. עם נוצרים. צאו עם מי שאתן אוהבות. בני אדם טובים יש בכל מקום. וגם גזענים יש בכל מקום. אפילו רבניות הן גזעניות לפעמים.

    *

    (בכל יום חמישי באים לכאן כמה חרדים מהשכונה ושואלים על הרב. הם מתכוונים ליואב. בתפקידי כרעבעצען גלבפיש אני מתירה לכן בשמחה ובששון לצאת עם מי שאתן רוצות.)

    *

    אהבה, מוזיקה וכדורגל (ותפילה)

    *

    אני מתפללת. כאילו היה בן משפחה, כאילו היה חבר קרוב. אני מתפללת לשלומו של אבי כהן.

    *

    גדלתי בבית שבו כולם היו אוהדי מכבי חיפה. שרופים. בדם. השבת שלנו היתה מסומנת במשחקי הכדורגל. נצחון של מכבי חיפה היה פתיחה לשבוע נפלא, הפסד הפיל על הבית אפלולית של צער.

    כשהייתי עדיין תלמידת יסודי ניסיתי להשתלב באווירה. שמעתי "שירים ושערים" עם אבא, צפריר ותומר, לפעמים גם עם סבא, קראתי מדורי ספורט, השתתפתי בשיחות. כולנו היינו ירוקים. צפרדעים.

    אבל לא באמת. זאת אומרת, הם כן – אבא, צפריר, תומר, סבא. אבל לא אני. מהר מאוד גיליתי שאני מעדיפה את מכבי תל אביב ואת הבלם יפה התואר אבי כהן. זו היתה כנראה ההתאהבות הראשונה שלי, והיא היתה לוהטת. הוא היה שחקן נפלא, ג'נטלמן, מנהיג טבעי. בלם שהוא מנהיג? הקונפליקט, שהבנתי רק בחוש, הקסים אותי. הוא מקסים אותי גם היום.

    החדר שלי היה צהוב, מלא בפוסטרים שאספתי באדיקות, תמונות מהעיתונים. זה השתלב היטב עם פשיסטיות מסוימת שאימצתי לי בשנים ההן, פעם עוד אכתוב על זה.

    לסבא היה מה להגיד על ההעדפות המופרכות של הנכדה הסוררת, אבל אבא היה סלחן. משועשע. עד שהגיע הדאבל של 1977, ואז הוא קצת איבד את הסבלנות. כשהאליל שלי כבש מהאוויר ב-1979, תחת גשם כבד, הוא אמר שלפחות בחרתי שחקן טוב. אני חושדת שהוא ידע כבר אז שמקור המשיכה לא היה יכולת המשחק של כהן דווקא, אבל החליק לי את זה. כמה אפשר לכעוס על ילדה בת עשר שמתאהבת בגבר צעיר ויפה?

    (דקה 7:30 ואילך)

    ואז הוא נסע לליברפול. זה היה זמן קצר לפני שגיליתי את הביטלס, וליברפול היתה למרכז העולם, הלב הפועם שבו קורה כל מה שחשוב לי. נטשתי את מכבי תל אביב בלי צער והפכתי לאוהדת מושבעת של ליברפול. עקבתי באדיקות אחרי ההצלחות, כמעט הפסקתי לנשום במשחק שבו הבקיע שער עצמי, והתנחמתי בכך שהבקיע גם שער "אמיתי" באותו משחק. הוא היה הגיבור שלי, סלחתי לו הכל.

    ואז זה התפוגג, לאט לאט. כדי להיות אוהדת כדורגל אמיתית, לא מספיק לאהוב חתיכים. צריך לאהוב כדורגל.

    בכל השנים האלה נשארה לי פינה חמה בלב בשבילו. בכל פעם שהתפרסמו ידיעות אודותיו, טרחתי לקרוא. כמו שקוראים על הילד שהתאהבת בו בבית הספר. קראתי על הקבוצות שאימן, הצצתי בקליפים מ"רוקדים עם כוכבים" ברשת. לא שכחתי.

    גם היום חייכתי כשראיתי את התמונה בווינט, ואז קראתי. אליל נעורי פצוע אנוש.

    אני לא יכולה לישון. הוא נמצא כל כך קרוב לכאן, עשר דקות מהבית לבית החולים, ואני נאבקת בדחף ללכת לשם ולהתפלל ליד הדלת, מי אני.

    אבל אני כאן, ערה, בעיניים מלאות דמעות. לבי עם משפחתו, איתו. אני מתפללת לשלומו.

    *

    המתנה שקיבלתי מלנון

    *

    בשנת 1980 הייתי בת שתים-עשרה. באותו יום שלישי, בתחילת חודש דצמבר, היה האוויר בבאר שבע קר ויבש. כשהגעתי הביתה חיכו לי שתי הפתעות: אבי היה בבית, והוא בכה.

    רק לעתים נדירות הוא חזר מהעבודה לפני שמונה בערב, ומעולם לא ראיתי אותו בוכה. זה נדמה כמעט בלתי אפשרי. עמדתי בדלת, אוחזת בכוח ברצועות התיק שעל גבי, וחששתי להיכנס.

    הוא הביט בי, מחה את הדמעות מעיניו, ואמר, "ג'ון לנון נרצח."

    "מי זה ג'ון לנון?" שאלתי.

    "ג'ון לנון, מהביטלס," אמר. "את לא יודעת מי הוא?"

    לא ידעתי. הוא הזדעזע. מאותו רגע מצא נחמה במטרה החדשה שהציב לו: ללמד את בכורתו הבורה הכול על אודות הביטלס.

    הוא היה איש יסודי, אבא שלי. תחילה השמיע לי את התקליטים, ברצף אינסופי, ואז החל מספר את הסיפור שמאחורי הלהקה: תחילת הדרך בליברפול, הביטלמאניה באמריקה, אגדת מסע הקסם המסתורי והסודות שהוא כומס, יוקו, הפירוק.

    הוא סיפר איך כמעט נסע להופעה פעם, ואז פרצה איזו מלחמה. והוא שר, בזיופים נוראיים, בלתי נשכחים, את כל השירים. מעולם לא טעה אפילו במילה.

    כשביקשתי ממנו לתרגם לי את השירים, הוא קנה לי מילון. ישבתי על הרצפה בסלון, מול הפטפון החום, המילון מונח בחיקי, עטיפת התקליט עם מילות השירים על השטיח מולי, ותירגמתי מילה אחר מילה; ברשימות בשולי המילון פיענחתי משפטים פשוטים, מטפורות מקסימות, עולם חדש וטוב.

    זמן מה אחר כך החל שידור התוכנית "מסע הקסם המסתורי" שיצר יואב קוטנר. בכל שישי בצהריים ישבנו יחד מול הרדיו במטבח, אבא שתה קפה שחור שהרתחתי לו לפחות שלוש פעמים, אני שתיתי שוקו, והקשבנו. זו היתה הפעם הראשונה שבה התפנה לעשות איתי משהו, רק שנינו. לא החמצנו אפילו תוכנית אחת.

    בסוף אותה שנה הועברתי לקבוצת דוברי אנגלית. דיברתי את השפה בשטף, במבטא ליברפולי מצחיק. הביטלס לימדו אותי לקרוא, לכתוב ולדבר אנגלית. והם נתנו לי במתנה את אבא שלי.

    *

    שנים אחר כך כתבתי ספר שמתרחש באותה תקופה ממש. ידעתי מיד שאת סיפור לימוד האנגלית שלי אתן לדמות הכי חלושה, הכי תלושה. מישהי שיש לה המון זמן לבד, לשבת עם תקליטים ולשנן את המילים. כתבתי רק פיסה זעירה מהסיפור, אבל היא יקרה ללבי.

    ואז, בימי העריכה האחרונים, רגע לפני שהספר יוצא לחנויות, כשההתרגשות התחילה לטפס מהבטן לגרון, נכנסתי לילה אחד למיטה עם תולדות האהבה של ניקול קראוס.

    ובעמוד 109 הופיע פתאום מישה, נער רוסי עם אקורדיון, דובר אנגלית משובשת, כולו לב ומסתורין, וגנב לי את הסיפור. בשתי שורות סיפרה ניקול קראוס: "האנגלית שלו היתה טובה משל טטיאנה מפני שהוא למד בעל פה את רוב המילים של החיפושיות. הוא שר אותם וליווה את עצמו באקורדיון שסבא שלו נתן לו."

    טרקתי את הספר בבהלה. רגע אחר כך הגיע הבלבול, ואחריו הכעס. רציתי למחוק את המילים של קראוס מתוך הספר שאחזתי בידי, ומכל העותקים בעולם, בכל השפות שאליהן תורגם. רציתי לכתוב לה מכתב זועם, להגיד לה שאם זה לא קרה לה באמת, אין לה זכות לקחת ממני את כבשת הרש הזאת, הסיפור הפרטי כל כך שלי.

    ואז, לאט לאט, בחלוף הימים, הזעם התפוגג. קראתי את תולדות האהבה עד תום, ואהבתי אותו. ואז קראתי שוב את הקטע הקצרצר ההוא, ואת הקטע המקביל אצלי. במפתיע, מצאתי את עצמי מחבבת את המוזרות הזאת, הכפילות המקרית של הסיפור.

    והחלטתי שזה בסדר, שמישה מסנט פטרבורג ושירי מעומר יחלקו סיפור קטן, כמו היו שני אנשים אמיתיים. כי גם בחיים האמיתיים אנחנו פוגשים לעתים מישהו ומגלים שחלקים שלמים מהפאזל של חייו מתאימים (כמעט לגמרי) גם לפאזל הפרטי שלנו.

    *

    אחרי כמה ימים אמר לי אדם קרוב שהוא יודע שגנבתי ממנו פיסות חיים שלמות כדי לכתוב את איתן, גיבור הספר שלי. אני לא מאשרת לא מכחישה. רק מזכירה את מה שאמר פעם דויד גרוסמן – לספר סודות לסופר זה כמו להתחבק עם כייס.

    ניקול קראוס הנהדרת גנבה לי את הסיפור. ואני? אם תספרו לי את שלכם, אני עשויה בהחלט לגנוב אותו מכם.

    ראו הוזהרתם.

    (פורסם במקור בקטלוג הביכורים של הוצאת כנרת לשנת 2010)

    בטחון עצמי? אין דבר כזה

    *

    לפני כמה שבועות הייתי בסדנת הכתיבה של גבי ניצן בשיטים. נסעתי לשם במסגרת עבודה על כתבה למוסף הארץ על סדנאות כתיבה, אבל השתתפתי בסדנה כמו כולם.

    זו היתה סדנה מצוינת. היא עשתה את הדבר הכי חשוב שסדנאות כתיבה יכולות לעשות: שחררה אנשים, עזרה להם להעז לכתוב בכנות ובאומץ. (נוותר פה על דיון נרחב בסוגיית האפקטיביות של סדנאות הכתיבה. פעם אחרת.)

    בכתבה הזכרתי את השחרור הזה מעט, אבל מאז הסדנה אני חושבת על זה הרבה. כי ככל שאנשים העזו ונפתחו, מה שעלה יותר מכל – אולי מלבד סקס – היה תחושת הנידחות. כמה וכמה ממשתתפי הסדנה כתבו:

    כולם ביחד ואני –

    יסמין כותבת במדבר

    כולם כל כך בטוחים בעצמם ואני –

    הם בטח חושבים שאני –

    הם בטח לא חושבים עלי בכלל, ואני –

    הם צעירים ויפים ואני –

    הם חכמים ומוכשרים ואני –

    אני רואה אותם שם, צוחקים, ואני –

    בסדנה של גבי ניצן אין משוב בכלל. זה היה כנראה הגורם המכריע בפתיחות העצומה שהיתה שם. לא יכולנו להגיב למשפטים האלה במהלך המפגשים שבהם הוקראו. אבל מיד כשיצאנו ממפגש כזה, ניגשו אנשים אל הכותבים ואמרו מילה טובה, נתנו חיבוק, הזמינו אותם לבוא לשבת איתם.

    בסדנה הזו היו הרבה אנשים צעירים, חלקם מוכשרים מאוד, חלקם יפים מאוד. ובכל זאת הם הרגישו ככה. חלקם הגדול אמרו שזו הפעם הראשונה שבה הם מעזים לבטא את הפחד הזה, את תחושת הנידחות.

    זה כל כך הזכיר לי את סוגיית המקובלים מתקופת בית הספר. את התחושה שממש כאן, כמה צעדים ממני, יש אנשים שבטוחים בעצמם, מרגישים אהובים, מעזים. הם יחד. הם חזקים. אבל ככל שאני מתבגרת – בגילי זה כבר מזדקנת – אני מגלה שאפשר למצוא את תחושת הנידחות הזו גם באמצע החבורה הכי נחשבת, הכי שווה. לפעמים אפילו אצל האדם הכי חזק בחבורה.

    פינת הקלישאה

    יוליה היתה הילדה הכי מקובלת בכיתה בבית הספר אבישור בערד. כיתה ג', אלף-תשע-מאות-שבעים-ומשהו. היא היתה כל כך יפה, וכל כך מקסימה. היא היתה אפילו טובה. הסגנית שלה, גליה, היתה רעה בשבילה. הערצתי את יוליה, חיקיתי אותה. לא העליתי על דעתי אפילו לנסות להתקרב אל מקור האור הנסי הזה שהילך בינינו.

    וההמשך קלאסי, סרט אמריקאי: אחרי הרבה מאוד שנים הגעתי לפסטיבל ערד. ביום הראשון נכנסתי למאפייה מוזנחת ומלוכלכת במרכז המסחרי ומצאתי שם את יוליה. היא היתה מלאה קצת, פרועת שיער, פירורי בצק עלים ניקדו את שפתיה. היא נראתה מוזנחת כמו המקום ששהתה בו. לקח לי רגע לזהות.

    "אני זוכרת שהיית מלכת הכיתה," אמרתי.

    היא לא זכרה אותי. היא אמרה: "כולם זוכרים אותי," ולרגע נראתה גאה. אחר כך החוותה בידה על פני גופה, לאט, מהחזה ועד הירכיים. "ואיך אתם נהנים לראות אותי ככה," הוסיפה.

    קניתי קרואסון שוקולד והלכתי. לא היה לי מה להגיד. היא אמרה אמת.

    ***

    (ברור שהכל קשקוש. יש הרבה אנשים עם בטחון עצמי. אני פגשתי בארבעים השנים האחרונות לפחות שניים כאלה.)

    הכתבה על סדנאות הכתיבה (כולל הסברים למדיניות של גבי ניצן לגבי המשובים.)

    ****

    אין חניה לנכים

    *

    שמונה-עשרה שנים נסעתי במכונית עם תו נכה. המכונית של אבא.

    עד גיל 17 במושב הנוסעת, אחר כך כבר נהגתי בעצמי. אלה היו מכוניות נהדרות: שברולט קפריס קלאסיק, ג'יפ פאג'רו (לא ידענו אז כמה שזה מזהם. סליחה).

    אבא שלי היה קטוע שתי רגליים ממלחמת לבנון. מתחת לברך, מאה אחוזי נכות פלוס. שנים תהיתי על מה הפלוס. אחרי הפציעה הוא אובחן גם כנפגע הלם קרב, כנראה ממלחמת ההתשה. אולי זה הפלוס. אולי המינוס.

    כך או כך, הפגיעה הנפשית לא זיכתה אותו בדבר, אבל בעקבות הפציעה הפיזית הוא זכה בהטבות כלכליות מסוימות – ובתו נכה. זה היה מאוד נוח. כשנסעתי איתו היתה תמיד חניה קרובה קרובה, בלי תשלום. כיף. הוא חינך אותנו בקפידה: לעולם אין לנצל לרעה את תו הנכה. לעולם לא לחנות בחניית נכה אם אבא לא באוטו, אפילו לא לדקה. מעולם לא הפרתי את האיסור הזה.

    הוא לא היה איש מאוד רגוע. כיניתי אותו "גבי הלוחם בדרכים". נהגים שנסעו לאט בנתיב השמאלי עצבנו אותו, נהגים שזגזגו בין הנתיבים עצבנו אותו, נהגות ככלל עצבנו אותו. לא ידידותי.

    אבל כשמישהו תפס לו את חניית הנכה הוא היה מתפוצץ. ממש. דופק על ההגה, משחרר צפצופים, מקלל. הרבה הרבה שנים שמעתי אותו עושה את זה, ואז הוא התחיל להתמודד עם העוול הזה בדרכו היצירתית.

    בתקופה הראשונה היה חונה מאחורי החצוף ופשוט חוסם אותו. הוא הקפיד לא למהר. פעם ישבנו בבית קפה ליד הרכב, והוא צפה בנהג החסום מתרוצץ בתסכול, שואל כל עובר ושב אם הוא יודע מי הנהג, אפילו את המלצר הוא שאל, ממש לידינו. אבא לגם מהקפה שלו, הצית סיגריה וחייך. כשסיימנו שילם, והלך בשלווה לרכב. ההוא צרח, צווח. זה לא הזיז לו. תפסת חניית נכה? תשלם.

    זה קדוש

    לאט לאט זה לא הספיק לו יותר. הוא רצה להעניש אותם באמת, לא רק לרגע. ואז הוא פיתח את השיטה שהלכה איתו עד יומו האחרון. הוא הכין שלט גדול ועליו סמל של נכה בכסא גלגלים וכיתוב: "אסור לחנות בחניית נכים". פונט 100, שחור, עבה. אחר כך קנה דבק. הוא מצא סוג שלא יורד, תמיד משאיר סימנים. בכל פעם שמצא מישהו חונה בחניית נכים הדביק את הדפים האלה בשני מקומות: על השמשה הקדמית, בדיוק מול עיני הנהג, ועל הצדדית הסמוכה אליו. ואז הוא גם חסם אותו, כמובן.

    אמרתי לו שזה אקט אלים. הוא אמר שגם לתפוס חניית נכים זה אקט אלים. אמרתי לו שהוא מגזים. הוא אמר שאני חיה שנים עם נכה, אבל אין לי מושג איך זה ללכת חמש דקות בתוך הפרוטזות. אמרתי שזה מסוכן, כי הנהג בקושי יכול לנסוע, הוא עלול לעשות תאונת דרכים. "שייקח מונית," אמר. "שיזמין גרר שייקח את האוטו למוסך, ושייקח מונית."

    שום דבר לא שכנע אותו. פעם או פעמיים ניסיתי בהיחבא לקלף את המודעה שלו, וגיליתי שהדבק שלו באמת מופלא. הקילוף הותיר את הזגוגית במצב יותר גרוע מכפי שהיתה עם הנייר. כדי להוריד את המודעה הזו היה צורך בעבודה של זגג.

    נכון שזו היתה אלימות. נכון שהוא הגזים. אני עדיין חושבת שצדקתי והוא טעה. אבל לפני כמה ימים הגעתי לסופר וראיתי איש נכה יושב באוטו ליד הכניסה. יש שם שלוש חניות נכים. כולן היו תפוסות. באף אחד מכלי הרכב לא היה תו נכה (ונכים שוכחים להניח את התו שלהם על הזגוגית רק לעיתים רחוקות.)

    איש מבוגר ישב בתוך הרכב, ראשו שעון על כף ידו, וחיכה. כשיצאתי מהקניות, רבע שעה אחר כך, הוא עדיין היה שם. רק כשעברתי שוב עם האוטו אחרי כמה דקות התפנו שתיים מהחניות.

    ראיתי את אחת מהנהגות. אשה בגילי עם תינוקת בידיים. אין לי ספק שהיא לא היתה נכה. חיכיתי בזמן שהוא נכנס לחניה, חיכיתי גם בזמן שהיא יצאה, אמרתי לה שזה לא בסדר.

    "יאללה יאללה," היא אמרה, "כל אחד נהיה פה צדיק."

    אני זוכרת את סוג הדבק ההוא, ולפעמים אני עדיין מתפתה.

    (מוקדש לי', באהבה.)

    ולזכר אבי, גבי בשן ז"ל.

    *

    הצרצר הלא נכון

    *

    מהרגע שתומר, אחי הצעיר, למד לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק אפילו לרגע. הוא ניגן מבוקר עד ערב, אצבעותיו דיממו לעתים, אבל הוא לא הפסיק. מדי בוקר התעוררנו לצלילי הגיטרה שלו, מדי לילה נרדמנו איתם.

    אבא שלי, שהיה איש פרקטי, שמע איך הילד הולך ומשתפר בנגינה, צפה בציוניו ההולכים ומידרדרים בקצב זהה, התחמם, התחמם, התחמם – ובסוף התפוצץ. אחרי שניסה לשדל, לשכנע, להתווכח, הכתיר אותו יום אחד בכינוי – צרצר. כמו הצרצר שניגן כל הקיץ, ככה אתה. הטיח בו. יושב ומצרצר לך בחדר. לך לעבוד.

    ואתמול שוב גילינו שאבא טעה לגבינו, כמו תמיד. איש חמוד, הוא היה, אבל לא הכיר אותנו כל כך טוב כנראה. כי אתמול צפריר, אחי השני, האמצעי, המרכזי, הוכרז כצרצר הראשי במשפחה, זוכה הפרס הראשון בתחרות "צרצר פיס" לשנת 2010.

    צרצר א'

    צופי

    צרצר ב' (זה שעשה מזה כסף, כן?)

    צופי התקשר אלי אתמול ובישר לי על הזכייה, המום, קצת מזועזע, בעיקר משועשע. אחרי שגמרתי להתפוצץ מצחוק אמרתי לו שלא הופתעתי, כל מי שמכיר את צופי, אפילו אם רק מפייסבוק (אולי בעיקר אלה שמכירים אותו רק בפייסבוק) לא יופתע, כי מדובר באחד האנשים הכי חריפים ומצחיקים בשטח. כיף לראות שגם אנשים כמו יורם קניוק, חנן חבר ואלי הירש מעריכים את התכונות האלה (הצרצר שלי היה נוגה ואדיוטי במידה שלא תתואר).

    יש לי מחשבות משלי על מה שניסה חבר השופטים המכובד לומר למפעל הפיס בבחירה הזו, אבל אני אהיה מנומסת ואתאפק. תחשבו בעצמכם.

    ומזל שאני כל כך אוהבת את האחים שלי, ויכולה לפרגן להם ממש כל דבר בעולם. כי לא חמקה ממני כלל האירוניה הגלומה בכך שאחי כתב משפט אחד וזכה ב-15 אלף שקלים, ואני ופראיירים שכמותי טורחים שנים על כתיבת רומנים, והסיכוי שנרוויח עליהם סכום כזה הוא קרוב לאפסי. אבל אנחנו כאן בשביל האמנות, וצופי – הוא פשוט יודע ליהנות מהחיים

    מזל טוב, אחי הקטן, החכם והמוכשר.

    והרי הצרצר הזוכה:

    בצומת גלילות, ליד השווארמה של עידן עופר עומד שי אגסי ומוכר סוללות אצבע. "חכה חכה", הוא אומר לי. "בטריות עם טחינה הן הדבר הגדול הבא."

    *

    ובכל זאת, שלא תחשבו לרגע שהאח הזה שלי הוא רק צחוקים ושיגועים, הנה טקסט יפהפה שכתב לאחרונה:

    בבית אחד, בלב יישובי גדרות שבשפלת יהודה, גרה משפחה גדולה שלא עזבה את אירופה מעולם. הוא עוד בלונדון והיא בפולניה, וחמשת ילדיהם כאן, אבל לא כאן כלל.

    השנייה מבין החמישה, למשל, כבר בת עשרים אך עוד לא שמעה על כוורת או על שלום חנוך. השיר החדש של שלום, ככה וככה, מתנגן לנו נון סטופ בסמבציה, והיא אומרת שהוא זמר נהדר, ושואלת אם אני מכיר שירים אחרים שלו. אני משמיע לה את אדם בתוך עצמו, ומספר לה שזו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי, בשבעים ושמונה בחדר האוכל של המשק ביום שישי בערב, ושאני זוכר רק את עצמי נישא על כתפי אבי אחרי שנרדמתי.

    היא בישנית, ובבישנות שלה היא מספרת עכשיו שרק לקונצרטים ולבלט לקחו אותה. תריסר שנות פסנתר ובלט, והיא כל כולה עדינות ואצילות ובישנות ויופי עד בלי די, ואני מודה לאלוהים על הפצעון שבמצחה, שמתיר עוד פעימה בטרם שלמות.

    יש לה חבר מהגרעין, או שהם נפרדו, ויש לה גם מישהו חדש, קיבוצניק סטודנט לרפואה, או שעוד אין לה אותו. אינה בטוחה. ויש לה אותי, שמעיר אותה למשמרת שלה במבצעים כל יום. 12 שעות היא ו-12 שעות אני. ולפעמים היא נשארת אתי עוד מעט, ותמיד אני נשאר איתה עוד הרבה. שמש וירח.

    ערב הרגילות, המחליפים כבר כאן, ואנחנו מטיילים כתף אל כתף, הכי קרוב שאפשר בלי לגעת. ועובר לידינו אחד ומפטיר, כמה יפים אתם ביחד, כמו אח ואחות גבוהים ורזים ובהירים ומאוהבים, ואנחנו מחייכים ומסמיקים ועיני לעולם לא יהיו כחולות כל כך כמו בערב הזה.

    קודם היא ואחר כך אני. ארבעה עשר ימים בלי להיות ביחד, אני לוחש לה. והיא עונה לי נצח שנמשך שבועיים. ועדיין איני מהין לכרוך ידי על כתפה. בבוקר אני מרגיש את שפתיה מרפרפות על שפתי ואת דמעתה על לחיי, והנה איננה.

    ברגילה שלה היא מתקשרת פעמיים או שלוש. הסטודנט לקח אותה לטיול במדבר וטוב לה. וכן, אולי, היא לא יודעת אבל היא חושבת שאולי היא אוהבת אותו. וברגילה שלי אני לא מתקשר וכולי פצע וחבורה טרייה. ברבור שזה עתה לבלב ועדיין אינו יודע. יושב על באר עם שניים או שלושה לונג איילנדים ולא יודע את נפשי מרוב געגוע. נערות מכרכרות סביבי בדיסקוטקים, מבקשות את עיני, מלטפות את שערי ואת גבי המתרחב, ואיני יודע שהן שם.

    כשאני שב אנחנו רחוקים, אבל אחרי שעות אחדות שוב אני מעיר אותה בליטוף, ולא עוברים יומיים ושוב אנחנו שמש וירח שחגים זה סביב זו, רק שלשמש יש עכשיו סטודנט בטלפון החופשי של הסמבציה ולירח יש מחברת שירים.

    אנחנו נוסעים להשתלמות בהיאחזות בצפון. היא ואני ושלושה חברים ושני בקבוקי וודקה ואף טלפון אחד, ושוב אני בעיניה והיא בעיני. בערב אנחנו פוגשים במקרה את תומר, הטוב ברעי. תומר טוב מכדי להיות אמיתי. הוא גבוה ממני וחסון ממני ויפה ממני וחכם ממני וחבר טוב ממני, ובקרוב הוא יאבד לי לעד בקצה מרוחק של העולם. אבל הערב הוא שואל אותי בצד מתי כבר תהיו יחד ואני איני יודע. איני יודע דבר מלבדה וגם אותה איני יודע.

    בדרך חזרה אני חולה. כל כך חולה ששולחים אותי הביתה. אמי ואחי דואגים. הרופא המומחה אומר שהחידק, מקורו בנפש חבולה ושואל אם נפרדתי מחברה. שבועיים אני קודח בבית ומחליט שלא עוד. כשאני חוזר אני מבקש לעזוב את הגדוד.

    שולחים אותי קדרונה, לחוף ים המלח. אלוהים יושב שם כל ערב ולא מבקש ממני דבר. ואני רץ ורץ מדי יום ביומו אבל לא מצליח להימלט מעיניה בעיני. ברכב של ההיאחזות אני שומע את רדיוהד בפעם הראשונה וחושב לעצמי שבאמת היא אדם יפה כל כך ומה היא יכולה למצוא באחד כמוני.

    ערב אחד עולה המשקית קליעה של הגדוד בציר אל ההיאחזות. ונוס עולה מים המוות עם אם16 מקוצר בהצלב שמצמיד את שדיה לחולצתה ואת לבי אל תוך הסרעפת. מפקד ההיאחזות איננו וגם מפקדת הבנות, ואין לי מקום להתחבא בו. רק היא ואני והים עם הזריחות והשקיעות ההפוכות שלו ועשרים המגחכים שמביטים בנו ויודעים הכל.

    אנחנו שותקים ביחד בזולה של הסגל, הצופה אל הים. אני רועד כעלה נידף. היא הולכת לחדר ואני נרגע, ולפתע ידיה בחזי ובאחורי ובחלצי ולשונה בחיכי והיא כולה חום ומתיקות ורכות ומוצקות והיא גוררת אותי למיטתה של המפקדת הנעדרת ואנחנו חבוקים סוף סוף ולפותים זה בזה.

    אבל עוד בטרם, אני קם וניתק והולך. והיא באה אחרי ושואלת, ואני, עדיין רועד כעלה, מסביר שהכל אני רוצה, לא רק את הערב, אלא גם מחר ובשבת. לא הרפתקאה אני רוצה, אלא אותה. והיא שותקת ומחבקת והולכת.

    אחרי ארבע שנים, אנחנו בדירת הסטודנטים שלה ושלו. אני כבר נפרדתי מאחרת והיא עדיין עם הסטודנט. אנחנו מתראים אחת לכמה חודשים, למורת רוחם של הסטודנט והאקסית, אבל לא מסתכלים בעיניים. היא מספרת לי שהיא נשארת כאן ותואר שני והסטודנט כבר כמעט רופא ומביטה פתע בעיני. אני שותק ומחבק והולך, ואיני שב עוד לעולם.


    (תומר עדיין מנגן הרבה. ונפלא. איך הם מוכשרים ויפים, האחים שלי.)

    **

    קוץ מדבר

    .

    דלאל היתה החברה הבדואית הראשונה והאחרונה שהיתה לי אי פעם.
    (די, אני אומרת לעצמי, אל תייפי את המציאות. לא ממש חברה, ידידה. מכרה ידידותית מהשכבה.)
    אבל לא בגללי לא היינו חברות. דלאל היתה איתנו, לידינו, אבל לא ממש. תמיד קצת מרוחקת. תמיד אחרת.

    התפיסה שלי את הבדואים אז, קל להגיד היום, היתה אוריינטליסטית לגמרי. הוקסמתי מ"הפראים האצילים" של המדבר, שהיו כל כך קרובים ליישובים שחייתי בהם, ובכל זאת מעבר לקצה העולם. בביקורים שם תמיד ארחו אותנו הגברים. ישבתי באוהלים שלהם במכנסיים קצרים וחיוך ועיניים בולשות לכל עבר, ומארחי התייחסו אלי תמיד בכבוד. זה היה נעים. מרתק. הנשים היו רק צללים כהים, נושאות מזון ומשקה.

    דלאל היתה הראשונה שחצתה את הקווים אלינו. היא היתה יפה, שחורת עין ושחורת תלתלים, חייכנית וקצת מבוישת. לבושה, להפתעתנו, בדיוק כמונו. למעשה, היא לבשה בגדים יקרים וטובים משל רובנו.
    כשהגיעה היתה העברית שבפיה קצת מגומגמת, אבל בתוך זמן קצר דיברה כמו אחת מאיתנו. מי שלא ידע, לא היה מנחש שהיא אחרת.

    עם הזמן נודע לנו סיפורה: אביה היה בן לאחת מהמשפחות הידועות של הבדואים בנגב. הוא עשה את הונו כקבלן – בין השאר בנה בתים רבים ביישוב שבו גרנו כולנו – ובחר להשקיע אותו בבית ביישוב יהודי, מתוך כוונה שילדיו יקבלו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. הם לא יגדלו באוהל, וגם לא בגטו הבדואי המשפיל בתל שבע. הם יהיו אנשי המערב, משכילים ובעלי יכולת.

    למדנו לקבל את דלאל כאחת מאיתנו. היא היתה כמעט כמעט כמונו. בערב יצאה איתנו לבלות, אבל רק ביישוב, ואף פעם לא אחרי עשר בערב. היא לא יצאה איתנו לטיולים שנתיים, לא עישנה איתנו, לא שתתה איתנו, ובעיקר: לא יצאה אף פעם עם הבנים. אף לא פעם אחת, למרות שפעם גילתה לי בסוד שהיא מאוהבת בשי, הבחור הכי יפה בשכבה.

    .

    .

    בתיכון התפזרנו לכל עבר, והקשר שלי עם דלאל נותק. בפעם הבאה שפגשתי אותה הייתי אני חובשת במדים, והיא היתה עם גבר במדים.
    "תכירי," אמרה לי, "בעלי."
    הופתעתי. היינו רק בנות תשע-עשרה. אבל בעלה של דלאל היה קצין מבוגר וחסר סבלנות, ולי לא היה אומץ לשאול. החלפנו טלפונים.

    אחרי כמה ימים התקשרתי. "בעלי מקסים!" אמרה לי. "הוא בן שלושים, בן דוד שלי. היינו מיועדים זה לזה מילדות."

    אחרי שבועיים, כשהייתי בתורנות לילה בבית החולים סורוקה, היא הגיעה עם בחור צעיר שתמך בה. זה לא היה בעלה.
    פנס בעין, צלע שבורה. "אשה מוכה," אמרה האחות הראשית במיון אחרי ששלחנו אותה לרופא.
    "מה פתאום?" אמרתי. "היא נשואה טוב, מתה על בעלה. אין סיכוי."
    "תשמעי, ילדונת," אמרה האחות, "אני לא יודעת מי מכה אותה. זה יכול להיות בעלה, אבא שלה, אחיה, אבל מישהו קורע לה את הצורה כבר חודשים. היא מגיעה לפה כל כמה ימים, תמיד עם סיפור מוזר. תאמיני לי, היא אשה מוכה."

    התקשרתי שוב. דלאל התחמקה. אין לה זמן לדבר, יש לה אורחים, היא חייבת לצאת. אחרי כמה פעמים פשוט הפסקתי.

    אחרי שנה פגשתי את מרב, חברה משותפת מהתיכון.
    "שמעת על דלאל?" שאלה.
    לא שמעתי.

    דלאל התאהבה. גם הוא היה בן דוד שלה, אבל בן גילה. הוא אהב אותה מאז שהיו ילדים. כשלקחו אותה מהמאהל המשפחתי לגור בין היהודים, הוא מת מגעגועים. חיכה לה. אבל נתנו אותה לאחר. לאחיו הגדול.

    אחרי שנישאה, הם גרו ביחד, באותו בית בתל שבע. דלאל ובעלה למעלה, ההורים והאח הקטן בקומה התחתונה. בכל פעם שהאח הגדול הכה את אשתו, בא הקטן לנחם אותה, לחבוש את פצעיה. נזכרתי בבחור ההוא שליווה אותה למיון, בידו המונחת על גווה בעדינות.

    בסוף הם ברחו ביחד. שבוע שלם היו בטבריה, על החוף באוהל טיולים קטן, באמצע ינואר. בעלה מצא אותה בקלות. זה היה החוף היחיד שהם הכירו.
    דלאל מתה. האח הקטן קיבל כרטיס לרומניה והודעה שאם יחזור לארץ, יהרגו גם אותו.

    "הם הרגו אותה?" שאלתי בטפשות, מסרבת להאמין.
    "מה את כל כך מופתעת?" אמרה מרב במרירות. "אי אפשר לקחת קוץ מדבר ולשתול אותו בערוגת פרחים. אבל לא נורא, העיקר שהיא קיבלה את החינוך הכי טוב. החינוך של היהודים."

    .

    .

    (הצילומים שלי. מותר לגנוב, אם ממש רוצים.)

    .

    הרוצח העצוב והעכבר הסגול

    יום אחד, כשהייתי בת עשר, אמי חזרה מהעבודה והביאה לי מתנה: עכבר סגול מלֶבֶד, עם זנב ארוך וירוק. "קלייב עשה את זה," אמרה.
    "בשבילי?" שאלתי.
    "במיוחד בשבילך," היא חייכה. "בשבוע שעבר הוא עשה עכבר כזה לבת שלו, וביקשתי ממנו שיכין אחד בשבילך."

    קלייב

    התרגשתי. שמו של קלייב הוזכר אצלנו לעתים תכופות במהלך השנה האחרונה, וגם אני פגשתי אותו כמה פעמים, כשביקרתי בעבודה של אמא. הוא אושפז במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע בהתקף פסיכוטי חריף. לפני כן לא היה מוכר כחולה נפש.
    הוא היה גבר אנגלי בשלהי שנות השלושים שלו שנישא לאשה הודית וחי איתה באחד מהיישובים הקטנים בנגב. נולדו להם שני ילדים, והם אהבו זה את זו מאוד.
    קלייב היה קצת רכושני כלפי אשתו, אבל ככל הנראה לא היה מדובר במקרה קיצוני, והוא בוודאי לא נחשב כזה ביישוב שכולו משפחות הודיות שמרניות. בתקופה שקדמה להתפרצות שלו הוא חלם כמה פעמים שאשתו מתפשטת ורצה לתוך היער עירומה.
    באותו לילה, בחלומו, הוא קם ורץ בעקבותיה. בדרך הוא עבר במטבח ולקח איתו סכין. ביער הוא הרג אותה.

    התעוררות

    קלייב התעורר ומצא את עצמו עומד בפיג'מה בחדר השינה שלו, ואשתו האהובה מוטלת לפניו, מתה, לאחר שדקר אותה בשנתו.
    הוא הזמין מונית, הכניס לתוכה את ילדיו הישנוניים, ושלח אותם לבית חמו וחמותו. אחר כך נסע למיון בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לבוש עדיין בפיג'מה מגואלת בדם, ואמר להם, "קרה דבר נורא, ואשתי מתה." הוא לא זכר דבר.
    כבר באותו לילה אובחן ואושפז במחלקה הסגורה. בימים הבאים קלייב הבין בהדרגה את שארע – את שהוא עצמו עשה. הוא לא הצליח להיזכר מעולם במאורעות הלילה, ורק זכר את עצמו רץ ביער בעקבותיה ומנופף בסכין. במשך חצי שנה שכב במיטה, מדוכא ואבוד, וסירב להינחם. הוא לא אכל, לא שיתף פעולה עם הטיפול, התאבל על מות אהובתו. הוא חזר ואמר שהם היו זוג טוב, אוהב וחם. שאין לו מושג איך זה קרה. כל מי שהכיר אותם, כולל בני משפחתה של אשתו המנוחה, העיד שכך אכן היו פני הדברים.

    זמן

    השיקום של קלייב היה איטי וזהיר. איש לא העלה בדעתו להניח לו להשתחרר, אולם הוא הוכר כחולה נפש ולא נשפט. הילדים אומצו על ידי הורי אשתו המתה.
    אחרי כמה חודשים החל להתאושש. כשנשלח לריפוי בעיסוק התגלה כשרונו הגדול: יצירת חיות מלבד. הוא הכין עשרות כאלה, למחלקות הילדים בבית החולים סורוקה, לילדיו, לילדי העובדים בבית החולים. הוא היה מטופל אהוב: אינטיליגנטי, רהוט, מוכה יגון.
    אחרי כמה חודשים נוספים אישרה לו ועדת החריגים של משרד הבריאות להיפגש עם בתו בת השבע, בליווי עובדת סוציאלית. בנו היה בן שנתיים בלבד באותה העת. קלייב היה אבא אוהב וחם, ובתו העריצה אותו. הצוות שטיפל בו זכר את מראהו מטייל איתה בגן, מספר לה סיפורים, מקשיב לה בתשומת לב.
    אחרי שנה הוריו של קלייב ביקשו להעביר אותו להמשך טיפול באנגליה, והוא נסע.

    שאריות

    זה לא היה עכבר לבד סגול עם זנב ירוק. זה היה העכבר שקלייב הכין לי. בתפרים מדויקים, עדינים. עם אוזניים שהתעגלו בעדינות ועיניים תפורות בחוט שחור, קטנטנות ונוגעות ללב.
    קלייב, איש רגיל, כמו אבא שלי, שקם באמצע הלילה ורצח את אשתו. הסיפור שלו עורר בי עניין, סקרנות, מציצנות, אימה. עשר שנים חלק איתי העכבר ההוא את מיטתי בלילות, תחושת הלבד על לחיי זכורה לי עדיין. הייתי מניחה עליו את ראשי, פוגשת את אפו המחודד באפי, ונרדמת בקלות.
    בשנים הבאות התפרים לאורך בטנו פקעו מדי פעם ותפרתי אותם מחדש. התפרים שלי היו גסים, לא מיומנים, שונים מאוד מאלה של קלייב, אבל לא יכולתי לאבד אותו. אחר כך הלבד הלך ונשחק, והמילוי בצבץ מתחת לאוזניו, סביב הזנב.

    אחרי עשר שנים נכנעתי והשלכתי אותו לפח. למרות כל הזמן שחלף, ואולי בגללו, בובת העכבר הזו עדיין היתה חשובה לי. זו מעולם לא היתה סתם בובה. זו היתה הבובה שלימדה אותי שהכל אפשרי, הטוב והרע, היפה והנורא. והכל מצוי בכל אדם, ודבר אינו מובטח לעולם.