גן התענוגות הארציים, שירה גלזרמן

אמל"ק: התערוכה המופלאה של שירה גלזרמן מוצגת רק עוד יום אחד: מחר בצהריים. אל תחמיצו אותה.

סופרים מתלוננים לעיתים קרובות על שאחרי שנה או שנתיים הספר שלהם יורד מהמדפים ואז נשכח. לעומתם, אוהד נהרין אמר פעם שריקוד הוא אמנות שקורית ברגע מסוים ואיננה עוד, ועדיף להניח לה להתפוגג, ולא לצלם או להקליט אותה.

אי שם בין זה לזה נחה האמנות הפלסטית. חלק קטן נמכר ומוצג במוזיאונים או באוספים פרטיים, אבל הרוב המכריע של היצירות מוצג, ואז יורד, וזהו. נעלם.

וזה נכון גם כשמדובר באמנות מטלטלת, חשובה ונוגעת כמו התערוכה "גן התענוגות הארציים" של שירה גלזרמן, שמוצגת בגלריה P8 בדרום תל אביב (ממש ליד מערכת עיתון הארץ) עד מחר. וזהו.

אני כותבת על כך במידה של דחיפות, כי זו הזדמנות יחידה ואחרונה לעבור את חווית המפגש עם היצירה העצומה הזו, ואני רוצה שתלכו. שכמה שיותר אנשים ילכו.

גן התענוגות הארציים היא יצירה אחת, והיא מוצגת בחדר קטן אחד, ובכל זאת היא מכילה עולם שלם, במבט מפוכח, בכעס, בנדיבות, בחמלה.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ3.jpg
מגזרות הנייר השחורות של גלזרמן יפהפיות ממש, ובמבט ראשון הן פסטורליות ורכות, כמעט דקורטיביות. אבל חוסר הנוחות מתגנב אל הצופה. פניה המוזרות של הילדה המתנדנדת עוטות ככל הנראה מסכת אב"כ. משהו יפהפה תלוי במהופך ממול, ורגע אחר כך מתבהרת דמותו של פיל שנשחט בידי סוחרי שנהב.

וכך הולך החדר הקטן ומתמלא אסונות וזוועות ותחושה אפוקליפטית אפלה. אבל ביניהם משובצים גם רגעים עדינים, אדם מחלץ סוס מהמים. האם זו התעללות או הצלה? מישהו אחר נושא ילד בידיו, מציל אותו משיטפון.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ.jpg
וכל הזמן היופי הזה. שרידי שריפת היער הם צללית עוצרת נשימה ומושכת לב, דב לבן, מגזרת הפוכה, מזכיר את הפשרת הקרחונים בקטבים. אט אט משוטטים בגלריה הזעירה, שמאפשרת לצופה להתעטף ביצירה במלואה ולשהות בה במלואו. לפענח בסבלנות את התחרים העדינים שרקמו יד אומנית דקדקנית, ואמנית רכת לב.

לשירה גלזרמן יש הרבה דברים קשים לומר על הנזק שגורם האדם לעולם, אבל היא לא שוכחת לרגע שהאדם אף הוא חלק מהעולם. היא לא סולחת למין האנושי, אבל גם חומלת עליו. בכך היא מקיימת את התפקיד התובעני המתמשך וההכרחי של אמנות, שלא לוותר לרגע על המורכבות.

ירידת התערוכה נאמנה באיזה אופן מוזר למסר העדין שלה לגבי טביעת הרגל של האדם בעולם. היא תפסה מקום לזמן מה, וכעת היא מסתלקת. כמו הריקוד של נהרין, שנוצר ומתפוגג באותו רגע ממש.

ובכל זאת, לא. לא כך זה צריך להיות. ראוי שהיצירה היפהפייה הזו והמסרים המורכבים שלה יוותרו בעין הציבור. שאיזה מצנט יציב אותה בחלל ציבורי, או טוב יותר, שארגון חברתי בעל מסרים דומים (גרינפיס?) יציג אותה בתצוגת קבע במשרדיו. אולי מישהו יירתם לכך – החברה להגנת הטבע, החברה למתנ"סים או המשרד לאיכות הסביבה. חדר כזה שאנשים באים והולכים ממנו, אנשים שיוכלו עוד שנים רבות להמשיך להתייסר בכאב ולהתענג על היופי של גן התענוגות הארציים.

https://www.facebook.com/events/199896840814022/

כותבים בפיג'מות – סדנת כתיבה מקוונת, ועוד

אתמול בבוקר תלמידה לשעבר כתבה לי הודעה. שני חברים מהקבוצה שלה הגישו סיפור לאנתולוגיה. שעה אחר כך היא עדכנה: עוד אחד הגיש!

שאלתי אותה מה איתה, והיא מיד פצחה בשיחה על מזג האוויר הנפלא בחוץ. הזכרתי לה שמזג האוויר כל כך נפלא שהגפן בחצר הפכה למיץ ענבים באופן עצמוני, והתעקשתי לשמוע למה היא עצמה לא מגישה.
היא התנצלה עד עפר. היא עסוקה מדי בעבודה על הרומן שלה.

זה החלום. בדיוק מה שאני רוצה לשמוע מהתלמידים שעברו אצלי בסדנאות. שהם כותבים. והאמת היא שאני באמת שומעת את זה כל הזמן. יש לא מעט תלמידים לשעבר שכותבים באופן רצוף.

כמו זאתי החמודה מאתמול והחברים שלה, המכנה המשותף של רבים מהם הוא שהם ממשיכים לעבוד בקבוצות.

הם למדו אצלי סדנה, לפעמים גם שתיים או שלוש, ואחר כך המשיכו לעבוד עם חלק מחברי הקבוצה שלהם. אני יודעת על תשע קבוצות כאלה, ועוקבת אחריהן בסקרנות ועניין.

(אגב, הקבוצה הזו מכנה את עצמה בשם מכונן האגו "רוני תמיד אומרת". אני מרוצה)

מתוך 17 התלמידים שלי שהשלימו כתבי יד עד היום, 15 משתתפים בקבוצות האלה.

הסטטיסטיקה, אומרים, לא משקרת. אפילו זאבים נודדים בלהקות, וגם כותבים מתבודדים יכולים להרוויח משהו מקבוצת עבודה קבועה.

603705994-Writing-Quotes-writing-34125853-358-358.jpg

אבל לא לכולם יש אפשרות כזו. לרבים אין זמן לצאת בערב לקבוצות, הם לא מכירים מישהו מתאים, גרים במקומות מבודדים, או אפילו בחו"ל, לא תמיד קל למצוא עמיתים שיש לך איתם שפה משותפת מספיק כדי לעבוד יחד.

אחרי הרבה שנים של פניות ובקשות של תלמידים לשעבר מהארץ והעולם, פתחתי לפני שלושה חודשים את קבוצת העבודה המקוונת הראשונה שלי. בחשש, אני מודה. המפגש האישי, פנים אל פנים, חשוב לי. לא ידעתי אם זה יעבוד.

אבל ניסינו. נפגשנו בשעות הערב, כל אחד בבית שלו, עם כוס תה או קפה או יין.
באנגליה, בפורטוגל, בדרום, בצפון. כל אחד מצא לו פינה נוחה בבית או בחדר המלון או בחתונה או בהופעה (כן כן, היו גם כאלה).

כתבנו, דיברנו. זו לא היתה סדנה במובן הרגיל. נתתי תרגילים למי שרוצה, אבל רוב האנשים עבדו על סיפור או רומן.

המטרה היתה פשוט לספק מסגרת מתמשכת לכתיבה.
התוצאה: כולם כתבו, כל הזמן.

נכון, הם יכולים לכתוב גם בלי הקבוצה. כולם יכולים. אבל לא כולם מצליחים. במסגרת הזו כולם הצליחו. מי שהתקשה ביקש עזרה, וקיבל – ממני, מהמשתתפים האחרים. אף אחד לא נשאר לבד.

האמת היא שלא התכוונתי להמשיך, אבל חברי הקבוצה ביקשו מחזור נוסף. יש בו עוד כמה מקומות. הרישום ממש עכשיו.

אנחנו נפגשים בימי ראשון, בשעות 20:30-22:30, בתוכנת זום.

(ההתקנה והתפעול פשוטים להפליא.)

תאריכים 10.6, 17.6, 24.6, 1.7, 8.7, 29.7, 5.8, 12.8, 19.8, 26.8

מחיר 1170 שקל, עד שלושה תשלומים.

(משתתפים מחו"ל פטורים ממע"מ)

מוזמנים להצטרף אלינו 🙂

רישום כאן: https://secure.cardcom.solutions/e/lIj

מעדיפים סדנה, פנים אל פנים? אז יש רק אחת הקיץ, בתל אביב. ארבעה מפגשים, אחת לשבועיים:
רביעי, 19:30-22:00, אחת לשבועיים.

תאריכים 13.6, 27.6, 11.7, 25.7

מחיר 1200 שקל, עד שלושה תשלומים.

רישום https://secure.cardcom.solutions/e/lRA

 

מסירות ומאבק, על הכתיבה של פיליפ רות

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:

"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."

"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שנפטר אתמול.

אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

 ppp.jpg

 

בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

ppp3.jpg

 

"שום דבר רע לא יכול לקרות לכותב. כל דבר שקורה הוא חומר לכתיבה."

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

 ppp4.jpg

 

קריאה וכתיבה

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

ppp1.jpg

 

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

 ***

 

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

whywriteroth

 

 

 

 

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

זקנים כמו חתולים

לפני עשר שנים חלמתי שהסופרת האהובה עלי הלכה לעולמה. קמתי בבוקר וכתבתי בבת אחת סיפור. מאז הוא יושב אצלי במחשב, ומתברר שמעולם לא פרסמתי אותו, כאן או בכל מקום אחר.
הבוקר לא הצלחתי לכתוב אז קראתי סיפורים נשכחים. כשהגעתי אליו חייכתי. כשסיימתי כבר לא חייכתי בכלל. הסיפור הזה, על זקן סנטימנטלי ומתוק, מכוסה אבקת סוכר מורעלת. מסתבר ששוב כתבתי סיפור אימה בלי לשים לב. 

(היום הייתי כותבת אותו אחרת לגמרי, אני אומרת לעצמי. מינונים אחרים של קיטש ואימה. כדאי לשכתב אותו קצת, לא? אולי. אבל לא היום. היום הוא עירום.)

שלום חמודה'לה שלי, שלום לך. כמה טוב שבאת, בואי תני נשיקה לסבא. רק תורידי את המגבעת המצחיקה הזו, שנראה את העיניים היפות שלך. למה צריך להסתיר עיניים יפות כל כך? נו, נו. תראו איזה נכדה יפה יש לי. שרה, שרה'לה, בואי תראי איזה נכדה יפה, המיידלע שלי. נו, תראי מה זה. פתאום השיער שלה קצר ושחור. את זוכרת איך באה לפה בשנה שעברה עם תלתלי זהב, חמדה לעיניים? זה מה שנתן לה האל, והיא קוצצת ומשחירה. נו מה את אומרת על זה? כואב הלב, כואב הלב.

בלי הכובע והשחור הזה על הציפורניים את עדיין הנכדה היפה שלי, אה? אה? בואי לסבא. עוד חיבוק קטן, כמה התגעגעתי אלייך. מה שלום כולם בבית? מתי האמא היקרה שלך תיזכר באבא הזקן שלה ותבוא לפה קצת?

אני יודע, אני יודע. היא עסוקה. את לא צריכה לעשות בשבילה תירוצים, מיידלע. אני יודע שהיא לא אוהבת לבוא לפה. מי אוהב זקנים? אפילו הזקנים לא אוהבים זקנים. תאמיני לי, כל אחד פה קם בבוקר נמר צעיר, ופתאום הגוף כואב לו מכל עבר והוא תופס שכולו מוקף בזקנים. אפשר להשתגע. בגלל זה כל כך טוב שאת באה. יש שמחה בעיניים, ילדה יפה שלי.

בואי, נשב בפטיו בחוץ. שמש טובה היום וכל הזקנים כמו חתולים בשמש. תסתכלי מה זה. קצת כמו חתולים מתים בשמש, לא? אני כמובן מתלוצץ, אל תיבהלי ממני. מה נשאר לזקן כמוני חוץ מנכדה יפה וקצת הומור? חוץ מזה אני עוֹיבֵר בּוּטְל, לא טוב בשביל שום דבר. עוד הייתי טוב בשביל החברה הזו שהיתה, הגיברת הנחמדה שלי, אבל עכשיו גם זאת איננה. איך שאנשים הולכים ככה מהר, לא הייתי מאמין. סבתא שלך עוד עשתה יציאה מכובדת, דרמה, בתי חולים, מכשירים. נתנה לי זמן להפרד. ודווקא הסופרת המפורסמת הסתלקה מהעולם בשקט, משעממת. הלכה לישון ולא קמה.

אף אחד לא שם לב. אם לא הילדים שלה ואיזה כתבה-שתיים בעיתון אף אחד לא היה יודע שהלכה בכלל. אפילו פה הצוות לא הזכיר אותה, מסכנה. כל כך רצתה שידברו עליה, ושום דבר.

אז הנה, היום אני אספר לך עליה. המורה לספרות שלך תהיה מרוצה מאוד, שכן הסבא שלך יודע על הגיברת הסופרת דברים שאף אחד לא יודע. כמעט שנה שלמה היינו ביחד, את יודעת, הספקנו כמה וכמה עניינים לדבר בינינו. סיפרה לי הרבה מאוד על החיים כסופרת בארץ ישראל. לא שלאגר גדול. בכלל לא שלאגר. כסף אין בזה, את יודעת. אני מקווה שהסיפור הזה יוציא גם לך את הג'וקים שמתרוצצים שמה, בראש שלך.

         בואי, תורידי את הכובע, שימי פה על השולחן. אני לא יכול לדבר אל התיתורת הזו. כובע של גבר, את יודעת מיידלע? אני רק רוצה לראות את העיניים היפות של הנכדה המתוקה שלי. יש לך כבר חבר, בובלע? עוד לא? אולי אם תורידי את השחור הזה בציפורניים. בחורים לא אוהבים דברים כאלה, את יודעת. בחורים אוהבים שתהיה בחורה עדינה, מנומסת. ככה, נורמלית. את יודעת.

         טוב, טוב. הנה אני מפסיק. את יודעת שרק את טובתך אני רוצה, אבל מה אני יודע? העולם משתנה, ואני איש זקן. תיכף כבר לא פה. את יודעת מה את עושה. תמיד היית ילדה חכמה.

         את צריכה לדעת הכל על הגיברת הסופרת? אני אספר הכל. למה אני קורא לה כך? סתם, שם חיבה שכזה. היה מצחיק אותה שאני הייתי מדבר ככה. אבל אני מאוד מכבד אותה, שתדעי לך. מאוד מכבד. אישה ידועה, מכובדת. סופרת מפורסמת היתה. הוציאה יותר משלושים ספרים ועוד כמה של שירה. דקים דקים כאלה. עשרים-שלושים מילה בעמוד. את יודעת שיש איזה פרופסור שכותב עליה עכשיו עבודה גדולה באוניברסיטה? הוא לא בא לפה לדבר איתי. תאמיני לי, מיידלע, העבודה שלך תהיה יותר טובה משלו. מה שאני אגיד לך אף אחד לא יודע. זו האמת. לסבא שלך יש אף של סויחר, וסויחר יודע להגיד כמה הסחורה שווה. אפילו כל העולם יעמוד ויגיד שווה, סויחר יודע אם כן או לא. זה האף, או שנולדים איתו או שלא. אי אפשר ללמד את זה.

         איך הכרנו? או, זה מי זוכר. פה הכרנו. ישבנו, דיברנו, הכרנו. מה יש לדבר. אנשים מדברים כאילו חשוב איך מכירים, כאילו קשה להכיר. נו, הולך בעולם, עיניים פקוחות, מתבונן, מכיר אנשים. אם יש מישהו נחמד, צריך להגיד שלום. לא להתבייש. את יכולה ללמוד את זה מסבא שלך, מיידלע. אני לא הייתי אף פעם יפה כמוך, אבל בחורות תמיד היה לסבא. מדבר לכל אחד יפה, מחייך, וזה הכל. זה הכל מה שצריך.

         אז ככה הכרנו, והתחלנו לדבר הרבה מאוד, על הזיקנה, על כמה קשה שהעולם שלך הולך ומת ואתה נשאר לבד. קצת מיותר. הבינה יפה מאוד שדיברתי איתה על הסבתא שלך, איך שהיתה חסרה לי אחרי שנפטרה. היתה טובה מאוד אלי, אין מה להגיד.

אחרי כמה זמן אמרה שיש לה רגש מיוחד אלי. דיברה יפה, תמיד. מצא חן בעיני שלא אמרה "אהבה". אהבה מילה שמשתמשים בה הרבה, קשה להרגיש מה יש בפנים. היא אמרה "רגש מיוחד, רגש רוטט". נחמד מאוד. הרגשתי שיש שם משהו אמיתי במה שאמרה, והיא היתה נחמדה ואני לבד פה בלי סבתא. שמחתי, מה יש לומר?

         אז היינו אוכלים ביחד ומטיילים פה באחוזת הזקנים אחר הצהריים, משוחחים. משחקים רמי עם ההונגרים מהקומה הראשונה פעמיים בשבוע. היא לא ידעה להפסיד, היתה עושה פרצופים, כמעט לא רצו לשחק איתנו יותר. בכל פעם הייתי צריך להרגיע אותה. שו, שו, די. ממשחקים לא צריך לעשות כזו מהומה! אז הפסדת, נו. רמי!

         היא אמרה שככה היא. יש לה תשוקה להכל. אפילו לרמי. בהתחלה שהכרנו היתה כותבת כל הבוקר. אני הולך לארוחת בוקר ואני אוכל לבד. הגיברת עסוקה מכדי לרדת לאכול איתי. מה אני אגיד? לא מצא חן בעיני בכלל. תראי לי גבר שרוצה לאכול לבד ארוחת בוקר. הייתי הולך ודופק אצלה בדלת להזמינה. בנימוס. בכל בוקר. היא היתה פותחת לי, לובשת כותונת שינה ושערה פרוע, ואומרת שאי אפשר, שניפגש אחר כך.

         יום אחד אמרה לי: "תראה, יעקב. בשעות הבוקר אני מבקשת שלא תפריע לי לכתוב."

         נעלבתי. אודה ולא אבוש. ברגע הראשון רציתי לסובב לה הגב וללכת. סבתא שלך, עליה השלום, לא היתה מדברת ככה עם שום אדם.

         אבל עשיתי כאילו לא שמעתי. בלעתי את גאוותי. שאלתי: "ומה גברתי כותבת בבוקר?"

         "שירים," ענתה לי. שירים! נניח היתה אומרת ספר, נו שוין, אולי הייתי עוזב אותה שם לנפשה ולא מטריד עוד. אבל שירים? וקראתי כמה שירים שלה. את קראת, מיידלע? נו, אז תביני אותי שאני אגיד ששום דבר אי אפשר להבין משם! מילים אחת אחרי השנייה לא מתחברות לשום דבר. כאילו בחרה מהמילון מילה פה מילה שם והדביקה חמש-שש בכל שורה, וזהו. בשביל זה אני צריך לאכול לבד? זה לא נראה לי, אבל אני חשבתי שאני לא אגיד לה ככה. אני אצליח להביא אותה לארוחת בוקר בנימוס, בנחמדות. כמו שגבר יכול לעשות, שאשה תרגיש טוב ותבוא אחריו. ככה עשיתי עם סבתא'לה, והיא היתה גיברת מאוד יפה ומבוקשת כשהיינו צעירים. שתדעי לך.  כולם אמרו שאני בחור בר מזל שהיא הסכימה לצאת איתי. אבל אני ידעתי לעשות שתרגיש טוב. להגיד מילה טובה על השמלה והשיער, להסתכל בעיניים. בחורות לא צריכות יותר מדי. וכשהן בנות שמונים ושלוש צריכות עוד פחות.

         אז אני התחלתי ככה מחזר אחריה. בבוקר עובר בחדר שלה, דופק בעדינות פעם-פעמיים והולך. שהיא פותחת יש על הרצפה ואזה קטנה עם זר של שניים שלושה פרחים. ורד יפה בניילון עם סרט. תמיד ורד אדום. זה הצבע שבחורות אוהבות, מאז ומעולם אהבו.

         יום אחר שמתי שוקולד, יום אחר כך איזה ספר שאמא שלך הביאה לי ולא היה לי כח לקרוא. והיא עוד אוהבת לקרוא, אוהו, כמעט כמו שאוהבת לכתוב. שמתי לה. עם פתק בכל פעם. "בוקר טוב, אני אחשוב עלייך בארוחה."

         נו, נו. מה את יודעת. אחרי שלושה-ארבעה ימים פתחה את הדלת. לבושה יפה בשמלה אדומה ומסורקת היטב. הלכנו אנגז'ה לחדר האוכל ואני בעננים שלא צריך לאכול לבד. אנשים הסתכלו, דיברו. אנחנו היינו זוג יפה, את יודעת. מאז כל בוקר אכלה איתי. פשוט מאוד. לא התווכחה יותר ולא הייתי צריך לבזבז עוד כסף על ורדים ושוקולדים. טוב מאוד, לא היה לי עוד הרבה רעיונות מה להביא.

         התחילה לכתוב בצהריים, כשאני הייתי ישן. אחר הצהריים יצאנו לטייל והיא מקריאה לי את השירים. בהתחלה הייתי מאוד גאה. שתדעי לך שהיא מפורסמת מאוד, עוד מזמן שאני וסבתא שלך הגענו לישראל היא כבר היתה שֵם דבר. אני לא הכרתי הרבה, אבל סבתא שלך היתה קוראת את הספרים שלה. אני סיפרתי לה. זה הרי כבוד בשבילה שאשה חכמה וטובה כמו סבתא אהבה את הסיפורים שלה. אני, את האמת אני אומר לך, גם את הסיפורים לא הבנתי כל כך טוב. מתחיל יפה, תמיד, ומשהו מעניין, אבל אין סוף. אין שום דרמה. בסוף מישהו עושה משהו לא חשוב וחושב. נו, אזוי. כל היום אני עושה דברים לא חשובים וחושב. לפעמים אני אפילו עושה צרכים, סליחה שאני אומר לך ככה, וחושב. אז מה, צריך לכתוב על זה סיפור? סיפור צריך שיהיה לו סיפור, לא?

         אז לאט לאט אני התחלתי לא להגיד לה כמעט כלום. היא היתה קוראת ואני אמרתי "נחמד מאוד". לא הוספתי על כך דבר, גם כשחקרה אותי. נחמד מאוד. היא לא אמרה דבר, כמובן. היה לה גאווה גדולה לגברת. הפסיקה להביא סיפורים. ניסתה שירים. פה אני הייתי דווקא כנה איתה, אני מאוד גאה בזה. אנשים אין להם אומץ להגיד למשוררים שאיש אינו מבין את השטויות שהם כותבים. אז אומרים מילים כמו "נשגב" ו"פיוטי", ככה היה כתוב על הגב של אחד הספרים שלה. מילים שאיש אינו מבין גם כן. זה מתאים לשירים. אמרתי לה שאיש אינו מבין אותה. נו, את יכולה לתאר לעצמך מה קרה. היא נעלבה מאוד. שבוע שלם אני בכל בוקר אצלה בדלת והיא שוב לא פותחת.

         כבר חשבתי שיותר טוב שאוותר ודי, יש עוד הרבה נשים נחמדות כאן, את יודעת, אבל בסוף פתחה יום אחד ואמרה: "יעקב, אנחנו צריכים לדבר. אני מאוד נפגעתי." חשבתי לעצמי שאם כבר נפגעה וכבר יודעת מה אני חושב, מוטב שאומר לה את כל השאר גם כן. ואמרתי לה.

         שאלתי כמה כסף היא מרוויחה מספר. אמרה שזה "לא ממין העניין". אבל אני הסברתי לה שכל דבר שבין אנשים עובר ומשלמים עליו הוא קודם כל סחורה, ובסחורה אני מבין דווקא. התווכחה, אבל בסוף אמרה לי כמה.

תאמיני לי, מיידלע, את לא רוצה לשמוע את התשובה שלה.

כל כך מעט כסף! והיא מפורסמת, ובעיתונים כתבות עליה בכל פעם שמפרסמת ספר, וקיבלה פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. פרס ראש הממשלה! ואין כסף לאכול. גרה פה מהכסף של הילדים שלה. בושה. מי רוצה ליפול על הילדים שלו בזקנתו? אוי ואבוי לי.

אז הסברתי לה הכל. איך סבתא שלך ואני ניהלנו חמישים שנים מכולת, וגם שהיה רע מאוד בארץ אנחנו הסתדרנו. בלי סנטימנטים, בלי רומנטיקה של אמנות. אנחנו היינו צריכים להאכיל את אמא שלך ואת האחים התכשיטים שלה שלא באים לבקר. אולי פעם בשבוע-שבועיים בקושי. אבל לא נדבר על זה, את לא אשמה מיידלע יפה שלי. כל כך יפה את מקשיבה, ממי קיבלת את זה? לא מאמא שלך, אני יכול להגיד לך. היא אף פעם לא הקשיבה לאף אחד. ותראי מה קרה לה. תראי. אשה צריכה לדעת להקשיב.

הגיברת הסופרת, היא הקשיבה לי יפה מאוד בפעם הזאת.

אמרתי לה הכל על המכולת. איך מזמינים מה שאנשים אוהבים, ומסתכלים איך הם לוקחים מפה או משם ומסדרים מחדש, שיהיה קל למצוא. שישימו לב מה שחדש. אפשר לתת קצת מדי פעם אפילו בלי כסף. אולי חתיכה קטנה של חלבה או סוכריה על מקל לילד. הייתי שם את זה במדף עץ שהיה מתחת לקופה הרושמת ונותן בהפתעה. וככה אנשים מרגישים טוב, אבל כל שאר הסחורה משלמים, ומה שלא קונים, לא צריך שיהיה במכולת.

תראי, אם מגיע הספק של תנובה בכל יום ושם שלושים קוטג' וקונים עשרים וחמש קוטג', אז כל יום צריך לזרוק חמש קוטג'. אז מה, לזרוק? לא! קודם האשה עושה מחמש קוטג' פשטידות וכריכים לילדים, אחר כך קצת נותנים צדקה את מה שכבר עבר זמנו, ואז אומרים לספק של תנובה בהחלטיות שקוטג' לא צריך כל כך הרבה. עשרים וחמש מספיק.

הוא מתווכח, בטח שמתווכח. הוא מכר לי בכל יום שלושים קוטג', הוא רוצה למכור יותר. לא פחות. לא יוותר בקלות. אבל גם אני לא. אצלי לא תלך סחורה לפח סתם. כואב הלב.

את כמו החמש קוטג' הזה. אמרתי לה. נשאר על המדף.

גם היא התווכחה, הסופרת. כמו הספק של תנובה. אמרה שאמנות זה לא סחורה. אמנות עושים בשביל הנפש.

"אז לא צריך שיקראו?" שאלתי.

"גם אם לא יקראו, אכתוב!" השיבה.

נו, חייכתי לי. "אז למה לטרוח לשים בספר בכלל? תכתבי ודי! למה להטריח את הבריות שיקנו?"

אני יודע שאת אוהבת את הספרים שלה. ויש לי הרבה כבוד, היא היתה גברת מאוד מכובדת. אבל באותו היום… כמו אשה מהשוק היא דיברה. גועל נפש. יפה מצדי שאני בכלל דיברתי איתה אחרי זה. תאמיני לי, לא הגיע לה. אבל אני סלחתי. אמא שלי תמיד אמרה שמי שסולח יש בו אצילות, ואני השתדלתי. זה לא היה קל, אבל השתדלתי. אמרתי לה שאני לא אזכור את המילים הקשות שלה. אני רק אומר את האמת. היא עצמה הלא ביקשה לדעת!

"הסחורה שלך אולי טובה, אולי אפילו סחורה מובחרת, שופרא דשופרא, אבל עובדה שלא רוצים לקנות." ככה אני אמרתי לה.

זה היה קשה לה, אפשר היה לראות. אני לא אשקר. כאב לי שהיא היתה עצובה ככה. ימים שלמים לא יצאה מהחדר, ושיצאה לא היתה אותו הדבר. לקח אולי שבועיים עד שחזרה לאכול איתי ארוחת בוקר. אבל עכשיו לבשה שמלה ככה, בלי לגהץ, ולפעמים באה בשיער פרוע. אני לא אמרתי שום דבר, את יודעת שאני אדם מנומס ונוח לבריות, אבל היה לא נעים. לא נעים. אנשים מסתכלים וכולם יודעים שהיא ואני, כמו שאומרים, זוג. זה לא נראה טוב. במקום להגיד קניתי לה במתנה שמלה חומה נחמדה בעיר, אבל היא לא לבשה אותה אף פעם. אף פעם.

ובכל זאת השלושה חודשים האחרונים שלה היו מאוד נחמדים. טיילנו הרבה. לא דיברה כל כך הרבה כמו פעם, התנהגה יותר כמו סבתא שלך. שקטה, צנועה. לי היה נעים מאוד. לא דיברנו עוד הפעם על הספרים, ואני שמחתי. לא היה לי נעים לראות אותה מצטערת ככה. שאלתי פעם או פעמיים בנימוס אם כתבה איזה שיר, אבל היא אמרה שהיא כבר לא מבזבזת את הזמן שלה על זה, ואני שמחתי. אנחנו כבר זקנים, צריך ליהנות מהחיים, לא להסתגר בחדר ולכתוב. בילינו יפה, ואז בוקר אחד באתי, לא פתחה. קראתי למנהל ומצא אותה. בלילה מתה.

אמא שלך לקחה אותי להלוויה. היה נחמד מאוד לשמוע את כל האנשים האלה שדיברו דברים יפים על הקבר שלה. כולם אמרו כמה שאהבו אותה, ואני, כל הלוויה עמדתי שם וחשבתי – אם כל כך הרבה אהבו אותה, למה קנו כל כך מעט ספרים?

גם את כדאי שתחשבי טוב טוב. אמא שלך אומרת שאת כותבת סיפורים ושירים. זה תחביב נחמד, מיידלע, אבל תזכרי את הקוטג'. תזכרי את הקוטג'.

ותסדרי את השיער והציפורניים עוד הפעם, חמודה'לה. את ילדה כל כך יפה. כואב הלב, ככה לקלקל משהו כל כך יפה.

11 הדברות וצרות אחרות (ניוזלטר חדש)

לקבלת הניוזלטר ישר למייל: https://nabu.ravpage.co.il/newsletter

 

שלא תגידו שלא אמרתי – יום כיף לכותבים, 23.4.208 (זה ממש תיכף) בהמשך.

אתם לא תאמינו מה יקרה פה. אני לא מתכוונת לכתוב אף מילה על נקיונות או על פסח או על שי לחג. כלום.

במקום זה נדבר על עמוס עוז והנרי מילר, על סיפורים שמתנהגים כמו חתולים ואיך לעשות להם את המוות, נספר על אסופת סיפורים שמחפשת (אולי, הלוואי) בדיוק את הסיפור שלכם, ונסיים בתרגיל כתיבה.

וגם הוא לא יעסוק בפסח, נקיונות או שי לחג. נסים ונפלאות, אני אומרת לכם.

אבל כן נדבר על האביב. ועל חתולים. ממש קצת, מבטיחה

אביב עכשיו. העונה הכי קצרה ויפה בשנה, כולה התחלות. חתולים מייללים בחצרות, תפרחות הורסות את הלב בחוצות ובני נוער מאוהבים עושים בעיות.

והכתיבה באה. שומעים אותה? היא באה לכולם. אפילו אליכם. החתולים עשו רעש, אז לא הבחנתם עדיין ברחש ציפורניה על דלת הנפש. שימו לב, הימים מתארכים. קחו את כל האנרגיה המתפרצת הזו אל הכתיבה.

הגיע הזמן להתחיל משהו חדש.

 

בטוח יש לכם איזה רעיון. או שיהיה, אם תחשבו על זה קצת

בראשית בא רעיון. אולי קטן, אולי גדול. קשה לדעת מה יש בו ולאן הוא ייקח אותנו. תראו, למשל, כמה יופי יש בדברים של עמוס עוז:

"אם זה לא מתחיל לבעוט בי בבטן, מבפנים, בעיטות לא רצוניות, סימן שזה לא חי. רק כשאני מתחיל לקבל בעיטות מבפנים אני יודע שזה חי. וזה עוד לא אומר שלא תצא מפלצת. יש יותר גרידות והפלות מאשר לידות. המון דברים אני מתחיל ולא גומר. או כשהולך לי קל מדי או קשה מדי או כשזה גדול עלי. כבר קרה לי שהתחלתי משהו ואמרתי: את זה אני מעביר, בכל הכבוד הראוי, לדוסטוייבסקי או לפוקנר. זה לא בשבילי, אני לא יכול להרים את זה. כמו חיפושית זבל שגלגלה כדור חרא גדול מדי והיא כבר לא יכולה לדחוף אותו. אז אני מאושר מהכדור, אבל אני לא יכול לעשות בו כלום. הוא גדול עלי."

(מתוך ראיון להלית ישורון בכתב העת חדרים)

עוז כבר היה סופר ותיק כשהתקיים הראיון, אבל הוא נשמע כאילו הנסיון שצבר כלל לא רלוונטי מול התנופה והעוצמה והאמת שגלומים מראש ברעיון. הוא לא שולט בו, רק מניח לו לצמוח ומנסה לגלגל אותו, בתקווה.

ובכל זאת, הוא יודע לזהות את זמן ההבשלה של הרעיון, להניח לו לגווע אם כך נגזר, להרפות מהרעיונות הלא נכונים. לעשות הכל לאט לאט, בענווה. ובתנאי שלא מדובר בכדור חרא גדול מדי.

וזה, בדיוק זה, עליו אני רוצה לדבר. כי אני מסתובבת כבר ארבע שנים עם כדור ממש גדול.

(זהו, לא יכולה עם המילה הזו. למרות שהדימוי נפלא.)

כבר סיפרתי עליו פה ושם לאנשים. אמרו לי שהוא גולמי. אמרו שהוא גאוני. אמרו חסר טעם. אמרו שנולד מת. מבוסס מדי על עלילה. מבוסס מדי על רעיון. מבוסס מדי על דמויות.

וכבר נטשתי אותו פעם ופעמיים ושלוש. שכחתי ממנו לגמרי. ובכל פעם מחדש אני משפילה יום אחד מבט ומוצאת אותו שם שוב, מונח למרגלותיי, מתבונן בי בציפייה. כמו חבר לשעבר שלא מבין רמזים. כמו חתול רעב באביב. הוא תמיד חוזר.

מכירים את 11 הדברות של הנרי מילר לכותבים?

 

שווה לכם לקרוא את כולן. הן מעניינות, למרות ובגלל שאף אחד לא באמת יודע למה הוא מתכוון בשישיתאבל הראשונה, אני מאמינה בה. אני משתדלת מאוד לעבוד ולחשוב רק על פרויקט אחד בכל פעםובכל זאת, השבוע כבר נכנעתי והבטחתי לרעיון הישן-חדש הזה שהוא הבא בתור.

הוא שמח, הרעיון שלי. טיפשון תמים שכמותו. אין לו מושג איזה מסלול מכשולים חסר רחמים אני מתכננת לו. כבר נטשתי שלושה רומנים אחרי כמה עשרות אלפי מילים, ומאז למדתי לבחון כל רעיון חדש בחשדנות, כמעט ברשעות.

אלף נסיונות ושאלות הכנתי לו. לא די בכך שהתשובות יהיו נכונות, הוא חייב לענות מהר, ולהפתיע אותי – והוא חייב לסרב לענות בדיוק על השאלות הנכונות, להשאר מסתורי דיו כדי שלא אאבד בו עניין.

אם יעבור את המבחנים האלה, אבלה זמן מה עם הדמויות המרכזיות. אנסה להכיר אותן, למצוא משהו שאפשר לחבב, ומשהו אחר לתעב. אבחן את שפתן ואת קולן. אחר כך אערוך תחקיר פתוח וסקרני בחיפוש אחרי דרכים חדשות להרחיב את הסיפור. ורק אם הגענו עד כאן בשלום, אתחיל לכתוב פתיחות.

לא אחת, לא שתיים. פתיחות רבות. עד שאמצא את האחת. אולי היא תהיה פיוטית ואולי חצופה, אולי מהורהרת ואולי מרגיזה, אולי בגוף ראשון ואולי בשלישי. (סיכוי נמוך מאוד שנבדוק גם את הגוף השני.) אולי בעבר ואולי בהווה. אולי ביחיד ואולי ברבים. ועוד ועוד נסיונות, אין לדעת כמה. תמיד יותר מכפי שחשבתי שאכתוב, יותר מכפי שרציתי. אני עצלנית, ובכל זאת, אין להפסיק עד שמוצאים את הפתיחה הנכונה.

ואז, אולי, אכתוב אותו.

 

ואתם?

אם גם לכם יש רעיון לרומן, או אולי נובלה, אני מזמינה אתכם למפגש חד פעמי שבו נוכל לעבור את התהליך הזה יחד – אני, אתם והרעיון שלכם.

ב-23 באפריל נערוך יום עיון – יום כיף לכותבים – ובו אלמד את כל הטכניקות האלה, שלמדתי מסופרים ומספרים, ממורים ותלמידים. מהרבה יותר מדי ספרים שלא המריאו – ומהשלושה שנכתבו עד תום.

בארבע הרצאות שיתקיימו בזו אחר זו, עם הרבה קפה וחברה טובה, נלמד איך מתחילים רומן.

גם הפעם רחלי לביא הנפלאה מפיקה את האירוע ומובטח שיהיה נח ונעים. מוזמנים להצטרף. כל הפרטים כאן:

 http://www.nemi.co.il/writing_a_novel

 

הזמנה לכתיבה:

היה יהיה היא אסופת סיפורים שנתית שמוציאה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. בימים אלה ניתן להגיש סיפורים למהדורה העשירית של האסופה, שתצא בסוכות. וזו לשון ההזמנה:

זו השנה העשירית שאנחנו מזמינים אתכן ואתכם לשלוח לנו סיפורים. אורקים המטיסים חלליות, ערפדים חוזרים בזמן להרוג את נפוליאון השלישי, קורות היצורים הקטנים שחיים בחור המנעול – כולם יתקבלו בברכה. שלחו את הסיפורים לעורך האסופהאהוד מימוןתאריך אחרון למשלוח – 20.5.2018.

לפרטים נוספים בנוגע לאופן ודגשים להגשה- כאן.

 

ולפני שנפרדים, תרגיל:

חשבו על משהו שאתם לא רוצים לעשות בשום אופן. אולי זה דבר קטן: לשלם חשבונות. להחזיר טלפון. ואולי זה משהו גדול: לעבור דירה. להתפטר. לסיים מערכת יחסים.

כתבו עמוד אחד על דמות שעושה בדיוק את הדבר הזה. אולי כמוכם, בחוסר רצון, ואולי מתוך התלהבות. כך או כך, היא עושה.

 

חג שמח 🙂

בלי מתנות. בלי הפתעות. רק כתיבה, ישר למייל.  https://nabu.ravpage.co.il/newsletter

 

שתשרף הצנזורה: אכזבתי את \ נעם פרתום

הקדמה קצרה ועצבנית

מאז שיצא ביחדנס של נעם פרתום, מתחוללות סביבו מהומות. תמיד קשה להוציא ספר, אבל נדמה לי שהסיפור הזה קשה יותר. והמהומה הכי מרגיזה נוגעת למהדורה השנייה של הספר, שעומדת לצאת בקרוב.

לקראתה נעם כתבה בפייסבוק שההוצאה ביקשה ממנה לוותר על שיר אחד, "אכזבתי את". כשקוראים בתשומת לב מה שהיא מספרת, ברור שלא ביקשו ממנה באמת אלא הציבו אותה בעמדה בלתי אפשרית. פגעו ביח"צ של הספר והקפיאו את פעולות השיווק עד שתכנע ותסכים לוותר עליו.

משמע: הוצאת הקיבוץ המאוחד צנזרה שיר מתוך ספר, ולא מסיבות ספרותיות.

כל מה שנכתב בפייסבוק נעלם. הפיד נגלל לעד, אי אפשר למצוא כלום. אבל בלוגים? גוגל אוהב אותם. הוא מוצא אותם גם שנים אחר כך. אז הנה, זה השיר שהוצאת הקיבוץ המאוחד תבעה מהמשוררת נעם פרתום לצנזר. בוא גוגל. תמצא אותו. תשמור אותו. תזכיר למשוררים וסופרים שאם הם עובדים עם ההוצאה הזו, מה שקרה לנעם עלול לקרות גם להם.

 

אכזבתי את \ נעם פרתום

אכזבתי את מאיה בז'רנו.
לא טרחתי להזמין מספיק אנשים למשתה הספרותי
שהיא ערכה עבורי בבית השחמט על צלע ההר הנידח.
הגעתי עם בטן הפוכה, קילפתי את הזג מהענבים
בציפורניים סגולות ואכלתי. אכזבתי את מאיה.
באתי אליה הביתה מזיעה בחולצת פפאיה טרופית –
מלאה אש וחיבה – לא מוכנה לאש שבה היא צלבה
אותי מגדה לגדה בסדרה של שאלות פילוסופיות
נוקבות: על איזו טריטוריה אני עומדת, כלומר
באיזו קרקע נפשית אני נאחזת אם השירה שלי
שמה הכל בחוץ. מאיה, את לא מבינה את
האתיקה הפופואטית החדשה של סטריפטיז
רגשי. אני מתפשטת בשפה אבל אף פעם לא
נשארת באמת עירומה. את הסודות הגדולים
ביותר הגוף אוצר בתוכו. חייכתי למאיה
ובלכתי השארתי אחרי מעיל מטאפורי.

אכזבתי את אפרת מישורי.
הייתי (כלומר הרגשתי) שמנמנה מדי בחולצת
הטריקו נקודות אדום לבן שלי ובג'ינס הבהיר
כשהיא צילמה אותי מתגלגלת במורד הרחוב
שלה בדרך לסלון הספרותי שקיימה לכבודי
בביתה. באתי תשושה משירה, בוגדנית, מוחשמל
רץ בתבונה לא מילולית ואני בלתי מצטחקת,
בקושי ניתנת לדגדוג. שתיתי מלא לימונדה
שהכינו אחרים, דיברתי מתוך שינה.

אכזבתי את חגית גרוסמן.
היא פלירטטה איתי בעיני חבצלות מים מפרפרות
מתוך מעין מאוהב בעצמו ביום הכי מואר של
המחאה החברתית. החלפנו טלפונים והיא עיכסה
משם על האופנים – שובל יופייה משתרך
על המדרכה. אחר כך היא השאירה לי
הודעה מגירת דבש במשיבון – רצתה לרכוס לי
את הדמעות בחזרה לתוך האישונים, ללמד אותי
לינוק מים המלח הגואה בשדיה אבל אף פעם
לא החזרתי לה תשובה.

אכזבתי את שרון אס. לא נתתי לה להטיח בי
עוגת קצפת בפרצוף מגובה האולימפוס בתוך
ביתה. היא פיטרלה בסלון יחפה עם כל תרבות
המערב על הראש שלה באיזון הרמוני מושלם
כמו מגדל פירות בקערה. היא אמרה בנונשלאנטיות
גראפפוטוצקית: אני מסתודדת עם שייקספיר
בפיג'מה. היא אמרה: דנטה הוא משורר הבית פה.
היא רצתה ללמד אותי איך לכתוב שירה מאוזנת
כמותה. קראה לי "רק גוף". האשימה אותי
שאני אישה מדי. שאני כותבת שירה
אישה מדי. כלומר אישית מדי. כלומר
גוף, גוף נשי, איכס. לא התעכבתי
להזכיר לה שהיא כבר לא
מורה שלי. טרקתי בינינו
את כל הדלתות.

אכזבתי את גלעד מאירי ונועה שקרג'י.
לא הסכמתי לבוא לקרוא שירה בפסטיבל
שלהם לצד יצחק לאור. עננת העדויות שהטריד
ותקף מינית נשים רבות המטירה על המצעד שלי.
הלכתי תחת גשם שחור פרטי בעולם
והתכרסמתי ספקות וחשדות רעים
וליבי לא נתן לי לשיר, ליבי רק פער
את פי ותקע פנימה שוטגאן אצבעות
מפויחות מטונפות, רובה צייד שלוף
מזיל גריז ללא התראה – כמו ששמעתי
שאישה אחת סיפרה שיצחק לאור
עשה לה בזמן שהיא בוכה לחושך.

אכזבתי את הפמיניסטיות.
לא קראתי ליצחק לאור "האנס
יצחק לאור" והצטדקתי באומרי
שעוד אין הוכחות חותכות כנגדו
ושהוא אף פעם לא הורשע.

אכזבתי את מיה סלע, כוהנת השירה בעיתונות.
הייתי אמביוולנטית. התנחמדתי. משוררות כידוע
צריכות לחרוץ משפט (שדה) – קונפליקטים
ופרדוקסים מאיתנו והלאה! אנחנו נשות רוח
קטלנית – נושבות אש חיה עניינית ופרגמטית.
אנחנו איילות שקד. צריכות להיות כלבות
ומכשפות, קסנטיפות איומות על מטאטא –
רק לא להתנחמד!

את בני ציפר לא אכזבתי. מבחינתו עשיתי
ליצחק לאור ציד מכשפות כמצופה. הוא פלש
לבמה מהקהל כששרתי, חטף לי את המיקרופון
והעמיד אותי בפינה כיאה לילדה קטנה. פסק דין גבר.

את רחל חלפי לא אכזבתי.
הכלבה האסקית סיבירית היפה שלה
חטפה התקף אפילפסיה מתחת לכיסאות הבר
בקפה "נחמה וחצי". רגלי המתכת חסמו לה
את האוויר כמו כלא צלעות, ואנחנו
כרענו על הרצפה הקרה וליטפנו אותה
הרועדת פירכוסים משני הצדדים
עד שנרגעה. וזו היתה חצי נחמה.

בין אפלפלד למטלון

כשאתה לא מצליח לכתוב, כתוב על הכתיבה במקום.

(אף אחד, אף פעם)

בעבר הרחוק כתבתי כאן בבלוג לא מעט על כתיבה, אבל הבלוג קשיש וימיו רבים ואני שוכחת ממנו. לאחרונה כתבתי על הנושא כמה פעמים, בעיקר בעקבות שאלות של תלמידים (אבל לא רק), ושלחתי את הטקסטים האלה בניוזלטר בעיקר לתלמידים (אבל לא רק).

אני מנסה לזכור להעלות הכל גם לכאן (ורוב הזמן נכשלת). אם אתם מתעניינים, מוזמנים להירשם: https://nabu.ravpage.co.il/newsletter

 

הנה הניוזלטר האחרון, שיצא ממש השבוע:

 

הפעם יש לנו הרגלי כתיבה וקול קורא ותרגיל, ואפילו קומיקס אדיר על כתיבה, אבל רגע קודם:

ביום ראשון הקרוב תיפתח קבוצת הכתיבה בפיג'מה, מהבית. פרטים למטה למטה.

מאז ומעולם אני מרותקת להרגלי כתיבה של סופרים אהובים.

אני רוצה יותר לדעת הכל: איך הם כותבים, איפה, כמה. לפעמים אני מעזה גם לשאול למה, אבל זו שאלה מסוכנת. עוד נדבר על זה פעם.

לאחרונה נפטרו שניים מגדולי הסופרים שלנו, רונית מטלון ואהרון אפלפלד. קראתי ואהבתי את מים אדירים של אפלפלד וגם את מסע אל החורף ותימהון. הסתחררתי מקול צעדיה של מטלון ושבועיים לפני מותה גם מוהכלה סגרה את הדלת.

כשנפטרו קראתי את ההספדים והראיונות שפורסמו בתקשורת, וצדתי בין השורות את מה שסיפרו שניהם על תהליך העבודה שלהם. בהכרותי עם הכתיבה המאוד-שונה שלהם, לא הופתעתי לגלות שים גדול וסוער הפריד בין הרגלי הכתיבה של שני הסופרים המצוינים האלה.

אהרון אפלפלד

אפלפלד קם מדי בוקר ונסע באוטובוס לבית הקפה. "רמקול זה האויב שלי" אמר פעם. כשהחלו להשמיע מוזיקה בבית הקפה שלו, נדד מיד למקום אחר. בכל בית קפה חדש היה נודד משולחן לשולחן, מחפש את הפינה הנכונה, הזווית המדויקת. המקום שיחוש בו רואה ואינו נראה, "שהחלק הפנימי והיד יהיו מחוברים".

כל אלה היו טקסים זעירים שעזרו לו להתכוונן אל הכתיבה: שעה קבועה, נסיעה באוטובוס, מסע במעלה הרחוב, קבלת הפנים של המלצריות, השולחן שעליו כבר הניחו עבורו את השלט "שמור".

ואז כתב. ארבע עד שש שעות, בבלוק כתיבה פשוט, חסר ייחוד, בעט בצבע שחור (כדי להבחין בתיקונים, הנעשים בכחול). 150מילים ביום היו הישג משמעותי ומשמח. כששב הביתה שכתב את המילים הללו בקפדנות, ודי. יותר לא נגע בהן. לאחר שהשלים כך כתב יד, טמן אותו במגירה. "האותיות צריכות לשוחח בינן לבין עצמן… להרגיש אם הן מקבלות את הקרבה שכפיתי עליהן." רק אחרי חמש או שש שנים, כשהוציא את כתב היד מהמגירה, החליט אם הוא טוב דיו לפרסום.

ובשיטה הדקדקנית והסבלנית הזו כתב אפלפלד 43 ספרים שהתפרסמו במהלך 55 שנים.

רונית מטלון

מטלון לא כתבה כל יום. זה לא היה מתוך קושי, ולא היה כרוך בכל תחושת כישלון, אלא החלטה מודעת, מנומקת היטב.

"אני כותבת כשיש לי מה להגיד," חרצה, "כשאני מרגישה שהצטברה בי תחושת עולם שמבקשת ביטוי."

כשעלה בה רעיון לספר, מטלון לא מיהרה אל שולחן הכתיבה. במקום זאת הניחה לסיפורים להתפתח בתוכה בתהליך אינקובציה ארוך וסבלני. רובו, העידה, היה לא מודע.

היא חיכתה בסבלנות, עד שיגיע הרגע בו תחוש את התביעה הדוחקת לכתוב ומיד, לכתוב הכל. לא שעתיים ביום, לפני הפילאטיס, אלא בדחיפות. "אני צריכה לחכות, לפעמים שנים. הכתיבה עצמה, כשאני כבר מתיישבת לכתוב, מתרחשת בשטף, כאילו אני מעתיקה. אני כמעט לא מתקנת כלום".

בדרכה שלה כתבה מטלון עשרה ספרים שהתפרסמו במהלך 23 שנים.

וביניהם

מטלון ואפלפלד הותירו גוף יצירות משמעותי. היא בדרכה, הוא בשלו. שניהם יכולים לתת לנו השראה וכח.

הסיפורים שלהם מזכירים לנו שכל דרך לכתוב טובה. אנחנו מרבים לחוש אכזבה מעצמנו, אבל הרי לא היינו מעזים לכנות את מטלון עצלה, או לנזוף באפלפלד על שהוא איטי. ברור לנו ששניהם הכירו את הקצב שלהם, את הדרך שלהם, ועבדו. בסבלנות, בשקדנות.

בעולם מהיר מאוד, אנחנו עוסקים באמנות איטית ושקטה. בין אם אנחנו כותבים מדי יום או פעם בשבוע או חודש בשנה, זה לא באמת משנה או חשוב. העיקר שאנחנו כותבים, בדרכנו.

בין אם כתבנו היום עשר מילים או אלף, התקדמנו. טוב עשינו.

הזמנה לכתיבה:

כתב העת מאזניים פרסם קול קורא לפרסום יצירות ספרות בגליון אפריל 2018, שירה ומסות בנושא הגירה. זו לשונו:

בהשראת הציווי וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים, פרק י', פסוק י"ט)

הגירה היא תנועה, היא שינוי, היא תזוזה. הגירה היא פעולה של חיים. של שמירת החיים. היא תנועה ושינוי ותזוזה בעקבות החיים, למען החיים, בעד עקרון שימור החיים ושיפורם. לפעמים היא אקט של חוסר ברירה, של הישרדות או בריחה, לפעמים היא אקט של הגנה ולפעמים היא נעשית מתוך בחירה מושכלת. כך או כך, פעולת הגירה היא תמיד פעולה של בחירה בסיכוי לטוב, בהעדפת האפשרות של קיום טוב יותר.

הגירה היא מעבר ממקום טבעי, מוכר, ידוע, למקום חדש, לא מוכר, שכרוך באי ודאות ובהסתגלות. בין אם המקום החדש הוא תחנת מעבר טנטטיבית, זמנית, ארעית, חולפת, או תחנה סופית, ההגירה כרוכה בכאב העזיבה של המקום המוכר ובכאב ההשתלבות במקום החדש. היא מעבר ממקום לא נוח, שאינו מאפשר את הקיום הרצוי, למקום נוח יותר, שמאפשר קיום רצוי יותר, כשהמילה "מקום" מתארת מקום חומרי, גשמי, או פיזי; מקום רוחני, אידיאולוגי, או מחשבתי; מקום רגשי, תודעתי או נפשי; או כל מקום אחר בקיומנו הגופני, הרוחני או הרגשי, שניתן להגר ממנו או אליו.

הקול הקורא שואל מהמושג הקונקרטי של הגירה מדינית, את עקרון התנועה והמעבר ממקום מאיים, לא בטוח, רעוע, שאינו מאפשר תנאי קיום, למקום בטוח, שמאפשר תנאי קיום, תוך שהוא מרחיב מעמיק ופותח את מרחבי ההגירה גם לעולמות הגוף, הרוח, הרגש והנפש. הגירת הלב, הגירת המוסר, התבונה, הדת, או המחשבה, מצטרפים להגירה המדינית ולעיסוק בסוגיה האקטואלית של גירוש המהגרים הזרים ממדינה שכמעט כל אזרחיה הם מהגרים דור ראשון ושני, סוגיה שמעסיקה בימים אלה את השיח המקומי והעולמי.

נשמח לקבל הצעות לפרסום ראשון של מסות (עד 1,500 מילים), רשימות קצרות (עד 1,000 מילים), סיפורים ושירים (עד שני עמודי 4A, שירים רצוי בניקוד מלא, ולכל הפחות בניקוד מנחה), שטרם פורסמו או ראו אור בבמה כלשהי. החומרים שיתקבלו יעברו לקטורה ובמקרים מסוימים גם עריכה. נא ציינו את שם הכותב.ת ואת כתובת האימייל בראש הדף הראשון.

כתובת למשלוח: dtronen@gmail.com

תאריך אחרון למשלוח: 28 בפברואר 2018.

תרגיל:

מה זאת אומרת? כתבו סיפור על הגירה ושלחו אותו למאזניים!

אנא, אל תיבהלו מהלשון האקדמית מעט, מהבמה המכובדת, מהנושא הגדול. פשוט חפשו את הסיפור שלכם. הוא שם, בפנים. כתבו אותו. שלחו אותו.

קול קורא הוא הזמנה פשוטה: אם תכתבו סיפור, אנחנו נקרא אותו. מה עוד נבקש.

חדש חדש: ביום ראשון מתחילים!

כותבים בפיג'מות – קבוצת עבודה אונליין

קבוצת העבודה מיועדת לספק מסגרת לכתיבה למי שמת מת מת לכתוב – אבל לא כותב.

בכל שבוע נתחבר למשך שעתיים לחדר מקוון בתכנת Zoom.us, שהיא פשוטה ואינטואיטיבית להפליא, נכתוב יחד, נדבר על הפלאות והקשיים ונעזור זה לזה להתקדם.

הקבוצה תקיים עשרה מפגשים בני שעתיים.

בשעה הראשונה כותבים, עם מצלמה פתוחה, מיקרופון סגור ואפס הסחות דעת. אני זמינה לשאלות פרטיות בצ'ט לאורך כל השעה.

בשעה השנייה משוחחים על ענייני הכתיבה – בעיות שנתקלנו בהן בתהליך או בטקסט, שאלות לגבי פיתוח עלילות או דמויות חידתיות וכל עניין אחר שיעלה מהקבוצה. אם הולך לנו טוב במיוחד, אפשר כמובן לסגור את הסאונד ולנצל גם את השעה השנייה לכתיבה.

מי שעובד כבר על טקסט, ימשיך לעבוד עליו במסגרת הזו. מי שעדיין מחפש, יקבל ממני תרגילים לפי הצורך ובהתאם לשלב שבו הוא נמצא בכתיבה.

מועדים: יום ראשון, 20:30

תאריכים: 25.2, 4.3, 11.3, 18.3, 25.3, 8.4, 15.4, 22.4, 29.4, 6.5

מחיר: 1170 שקל.

רישום: https://secure.cardcom.co.il/e/yXq

וזה כל מה שצריך כדי לכתוב, על פי גרנט סניידר:

חייכתם? יופי. לכו לכתוב.

(הרישום, שוב, כאן: https://nabu.ravpage.co.il/newsletter)

כשמגיע יום כתיבה טוב

לכאורה זה עניין שגור ופשוט. יש ימים טובים, ויש טובים פחות. יש ימים יעילים וכאלה שלא. ובכל זאת, בכל פעם שמתרגש עלי יום כתיבה טוב באמת, אני קצת משתאה.

אני יוצאת מחדר העבודה בצהריים, הלומה אחרי תשע שעות כתיבה כמעט רצופות. אסירת תודה. זה היה יום טוב, נכון?

אבל מה זה בכלל יום כתיבה טוב. מה קרה דווקא ביום הזה.

התשובה היא שאין לי מושג. זאת אומרת, אני יודעת, אבל רק כמעט מבינה. לפעמים יום טוב הוא יום שבו כותבים המון מילים. לפעמים יום שבו המוזה הגחמנית והנעדרת מחליטה לבקר, ומה שנכתב נראה פלאי ולא קשור אלינו בכלל. לפעמים יום של משפט אחד, או דימוי, או רגע, שהם כל כך מוצלחים שלא כל כך משנה מה עוד היה לנו. לפעמים הדמויות נמצאות בחדר והעצבים חשופים כל כך שקשה לנשום.

ולפעמים, כמו ביום הזה, קורה הכל. לפעמים, כמו ביום הזה, מתחילים הרבה לפני עלות השחר ולפתע נכתבות המון מילים כמעט מעצמן, ונראה שהמוזה מבקרת, ויש משפט אחד שבשבילו כותבים ספר שלם, ודמות אחת באה ועוטפת את הכל, ובסוף היום מגלים שכל הקטעים המקרטעים, הכבדים והתשושים שנכתבו בייסורים בשבועיים האחרונים הצטברו באורח פלא לפרק אחד מלא עוצמה ויופי.

וביום כזה חייבים להאמין שיש איזה כח עליון טוב שבא לבקר בחדר העבודה הקטן והמתקלף בחצר, כי אחרת אין שום הסבר.

(ולזכור שבלי עשרים וארבעה ימי הכתיבה הארוכים, המייסרים והכושלים שקדמו לו, אולי לא היה בא.)

 

No-Writing-Is-Wasted.png

נאנו-לייט, או: איך לכתוב בנובמבר ולהשאר בחיים

אני עוקבת באינטרנט אחרי המון המון כותבים, ועל כן לא פלא שפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם שלי מלאים כולם נהי וצער בימים אלה.
מצד אחד הידיעה שברחבי העולם כולו אנשים כותבים 1667 מילים כל יום, מצייצים על זה בחדווה ומתענגים על זה יחדיו, מרעילים את עצמם בקוקטייל של קפאין ואדרנלין ואתם גם רוצים –
ומצד שני אתם, והחיים עצמם: קמים כל בוקר ומחליפים חיתולים או מכינים כריכים או מנקרים בפקקים או מתזזים בין משרדים או כל האפשרויות נכונות. לא ממש מפתיע שאנשים נהיים קצת מרירים.
אני מאמינה שנובמבר הוא חודש מצוין להתחיל לכתוב בו, בדיוק בגלל נאנו. כי כל הרשת מלאה תמיכה, הרשתות החברתיות מתפוצצות מאנשים שמחפשים מישהו לדבר איתו על זה ומוכנים לעודד אתכם לעבוד ברצינות והאווירה הכללית מחשמלת. זה ניגוד כל כך מושלם לשגרת הכתיבה של רובנו, שכוללת עבודה לבד בדממה בחדר סגור, שעושה חשק ליהנות מזה כשאפשר, ולו לרגע.
ובכל זאת, אפשר. גם אם לא את המפלצת, חמישים אלף מילה, עדיין אפשר לנצל את נובמבר ולהגיע ל-31.12 עם טקסט או כמה טקסטים במקום ייאוש, ביקורת עצמית ושיניים חשוקות (השנה זה יצליח!).
לאלה שרוצים לנסות בכל זאת, הכנתי כמה הצעות לנאנו-לייט. כולן נוצרו בשנים האחרונות כשהתלמידים שלי הביעו שוב ושוב תסכול מחוסר היכולת לעמוד במשימת הענק. כולן הצילו אותי כשגיליתי שגם אני לעולם לא אצליח לעשות נאנו שלם. זה פשוט לא יקרה.
את חלק מהדרכים האלה ניסיתי, אחרות עבדו לתלמידים שלי, ואני מבטיחה לכם שני דברים: אתם לא תרצו למות באמצע החודש, ואתם תכתבו.
x
x
ואלה האפשרויות:
x
1. לכתוב ולשכלל תקציר נרטיב שלם בנובמבר – אופציה נהדרת כי אתם מכינים גם את המשך העבודה.
(אפשר להצטרף לקבוצת האתגר החינמית בפייסבוק שיצרה את האתגר הזה. תקבלו המון עידוד והזדמנות להשתתף בשיח כותבים נטול פוזה ונעים.)
 x
2. לכתוב כל יום XXX מילים\עמודים – כמה זה XXX? שאלה מעולה. זו בעצם השאלה הכי חשובה: כמה שאתם *באמת* יכולים.
והרי הנוסחה לחישוב: זהו את חלונות הזמן שלכם. יש לכם רבע שעה ביום? יפה. שבו, כתבו רבע שעה. את מספר המילים חלקו לשניים. זה מספר שכנראה תוכלו לעמוד בו.
x
3. לכתוב כל יום XXX דקות – לרוב הכותבים, חלון זמן הוא אופציה טובה יותר מאשר מספר מילים. בחלק מהמקרים תכתבו הרבה, באחרים תכתבו מעט. אבל אם תתרגלו להקדיש כל יום זמן מוגדר לכתיבה, אתם תתקדמו.
 x
4. לכתוב XXX פעמים בשבוע – זו האופציה המועדפת בעיניי לכותבים מתחילים. התבוננו ביומן שלכם. כמה זמן פנוי יש לכם? אצל רוב האנשים, ריאלי לצפות לחלון קבוע פעם או פעמיים בשבוע. משום מה, בדרך כלל זה שלישי בערב ושישי בבוקר. אז במשך כל נובמבר, כתבו בשלישי בערב ובשישי בבוקר. בשאר השבוע, עזבו את עצמכם בשקט.
 x
5. לכתוב מתי שנחה הרוח – זו אופציה שטובה יותר למשוררים מאשר לבני אנוש רגילים בדרך כלל. קשה לסמוך על ההשראה, אבל יש כותבים שפשוט לא יכולים בלעדיה. אם אלה אתם, שחררו את כל המתמטיקה הזו וכתבו מתוך הנפש.
 x
שימו לב, מה שמשותף לכל האפשרויות הוא להפסיק לעשות משהו שלא מתאים לכם. להפסיק לנסות להתאים את עצמכם לאתגרים שיצרו אנשים אחרים ומתאימים לחיים שלהם.
x
ובפשטות: ליצור חיי כתיבה שמתאימים באמת לכם ולחיים שלכם.
x
x
אחרון ודי:
סיכוי טוב מאוד שיש לכם טרול כתיבה. יצור מגודל, בהמי ומרושע שיושב אצלכם בראש ואומר לכם כמה אתם דפוקים. יש כותבים שאין להם טרול כתיבה אישי, אני בטוחה בזה – אבל בעשרים שנותיי ככותבת ושמונה שנותיי כמורה, לא פגשתי אפילו אחד.
אם אתם רוצים באמת לכתוב וליהנות מזה מדי פעם, תיאלצו לעשות משהו בקשר לטרול.
אז הנה עצה אחת קטנה. גם אם תיישמו רק אותה המצב שלכם כבר יהיה הרבה יותר טוב:
 
בכל פעם שאתם כותבים, מגיע לכם מילה טובה מעצמכם. לא משפט נחמד-מרושע כמו "לא רע בשביל עצלנית כמוני" אלא חיובי אמיתי, שלם: "עבדתי מאוד ברצינות היום".
x
נאנו שמח. רק תכתבו.

לכתוב סתם

נאנורימו הוא פיגוע כתיבה המוני.

למרבה ההפתעה, לא מדובר בהצהרה ריקה שמיועדת למשוך את תשומת לבכם. זו האמת, וכל מי שניסה אי פעם לכתוב בנאנורימו מכיר אותה היטב. מדובר בחודש לחוץ, רצחני, שקשה לחשוב בו, לתכנן, למצוא זמן וכוחות – ויותר מכל, קשה לכתוב.

הצורך לעמוד בדדליין של מספר מילים יומי קשה לכשעצמו. אבל קשה ממנו הידיעה שכל פיגור, כל יום שבו לא תעמדו בקצובה, יעלה לכם בימים קשים פי כמה בהמשך. במקום 1667 מילים ביום תצטרכו לכתוב 1800, או 2000, או יותר. רוב האנשים עומדים בזה איכשהו, קורסים מיום ליום, תשושים ומטושטשים על אדי חלומות וקפה.
כשהם מגיעים לפיגור של מעל 2000 מילים ביום הם קורסים.
ואכן, רוב הכותבים לא מצליחים להשלים את הפרויקט שלהם עד תום. וגם אם התגברו על הלחץ, המתח, העומס והחיים והצליחו להשלים כתב יד – רוב מכריע של הטקסטים שנכתבים בנאנורימו נשארים במגירה ולא רואים אור לעד.

מעודד, אה?

ובכל זאת, אני חושבת שנאנורימו הוא מתנה גדולה שאנחנו מעניקים לעצמנו, הן במבנה הקלאסי והמרושע של חמישים אלף מילים בחודש, ועוד יותר באתגר האנושי יותר שרחלי לביא ונדב אלמוג הציבו החודש בקבוצת אתגר 30 ימים של כתיבה בפייסבוק. כל כך אני מאמינה בזה, שלמרות שאני עובדת בעצמי על טיוטא סופית לספר החדש שלי, ולמרות שהדדליין שלי להגשה הוא בסוף דצמבר, גם אני מצטרפת לאתגר.
הבוקר גיליתי לשמחתי שגם רחלי חברתי המוצלחת, מתכננת לפתח רעיון חדש במהלך החודש. "אבל אני לא יודעת אם הוא יהפוך לסיפור בסוף," היא פקפקה בקול.

אמרתי לה שאני בדיוק באותו מצב, ושזה לא מעסיק אותי בכלל. למעשה, אני אוהבת לפתח סיפורים שלא נכתבים בסופו של דבר. להותיר מאחור שובל סתווי של טיוטות אבודות, תקצירים ללא סיום, חצאי דמויות נשכחות.
ואני אוהבת אותם כי אלה הם יושבי היכלות התהילה של הכותבים החרוצים. אלה שכותבים כל הזמן, מנסים, בוחנים. אלה שיודעים שלא כל מילה תיחרט בנצח, ורובן לא יראו אור לעולם. על כל כמה אלפי מילים, משפט אחד יימצא טוב מספיק.
אלה שמבינים שמתוך ההיכלות הללו, הנסתרים מהעין, עולה הקסם. טקסטים שלמים ובשלים ששואבים פרט מהתקציר ההוא, פרק מהטיוטא ההיא – ודמות אחת.

זו תהיה הדמות הכי טובה שלכם, זו שתוביל את כתב היד השלם והבשל שיצא לאור. הדמות שאיש לעולם לא ידע שכתבתם עליה שלוש התחלות לאורך שנים, שפגשתם אותה צעירה ובוגרת, עצובה ומאושרת. הדמות שהבשילה במסתרים. זו הדמות שהקוראים שלכם לא ישכחו לעולם.
והיא בלתי נשכחת בדיוק כי גידלתם אותה בדממה בהיכל התהילה, מוקפת במילים שאיש לא ישמע.

אל תפחדו לכתוב. אל תפחדו למחוק. אל תפחדו לגנוז. ככה בדיוק עושים את זה.
נאנורימו שמח.