גן התענוגות הארציים, שירה גלזרמן

אמל"ק: התערוכה המופלאה של שירה גלזרמן מוצגת רק עוד יום אחד: מחר בצהריים. אל תחמיצו אותה.

סופרים מתלוננים לעיתים קרובות על שאחרי שנה או שנתיים הספר שלהם יורד מהמדפים ואז נשכח. לעומתם, אוהד נהרין אמר פעם שריקוד הוא אמנות שקורית ברגע מסוים ואיננה עוד, ועדיף להניח לה להתפוגג, ולא לצלם או להקליט אותה.

אי שם בין זה לזה נחה האמנות הפלסטית. חלק קטן נמכר ומוצג במוזיאונים או באוספים פרטיים, אבל הרוב המכריע של היצירות מוצג, ואז יורד, וזהו. נעלם.

וזה נכון גם כשמדובר באמנות מטלטלת, חשובה ונוגעת כמו התערוכה "גן התענוגות הארציים" של שירה גלזרמן, שמוצגת בגלריה P8 בדרום תל אביב (ממש ליד מערכת עיתון הארץ) עד מחר. וזהו.

אני כותבת על כך במידה של דחיפות, כי זו הזדמנות יחידה ואחרונה לעבור את חווית המפגש עם היצירה העצומה הזו, ואני רוצה שתלכו. שכמה שיותר אנשים ילכו.

גן התענוגות הארציים היא יצירה אחת, והיא מוצגת בחדר קטן אחד, ובכל זאת היא מכילה עולם שלם, במבט מפוכח, בכעס, בנדיבות, בחמלה.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ3.jpg
מגזרות הנייר השחורות של גלזרמן יפהפיות ממש, ובמבט ראשון הן פסטורליות ורכות, כמעט דקורטיביות. אבל חוסר הנוחות מתגנב אל הצופה. פניה המוזרות של הילדה המתנדנדת עוטות ככל הנראה מסכת אב"כ. משהו יפהפה תלוי במהופך ממול, ורגע אחר כך מתבהרת דמותו של פיל שנשחט בידי סוחרי שנהב.

וכך הולך החדר הקטן ומתמלא אסונות וזוועות ותחושה אפוקליפטית אפלה. אבל ביניהם משובצים גם רגעים עדינים, אדם מחלץ סוס מהמים. האם זו התעללות או הצלה? מישהו אחר נושא ילד בידיו, מציל אותו משיטפון.
פרט-ממיצב-הקיר-גן-התענוגות-הארציים_טכניקת-מגזרת-נייר_2008_קרדיט-יחצ.jpg
וכל הזמן היופי הזה. שרידי שריפת היער הם צללית עוצרת נשימה ומושכת לב, דב לבן, מגזרת הפוכה, מזכיר את הפשרת הקרחונים בקטבים. אט אט משוטטים בגלריה הזעירה, שמאפשרת לצופה להתעטף ביצירה במלואה ולשהות בה במלואו. לפענח בסבלנות את התחרים העדינים שרקמו יד אומנית דקדקנית, ואמנית רכת לב.

לשירה גלזרמן יש הרבה דברים קשים לומר על הנזק שגורם האדם לעולם, אבל היא לא שוכחת לרגע שהאדם אף הוא חלק מהעולם. היא לא סולחת למין האנושי, אבל גם חומלת עליו. בכך היא מקיימת את התפקיד התובעני המתמשך וההכרחי של אמנות, שלא לוותר לרגע על המורכבות.

ירידת התערוכה נאמנה באיזה אופן מוזר למסר העדין שלה לגבי טביעת הרגל של האדם בעולם. היא תפסה מקום לזמן מה, וכעת היא מסתלקת. כמו הריקוד של נהרין, שנוצר ומתפוגג באותו רגע ממש.

ובכל זאת, לא. לא כך זה צריך להיות. ראוי שהיצירה היפהפייה הזו והמסרים המורכבים שלה יוותרו בעין הציבור. שאיזה מצנט יציב אותה בחלל ציבורי, או טוב יותר, שארגון חברתי בעל מסרים דומים (גרינפיס?) יציג אותה בתצוגת קבע במשרדיו. אולי מישהו יירתם לכך – החברה להגנת הטבע, החברה למתנ"סים או המשרד לאיכות הסביבה. חדר כזה שאנשים באים והולכים ממנו, אנשים שיוכלו עוד שנים רבות להמשיך להתייסר בכאב ולהתענג על היופי של גן התענוגות הארציים.

https://www.facebook.com/events/199896840814022/

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: