לכתוב סתם

נאנורימו הוא פיגוע כתיבה המוני.

למרבה ההפתעה, לא מדובר בהצהרה ריקה שמיועדת למשוך את תשומת לבכם. זו האמת, וכל מי שניסה אי פעם לכתוב בנאנורימו מכיר אותה היטב. מדובר בחודש לחוץ, רצחני, שקשה לחשוב בו, לתכנן, למצוא זמן וכוחות – ויותר מכל, קשה לכתוב.

הצורך לעמוד בדדליין של מספר מילים יומי קשה לכשעצמו. אבל קשה ממנו הידיעה שכל פיגור, כל יום שבו לא תעמדו בקצובה, יעלה לכם בימים קשים פי כמה בהמשך. במקום 1667 מילים ביום תצטרכו לכתוב 1800, או 2000, או יותר. רוב האנשים עומדים בזה איכשהו, קורסים מיום ליום, תשושים ומטושטשים על אדי חלומות וקפה.
כשהם מגיעים לפיגור של מעל 2000 מילים ביום הם קורסים.
ואכן, רוב הכותבים לא מצליחים להשלים את הפרויקט שלהם עד תום. וגם אם התגברו על הלחץ, המתח, העומס והחיים והצליחו להשלים כתב יד – רוב מכריע של הטקסטים שנכתבים בנאנורימו נשארים במגירה ולא רואים אור לעד.

מעודד, אה?

ובכל זאת, אני חושבת שנאנורימו הוא מתנה גדולה שאנחנו מעניקים לעצמנו, הן במבנה הקלאסי והמרושע של חמישים אלף מילים בחודש, ועוד יותר באתגר האנושי יותר שרחלי לביא ונדב אלמוג הציבו החודש בקבוצת אתגר 30 ימים של כתיבה בפייסבוק. כל כך אני מאמינה בזה, שלמרות שאני עובדת בעצמי על טיוטא סופית לספר החדש שלי, ולמרות שהדדליין שלי להגשה הוא בסוף דצמבר, גם אני מצטרפת לאתגר.
הבוקר גיליתי לשמחתי שגם רחלי חברתי המוצלחת, מתכננת לפתח רעיון חדש במהלך החודש. "אבל אני לא יודעת אם הוא יהפוך לסיפור בסוף," היא פקפקה בקול.

אמרתי לה שאני בדיוק באותו מצב, ושזה לא מעסיק אותי בכלל. למעשה, אני אוהבת לפתח סיפורים שלא נכתבים בסופו של דבר. להותיר מאחור שובל סתווי של טיוטות אבודות, תקצירים ללא סיום, חצאי דמויות נשכחות.
ואני אוהבת אותם כי אלה הם יושבי היכלות התהילה של הכותבים החרוצים. אלה שכותבים כל הזמן, מנסים, בוחנים. אלה שיודעים שלא כל מילה תיחרט בנצח, ורובן לא יראו אור לעולם. על כל כמה אלפי מילים, משפט אחד יימצא טוב מספיק.
אלה שמבינים שמתוך ההיכלות הללו, הנסתרים מהעין, עולה הקסם. טקסטים שלמים ובשלים ששואבים פרט מהתקציר ההוא, פרק מהטיוטא ההיא – ודמות אחת.

זו תהיה הדמות הכי טובה שלכם, זו שתוביל את כתב היד השלם והבשל שיצא לאור. הדמות שאיש לעולם לא ידע שכתבתם עליה שלוש התחלות לאורך שנים, שפגשתם אותה צעירה ובוגרת, עצובה ומאושרת. הדמות שהבשילה במסתרים. זו הדמות שהקוראים שלכם לא ישכחו לעולם.
והיא בלתי נשכחת בדיוק כי גידלתם אותה בדממה בהיכל התהילה, מוקפת במילים שאיש לא ישמע.

אל תפחדו לכתוב. אל תפחדו למחוק. אל תפחדו לגנוז. ככה בדיוק עושים את זה.
נאנורימו שמח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  ביום 4 בנובמבר 2017 בשעה 14:59

    הי, האם הספר שאת כותבת הא חלק ההמשך לאגם הצללים? פתאום נזכרתי שהייתי רשומה אצלך ולא קיבלתי…:)

    • רוני  ביום 6 בנובמבר 2017 בשעה 11:19

      הי שלומית! היית רשומה למה? הספר עדיין הולך ונכתב, ולא פתחנו לו מכירה מוקדמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: