נשים וגברים בערבים ספרותיים מכובדים

לקראת שבוע הספר הבא עלינו – לטובה או שלא – הגעתי לאחרונה לשלושה ערבים ספרותיים. שניים מהם עסקו באנתולוגיות, ואחד בכתב עת אקדמי. הכל היה נאה להפליא, עירוב ראוי בין דוברים ודוברות, מנחים ומנחות, כולם כבודים וכבודות.

שלושה ערבים, ובכל אחד מהם הגברים דיברו בממוצע כפליים מהנשים. המנחים דיברו יותר מהמנחות, הסופרים יותר מהסופרות, המרצים יותר מהמרצות. מן גרסה ספרותית מוזרה לגברים היושבים פשוקי רגליים באוטובוס ומכלים את המרחב בלי דעת.

בלי דעת, משום שעד כמה שהצלחתי לראות, אף אחד לא הבחין בכך, ואף אחד לא התכוון לכך. בערב האחד שבו השתתפתי כדוברת, קיבלו כל הדוברים הנחיה זהה, להכין עמוד אחד לקריאה. הגברים קראו בממוצע ארבעה עמודים. הם לא נראו נבוכים מכך. פשוט הגיע להם שיאזינו לסיפורים שלהם, וזהו זה. הנשים, לעומת זאת, הציצו מדי פעם אל המנחה והקהל, כמתנצלות, ופעם או פעמיים נדמה היה לי שקיצרו את הטקסט שהתכוונו להקריא.

סיפרתי על כך למכר, איש ספרות שביקר בהרבה הרבה יותר אירועים ממני. הוא פסל על הסף את האפשרות שדבר כזה מתרחש, ואז אמר שהנשים אשמות בכך. אנחנו פשוט לא מדברות. מי מכריח אותנו לשתוק?

אני מקדישה לו כאן בזעף את התרגום של גיא חג'ג' לפרק הראשון של "גברים מסבירים לי דברים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On 4 ביוני 2017 at 16:48

    אף אחד לא מכריח נשים לשתוק, אבל הן באמת מדברות פחות. תוצר של שנים של חיברות, כנראה.

  • לי עברון  On 5 ביוני 2017 at 10:30

    "מקדישה בזעף" זה נפלא. וקודם כול לפסול, ואחר כך להאשים את הקורבן. כל כך מכעיס וכל כך מצמצם את מרחב המחיה. חבל.

  • מרב  On 6 ביוני 2017 at 21:10

    יודעת בדיוק על מה את מדברת!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 ביוני 2017 at 12:15

    חיברות ש"יושב" על אופי בסיסי. אנחנו מחונכות וגם נוטות "להקשיב להוראות", "לנהוג עפ"י המסגרת החברתית". הם מחונכים קודם כל "להבליט את עצמך ולהיות עצמאי". הם "מתים" "להטביע את חותמם על העולם". לדעתי פרי של הרגשת נחיתות נסתרת, מהיותם לא מסוגלים לאמהות, מכך שהם באים מאתנו, ונתונים בשנותיהם הראשונות לפיקוחנו המלא.
    כן, כשאנחנו נתקלות בהם, התוצאות לרעתנו. לשנות זאת, בנות! להעיר לזכרים כשהם מדברים יותר מהמוקצב, אם הם מתעלמים (והם יתעלמו) להתמיד ולהעיר. בתוקף.
    אפשרות אחרת – למצוא את האומץ ולדבר בכינוסים כמה שאנחנו רוצות. למרות ההוראות של מארגני הכנס. אם יעירו לנו – להתעלם. וכשאנחנו הקהל – למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד לדוברת, גם אם מארגני הכנס (זכרים) יעירו לה. בכלל לעודד את הדוברות, לא להגיב לדוברים.

  • Gadi Eidelheit  On 11 ביוני 2017 at 08:21

    באירוע של אוסטן, הייתה אשה שדברה המון המון זמן 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: