ניקור (סיפור קצר)

בלילות הקיץ היינו משוטטים בשבילים, זעירים ומורעבים. אחד עשר ילדים מכיתת גחלת. אחת עשרה גחלים לוהטות. בני בלי שם, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות, חיוורי פנים ושקועי עיניים. כשחלף מישהו בשבילים, היינו נסוגים במהירות אל שולי הדרך ונבלעים בשלוליות האפלה הסמיכה שבין העצים.

אמרו עלינו שמעולם לא הייתה כיתה פראית כמונו. אמרו עלינו שאין לנו תקנה. אמרו עלינו שפעם היינו בני אנוש, אבל איבדנו את דרכנו והיינו לעדת חיות טרף.

איננו יודעים בדיוק מתי זה החל. איננו יודעים באיזו תדירות זה קרה. אולי פעם בשבוע, או פעם בחודש, או פעם בשנה. ואולי מעולם לא.

אבל אנחנו זוכרים היטב שפעם זה היה אחרת. אנחנו זוכרים שלפני שכל זה קרה, היינו ילדים.

Kitat_Alon_Sharon_rashbam_prop.jpg

דימוי: שרון רשב"ם פרופ

היינו בני עשר, בריאים וצייתנים. היו לנו שמות, היו לנו פנים. מדי בוקר למדנו בבית הספר. בשעות אחר הצהריים ביקרנו בבתי ההורים, ועם ערב הלכנו אִתם לחדר האוכל.

אחר כך הוליכו אותנו אל בית הילדים. הזכירו לנו לצחצח שיניים ולרחוץ פנים, ניגבו אותנו במגבות מחוספסות וקשות והשכיבו אותנו לישון. בכל חדר שלושה ילדים, שלושה סיפורים לפני השינה, שלוש נשיקות ושלושה געגועים. אחר כך הלכו כולם, והאורות היו כבים.

בבית הילדים היו חדרי שינה, מקלחת משותפת ושירותים, חדר אוכל, מטבח ומזווה. אחרי שעת ההשכבה היה הבית כולו שרוי בחשכה, ורק נורה חשופה אחת נותרה דולקת במסדרון. על הקיר לצדה נתלתה קופסת פלסטיק לבנה, האינטרקום של שומרת הלילה. הקשר היחיד שלנו עם העולם שבחוץ.

שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. כך זה החל. כשהיינו לגמרי לבד, רק אנחנו והאינטרקום של שומרת הלילה.

בעת ההיא עוד היינו שלושה עשר בני כיתת גחלת, ועמליה הייתה מלכת הכיתה שלנו. איש אינו זוכר מתי הוכתרה, ובידי מי. כך היה מאז ומעולם.

עמליה הייתה ילדה פשוטה ועניינית. היא שיחקה בלבני עץ ובבובות בהיסח הדעת, האזינה לסיפורי המטפלות בחצי אוזן, הבעת שעמום על פניה.

ובכל זאת, היה לה קסם משלה. היא ידעה לקבץ אותנו יחד, להשכיח מאִתנו כל ויכוח או מריבה, ולצופף את כולנו לכדי אגרוף קמוץ, בוטח. היא הובילה, יזמה, קראה, פיתתה, איימה, ועשתה כל שנדרש כדי שכולנו נתכנס סביבה, שנהיה שוב לנתיניה.

לצִדה ניצבה תמיד אבישג. כולנו נולדנו באותה שנה, אבל אבישג נראתה מבוגרת מאִתנו בשלוש שנים לפחות. פניה העגולים כוסו חטטים. קולה הנמוך והצרוד צִמרר את גווינו.

מדי ערב שבת, כשקולות השירה בציבור של הורינו עלו מחדר האוכל במעלה הגבעה, וריח הצ'יפס שטיגנו שומרות הלילה צרב את הנחיריים, התקבצנו במסדרון, ועמליה הביאה את הגיליון החדש של הארץ שלנו והקריאה לנו סיפור.

ישבנו סביבה, בתחתונים לבנים ובגופיות לבנות. אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

בזכות הסיפורים האלה הסכמנו לכול. אפילו, בקיץ ההוא, להתנדב לקטיף בשדה הכותנה. בדרך לשם קיפצו ישבנינו על ארגז העץ של הטרקטור. החבאנו לאחד מאִתנו את המשקפיים. השלכנו אניצי שיבולת שועל על גבה של אחת מאִתנו.

כשקרבנו לשדה וראינו כבר את השיחים העמוסים מוך וקוצים, הבנו לפתע את גודל המשימה שלקחנו על עצמנו. רק עמליה לא נבהלה. היא התייצבה בקצה השדה ובחנה אותו בכובד ראש, ואז הכריזה שאנחנו מסוגלים בהחלט לסיים את המשימה עד שעת הצהריים. התקשינו להאמין, אבל לא העזנו להטיל ספק בדבריה. פרצנו אל השדה חשוקי שיניים, נחושים לשמח את מלכתנו.

במשך שעות ארוכות השתחווינו בפני השיחים היבשים, רגלינו נשרטו בקוציהם כשגררנו את שקי הקנווס החומים שהלכו ותפחו מפרחי מוך רכים. ועמליה עבדה מהר מכולנו. אחרי שסיימה לקטוף את התלם שלה, מיהרה לסייע ליעלי, נחרצת בהחלטתה להשלים את המשימה.

יעלי הייתה קצת לא בסדר. היא הלכה לאט ודיברה לאט, לשונה הייתה כבדה, בשרה רך ועיניה עמומות. היא השתרכה מאחור, נרפית, גופה מדיף ניחוח חמצמץ ועל פניה הבעה חולמנית. כשהשמש כבר עברה את אמצע השמים והטרקטור הגיע לאסוף אותנו, גילינו כי למרות הסיוע שקיבלה מעמליה, התלם של יעלי היה מנוקד עדיין אינספור ענני כותנה.

עמליה פקדה, וכולנו הסתערנו על התלם יחד, אבל איחרנו את המועד. הטרקטוריסט משך בכתפיו. הגיע הזמן לשוב אל המשק.

יצאנו לדרך, מובסים. העגלה היטלטלה על שבילי העפר הלבנים. שתיקתה של עמליה הלכה ותפחה בינינו כשק.

כשכבר היינו במבואות הקיבוץ נהמה אבישג בתסכול, כחיה פצועה.

"הכול בגללך," סיננה. "מפגרת."

צחקנו.

"את רואה?" אמרה אבישג. "כולם יודעים שאת מפגרת."

צחקנו שוב. אולי במבוכה, אולי בזעם, אולי מתוך טיפשות גמורה. כך או כך, כולנו צחקנו.

למחרת נתלתה מודעה על הלוח בכניסה לחדר האוכל, שיר הלל לרוח ההתנדבות המפעמת בעוז בלבבות ילדי כיתת גחלת. בסופה הוסיף מישהו בכתב יד ציון מיוחד לשבח לעמליה, בת הכיתה שארגנה את הגיוס.

ההכרה הציבורית טשטשה מעט את רישומו של התלם האבוד, ועמליה הייתה סוף-סוף מאושרת. וכשעמליה הייתה מאושרת, כולנו היינו מאושרים. צעדנו ברחבי הקיבוץ בטוחים ויהירים.

רק יעלי השתרכה מאחור, אצבע שבורה באגרוף הקמוץ, וימים ארוכים מלמלה לעצמה שוב ושוב את המילה החדשה. מפגרת.

גם המסע אל הלול היה פרי יוזמתה של עמליה. היא הבטיחה לנו שאנחנו עומדים לראות משהו מיוחד במינו. משהו שכמותו לא ראינו מעולם. הלכנו בעקבותיה בטור פטפטני ועליז. בעת ההיא עוד היו לנו שמות והיו לנו פנים והייתה לנו עליזות.

מתי ומהיכן הופיע גיליון הארץ שלנו הפלאי ההוא אין איש יודע. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את השמש והירח על הכריכה הכחולה הכהה, ואת נחיל הכוכבים המחייכים.

הגיליון היה אחוז בידה של עמליה, כחפץ של מה בכך. אנחנו לא הבחנו בו כלל. היינו עסוקים בשעשועינו. הברחנו תרנגולות, רדפנו אחרי אפרוחים, דרכנו על ביצים וריסקנו אותן בעקבינו, וצליל הריסוק מתק לאוזנינו.

אחרי זמן מה לחשה עמליה לאבישג, ואבישג לחשה לנו, ואט-אט התקבצנו כולנו שוב במרכז הלול. עמליה גלגלה את גיליון הארץ שלנו וחבטה אותו בכף ידה פעם, ופעמיים, ושלוש. היא הידקה אותו עוד מעט, והניחה אותו בידה המושטת של אבישג.

אחר כך סקרה אותנו במבט ארוך ודקדקני. "תסתכלו טוב," אמרה. "כזה דבר בחיים לא ראיתם."

התגודדנו סביבן, סקרנים ותמימים.

אבישג הניפה את הגיליון מעלה, השתהתה רגע ארוך, ואז אחזה בצווארה של אחת התרנגולות, ובבת אחת הנחיתה את העיתון על ראשה. פעם, ופעמיים, ושלוש. התרנגולת האומללה קרקרה, בטשה ברגליה ופרפרה בכנפיה, אבל אבישג הרפתה מצווארה רק אחרי שסיימה להפליא בה מכותיה.

אולי מישהו אמר דבר מה. אולי מישהו הרים קול מחאה. הדברים התרחשו מהר כל כך, אנחנו מתקשים לזכור את הפרטים.

כמעט מיד ראינו שמשהו קרה לתרנגולת. היא התייצבה במקומה והתנודדה הנה והנה כמסוחררת. אחר כך השפילה את ראשה והחלה לרוץ במעגלים, בעת שגופה הלך והתכווץ. עוד כמה תרנגולות התגודדו סביבה, הצטופפו לעברה, רצו אחריה וקרקרו בעוז. ואף הן, ראינו אחרי רגע, הלכו התכווצו עִמה.

קפאנו במקומנו, ואִתנו קפא הלול כולו. מבטי כולם היו קבועים במתרחש, ילדים ובני כנף, דוממים מתדהמה.

ואז חלף הרגע, וכל בני הכנף פרצו בקרקור מבועת. הלול כולו סער ורגש, ותרנגולים ותרנגולות ואפרוחים בני יומם התפזרו לכל עבר, הרחק הרחק, נצמדו לרשתות בפאתי הלול, תחבו ראשים אל שקתות ולתוך ערֵמות קש ותחת כנפיהן וזו בזו.

בקרחת הקש הקטנה נותרו כעשר תרנגולות זעירות. הן הצטופפו יחד, מבועתות. כולן יחדיו לא הגיעו אפילו לגודלו של אפרוח בודד. כמין אוסף בובות זעירות ומגוחכות.

עמליה ואבישג כרעו על ברכיהן לצדן, ואז נשאו מבטן אלינו, עיניהן בערו ועל פניהן נפרשה הבעה קפואה ובוטחת.

"כל האחיות שלה נהיו קטנות, כמוה בדיוק," אמרה אבישג, ואז חייכה. "זה קסם."

עמליה הושיטה יד אל התרנגולות המוקטנות, שפרצו מיד בריצה לכל עבר. היא תפסה אחת מהן, עטפה אותה בידה ובחנה אותה בתשומת לב בעת שזו התרוצצה בכלוב אצבעותיה. מישהו צחק.

"מה נעשה בה?" שאלה עמליה בחיבה.

שתקנו.

"אולי נאכל אותה," אמרה אבישג.

"היא תספיק רק ליצורים קטנטנים," אמרה עמליה.

אבישג הושיטה יד אל התרנגולת הזעירה שניצבה על ידה של עמליה. "אולי עוד נפגוש יצורים קטנטנים ורעבים מאוד," אמרה. היא עטפה בשתי אצבעות את הצוואר הקטן ומלקה אותו. גופה של התרנגולת נשמט בבת אחת.

התנשפנו. לרגע הבטנו זה בזה, ואז קרקר מישהו בצחוק מוזר, יבש. אחריו החרינו כולנו, ופרצנו בצחוק, שהלך וגבר. לחיינו נמתחו עד כאב ואנחנו אחזנו בבטנינו ושאגנו מרוב צחוק.

התרנגולות הזעירות שבו והתאספו, והתגודדו עתה סביב גרגר חיטה יחיד. הן ניקרו בו באלימות, ומקוריהן פגעו בגרגר ובקש על הארץ וזו בזו. טיפות דם זעירות נקוו על כנפיהן המפרפרות.

עמליה הביטה בתרנגולת המתה על כף ידה, ואז שמטה אותה לארץ. התרנגולות הזעירות התקבצו מיד סביב אחותן, ובן רגע החלו לנקר בבשרה.

השתתקנו. קול מוזר עלה מאחורינו.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה," ושוב פרצנו בצחוק גדול.

כשהגיעה המטפלת להשיב אותנו אל בית הילדים, יצאה עמליה מהלול ראשונה, ואבישג מיד בעקבותיה, בצוואר מורם ובגו זקוף. הלכנו אחריהן, כי מה נותר לנו לעשות. המטפלת ניסתה להבין את פשר השתיקה שנפלה עלינו, אבל אנחנו רק משכנו בכתפינו. היא הפצירה ביעלי לגלות לה את הסיבה לבִכְייה, אבל אבישג שלחה ביעלי את מבטה המצמית, וגם יעלי משכה בכתפיה ושתקה.

שיירת הילדים הדוממים הבעיתה את המטפלת. בעליזות מאולצת הורתה לנו לחקות את התרנגולות: לקפוץ על רגל אחת, לתחוב את כפות ידינו בבית שחיינו ולקרקר.

וכך עשינו. כל הדרך לבית הילדים קפצנו על רגל אחת וקרקרנו ברפיון. בק בק בק. בק בק בק.

בלילה ההוא שכבנו במיטות הסוכנות החורקות שלנו והתנחמנו במרמור הצפרדעים, ייאוש התנים ושקרי הלילה הצורבים.

לשמע החבטה הראשונה התחדדו חושינו. לשמע החבטה השנייה זינקנו מהמיטות. בחבטה השלישית כבר התייצבנו במסדרון.

עמליה המתינה לנו, ישובה על כיסא קטן מתחת למנורה. אבישג ניצבה לימינה. התיישבנו בזריזות על הרצפה הקרה למרגלות מלכתנו ונשאנו אליה מבט. היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, היו לנו שמות והיו לנו פנים, לבשנו תחתונים לבנים וגופיות לבנות.

עמליה דפדפה בהארץ שלנו, עצרה בערך באמצע הגיליון והחלה קוראת.

בלילה בלילה, כשכולנו ישנים, יוצאים ילדי הכוכבים מבִּטנו של אביהם הירח, והולכים להשתעשע בשמים האפלים. לכל אחד מילדי הכוכבים אור קטן בפופיק, והם אף פעם לא מפחדים. הם מחליקים על שביל החלב, ומדלגים לעבר כוכב הצפון –

אט-אט רפה גופנו ושקט לִבנו. התמסרנו לקולה של עמליה, שמילא את החלל, רך וחמים. נשאנו פנינו באמון לעבר השמש שלנו, שסיפרה וסיפרה בשלווה ובמתיקות.

ילדי הכוכבים נופפו אל השמש, אמם האוהבת, וריחפו כציפורים בעולמם המכושף. הם שיחקו עם שועלי הגלקסיה העליזים ועם ארנבות הערפילית הרכות, הסתחררו בין עולמות וישנו על זנבות כוכבי שביט.

וזה כל מה שהיה צריך כדי להשכיח מאחד עשר ילדים את התרנגולת הזעירה ההיא ואחיותיה. ושכחנו.

וברגע אחד, באמצע הסיפור על האסטרואיד השובב שרדף בשחקים אחר ילדי הכוכבים, נע אחד מאִתנו במקומו, וכתפו נגעה בספריית הקש שניצבה במסדרון, וספר בודד נשמט אל הרצפה הקרה.

חבטה רמה הדהדה בחלל הגדול, התנפצה בחדרים הריקים ושבה אלינו שוב, ושוב, ושוב. דממת הלילה העניקה לה חיים ארוכים.

עמליה השתתקה. מבטה של אבישג חרך אותנו. לא היה צורך בחקירה כדי לגלות במי האשם. הספר נח לצד אחד מאִתנו, עדות מוצקה לפשעו.

עמליה סגרה לאט את גיליון הארץ שלנו. היא נאנחה. "ככה אי-אפשר לספר סיפור. נכון, אבישג?" אמרה. אחר כך גלגלה את הארץ שלנו והושיטה אותו לאבישג. "כל כך חבל שאתם מכריחים אותנו לעשות את זה." ואז היא הנהנה.

התנועה הייתה זעירה כל כך. לא ראינו אותה כלל בפעם ההיא. אחר כך למדנו את סדר הדברים, והבחנו בכל מילה, בכל ניד עפעף, וידענו את העתיד להתרחש עוד בטרם החבטה הראשונה.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה, ואנחנו היינו תמימים וטיפשים כל כך, וכשאבישג הניפה את העיתון המגולגל, אישונינו התרחבו וידינו התעופפו אל פינו וחסמו את קריאת הבהלה. היא חבטה בו באחד מאִתנו, פעם, ופעמיים, ושלוש.

עינינו התערפלו. החדר התנועע כספינה, קולות עמומים שטפו את מוחנו וגופנו נטרף בגלים הבלתי נראים. המנורה החשופה במרום המסדרון בהקה בעוז ואז נעלמה, והופיעה שוב, ואנחנו הסתחררנו במקומותינו, נחבטנו זה בזה, כשיכורים.

עמליה צחקה בעליזות, ואבישג הצטרפה בקול צרוד. צחוקיהן טלטלו את העולם כולו, ואנחנו נשאנו אליהן עיניים. הן השפילו אלינו מבט. הן לא השתנו כלל, ובכל זאת היו עצומות כהרים.

ואנחנו היינו האבנים הזעירות בתחתית ההר. בני עשר, בגוף קטן כגופו של עכבר שדה. הבטנו זה בזה, מבועתים, ואז פרצה בינינו מהומה. זעקנו. בכינו. הקפנו את שוקיהן של עמליה ושל אבישג והתחננו שיצילו אותנו. שיגדילו אותנו. שיסלחו.

"אמרתי לך שזה יתפוס את כולם," התפעלה עמליה. "הם כמו אחים. זה עובד רק על אחים." קולה הרעיד את עצמותינו.

"זה הקסם," אמרה אבישג. היא הביטה בנו בסקרנות, ורק ידה שנחה על פיה, ואישוניה שהתרחבו והאפילו, חשפו רמז לפחד.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

אחרי רגע אחז הכאב בגופנו, טורפני וזועם. גם את התחושה הזו נלמד לזהות: גופנו תבע מזון. מורעבים, רצנו ברגליים זעירות אל המזווה שמאחורי המטבח. טיפסנו אל אחד הארונות והתגודדנו על המדף, סביב כיכר לחם עצומה שהייתה נתונה בשקית נייר חומה.

קרענו את השקית, משכנו פיסות מכיכר הלחם ותחבנו אותן לפינו בבהילות, נאבקים בחנק וזה בזה. כילינו כל מה שמצאנו. פירות וירקות, שקדים וצימוקים.

אחרי זמן מה קרס אחד המדפים ושניים מאִתנו נפצעו. ראשינו דיממו, אבל מישהו אמר שגדלנו מעט. כעת כבר הגענו אל ידית הפתיחה של המקרר הקטן, שם פשטנו על ירקות ופירות, חלב וגבינות ושאריות מארוחות הימים האחרונים.

אחרי שעה לא ארוכה התרוקן המזווה והתרוקן המקרר, ואנחנו כבר צמחנו חזרה לגודלנו המקורי, וניצבנו יחד במזווה, רועדים.

בבוקר נדהמו המטפלות למראה המזווה הריק. הן צעקו, ואנחנו ניצבנו מולן בראשים מושפלים. עוד ימים אחדים התהלכנו מסוחררים ומבולבלים. החלפנו מבטים, אבל איש מאִתנו לא אמר מילה על אודות מאורעות הלילה ההוא. החיים המשיכו כסדרם.

מדי פעם ניסתה יעלי לדבר, ובכל פעם השתקנו אותה. מפגרת, התזנו את המילה בתסכול. אבל רק כשאבישג איימה עליה במבט השפילה יעלי את עיניה, ורק אז שקט לִבנו. אפילו המפגרת לא תעז להמרות את פיה של אבישג.

לא מצאנו בשום מקום את הגיליון ההוא של הארץ שלנו. בכל פעם שחיפשנו, הופיעו עמליה ואבישג מאי-שם, בולשות אחר כל מעשינו, נכונות לכול.

בלילות שכבנו במיטותינו בלבבות הולמים והאזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. דבר לא ארע. שלטונה הבוטח של עמליה נמשך. השגרה שבה וירדה על בית הילדים.

כמה זמן חלף? אין אנו יודעים. שכחנו הכול. איש לא הזכיר את הלילה ההוא שוב. אולי הוא היה רק חלום.

ולילה אחד נשמעו שוב החבטות.

הדממה דהרה בין החדרים וצווחה. הלמות לִבנו קרעה כמעט את בשר חזנו. זינקנו מהמיטות אל המסדרון, והתקבצנו שוב סביב המלכה היחפה. היא הקריאה לנו שוב את הסיפור, אותו סיפור ממש, אלא שקסמו הוחלף עתה ברטט אלים של סכנה.

לא העזנו לנוע. כמעט לא נשמנו. ובכל זאת, משהו קרה שוב. מה זה היה? אולי מישהו צחק. אולי מישהי התעטשה. אולי מישהו הניח ראש על כתף של מישהי.

משהו תמיד קרה, היינו עתידים לגלות. לא יכולנו למנוע את הבלתי נמנע. את הכעס, את גלגול העיתון, את החבטות, את הקריסה המהירה והמכאיבה של גוף ונפש לכדי יצור זעיר שכל ישותו רעב צורב, חריף.

ומרגע שאירעו כל אלה, לא יכולנו לעשות דבר מלבד לחפש מזון.

פשטנו שוב על המזווה בבית הילדים. האקונומית זעמה, ובכל זאת נכנעה לתחינת המטפלות וחידשה את המלאי. בפעם הבאה איימה על הורינו שייאלצו לשאת בעלויות. בפעם שאחריה מימשה את האיום, והורינו שילמו מתקציבם הזעום.

על המזווה בבית הילדים שלנו הותקנו שרשרת ומנעול.

איש לא הבין מדוע בני גחלת רעבים כל כך. הגישו לנו ארוחות ערב דשנות, האביסו אותנו כמו תרנגולות, ובכל זאת, אחת לכמה לילות, כילינו מזווה כלשהו. פשטנו על בתי הילדים, ואז על בתי ההורים, ואז על בתי זרים. הקיבוץ כולו נמלא שרשראות ומנעולים.

במזווה העצום של חדר האוכל הקיבוצי הסתפקנו בניקור בפאתי ערֵמות הירקות החיים, ובמשך זמן מה איש לא הבחין בנזקים שהותרנו. ולילה אחד לא היה לנו די, ופלשנו אל מקררי הגבינות והבשר, ובן יום התייצבו בדרכנו עוד שרשרת ומנעול.

בפשיטה האחרונה שלנו טיפסנו על המרזב הצמוד למבנה הצרכנייה, ירדנו בשורה קטנה ונחושה ממדף למדף ובן לילה רוקנו את מלוא אספקת המזון החודשית של הקיבוץ כולו.

"פעם הם היו מלאכים," אמר מזכיר הקיבוץ בישיבת חירום במרכז הקיבוץ הארצי. "עשינו הכול. אנחנו מיואשים."

אסֵפת הקיבוץ הארצי דנה בענייננו, ובסוף הדיון הוחלט לערוך תצפית רפואית מסודרת בת שלושה ימים ושלושה לילות במרכז רפואי מרוחק. הודיעו לנו שלמחרת נצא לדרך.

באותו לילה זינקנו שוב לשמע החבטות. בעת שילדי הכוכבים החליקו על שביל החלב ופטפטו וצחקו, אנחנו החלפנו מבטים חסרי אונים.

בעוד רגעים ספורים זה עתיד לקרות. ידענו שהיא עומדת לגלגל את הארץ שלנו ולחבוט, וידענו שמקורות המזון כולם ננעלו בפנינו, עד האחרון. כשאבישג חבטה באחד מאִתנו עָצַמְנו כולנו את עינינו, מתורגלים היטב ומותשים מכדי להיאבק. התכווצנו במהירות ורבצנו על הארץ, עלובים, עד שהסתגלו עינינו ואוזנינו. עד שנכנענו. כתמיד, העיר אותנו צחוקן של עמליה ואבישג משרעפינו, ומיד אחר כך התכווצו בטנינו הזעירות בזעקת הרעב המחרידה שלהן.

ואז נשמעה צווחה אחרת, לא מוכרת. נשאנו עיניים מעלה וראינו את כלוב האצבעות ההוא. בתוכו ניצבה אחת מאִתנו. מעליה גיחכו פני הירח העצומים של אבישג ופני השמש הבוהקים של עמליה. הושטנו ידיים באין אונים וצרחנו כשאבישג הושיטה שתי אצבעות אדירות ממדים לעבר צווארו של היצור האומלל שנלכד בין סורגי אצבעותיה. הפנים הקטנים התעוותו בבעתה.

הקפנו את גזעי רגליהן של עמליה ואבישג וצווחנו במלוא גרון. תשומת לִבן הוסטה לעברנו. אצבעותיהן ריחפו מעלינו. חמקנו כמיטב יכולתנו, התנשפנו. גופינו הזעירים ידעו לעשות רק דבר אחד. זינקנו כולנו על הרגליים העצומות ונעצנו בהן את שינינו במלוא הכוח.

עמליה צרחה ואבישג צרחה, ושתיהן הושיטו ידיהן אל קרסוליהן. האסירה צנחה אל הארץ ונחבטה בה.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

עמליה ואבישג שתקו.

משכנו את הניצולה ונסנו אִתה אל הצללים שמחוץ לבית הילדים. היא צלעה, ואנחנו תמכנו בה, שיירת עכברים זעירה ומיואשת, בלי שמות ובלי פנים.

השתרכנו בשבילים האפלים. רגלינו הוליכו אותנו בחזרה אל הצרכנייה, המקום בו זכינו לסעודה האחרונה. הבטנו בדלת הברזל, בשרשראות ובמנעולים.

ממש ליד הצרכנייה התנשא הסילו, וסביבו גרגרי חיטה זעירים שהיונים נהגו ללקט בשקידה. תמיד היו גרגרים, כמו היה הסילו מעיין נובע שאין לו קץ.

אחד מאִתנו ניקר בגרגר חיטה, כתרנגולת זעירה. רגע היינו המומים, ורגע אחר כך הביס אותנו הרעב ואנחנו כרענו על ברכינו. שינינו הזעירות כרסמו בגרגרי החיטה, והם התפוררו בפיותינו, נוקשים ונטולי טעם.

אכלנו עוד ועוד. תחבנו אצבעות זעירות תחת דלת הברזל האדירה של הסילו ומשכנו מתוכו עוד זרזיפי גרגרים יבשים. כשצמחנו מעט, משך אחד מאִתנו בבריח, ונהר חיטה זרם לעברנו ברעש, דחק את הדלת הגדולה מדרכו ושטף החוצה, עצום וזועם. צפינו בו, מבוהלים ומאושרים גם יחד. כשהאט סוף-סוף, זינקנו על הר החיטה שהצמחנו ואכלנו ואכלנו, ולא פסקנו לרגע עד שזכינו שוב בגופינו. עד ששוב היינו ילדים.

ניצבנו מול הר החיטה חסרי אונים. לא הייתה כל דרך להשיבו אל הסילו. ידענו היטב שגם הפעם אנחנו נהיה החשודים המידיים, היחידים. השתרכנו אל בית הילדים בצעד כבד, מותשים עד מוות ממאורעות הלילה. יעלי צלעה מאחורינו, ומדי פעם נאנקה בכאב.

מצאנו את דלת בית הילדים פעורה לרווחה. רק הכיסאות ההפוכים במסדרון זכרו את צווחות האימה שלנו כשנאבקנו לראשונה בשמש ובירח. השבנו את הסדר בצייתנות, בניסיון להסתיר את מאורעות הלילה.

אחד מאִתנו אמר, "די." אחת מאִתנו אמרה, "מה נעשה?"

וכל אחד מאִתנו ידע. בפעם הבאה הסילו יהיה נעול. בפעם הבאה תשלח אבישג יד אל צווארו של מי שיילכד בכלוב אצבעותיה. בפעם הבאה לא נשרוד.

אחד מאִתנו חמק לתוך החדר האחרון. התגודדנו בפתח והבטנו בו בנשימה עצורה. עמליה ואבישג ישנו. על פניהן השלווים לא נותר זכר לזעם שאחז בהן בראשית הערב. הבטנו בהן זמן רב מאוד.

אחד מאִתנו התכופף בדממה, ואִתו התכופפנו כולנו. הוא מישש בין הסדינים, אִטי וקפדן. כשנאנחה עמליה בשנתה קפא, ואִתו קפאנו כולנו. אחר כך שלח ידו לתוך ציפת הכרית ומשך משם אט-אט את הגיליון ההוא של הארץ שלנו, מגולגל, כהה, שטוף כוכבים.

אחד מאִתנו הניף את גיליון הארץ שלנו, ואִתו הנפנו את הגיליון כולנו. אחד מאִתנו חבט. פעם. ופעמיים. ושלוש.

הן התכווצו יחד, כשתי אחיות, במהירות עצומה. הן התעוררו. הן צרחו. הן היו קטנות כעכברי שדה.

וארבע. וחמש. ושש. ושבע.

עמליה ואבישג היו גרגרי חיטה זעירים. קולותיהן היו דקים וחלושים.

אחד מאִתנו הרים אותן בזו אחר זו והניח אותן בכף ידו. התאספנו סביבו והבטנו בשני היצורים הזעירים, אדומי הפנים, שנופפו באגרופיהם למולנו.

"זה קסם," אמר אחד מאִתנו. צחקנו.

האינטרקום התעורר לחיים. "כיתת גחלת, מה קורה שם?" נהמה שומרת הלילה.

שתקנו.

חצינו את הקיבוץ, מהירים בגופנו הגדול והשבע. רק יעלי צלעה מאחור. כשהגענו אל הר החיטה כרענו ואספנו בידינו חופני גרגרים, והלכנו אל הלול.

התרנגולות קרקרו לעברנו בחשש. נכנסנו בזה אחר זה. פיזרנו להן גרגרים. תרנגולת אחת התקרבה לאט, בהיסוס. אחריה עוד אחת. כשלא פגענו בהן, התקבצו עוד ועוד תרנגולות, התגודדו וניקרו בשמחה.

אחד מאִתנו נכנס אחרון אל הלול, בידו נשא עדיין את גרגרי השמש והירח. הוא פרש את כף ידו והתבונן בשני הגרגרים שצווחו עדיין. הכאב נפרש על פניהן, ברור ונורא. הבטנו בהן, מהופנטים. עמליה צווחה. אבישג התכופפה ונשכה את כרית כף היד שעליה ניצבו.

"אַי!" צעק אחד מאִתנו, וניער את ידו.

שני הגרגרים נשרו לארץ. התכופפנו במהירות לחפש אותן. כולנו. ניסינו לשמוע אותן, אבל קרקור התרנגולות היה רם מדי. גיששנו לכל עבר, אבל הן היו קטנות כל כך, והלילה היה חשוך כל כך.

אחרי זמן רב מאוד התרגלו התרנגולות שוב לנוכחותנו ושבו לשנתן, ודממת הלילה שבה על כנה. ואז, כשרק הצפרדעים והתנים והשקרים נשמעו במרחק, שמענו קול מוזר מאחורינו. הסתובבנו יחד.

יעלי ניצבה שם, ליד השקתות בקצה הלול, לבדה. מישהו אמר, "המפגרת בוכה." הבטנו זה בזה, ובעינינו פשטה אפלה. רק אבישג יכולה להשתיק את המפגרת. כל כך חבל שהיא הכריחה אותנו לעשות את זה.

יצאנו מהלול, בזה אחר זה. רק אחד מאִתנו נותר מאחור, ובידו גיליון מגולגל של הארץ שלנו.

כל הלילה התהפכנו במיטותינו. כשעלה הבוקר באו המטפלות, ומהומה פרצה. כששאלו אותנו היכן עמליה ואבישג ויעלי, משכנו בכתפינו. עלינו על המיניבוס שהגיע במועדו, ויצאנו להערכה בת שלושה ימים ושלושה לילות.

בימים ההם, מספרים, נאספו מחפשים מכל קצוות ארץ אל המשק. ימים ולילות סרקו את השדות והפרדסים, את הוואדיות והנחלים. כששבנו, ראינו אותם מחפשים, אפורי פנים. שוב ושוב שאלו אותנו מה אירע.

אבל אנחנו לא זכרנו דבר, ועדיין איננו זוכרים. צחי אינו זוכר וענבל אינה זוכרת, ניבה ושרה אינן זוכרות, אורי ונמרוד ואהוד וגיא אינם זוכרים. עודד אינו זוכר ושרון אינה זוכרת.

אחרי יומיים נמצאה גופתה של יעלי לא הרחק מהלול, פצועה ומנוקרת מכף רגל ועד ראש. עמליה ואבישג לא נמצאו מעולם.

היינו אחד עשר ילדי כיתת גחלת, עשרה חיים ואחת מתה. בלילות שכבנו במיטותינו, האזנו למרמור הצפרדעים ולייאוש התנים ולשקרי הלילה הצורבים. ובאחד הלילות, אחרי שנרדמו כולם, אחד מאִתנו שרף את הארץ שלנו.

פורסם לראשונה באסופת היה יהיה 2016, בעריכת אהוד מימון ובהוצאת האגודה למדע בדיוני ופנטזיה. הסיפור מתפרסם כאן בהסכמתם האדיבה.

הדימוי מתוך סדרת כיתת אלון של האמנית שרון רשב"ם פרופ, מתפרסם כאן באדיבות האמנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נורית  On 10 במרץ 2017 at 13:39

    וואו איזה ספור נפלא . קסם ה״אחים״ בועט בבטן
    ללמודי בית הילדים. תודה רבה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: