פגשתי את אלוהי ברחוב וכעסתי
שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו בשום מקום.
לא לא, הוא התרגז. אני כאן כל הזמן.
לא ראית, כי היית בפייסבוק.
.
17
השבוע כתבתי 17 גרסאות איומות לפרק הראשון בספר. חשבתי שעבודת הכנה משמעותית לקראת הכתיבה תחסוך לי את השלב המקסים-מחריד הזה. זה ספר המשך, חשבתי, כבר יש לסדרה קול ומקצב ועולם.
ובכל זאת, 17 גרסאות, ובאף אחת מהן לא היה אפילו משפט אחד שאשמור. שנאתי את הכתיבה מאוד השבוע.
ניסיון מספר שלוש
אני מנסה לעודד את עצמי במשפטי השראה מטאמבלר ופינטרסט, אבל אלוהיי אינו נמצא גם שם. למרבה המבוכה, אני מוצאת שם (שוב) תשובה חלקית, כזו שתספיק לי כדי לקום שוב ביום ראשון ולכתוב את הגרסה הבאה של הפרק הראשון. ועוד אחת. ועוד. כמה שצריך.
תרגיל כתיבה להיום:
לפני המון המון שנים הוא היה החבר הכי נאמן שלכם, ובגדתם בו. בפגישה מקרית ברחוב אתם מחליטים לספר לו סוף סוף מה באמת קרה.
וגם זה:
תגובות
ליבי איתך יקירתי.
כיוון שאת יודעת ואף לימדת את כל מה שצריך, אני בטוח שהסיפור יתחיל להיכתב מעצמו כהרף עין.
חג שמח
כהרף עין? לעולם לא, יקירי. בייסורים ובעונג ובייאוש, כרגיל.
ומה שסטיינבק אמר, הוא כל מה שיש, לגבי כל דבר בחיים 🙂
בהצלחה רוני, שהשלב המייסר ייגמר במהרה!
אכן כן. לא חשבתי על זה כך. תודה, ליצ'י 🙂