קצת כתיבה: קווים לדמות הכתיבה המחורבנת

כל הכותבים הטובים כותבים ממש רע. לפעמים הם כותבים ממש רע רק בתחילת דרכם, אבל בדרך כלל הם כותבים ממש רע לעיתים קרובות. למעשה, מלבד מעטים יוצאי דופן, כל הכותבים הטובים כותבים טיוטות ראשונות ממש גרועות.

התחלתי לאהוב כתיבה גרועה כשלמדתי את העובדה הפשוטה והמנחמת הזו בספר "ציפור, ציפור" של אן למוט (שמיטל שרון כתבה עליו כל כך יפה, וממש כדאי לכם לקנות ולקרוא, יותר מפעם אחת. הוא נהדר) ומאז האהבה הזו הולכת וגדלה.

אבל אני אוהבת במיוחד כתיבה מחורבנת מאז שגיליתי את תרגיל הכתיבה השני הטוב ביותר בעולם. עשיתי אותו בעצמי, נתתי לתלמידים בסדנאות שלי לעשות אותו, וגיליתי שהוא הדרך הקצרה ביותר להעביר קבוצה שלמה של כותבים מקיפאון לצחוק – ומבהלה לכתיבה. מאז אני עושה אותו לפחות אחת לחודש, וממליצה לחבריי, תלמידיי ותולעיי לעשות כמוני. נפיחות אינה טובה לאף אחד מאיתנו.

(במיוחד לתולעים, הומים בני מעיי).

אגב, על אף הנימה העולצת המביכה הזו, אני מתייחסת אליו ברצינות רבה. זה התרגיל היחיד בסדנה שלי שעליו מקבלים ציון, והוא ניתן בהליך אכזרי ומרושע בידי כל משתתפי הסדנה, ואני בראשם.

תרגיל הכתיבה המחורבנת

כתבו עמוד או שניים של מהומה בארמון. האציל הצעיר שהיה מיועד להינשא לנסיכה נעלם, וכולם המומים, מזועזעים ומבוהלים.

הכלל היחיד: כתבו רע. הכי גרוע שאתם יכולים. העמיסו את הטקסט בקלישאות מתפוררות מיושן, מטבעות לשון שחוקים, סתמיות, היסטריה, הגזמה מטופשת וכתיבה מחורבנת באופן כללי. בכל פעם שעולה לכם דימוי ייחודי ומרתק, החליפו אותו בדימוי משומש ומדכדך. השתמשו ביותר מילות תואר ותואר הפועל מכפי שיש במשפט הקודם. פתלו את העלילה באורח לא מתקבל על הדעת. שעממו את הקורא עד דמעות. תעשו כמה שיותר טעויות.

וזכרו: בכל פעם שאנחנו נכשלים וכותבים משהו טוב, מלאך נופל.

כותבים רבע שעה.

ואז כולם קוראים בקול, בזה אחר זה. יחד אנחנו עוקבים אחר הקורא בתקווה. בסוף הקריאה אנחנו מציינים בפני הקורא כל רגע מוצלח בטקסט, כל משפט יפהפה או מקטע מאוזן, את כל כשלונותיו כולם, ונותנים לו ציון. ככל שהטקסט איום יותר, כך הציון גבוה יותר.

הטקסטים איומים. מחרידים. כלב לא היה רוצה לקרוא את החרא הזה, אם תסלחו לי.

טיוטא ראשונה. רואים? באפי מסבה את מבטה במיאוס.

 

בסוף השיעור אנשים יוצאים מהכיתה בשירה וריקודים.

למה? כי הם יודעים שהם לעולם לא היו כותבים דבר גרוע כל כך בלי להתאמץ ממש. כי הם נזכרים שלא לקחת את עצמם כל כך ברצינות. כי הם מבינים שכאן זו סדנה, ללא מבקרי ספרות ואנשי אקדמיה. כאן רצוי וכדאי ושווה לעשות טעויות. וכי צחקנו המון. הצחוק, שנו רבותינו, טוב לעור הפנים.

ויותר מכל, כי הם מגלים שאפילו אם הם ממש מתאמצים, בדרך כלל הכישרון הטבעי, היופי, הייחודיות, מתפוצצים בין התפרים, זוהרים ויפהפיים. עובדה, החדר מלא מלאכים כאובי ישבן.

כי ככה זה תמיד.

בשנים שבהן אני כותבת, עורכת ומלמדת קראתי עשרות ואולי מאות טיוטות לסיפורים וכתבי יד. בכולן אפשר למצוא לפחות משפט אחד ממש מחורבן, שמזכיר לנו שאנחנו אנושיים. שתמיד תמיד כדאי לערוך, ואפשר לשפר, והכל בסדר. יש זמן. בזכותם אני זוכרת לסלוח גם לעצמי, לתת לי לכתוב ממש רע בטיוטא הראשונה, ולקוות שבשנייה או בשלישית או בשמינית או לפעמים רק בטיוטא השתים-עשרה, זה ישתפר.

(אגב, בכולן יש גם רגע אחד יפהפה, אבל זה לפוסט אחר).

וכל זה בעיקר מסיבה אחת: כשכותבים בלי לחשוש, בלי לערוך, בלי לפחד לכתוב ממש רע, נזכרים פתאום כמה כיף לכתוב.

כמה הערות לסיום:

1. אחרי שמאסתי באצילים התחלתי לעשות את התרגיל כשאני בוחרת בכל פעם סצינה קלישאית אחרת. חברים בבית קפה, אוהבים בפגישה הראשונה, רצח בבית המשפט, זוג מוזר שנאלץ לשתף פעולה. פשוט תחשבו על סרטים וסדרות טלוויזיה. העניין נפוץ שם למדי.
2. תרגיל המשך מעניין: לערוך את הטקסט, לתקן את כל פגמיו ולהפוך אותו לסצינה טובה ומעניינת ממש.
3. התרגיל הזה מושלם לאגו של כותבים. הוא מעביר אותנו מנדנדת ה"אני מדהימה"\"אני אפס" לעולם הבינוני והמצוין של "אני עובדת, ותמיד אפשר להשתפר".
4. התרגיל הראשון הכי טוב בעולם הוא לכבות את הטלפון הנייד לשעה ביום ולצאת לשוטט בלעדיו. שבוע שלם, ומשהו עמוק עמוק בנו משתנה. זה טוב לכתיבה, ולכל סוג אחר של יצירה גם. ולנפש. זה טוב, נו. וזה התרגיל היחיד שהתלמידים שלי כמעט אף פעם לא עומדים בו.
5. נראה אתכם.

יאללה, בואו נכתוב.