יגון \ הפרדס, לארי טרמבלה

מדי פעם נתקלים בספר כזה, דקיק ופשוט למראה. ספר שמרעיד את אמות הספים של הנפש, ועושה זאת בעדינות ובאיפוק.

אלה ספרים המהלכים בגדולות, בדרכם הצנועה. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף הוא ספר שכזה. "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון. "אנה לא" של אוגוסטין גומז ארקס. "ירח של זאבים" של חוליו לימסארס.

קטנים ומרירים ונדירים כל כך. קשה למצוא ספרים שכאלה, אבל אחרי שקראת, אי אפשר לשכוח לעולם. השבוע מצאתי סוף סוף עוד ספר כזה.

הפרדס.png

"הפרדס" הוא ספרו של לארי טרמבלה, סופר קנדי שספריו הקודמים לא תורגמו לעברית. גיבוריו הם אמד ועזיז, תאומים בני תשע, האחד בריא והשני חולה. הם חיים במשפחת חקלאים שבבעלותה פרדס, בארץ שנאכלת בשנאה ובמלחמות.

אחרי שסבם וסבתם של התאומים נהרגים, מגיע לביתם אדם המבקש לגייס מפגע מתאבד שינקום את מותם. הוא מבקש מהוריהם לבחור את אחד התאומים למשימה. מאותו רגע מתגלגלים האירועים בזה אחר זה, פשוטים ומחרידים. התאומים בני התשע מדברים ומתנהגים באופן הגיוני וסביר בהתאם לגילם, ואילו המבוגרים ברובם נדמים כמי שאינם יודעים עוד מי הם, במה הם מאמינים ולאן מועדות פניהם.

אין בספר הזה אפילו טיפה של סנטימנטליות, אין בו שמץ של רהב. ככל שהסיפור נורא יותר, כך המילים פשוטות ונקיות יותר. אי אפשר להאשים את הסופר בשום מניפולציה. הוא רק מספר.

החלק האחרון מתרחש שנים אחר כך, אי שם באמריקה. ברגע הזה הסופר כבר לא יכול להיאחז בשקט שלו. מדובר במלודרמה, והוא נאלץ לספר אותה ככזו. בשלב הזה הוא פונה לכלי ספרותי מפתיע, שמאפשר לו להציג את מלוא עוצמתו הרגשית של הסיפור, בלי לבגוד בשפת הספר, בשפת הדמויות, במחויבות העמוקה שלו לומר אמת בלי להגזים. הוא עושה זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, ומותיר את הקורא עם צרור שאלות שאין להן תשובה, ולב שבור.

וחייבים להגיד מילה על הכאן והעכשיו. כל כך הרבה חלקים מהסיפור הזה אנחנו מכירים היטב. או כך לפחות נדמה לנו. כשהמתרגמת בחרה במילה "מרטיר" על פני "שאהיד" תהיתי למה היא טורחת. הרי יכולתי לנחש את סוף הסיפור מההתחלה.

אבל ההזרה הקלה הזו מכריחה אותנו להתרחק קמעא מהסיפור, ולמצוא בו את האמת שמצויה ממש כאן לידינו, אבל היא בלתי נראית לעין הישראלית. כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת על שכנינו, אויבינו, על הזרות והקרבה שבינינו לבינם. לגלות שעד כמה שנדמה לנו שאנחנו מכירים את הסיפור של הצד האחר, אנחנו טועים. אין לנו מושג. וחשוב שנכיר.

הספר הזה טוב כל כך שהוא צריך להלמד בשיעורי ספרות. הוא חשוב כל כך, שיש ללמד אותו בשיעורי אזרחות. הוא עצוב כל כך, שצריך ללמד אותו לחיילים בצבא.

והוא נורא כל כך, שצריך לתרגם אותו לערבית. שכולנו נקרא את המילים. שכולנו ניאלץ לחשוב שוב על מה שהתרגלנו לראות כעובדה מוגמרת.

הפרדס, לארי טרמבלה. תרגום: רוני אפרת 

הוצאת תמיר סנדיק, 168 עמודים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חוטהשני  On 1 בפברואר 2016 at 20:51

    תודה על הביקורת. נראה בהחלט ספר חשוב מאד!

  • galithatan  On 5 בפברואר 2016 at 09:16

    נשמע מעניין, גם אם לא קל (למה צריך קל? לא צריך)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: