נכשלתי

נאנורימו נגמר אתמול, ואני נכשלתי. לא כתבתי 50,000 מילים בחודש נובמבר, ובטח שלא גמרתי רומן שלם.

אתמול בחצות הלילה הכרכרה שלי הפכה לדלעת, ואני הפכתי למשרתת. סמרטוטה. קראתי לעצמי קצת בשמות גנאי. קרעתי קצת את בגדיי. התאכזבתי מעצמי הרבה. ככה זה כשנכשלים. לא כיף.

אבל אני כזו פיה שוחרת אופטימיות וכוונות טובות, שבתהומות הצער והיגון, שכנעתי את עצמי לבחון בכל זאת מה כן קרה החודש, בזמן שבו לא כתבתי רומן בן 50,000 מילים.

1.  החזרתי את הכתיבה לחיי. במהלך נובמבר כתבתי כמעט כל יום. כתבתי אפילו בחלק מימי המחלה הלא מעטים שנפלו עלי בחודש המרגיז הזה. היו ימים שבהם כתבתי מאתיים מילים. היה יום אחד של חמשת אלפים מילים. ברוב הימים נעתי בטווח שבין 500-1500 מילים.
זה מעט מדי בשביל נאנו, אבל זה קצב שבו אפשר לכתוב הרבה ויפה לאורך זמן, בלי להתיש את עצמי. בעל מלאכה צריך שגרת עבודה. עכשיו יש לי כזו.

2. התחלתי לעבוד על כתב יד חדש. אחרי ארבע שנים באגם הצללים, סוף סוף סיפור חדש. בחודש האחרון התאהבתי בו, ואז התרגזתי עליו, ואז שוב חיבבתי אותו. ניהלתי עם הסיפור הזה את אותה מערכת יחסים מאנית-דפרסיבית שיש לי עם כל סיפור שכתבתי עד היום. אבל הפעם כל זה קרה בחודש אחד דחוס, ובכל פעם שלא אהבתי אותו וכתבתי בכל זאת, שמחתי.

3. ניצחתי את הדחיינות. כשאני כותבת, אני אוהבת לכתוב. אבל לפני שאני מתחילה לכתוב, אני חייבת לבדוק מייל, לעשות סיבוב חדשות, להרים טלפון לחבר. החודש היתה לי מטרה, אז הכרחתי את עצמי להתחיל.
מה עזר: המערכת של נאנורימו שמזמזמת לך כל הזמן שצריך לכתוב. עוד מאתיים אלף איש שכותבים על כתיבה בפייסבוק ובטוויטר ובאינסטגרם, וכולם מתייחסים לתהליך באיזו קלילות ספורטיבית. זה לא מאמץ ספרותי רציני, זה משחק. והקלילות הזו מחלחלת אל הכתיבה ומביסה, לרגע אחד, את הפחד.
וזה כל מה שצריך, להביס לרגע את הפחד, ולצלול. אחר כך זה כבר תענוג וסבל ואושר ויופי, עד שממילא אני לא רוצה לעזוב. ואחרי כמה ימים גם הדרמה הזו מפנה את מקומה, ובמקומה מופיעה יצירתיות תכליתית. יש סיפור שהולך ונכתב. אני הפועלת היחידה שלו. לעבודה. עכשיו*.

4. כתבתי 35000 מילים. הטיוטא הראשונה של "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הראשון שהוצאתי, היתה באורך 70000 מילים. היא נכתבה לאורך שנתיים. הטיוטא הראשונה של "אגם הצללים" היתה 100000 בערך, וכתבתי אותה שלוש שנים. חלק ניכר מעבודת העריכה הוקדש לאיזון הטקסט, משום שבטווח של שנתיים או שלוש הכתיבה שלי השתנתה מאוד.
טרי פראצ'ט אמר פעם שהטיוטא הראשונה היא המקום שבו הסופר מספר את הסיפור לעצמו. צודק. טיוטות ראשונות הן ברדק ומבוכה. צריך להניח אותן כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד. אף אחד לא קורא אותן לעולם. זה לא נכון לכל כותב, אבל אני גיליתי שכשאני כותבת אותן מהר יותר, יש בהן איזו לכידות שוצפת, כמו מפל שאי אפשר לפרק לפרודות. אני אוהבת לכתוב מהר ולערוך לאט.
אני בערך בשליש הסיפור עכשיו. זה לא אומר כלום לגבי האורך הסופי. חצי ממה שכתבתי הוא חיפוש דרך, הכרות שלי עם דמויות, מקומות, סיטואציות חדשות. הרבה מאוד מילים יימחקו בטיוטא הבאה. אני כותבת לא מתוכננת, והמשמעות היא שאני כותבת הרבה דברים שלא עובדים, עד שאני מגיע לדבר האחד שעובד. בקיצור, אין דרך לקצר את התהליך. חבל מאוד.

5. אני כותבת. גם היום. כמעט בכל יום. אם אני חולה, אני כותבת קצת קצת במיטה ודי. אם אני בריאה, אני כותבת קצת יותר ליד השולחן. אם יש רעש מאתר הבנייה החדש בהמשך הרחוב, אני שומעת רעש לבן או מוזיקה באוזניות וכותבת. אם ריקה פנויה, אנחנו כותבות ביחד. אם יש מפגש כתיבה של חברים, אני הולכת לשם וכותבת. אם המחשב שלי מת באמצע מפגש כתיבה, אני מוציאה את הטלפון שלי וכותבת. אם אין לי חשק או מצברוח, אני מזכירה לעצמי שאני פועלת יחידה בשירות הסיפור הזה. ואני כותבת.

אז זהו. בכל אלה הצלחתי, אבל צריך להודות: בסוף נכשלתי בנאנורימו השנה. אולי בשנה הבאה אצליח.

***

 

* עכשיו הוא תמיד, אבל תמיד, זמן שבו אני לא נמצאת בפייסבוק. אם אני מתחברת לפייסבוק, הסיכוי שאכתוב היום יורד לאזור האפס. מאוד מצער, אבל ככה זה.