ערן

ערן היה בסוד.

אחרי השיעורים, הוא היה יוצא ראשון, נפרד בנפנוף יד ונעלם אל הרחוב האפל. אני הייתי מחכה כמה רגעים, נפרדת בעצמי, צחקנית ובוטחת. מחליפה עוד כמה מילים עם מישהו. ורק כשהתפוגג כבר זכרו מהחדר לגמרי הייתי חומקת החוצה.

והולכת. מהר. הוא עוד יהיה שם? הוא תמיד היה שם, צל ארוך וסבלני, אחרי הפינה. גבוה ושקט ויפה. אף אחד לא שם לב? לא. אנחנו אלופים. וחיוך ביישני. ואז הלכנו משם. חשוב שאף אחד לא יראה.

שעות ארוכות היינו הוא ואופניו, אני ואופניי, ופסענו בתוך הלילה ודיברנו את כל הדברים הרגילים, ספרים ושירים וקולנוע וחיים וחלומות.

ערן נתן לי במתנה ספר ישן על רוני בשן, סטודנטית באוניברסיטה העברית. היא לבשה מעילי צמר חומים, ועל אף דכדוכה, ליהטטה שני גברים צעירים ויפים. הוא הקריא לי את זורבה היווני והשמיע לי בילי ג'ואל ואמר שכולנו פוריטנים, ושמונוגמיה היא רק אופציה אחת מבין רבות. הוא אמר שאני חייבת לקרוא פילוסופיה כדי שלא אהיה אדם קטן עם שגרה קטנה וחיים קטנים. הוא אמר שאני מאוד מבטיחה.

ישבנו בלילה בבית הספר היסודי שלי, שעונים על קיר המבנה, הוא ליטף לי את היד והניח את ידו על שלי וידי בערה. בת כמה את? 15? את נורא קטנה, רוני. הוא אמר שנצטרך להסתפק בינתיים בשיעורי המתמטיקה הפרטיים שנתן לי. הוא ליטף לי את הראש וצחק, ואחרי שהביט רגע בעיני, השפיל את מבטו, וצל חיוך נותר על פניו.

אמרתי לו שאני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה אותו. אמרתי במלוא הביטחון והעוז של גורה שלמדה כל מה שאפשר ממה עובר על פורטנוי. קיוויתי שכבד חי הוא לא אופציה.

הוא אמר, טוב, אולי גם קצת מדעי החיים. אם תהיי טובה. הוא צחק ונישק אותי.

ערן היה הראשון שראה אותי. ערן היה הראשון שנישק אותי. ערן היה הראשון.

ברחוב יערה בנו אז בתים חדשים, ממש ליד הבית של אבי שאהבתי לפני שנתיים והוא לא אהב אותי בחזרה. לבשתי את מעיל הרוח של אבא. רכבנו במהירות לשם, ערן בראש ואני אחריו, בכבישים הרחבים והחשוכים.

בתוך אחד משלדי הבתים האפלים, דו קומתיים עם גג אדום, הוא הוריד לי את המעיל ושכבתי עליו. מתחת לראש שלי היו חתיכות לבנים ומתחת לגב שלי היו חתיכות לבנים ולא רציתי להזיז אותן כדי לפגוע ברומנטיקה, והן הכאיבו לי כל הזמן. מוזר, אני זוכרת רק את האבנים בגבי, ואת הקור, ואת הנשיכה החזקה בכתפו. זה הכל. בכיתי קצת. הוא היה מודאג, אז אמרתי לו שלא. שאני שמחה שזה קרה. שהוא האחד.

שבוע אחר כך אבא לקח אותי לראות סרט יפני בבית התרבות. קוראסאווה. ערן היה שם, עם החברה שלו. סטודנטית בת גילו. כשנדלקו האורות הם עברו לידינו, יד ביד. אבא שלי בירך אותו בלבביות. ערן לא פגש את מבטי.

למחרת היה לי שיעור. את הבית ברחוב יערה המשיכו לבנות עוד כמה חודשים ואני רכבתי לשם בלילות המדבר הקרים ופרשתי את המעיל של אבא. תמיד הגעתי ראשונה. ליקטתי פיסות לבנים, הרחקתי אותן. חיכיתי. הוא תמיד איחר, הוא תמיד הגיע שמוט מבט ולב. פעם או פעמיים יצאנו עם האופניים לרכוב בשבילים אל הכפרים הבדואים. כבר לא דיברנו בכלל.

אחרי כמה שנים הייתי רוני בשן, סטודנטית באוניברסיטה העברית. לבשתי מעילי צמר חומים, ועל אף דכדוכי, ליהטטתי שני גברים צעירים ויפים

חשבתי שלעולם לעולם לא אשכח את בעירת כף ידו על כף ידי בלילה בבית הספר. אבל נותרו רק מילים. אני לא זוכרת שום דבר.

(לא מזמן חיפשתי אותו ומצאתי כתבה על יזמות שכשלה ומשפט וכלא וכמעט התקשרתי, אבל לא)

bicycle_poster-01

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 30 באפריל 2014 at 12:30

    במייטבך, כל כך יפה, כל כך חושפני, כל כך מעביר את התחושות. למה אני לא מתפלא…

  • ערן  On 30 באפריל 2014 at 13:41

    איך ידעתי שיום אחד תכתבי עלי!
    רוני הקטנה והמצחיקה. אני זוכר עלייך המון דברים מאז וזה היה ממש מזמן. נראה לי ש85 או אפילו 84. היה לך ג'ינס עם פרחים שלבשת כל החורף וחולצות גזורות שנופלות מהכתף. התאפקתי כמה שיכולתי אבל היה קשה.
    אני חייב לך סליחה כי הייתי אדיוט ואם מישהו היה עושה לבת שלי את מה שעשיתי לך הייתי יורה בו.
    אני יכול לשלוח לך מייל, אם את רוצה.

    • רוני  On 30 באפריל 2014 at 14:36

      אני כמעט בטוחה שזה אתה. כמעט. תספר לי משהו שרק אתה יודע. ובאמת היית אדיוט.

      • ערן  On 30 באפריל 2014 at 14:43

        בני בי רב.

        • רוני  On 30 באפריל 2014 at 14:58

          קל מדי. חברה שלי זיהתה את הספר בקלות. משהו שרק אתה יודע.

          • ערן  On 30 באפריל 2014 at 17:03

            רוני רוני שאני אגלה מה אמת ומה שקר בסיפור? נראה לי את לא מאמינה לי.

        • ערן  On 30 באפריל 2014 at 15:44

          מתיו ארנולד. life is its own excuse. הוא טועה כי השכנה בבית מימין ביערה מסתכלת כאילו היא הולכת להרוג אותנו רק כי אנחנו חיים. והבן שלה באמת הציץ אז.

  • ערן  On 30 באפריל 2014 at 13:43

    אה, והסיפור עם הכלא נגמר בסדר.

  • אילן  On 30 באפריל 2014 at 13:52

    ואווו, לא יאמן, נראה לי שהספר הבא הולך ומתבשל.

    • רוני  On 30 באפריל 2014 at 21:34

      אין לך מושג. בחיים אני לא כותבת על זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: