השוליה של גבריאל גארסיה מארקס

כשסיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי, לפני 12 שנים בערך, נורא רציתי שמישהו יקרא אותו. מישהו שמבין משהו בספרים. הכנתי שני עותקים, חוררתי, קשרתי בסרט (במנקה מקטרות של סבא, למעשה). עותק אחד שלחתי אל הסופר האהוב עלי. זה לקח קצת זמן. בינתיים יצאתי לחפש לי עוד קורא שווה.

באותה תקופה הכרתי את המזכירה של אמנון דנקנר ז"ל במעריב. מאוד אהבתי את "הקיץ של רינה אוסטר" אז קפצתי אליה למשרד לילה אחד, להראות לבוס את היצירה השלמה הראשונה שלי. הייתי משוכנעת לגמרי שהעולם לא יוכל לעמוד בפני היופי שהסתתר בין הדפים הכרוכים במנקה מקטרות אפרפר. שהספרות תשתנה לעד. דנקנר יהיה הראשון. הוא יקרא עמוד אחד, יחטוף מידי את כתב היד של "הדמעות המתוקות של אאורו" וייקח אותו מיד למו"ל שלו, תוך שהוא מהלל אותו מקרב לב.

דנקנר נעתר לבקשת מזכירתו. הוא יצא ממשרדו, אוחז בידו האחת איזה מאפה שמנוני, ובידו האחרת פתח את כתב היד שנח על שולחנה ונשען מעליו, לועס את ארוחת הערב המאוחרת שלו נמרצות.

הוא קרא את העמוד הראשון מתחילתו ועד סופו ואז סגר אותו. "יפה מאוד," אמר לי. "כתבת ספר של מארקס. עכשיו לכי הביתה ותכתבי את הספר הראשון של רוני גלבפיש."

הוא נכנס למשרדו ומזכירתו אצה בעקבותיו. אני נותרתי במשרדה, הלומה ומבולבלת.

היום הצצתי בטקסט הישן הזה, שיש עליו עדיין כתמים שמנוניים מהמאפה ההוא. הייתי סקרנית לראות מה מידת השפעתו האמיתית של הסופר האהוב עלי על הכתיבה שלי בראשית הדרך. שלא במפתיע, דנקנר המושחז קלע בול. כתבתי ספר שלם של מארקס. לזכותי ייאמר רק שאני מלמדת בסדנאות הכתיבה שלי שחיקוי והעתקה הן דרכים נפלאות להיות שוליה לסופר אהוב. נאה דרשתי, נאה קיימתי.

(הסופר האהוב היה עדין יותר מדנקנר. הוא הצביע על הבוסריות והאיץ בי להתחיל לערוך. את השיעור הזה אני עדיין לומדת.)

 הנה העמוד הראשון ההוא, בדיוק המילים שדנקנר קרא באותו לילה. הוא רע מאוד, ואני מאוד גאה בו.

 הדמעות המתוקות של אאורו

חלק ראשון: פשטות

אנונדה כרעה על רצפת המטבח ושערותיה לבנות כמו הברכיים שלה המהודקות למרצפות. היא הרכינה את ראשה וסביבו נפל כתר המלכות הזועם, הזוהר. אחרי זמן רב שאל אותה סנטי למה הלבינו שערותיה עוד כשהיתה ילדה.

"אל תשאל מה שאתה לא רוצה לדעת."

הוא התעקש ואמר שהוא רוצה לדעת, באמת, והיא רק אמרה שוב ושוב. היא יודעת להגיד כל דבר כמה פעמים שצריך. לבסוף הניח לה והסתפק במה שכולם יודעים: שזה קרה ביום שעזבו הוריה.

כל עתידם נקבע ברגע שהרימה את ראשה ועיניה השחורות ננעצו בעיניו שלו הירוקות והפשוטות שנצנוץ זהבהב משונה בקצותיהן. הוא חייך, היא לא נבהלה ולא הרגישה שהיא חייבת לחייך אליו חזרה, רק הביטה בו בסקרנות, בוחנת את התווים הצפופים בפניו הכהות מאוד, כהות כמו בוץ מיד אחרי הגשם. חיוכו נמוג לו לאט, נקטם מחוסר התגובה, נכלם, כמעט מושפל. ואז היא ניערה את ראשה ואמרה לו "אני צריכה לנקות, החוצה."

סנטי יצא לחצר והציץ עליה מהפשפש הקטן דרכו השליכו החוצה את הזבל. בקושי רב החזיק את הדלת הקפיצית פתוחה. ברכיו נשחקו על האבנים הגסות והירקרקות בחצר, והיד כאבה לו אחרי כמה דקות מרוב שהקפיץ ביקש לשוב למקומו, אבל הוא לא הצליח להפסיק להסתכל עליה.

לבסוף נשכב, ממעך את בטנו אל האבנים, תחב את ראשו מתחת לדלת הקטנה, השעין את סנטרו על שתי ידיים שחומות וקטנות והביט בנערה הארוכה והמבוגרת ממנו בכמה שנים לפחות. רוב הזמן ראה רק את קרסוליה הדקים, לומד היטב את זוויתיותם, את לובנם ופריכותם.

אחר כך הגיעה אימו וקולה הגאיוני הורה לה לשפשף: "הכל, בלטה בלטה, אל תתמזמזי פה ילדה, יש הרבה מה לעשות." אנונדה כרעה שוב ושפשפה את הרצפה, והוא ראה איך היא מניחה את אחוריה על הקרסוליים הדקים והשקופים האלה וחשש פתאום שיתרסקו תחת משקלה.

אולי יום שלם התבונן בה, כך נדמה לו, עד שנעלמה לגמרי והוא נותר שם משועמם.  חיכה זמן מה עד שהיה בטוח שהיא כבר איננה ואז הזדחל כמו כלבלב אל תוך המטבח, מתכוון לחטוף לו איזו פיסת נקניק בלי שיראו. רגליו עוד היו בחוץ כשחש פתאום את עקבה מונח בשקע גבו בעוצמה. זה כאב נורא והוא צעק.

"מציצן קטן, תיזהר ממני," אמרה.

יהא זכרך ברוך לעולם ועד, גאבו אהוב לבי. 

gabo

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 באפריל 2014 at 19:23

    נפלא! יופי של גבריאל גרסיה מרקס בסגנון גובלפיש!

  • עירא - Ira  On 18 באפריל 2014 at 21:03

    מודה, לא הצלחתי לצלוח יותר מכמה עמודי מארקס (ניסיתי כמה פעמים), את דנקנר לא סבלתי ולא טרחתי מעולם, אבל רינה אוסטר היא אחת מחברותיה הטובות של אמי מילדות. בעצם אין לי מה להגיד פה.

  • חנן  On 19 באפריל 2014 at 01:37

    אכן רע לתפארת. מזל שדנקנר שלח אותך לכתוב את שלך.

    גרסיה מרקס היה סופר מחונן. נתגעגע אליו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 באפריל 2014 at 17:07

    איך גרסיה מרקס קרא את הספר? בעברית?

    • רוני  On 20 באפריל 2014 at 00:34

      הסופר האהוב שקרא את הספר אינו גרסיה מארקס, כמובן.

  • עדו  On 20 באפריל 2014 at 13:41

    לא רע כל כך אבל – לפחות לפי מה שאת לימדת אותי – בהחלט בוסרי ובהחלט חיקוי של גארסיה מארקס.
    אם זה שווה משהו אני הייתי ממשיך לקרוא כי היה מעניין אותי לדעת מה קרה ביניהם בהמשך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: