בשעת הנפילה מהצוק חשבתי לעצמי ש

מסוכן לחיות בעינו של כח טבע, מי כמוני יודעת.

בראשית חיי חסיתי בצילו הסוער של הוריקן פעיל. אחיי ואני סרקנו חדרים בחשאי לפני שהעזנו להציב בהם רגל. שאלנו לפני שהעזנו להביט, לגעת, להזיז, לטעום. הבית כולו היה מסדרונות אפלים ופינות נסתרות שבכולם נסתתרו מוקשי-איסורים שפגיעתם רעה.

הוריקן-אמא החזיקה במשרה מלאה. היא היתה אחות בבית חולים, עבדה אינספור שעות נוספות, השלימה תואר אקדמי והאכילה אותנו שלוש פעמים ביום. הבית שלה (שלה.)היה מסודר ונקי, תמיד, ללא יוצאים מן הכלל. כשראיתי לראשונה בחיי איך נראה נקיון פסח במשפחה דתית, משכתי בכתפי באדישות. כך היה הבית שלנו בכל עונות השנה.

היא היתה אנורקטית, גבוהה ויפה ופזורת שיער ועתירת חימה. כשצעקה היו עיניה מתבלטות ממקומן ושערה היה נפרע ובסוף כל משפט המתינו פסיק-סטירה ושאגת סיום. ובסוף הסערה הייתי מקופדת על הרצפה, ממתינה בלי אוויר שההוריקן ינוע לחדר הבא, לרוקן את יתרת חמת הזעם על איזה אומלל אחר.

וכשנחה, כשהיה הבית מסודר והילדים נקיים והעבודה גמורה, פעם או פחות בשנה, היתה חמה ומתוקה ואוהבת, שיער הדבש המוחלק שלה זוהר בשמש הקיץ ועיניה עטויות משקפי שמש ענקיים, והחברים שלי אמרו שאמא שלי הכי מגניבה מכל האמהות בעולם.

אבי, לעומתה, היה איש מבריק, ברוך כשרונות, עצור ועצוב. כשעבד, הוא הרוויח פי חמש ועשר ממנה. כשלא עבד (לעתים תכופות), היא פרנסה לבד. לא ניתן היה להבין את הפער ביניהם, או לבחור צד.

בשנות הנעורים וראשית הבגרות נדדתי בין המיטה לטלוויזיה, פעמים אפופת הורמוני נעורים ולפעמים מסטולה ממש, זהירה עדיין, וחרדתי מפני היום שבו תזמן אותי אליה ותגלה לי את סודה. איך מספיקים הכל. ידעתי שהיא יכולה הכל. אני לא יכולתי כלום. (חשבתי שאולי אצליח להפסיק לעשות סמים. זו תהיה התחלה טובה.)

כשהייתי בת 22 גילתה לי את סוד כוחה. הכרתי את כל הגברים ההם. זעם ועברה ויופי ואש.

***

ברבות הימים נישאתי ליואב, איש שאינו נתון למצבי רוח וסערה כאמי או להתקפי צער ועצלות כאבי. הוא חרוץ, נחוש, ישר וטוב. לפעמים נדמה לי שהוא נכתב בידי ויליאם סרויאן בגרסה מוקדמת של הקומדיה האנושית, שכן אנשים כאלה אין בעולם מלבדו. זמן רב חשדתי בו שהוא מסתיר מפני את צדדיו האפלים, אולם אחרי עשרים שנים של חיים משותפים, אני נאלצת להכנע ולהודות שהוא האיש החזק ביותר שפגשתי מעודי. מאיר פנים וטוב לב, שלו, בוטח, ואכן לא דומה כלל לאבי או לאמי. כמה טוב.

אלא שאינך יכולה להיות בת לבעלך. הגנטיקה ההוריקנית המשיכה לסעור בי, להפחיד אותי מפני מה שעלול להתפרץ. הכח שלה, שלו, החולשה של שניהם.

ואז אמר לי מישהו השבוע שהוא לא מחבב אנשים חלשים.

הוא לא התכוון אלי, אבל אני התקפדתי מיד, מזהה את עצמי במשפט ההוא. אני האנשים החלשים. אני אוכלת יותר מדי וישנה יותר מדי ומתעצלת לצאת להתאמן בכל פעם שאני מחליטה והחדר לא תמיד מסודר ואני לא תמיד עומדת בהבטחות שלי לעצמי. חלשה, חלשה, נלחשה בי המילה.

***

הבוקר, אחרי שבוע מוזר וקשה ואפל, פתחתי שוב את קובץ העריכה של הספר שלי.

שעה ארוכה בהיתי בדממה. אני כבר יודעת להשאר. לא לקום ולו לרגע. לא להביא מים או להכין קפה, לא להתחבר לרשת מחדש ולא לענות לאף שאלה. לבהות. בשקט. הרבה זמן.

אחרי שעה ארוכה התחלתי לכתוב, מהוססת, תוהה. אחרי כמה מילים התפענח לפתע הפרק ההוא, שהשליך אותי החוצה לפני שבעה ימים ועשרים שעות, וערכתי אותו במהירות, אצבעותי טסות על המקשים, גמישות ומהירות, ואז הפרק הבא, וכתבתי עוד כמה פסקאות שהיו חסרות שם, באמצע. כתבתי תרגיל בן 500 מילים, אפיתי עוגיות, נישקתי ילדים, כתבתי עוד.

עשר שנים אני כותבת. שני כתבי יד גנזתי, אחד יצא לאור, כתב יד נוסף עומד להסתיים בימים אלה.

ובעשר השנים האלה הייתי אני, חלשה, פחדנית, אוכלת יותר מדי. מתעצלת לצאת להתאמן. לא תמיד מסדרת את החדר בזמן. לא עומדת בהבטחות לעצמי.

ובעשר השנים האלה אף פעם לא פחדתי להיות חלשה. להאבק, להתפרק, להעיז לקום שוב על הרגליים גם כשהכתיבה הותירה אותי מול העולם, חשופה, עירומה ופועמת מפחד. בכל פעם קמתי, וכתבתי שוב.

זה הכח היחיד שיש לי בעולם הזה. לחזור לכתוב. זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אבל בזה אני גיבורת על. כח טבע. אני כותבת.

 מוקדש לע', בהכרת תודה וחיבה. שתמצא את הדרך לחזור, תמיד.

אמא, אפשר לשבת לידך כשאת כותבת?

אמא, אפשר לשבת לידך כשאת כותבת?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Tali Silon-Shacham  On 11 באפריל 2014 at 16:41

    אלון, הקטן שלי, יודע להביע בדיוק את מה שאני חושבת עכשיו: הוא מצמיד יד שמנמנה, כזאת עם גומות על פרקי אצבעותיו, אל שפתיו המחייכות. לפעמים יש שם מוצץ, ככה על הצד בפושטקיות. ואז, אחרי שבריר של שניה הוא שולח אותה קדימה באצבעות פרושות ואומר: "אוך! [נשי]קה…"
    ואני אומרת – הלוואי ויכולתי לכתוב כמוך

  • chellig  On 11 באפריל 2014 at 17:04

    גיבורה

  • giligurel  On 11 באפריל 2014 at 18:53

    איך את חלשה אם את נותנת כוח, תודה

  • שלומית לוי  On 11 באפריל 2014 at 19:03

    יש לך פוסטים שאני ממש רוצה לחבק אותך. כתבתי ארוך ואישי ומחקתי. אז מי החזקה כאן. החיבוק בעינו עומד.

  • Iris Fogel Ben Hamou  On 11 באפריל 2014 at 19:51

    מכירה אותך רק דרך המסך, אבל אני יודעת שאף אחד לא נוגע כמוך בלב. את לא חלשה, את גיבורה

  • oritarif  On 11 באפריל 2014 at 21:28

    נראה לי שהתבלבלת
    זו בכלל לא את הדמות שכתבת עליה אלא אני. אין לי ספק בכך.

    נשיקות, את נהדרת.

  • ido2267  On 11 באפריל 2014 at 22:35

    כמו בן זוגך אני מכיר אישה אחת. גם היא מושלמת מכל הבחינות חוץ מזה שהיא דוסית.

  • galithatan  On 12 באפריל 2014 at 11:21

    אנשים חלשים מעבירים סדנאות לאחרים? לא מסתדר לי 🙂

  • רוני  On 12 באפריל 2014 at 11:41

    תודה טלי וחלי, וגילי ושלומית ואיריס ואורית. ועדו גם. אני לא מרגישה גיבורה או נהדרת, אבל זה בסדר. בגלגול הבא.
    גלית, השיחה המקורית שהובילה אל הפוסט הזה היתה עם תלמיד. זו תמיד תהייה, כמה לחשוף את החולשות שלי עצמי בפניהם. לעת עתה, אני מחפשת. לא בטוח שאני בכלל מסוגלת להסתיר משהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: