קטלוג המפלצות של הכותבים

גברותיי ורבותיי, אנו עומדים להכנס לביקור ראשון בגן המפלצות של הכותבים.

על אף יופיו המתעתע, זהו אזור מסוכן. אתם מתבקשים להשאר בקבוצה ולא לסטות מהשבילים בשום אופן. ההנהלה אינה יכולה לערוב לשלומכם אם תעשו כן.

כמו כן, יש להצפין היטב את כלי הכתיבה, שכן המפלצת הזו נהנית במיוחד לסעוד בהם את לבה.

כן, כלי כתיבה ונפשות רכות של כותבים, זה מה שהיא הכי אוהבת לאכול.

* * *

את יושבת בחלקת דשא מופזת ויפהפיה. פרחים מלבלבים סביבך. ציפורים מזמרות. נחל קטן מפכפך. עופר צעיר מרחרח בעשב לא הרחק ממך. מולך יער סבוך ועבות, וסביבו גבעות רכות וירוקות. כן כן. עושה רושם שנקלעת לסרט של דיסני.

כמצופה מנסיכת דיסני אמיתית, את מתפרקדת על הדשא, טופחת על שמלותייך, עוצמת עיניים ומתענגת על חמימות השמש על עורך. היום הזה מושלם כמעט לגמרי. את מתנמנמת כמעט…

ולפתע: שאגה!

את מזנקת לישיבה ומבטך סורק את היער במהירות. תחושת סכנה חולפת בך כברק. לרגע את רואה כתם מטושטש, מוכר, אבל הוא נעלם מיד. את לא מוותרת. הוא בין העצים, אי שם, והעין כמעט לוכדת אותו לרגע, והוא חומק שוב. את דרוכה. את ציידת.

והנהו! אם גם רק להרף עין: קצה זנב מנומר ומהיר, ליד הצמרות. את חייבת להתביית עליו, לבחון אותו לפרטי פרטים: גודל הכתמים, מספרם, כל שערה דקיקה. זהו היצור שאת מבקשת זמן רב כל כך, הנחשק והיפהפה: זנב רעיון נדיר.

ואז את נזכרת ששכחת לתלות את הכביסה. מלבד זאת, יש לך שתי משימות להגיש בקורס, ושלושה טלפונים ללקוחות. והכי גרוע? כבר שבועות שלא כתבת אפילו מילה אחת. את מתיישבת ונאנחת. השמיים מתעננים באחת, האחו מצהיב, הפרחים מדיפים צחנת יאוש. זהו רמז ספרותי ברור.

נמר הרעיון? הוא כבר עבר לסרט של מישהו אחר.

* * *

 

תכירו את המפלצת הראשונה בגן שלנו: מפלצת רגשי האשם.

היא שובבה במיוחד, זאתי. כי לכאורה, היא צודקת. ובצדק אנחנו מאפשרים לה להכנס. אנחנו נורא רוצים לכתוב. זה חשוב לנו. ולא כתבנו זמן מה. אנחנו לא בסדר, ואנחנו יודעים את זה. הגיוני וסביר שנחוש אשמה.

למרבה ההפתעה, תחושת אשמה גם נעימה לנו במקצת. אנחנו מרגישים מוסריים ואחראיים בזכות האשמה. עובדה שאנחנו מזהים שאנחנו לא בסדר, ואמיצים מספיק כדי להודות בכך, נכון?! המשאית עם המדליות ודאי בדרך.

אבל אם נודה על האמת, תחושת האשמה היא סתם פינוק. היא חסרת משמעות לחלוטין, שכן היא לא מובילה לפעולה. אנחנו רוחצים בצדקתנו המקודשת, והולכים לשחק קצת באינטרנט או לראות טלוויזיה או לעשות כל דבר שאינו כתיבה. כל דבר שאין בו שום נמרי רעיונות, ותכליתו רק להסיח את דעתנו מאשמתנו האומללה.

בואו נעצור לרגע. האשמה היא מפלצת מפונקת. בואו נדמיין מראה פניה האיום. רואים אותה?

יופי. עכשיו תהרגו אותה. מעכשיו, בכל פעם שהיא קופצת לבקר, הביטו היטב בפניה, הזכירו לעצמכם שלמרות המראה המפחיד שלה, היא בעצם סתם פינוק, ותירו בה. בלי שום רגשי אשם.

רוצים להתפנק? קנו לכם עט חדש, או כוס קפה מעולה, או קוביית שוקולד. כולם יותר מועילים מאשר רגש האשמה.

ואם תכתבו רק חמש דקות, אתם מקבלים מעצמכם במתנה קוביית שוקולד. או תמר, אם אתם שוחרי בריאות. בסדר, בסדר, שיהיה תמר אורגני. העיקר שתכתבו. חמש דקות. עכשיו.

(עשר דקות? שתי קוביות שוקולד! זה מאוד משתלם.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 17 בספטמבר 2013 at 13:50

    פינת הטוקבק: מה יש לך מחמש דקות את? חמש דקות זה כלום.

    נכון. חמש דקות זה ממש כלום. בחמש דקות אפשר לכתוב בקושי חצי עמוד של טקסט. בעשר דקות עמוד. זה ממש כלום.
    (אם תכתבו כל יום עשר דקות, בסוף השנה יהיו לכם 356 עמודים כתובים.)

  • שלומית לוי  On 17 בספטמבר 2013 at 16:55

    הבעיה שאצלי, אני מונעת מרגשות אשם. זה מה שמושיב אותי לצייד. לפעמים. לא מספיק פעמים.
    אבל בלי רגשות אשם אני פשוט לא יושבת, לא כותבת, הבלוג שלי מנומנם.

  • galithatan  On 1 באוקטובר 2013 at 00:13

    אני עכשיו בקטע של לקרוא חמש דקות בבוקר. אם זה יעבוד, נעבור גם לחמש דקות לכתוב 🙂

  • יוסי  On 7 באוקטובר 2013 at 09:32

    טודה על מאמר

  • מיה  On 27 בדצמבר 2013 at 12:30

    ממש עזרת לי. תודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: