הסיפור על ג'וני ורוני

יש דברים שלא נועדו לצאת אל העולם סדורים. כך גם הטקסט הזה.

השבוע ראיתי שלושה סרטים על ג'ון אירווינג. ושבעה ראיונות איתו. וקראתי עליו, שוב, הכל.

אין לי שום הסבר למה דווקא עכשיו. אירווינג ואני העברנו יחד חצי חיים והוא הוזכר פה בעבר רבות, אבל בשנים האחרונות הוא הפך לכותרת. הביקורים המעטים שלי בעולמו היו חמצמצים. כל מה שאהבתי בעבר היה פתאום למטרד: יותר מדי דמויות, יותר מדי נושאים, יותר מדי שנים. יותר מדי דובים וטרנסקסואלים (אף לא טרנסג'נדר אחד), הרבה יותר מדי פנימיות בשם אקסטר והרבה יותר מדי ניו המפשייר ואינסוף התאבקויות, וביקור אחד יותר מדי בווינה. איני יכולה עוד, מלמלתי פעמיים או שלוש בסוף הרומנים שלו. קראתי אותם, כמובן, בצייתנות של בת שבגרה וגילתה שאביה המפואר, כמה עצוב, הוא בעצם טמבל די עלוב.

והשבוע צללתי אל הסרטים האלה, בלי שום סיבה. הבטתי בפניו. השפה העליונה שלו נעלמה כמעט לגמרי. קמטים גולשים במורד אפו ועד לפיו, ועוד שניים מזוויות פיו מטה, וההבעה הנרגנת שהיתה שם תמיד נראית מטרידה ממש.

בסרט אחד, חורפי מאוד, הוא היה מדוכדך ומרוחק. בשני מזג האוויר היה נעים ואירווינג חייכן ומעניין יותר. אשתו, כמו הנשים בספריו, גלויה יותר מבעלה ופותחת צהרים לרגעים שבהם הוא בכה. ג'וני לא מודה.

ראיתי שעות בלי דעת למה, ואז שקעתי בספר האחרון, "בתוך אדם אחד". הוא מונח ליד מיטתי כבר חודשים רבים, זועף.

ביליתי איתו שני ימים ולילה, כמעט בלי הפסקות. נרדמתי תוך כדי קריאה, וכשהתעוררתי בחמש בבוקר משכתי אליי את הספר, בשקט בשקט, שלא יתפסו אותי, והמשכתי לקרוא.

כשהתעוררתי בחמש בבוקר המשפט שריחף מעל שנתי היה "רק אותי את אוהבת". חלמתי בלילה את בילי אבוט, גיבור הספר, או אולי את ג'ון, כותבו. חלמתי שאחד מהם צוחק עלי ואומר – רק אותי.

וידעתי למה הוא מתכוון. כל הכותבים המתוחכמים והמעמיקים שהגיעו אחר כך, אלה שכתבו יפה כל כך, ספרותי כל כך, את כולם אני לא באמת אוהבת. בלי שמות, טוב? כי מה זה משנה, אתם הרי מכירים אותם. הוירטואוזים המוערכים והנחשבים, אלה שמקבלים ביקורות נפלאות בעיתונים. את כל אלה אני בקושי מחבבת. רק את כותבי נעוריי אני אוהבת.

***

רוב החברים שלי לא היו אינטלקטואלים. יצאתי עם ילדי שכונות, עם בחורים שהאופק שלהם נע בין ניהול מטבח במלון לעבודה בטפסנות בניין. השאפתן מביניהם רצה להיות איש שיווק בחברת היי טק. הם לא הבינו למה אני קוראת כל כך הרבה כשאפשר ללכת לים, וגרוע מזה: למה אני קוראת על חוף הים. אבל הם היו הצעצועים הפרועים והמתוקים שלי, ושמחתי בהם כך.

כשיצאתי עם אינטלקטואלים הם הושיטו לי ספרים. קפקא וג'ויס, וז'ורז' פרק ומישל וולבק. לזכות שני האחרונים ייאמר שאחרי שקראתי אותם התחלתי ללכת לים בלי ספר. מה שבטוח.

ולאט לאט הרשימות שלי הזדהמו. ידעתי כבר מה מקובל ורצוי וראוי, וניסיתי כל כך, אבל שום דבר מהספרים האלה לא נגע בי. לפעמים האישיות של הסופר הזדהרה מבעד למילים. אהבתי חלק מהסופרים. את הספרים שלהם לא אהבתי.

לא למדתי מעולם להבחין בין ספרות מודרנית לפוסט מודרנית, בין הגלגולים השונים של הספרות העולמית והעברית. אף פעם לא התעניינתי באלה. לא היו לי חברים אינטלקטואלים כי גם אני לא כזו. גדלתי בשכונות של באר שבע וערד וראשון לציון, וכל אהבת הספרות שלי היתה תמיד תוצר של מרכיב אחד בספרות. רק אחד:

הסיפור.

לא שפה, לא מבנה, לא תמה ולא שום דבר אחר. רק הסיפור.

אבל הקריאה של ספרים כאלה הרחיבה את עולמי לאט לאט. היה לי כבר חדר לשפה, מלא במאהביה המופלאים, והיה חדר תימטי, והיה חדר למי שהעז לשבור את המבנה. היו רגעים מוזרים שבהם בחרתי לקרוא את וולבק, בלי שאיש הושיט לי את ספריו. ככה, מעצמי.

ורק השבוע, אחרי חודשי קריאה של ספרות ילדים ונוער, אחרי כל הסרטים האלה על אירווינג, חזרתי לקרוא אותו בדיוק כמו אז. סגרתי את כל החדרים, והשארתי רק את החדר הראשון, הפרימיטיבי, הסקרן. רציתי סיפור.

בילי התאהב בספרנית שלו, הגבוהה והרחבה וקטנת החזה. ובאביו המאמץ. ואחר כך בקיטרידג' ההורס מהנבחרת ובאיליין. ואני? אני התאהבתי בבילי. הלכתי אחריו במסע שלו, וראיתי איך ג'וני שלי, הסופר הראשון שהכיר לי את העולם, את האהבה, את הנורמליות במשפחה מופרעת, את החריגות המינית, איך ג'וני הזה הוא עדיין המספר שלי, והעולמות שהוא יוצר הם הבית. וכמה טוב היה לשוב הביתה.

אני כבר לא יודעת לקרוא נקי. לא מצטערת על הסופרים האינטלקטואלים שקראתי. קצת מתרגזת לזהות אצלי ובמקומות אחרים את ההשפעות שלהם, בעיקר הדחף הנוראי להרשים אנשים אחרים (כאילו שסיפור טוב אינו מרשים דיו!) באמצעות דיונים ארכניים ומתפתלים.

לפעמים אני רוצה לגנוב להם משפטים ולגזור אותם לתוך ספרים אחרים. יש להם לפעמים אבחנות כל כך יפות על עולם, על בני אדם. אבל הן איומות: ברגע הראשון האמת שבהן מאירה, ומיד אחר כך הצער על האמת שבהן מדכדך אותי עד עפר.

אני לא יודעת איך אני בוחרת ספרים, ולמה. אני רק יודעת שאני רוצה עוד מג'וני. ואני אחזור ואקרא את הוותיקים שלו שוב. ממש עכשיו. מלון ניו המפשייר, שוב. ואז גארפ. ואלמנה. ואחריו בית השיכר. כמה חודשים בעולמו, זה כל מה שאני רוצה.

מה יש אצלו? אנשים שהם בדיוק מה שהם, שלא משנה כמה הם מנסים, הם מוגבלים לגמרי לאופן שבו באו לעולם: פגומים, חלשים, טפשים ודפוקים עד העצם. ובדיוק כך, כמו שהם, הם מוצאים אהבה, הם נכשלים שוב ושוב ומצליחים מדי פעם, הם מסתובבים בעולם ואף פעם לא מבינים אותו. ומשום מה, למרות שזה כל כך מדכדך, זה גם מלא תשוקה וכוונה, וזה משמח אותי נורא. הרבה פעמים סיפרתי לאנשים איך רקדתי משמחה בסוף של גארפ. בכל פעם אני מחכה, אבל אף אחד אף פעם לא אמר: "אבל גארפ מת בסוף!"

זה נכון. ובכל זאת, נו. רקדתי.

(תראו אותו. כבר לא ילד, ועדיין בועט ומקסים)

ובסרטים האלה ראיתי. הוא לא היה מוצא חן בעיני אם היינו נפגשים. הוא היה מעצבן אותי. לפני שלוש שנים היה רגע שכמעט קיבלתי אישור לראיין אותו. איזה מזל שהחלום הזה לא התגשם.

ובכל זאת, הוא אחד האנשים האהובים עלי בעולם. הוא אחד מהאנשים שבזכותם החיים האלה היו כל כך טובים לי. מכל האלוהימים שבעולם, הוא האלוהים שאני הכי אוהבת.

מחר. מלון ניו המפשייר, אני והים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Asher Gabbay  On 29 ביוני 2013 at 23:01

    כמוך, יכולתי פעם לצלול לתוך ספריו של אירווינג ולשקוע בעולם אחר. כפי שאמרה לה פעם ידידה מזמן, בצבא: לסיים ספר של אירווינג זה כמו להיפרד מקבוצה גדולה של חברים שליוו אותך הרבה זמן.

    אך לצערי הרב זקנותו מביישת את בחרותו. אני לא יודע אם אירווינג הוא זה שהשתנה או שמא האשמה היא בנו, שבגרנו וטעמנו השתנה. אני חושש שמדובר באפשרות הראשונה, שכן לאחרונה קראתי שוב את "מיני" והתרגשתי כמו בפעם הראשונה.

    כתבתי כאן כמה מלים על "In One Person" והעל האכזבה: http://bit.ly/156pE9e.

    לצערי לא מצאתי מחדש את אהבתי לאירווינג, כמוך.

  • שלומית לוי  On 30 ביוני 2013 at 09:28

    גם אני לא יכולתי לעזוב את "בתוך אדם אחד". וכמוך, הסיפור, הסיפור הוא הקריטריון הראשון לספר שאוהב או לא. ואני באמת חושבת שהוא מספר נפלא.

  • מעין אלכסנדר  On 1 ביולי 2013 at 08:20

    יש בו עוד משהו. חמלה. כלפי הדמויות שלו, וכלפינו הקוראים. לא משנה כמה הן והם מוזרים, דפוקים ודחויים – אירווינג תמיד חומל על הדמויות שלו עם איזו קרן אור קטנה, לכל הפחות.

  • עדי  On 3 ביולי 2013 at 17:01

    היי רוני,
    תגובה ראשונה שלי כאן, אאל"ט, למרות שבהחלט לא קריאה ראשונה. נעים מאוד.
    ויצאתי מהפסיביות כי אני מזדהה כל כך. עם כל הספרים שיש בהם כתיבה יפהפיה ופואטיקה בין השורות, בסופו של דבר מה שמשנה לי זה הסיפור. אני צריכה סיפור טוב. השירה הכי מלבבת לא תכסה על ספר בלי סיפור מעניין של ממש. וגם אני אוהבת את אירווינג.
    עדי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 ביולי 2013 at 22:47

    היי רוני. במקרה לגמרי נתקלתי בקריאה שלך לעזרה במימון הוצאת 'אגם הצללים', משם אל הפרק לדוגמא, ומשם אל ג'וני (עדיין 'מר אירווינג' בפי). פעם כיניתי אותו בלב מלא 'הסופר האהוב עלי'. היום, אם אמשיך לכנות אותו כך זה יהיה יותר מתוך הרגל וכי לא בוגדים בחברים ותיקים, אבל אני משתדלת לקרוא את כל ספריו. כרגע אני בפיגור של שניים, אבל עדיין אוהבת אותו, אוהבת סיפור, אוהבת את יכולתו לברוא עולם, ותקופה וטיפוסים; את חוסר הבושה שלו בשימוש חוזר במוטיבים שלו שנשחקו מעט עם השנים (דובים כבר אמרנו?); ואת האהבה שלו עצמו למעשה הספרות. לכן, אולי, הספרים שלו האהובים עלי הם 'גארפ' ובעיקר 'אלמנה'. בזכותם, ובזכות האהבה שאנחנו חולקות אשתתף במבצע המימון של 'אגם הצללים' ואמתין בקוצר רוח ליציאתו לאור, בתקווה שגם הבן שלי יאהב אותו. לילה טוב, והרבה הצלחה, חן

    • רוני  On 9 ביולי 2013 at 07:29

      תודה רבה, חן. כבר הרווחתי הרבה בזכות מר אירווינג, אבל זה שיא חדש.

  • חנן כהן  On 27 באוגוסט 2013 at 15:01

    בשבילי, ג'ון אירווינג ו-ג'ון לה קרה עומדים אחד ליד השני.

    • רוני  On 27 באוגוסט 2013 at 19:42

      חנן, אם לא היה לך יום הולדת היום הייתי חוטף ממני על חילול הקודש.
      במקום זה: שוב יום הולדת שמח וחיבוק 🙂

  • מומלצי הבלוגוספירה של אסתי  On 26 בספטמבר 2013 at 12:16

    תודה רוני 🙂 מומלץ

  • x  On 16 בינואר 2014 at 10:58

    מזדהה עם מה שכתבת. רותקתי לספרים של אירווינג בנערותי ושמרתי לו אמונים, ועדיין קונה כל ספר חדש שלו שיוצא. אבל הספר האחרון שלו שאהבתי ממש הוא "אלמנה לשנה אחת". אלו שבאו אחרי נראו לי כמו גיבוב של כל הנושאים שהוא כותב עליהם תמיד.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: