אגם הצללים – פרק ראשון

את הספר החדש שלי אני מוציאה עצמאית, לגמרי לבד. לשם כך אני מגייסת קוראים בהדסטארט. אתם מוזמנים לקרוא ולהשתתף בהרפתקה, כאן.
הפרק מחכה לכם כאן למטה, מיד אחרי הודעה לקבועי וותיקי הבלוג. תודה רבה שבאתם.

לקוראי הבלוג הקבועים,
שוב, כמו תמיד, תודה שאתם כאן.

אני יוצאת הלילה להרפתקה מרגשת, מסחררת – ומפחידה. הספר הבא שלי יצא בהוצאה עצמאית, בלי גב של בית הוצאה לאור.

בילינו כל כך יפה יחד בעשור האחרון, ועל כן אני מרשה לעצמי לבקש: תקפצו רגע לבקר בעמוד הגיוס. אולי הספר יסקרן אתכם, אולי תחליטו לתמוך בי.

(הרי לא ייתכן שאחרי כל הזמן הזה אגלה שאתם לא אוהבים פנטזיה, נכון?!)

תודה, רוני

נמר בשיעור שירה

"אני עפה!" שמעה יערה. "אמא'לה, אני עפה!"

הצעקה הייתה חזקה כל כך, עד שהיא זינקה על רגליה, אחוזת בהלה.

מבטה חלף במהירות על פני חבריה לכיתה. איש מהם לא הניד אפילו עפעף. הם רכנו מעל מחברותיהם, מרוכזים, ותיעדו כל מילה שאמרה צופית בכתיבה תמה, באותיות מושלמות כנדרש.

יערה מוללה את צמתה הג'ינג'ית ועיניה חלפו במהירות על הקירות, התעכבו לרגע על הדלת, אולי משם תבוא התשובה. אולי מישהו יתפרץ בעוד רגע וישאל כבר מאיפה הגיעה הצעקה הזו.

אבל דבר לא קרה. הכל נראה כרגיל – הכיתה הייתה מצוחצחת. הספרים בספרייה ניצבו בסדר מושלם, מהגבוה לנמוך. הציטטות המודפסות הבהיקו בלובן על הקירות. הברושים והאלונים התייצבו במסגרת החלון. אפילו זהרורי האור שריחפו על קרן השמש, והיו בדרך כלל הדבר היחיד שהפר את הסדר הקפדני ששרר בכיתה, נראו שלווים היום.

נדמה שאיש לא שמע את הצעקה. מלבדה. למשך רגע ארוך ומבולבל הביטה יערה בצופית, שעמדה בגבה לכיתה וכתבה על הלוח, ואז התיישבה במהירות. רק חסר לה שהמורה תבחין בכך שקמה ממקומה.

אבל צופית לא ראתה דבר. היא סיימה לכתוב ונשאה מבט אל החלון. סביב ראשה הבהיקה טבעת אור שמש. "'כי סערת עלי, לנצח אנגנך'," , דקלמה לאט, בקול חדגוני. "זוהי רק דוגמה אחת, מוכרת במיוחד, של מוטיב הסערה בשירה העברית. מי יכול להגיד לי מהי סערה, ואיך היא מתקשרת למילות השיר?"

צופית פנתה לאחור, וכל הידיים התרוממו. היא חייכה בשביעות רצון ומבטה עצר על המושב הראשון, בדיוק מולה. "כן, רקפת?"

"סערה היא מילה נרדפת לסופה," אמרה רקפת, והעבירה אצבעות בשפעת שערה הערמוני. "שתי המילים הן שם כולל למספר תופעות שונות של מזג אוויר, שהמרכזיות ביניהן הן רוח וגשם. בתנאים מסוימים, סערה יכולה לכלול גם ברד, שלג, ברקים ורעמים. אבל זה לא חובה. רק אם רוצים."

"משום שאלה תופעות שקשה יותר לשלוט בהן," השלימה צופית. "יפה מאוד." היא חייכה אל רקפת. "והקשר?"

"'כי סערת עלי' זו לא סערה אמיתית בטבע," נדמה שמעט מהביטחון בקולה של רקפת התפוגג. "הוא משווה את האישה שלו לסערה. זאת אומרת שהיא עושה רוח וממטירה עליו משהו…" רקפת נראתה נבוכה. "אולי זה רוק?"

כל הכיתה פרצה בצחוק.

"די!" פניה של המורה התעננו. מבטה מזרה האימה חלף על הכיתה. כולם רכנו שוב מעל המחברות, מחניקים בקושי פרצי צחוק אחרונים. רקפת השפילה את ראשה.

"ובכן, מוטיב הסערה מופיע בשירה העברית בתכיפות מעוררת פליאה," המשיכה צופית. "הרי באקלים המתון שאנו מנהלים כאן, באגן הים התיכון, כמעט לא מתרחשות סערות של ממש. לא הוריקן ולא טייפון, לא טורנדו ולא ציקלון."

כל העטים המשיכו לחרוק בשלווה ובאי-נחת. סערת הצחוק באה והלכה, כעת כבר היה ברור לגמרי ליערה שאיש מלבדה לא שמע את הצעקה. ובכל זאת, היא חיפשה עדיין נואשות אחרי ראש אחד שיתרומם, שיציץ לעבר החלון. אחר מישהו שייתן סימן כלשהו ששמע משהו. אבל המורה המשיכה לדבר על סערת נפשה של אהובת הדובר בשיר, וכולם המשיכו לכתוב. נראה שרק יערה שמעה את הצעקה.

והיא ידעה בדיוק מה זה אומר.

אחותה, תמר, נולדה בדיוק שלוש דקות אחריה (אחותי הקטנה, אהבה יערה לומר, ולהרגיז את תמר בכל פעם מחדש), ומאז שהיו קטנות, אולי מאז שהיו תינוקות ממש, יערה שמעה את הקולות מדי פעם.

שתים-עשרה שנים חלפו מאז שנולדו, והיא עדיין לא התרגלה. בכל פעם שהופיעו הקולות היא נבהלה. ובכל פעם חלף רגע עד שהבינה מה היא שומעת, ואז התכווצה במקומה בעת שהבהלה הקלה הפכה לחשש כבד.

כי הקול היחיד ששמעה במחשבותיה היה של תמר. וזה תמיד היה סימן רע.

היא ניסתה לחשוב על תמר בעת שצעקה בתוך ראשה, מה זאת אומרת עפה? היא עצמה את עיניה בכוח, מצחה מכווץ, ומוללה את צמתה בקדחתנות.

אבל מובן שתמר לא שמעה, מובן שהיא לא ענתה. זה אף פעם לא עבד. המחשבות האלה של תמר פשוט הופיעו לה בראש מדי פעם, ותמיד כשתמר התרגזה. זאת אומרת, לעתים קרובות מדי.

הפעם הראשונה הייתה ביום ההולדת הרביעי שלהן. ערכו להן מסיבה בחצר הקדמית של הבית. לשתיהן היו זרי תלתן ארבעה-עלים על הראש, ועל השולחן שהוצב באמצע המדשאה הניחו הוריהן עוגת חלב ודבש בשבילה ועוגת תפוחים וקינמון לתמר. כל הכפר הגיע לחגוג איתן בשירה ובריקודים.

בסוף המסיבה, והם נותרו בבית שנדמה עגום פתאום, לאחר שהתרוקן מאדם, מוקפים צלחות ממתקים ריקות, אבא ואמא העניקו להן ברוב טקס את המתנה שהכינו בשבילן: שתי תיבות נגינה יפהפיות מגולפות מעץ אגס רך ובהיר. בתוך כל תיבה ניצבה בובת בת סהר קטנטנה שנוצרה באמצעות לחש.

הבובות דמו בכל תו ותג ליערה ולתמר. פניהן היו זהות כמעט לגמרי זו לזו. הבובה של תמר הייתה גבוהה מעט יותר, ופינת שפתה הימנית התעקלה מעט כלפי מעלה בחיוך מסתורי, שובב.

תלתליהן זהרו בצבע הנחושת. שערה של יערה היה אסוף בצמות והיא מוללה אחת מהן, ואילו שערותיה של תמר היו פזורות ופרועות. כנפי שתיהן היו לבנות כענני הבוקר באביב. בכנפי הבובה של יערה התפתלו ערוצים ירקרקים דקיקים שהתנועעו ברכות כענפי צמח מים, ובקצה הכנף הימנית הייתה לה נקודת חן, בדיוק כמו זו של יערה האמיתית – עיגול קטן וצהבהב, שממנו התפצלו לכל עבר קווים דקיקים, כמעין שמש זעירה. עיניה היו בצבעו של הדשא רגע אחרי הגשם. בדיוק כמו שלה.

בכנפי הבובה של תמר היו הערוצים בצבע זהב, כמובן, צפופים, מפותלים ומבריקים כנחלים, ועיניה היו סגולות ומסתוריות כשעת בין ערביים.

שתי בנות סהר הזעירות ריחפו בתוך קופסאות העץ. לכל אחת מהן היה אגם כחול בוהק שנצנץ כאילו תמיד שררה בתיבה שעת בוקר אביבית מוקדמת, וקרני השמש דילגו על הגלים והזהיבו את קצותיהם. הן היו מושלמות.

כשפתחה את התיבה ראתה יערה את בת סהר הקטנה שלה מרחפת, מרפרפת בכנפיה הלבנות. יפתח, אביהן, הקיש באצבעותיו ומנגינה מוכרת עלתה מהתיבה. "אבא חזר מאילת". לקהילה היו שירים משלה, אבל אביה אהב במיוחד כמה משירי התמימים, וזה היה השיר שלה, תמיד. היא ניחשה מיד שהתיבה של תמר תנגן את "מי שמביט בי מאחור", השיר שלה. תמיד.

יערה חייכה לשמע הצלילים, ולתדהמתה החלה בת סהר הקטנטונת בתיבה שלה מתהפכת באוויר וצוחקת בקול. יערה נעצה בה את מבטה, ושכחה את צערה על המסיבה שהסתיימה, את האורחים שהלכו, את כל המתנות שלא הרשו להן עדיין לפתוח. זה היה עוצר נשימה.

אחר כך, כשתמר כבר הלכה לחדר ואבא ואמא ניקו את שאריות המסיבה, היא נותרה לבדה על השטיח בסלון והביטה בבת הסהר, מהופנטת. יערה הקטנטונת והמושלמת בכל פרט ריחפה סביב התיבה, התהפכה באוויר כשעלה קצב המוזיקה, וכשירד מעט, הסתחררה במעגלים מהירים מטה, מפזרת אבקה מנצנצת לכל עבר. היא דילגה על פני מימי האגם הקטן שלה והותירה מאחוריה עשרות טבעות שהלכו וגדלו עד שנעלמו בסבך הסוף שעל גדותיו. היא קיפצה על חבצלות המים והבהילה את הצפרדע הזעירה שישבה עליהן.

יערה עשתה לבת סהר הקטנה פרצוף, והייתה די משוכנעת שזו חייכה אליה באמת, ובדיוק אז היא שמעה את תמר אומרת, "איכס!"

היא התעלמה מהקול. אז עוד לא ידעה שרק היא שומעת אותו, ולא ידעה שאלה המחשבות של תמר, ולא קולה ממש. היא עדיין הביטה בבובה הקטנה כששמעה שוב, "איכס!"

ואז נשמע הפיצוץ.

אבא הופיע לצדה מיד. היא זכרה את מגע ידיו כשהרים אותה בידיו, חיבק אותה חזק מדי ונצמד אל אחד הקירות. היא נשאה את עיניה והביטה סביב, חיפשה את מקור הרעש הלא מוכר. אחרי רגע אמא הופיעה מתוך החדר שלהן, אוחזת בידיה את תמר הצורחת, פניה מוכתמות בשחור, שערותיה זקורות לכל עבר וקצותיהן שרופים.

"זה התפוצץ!" אמרה אמא, מופתעת בבירור.

"מה התפוצץ?" שאל אבא.

"תיבת הנגינה שעשית לה. התפוצצה לחתיכות קטנות."

"איכס!" אמרה תמר.

"איכס?" נדהמה אמא.

פניו של אבא נפלו רק מעט. הוא משך בכתפיו והמשיך לחבק אותה. יערה הרגישה את צערו באופן שבו התרפק עליה, כאילו היא הגדולה והוא הקטן. זה היה מפחיד ולא נעים.

"לא היו לה שריטות בכלל," אמרה תמר, ואבא ואמא החליפו מבט מהיר. לתמר תמיד היו שריטות וחבורות בכל מקום, וכשהזהירו אותה מפני נפילה או התנגשות היא התעלמה תמיד במפגיע. היא אהבה את הפציעות שלה.

באותו יום היו כולם עגומים ושקטים. לאחר שבוע אבא הביא לתמר תיבה חדשה. הוא גילף אותה מעץ אלון והיא הייתה גסה מקודמתה, וצבעיה עמומים יותר, כאילו הסתיו שרה עליה. ברכיה של בת הסהר הזעירה היו חבולות ופצועות ועל לחיה נמשכה צלקת דקה וארוכה.

התיבה הפגומה שרדה והאריכה ימים. תמר אהבה אותה ושיחקה בה בשמחה, וכולם התעלמו לגמרי ממה שקרה. כאילו זה לא קרה בכלל. כאילו שהם שכחו.

אבל זמן קצר אחר כך יערה שמעה שוב "איכס!" ואחרי רגע התפוצץ בכניסה לבית של השכנה עציץ פלסטיק צהוב, מלא רקפות גדולות ומתורבתות. ואחריו היה ה"איכס!" שקדם לפיצוץ ארמון הלגו היפהפה שאייר, אחיהן הגדול, בנה בעמל רב. אחר כך יערה כבר הבינה שבכל פעם שבה תשמע את ה"איכס" הכועס של תמר, משהו רע יקרה.

ובכל פעם תמר בכתה והבטיחה שזה לא יקרה שוב לעולם, אבל זה תמיד קרה שוב. צעצועים אהובים התפוצצו בפינות הבית ושרידיהם המפויחים הוסתרו מתחת לערימות עלים בפינות החצר. קרוסלת מתכת צבעונית ויפהפייה שיערה הציבה על המדף שמעל מיטתה התפוצצה ושבבי המתכת ננעצו בקירות. אחרי הפיצוץ הזה יערה התחבאה בחדר של אייר כל אחר הצהריים ובכתה עד שעיניה התנפחו. ואצטרובלים. כל הזמן התפוצצו אצטרובלים.

אבל הפיצוצים הכי גרועים קרו מחוץ לבית, פיצוצים מסתוריים שאיש לא הבין, מלבד יערה.

איש לא ידע איך ארע ששורת בובות העץ הקטנות ואדומות השפתיים שניצבו על המדף בגן הפכו בן רגע לנסורת שרופה. איש לא פענח מדוע התפוצץ בוקר אחד בכיתה התיק החדש והמבריק של רקפת והוריד גשם של חתיכות בד דקיקות ופיסות נייר זעירות על כל הכיתה.

יערה ישבה בפינת הכיתה, מכווצת ומבוהלת, ולא העזה להביט במורה או באחותה, שישבה אל שולחנה, זקופה ושלווה, ולא הנידה עפעף. כאילו כל זה לא קשור אליה כלל.

יערה זכרה היטב את הבעת התדהמה על פניה של המורה צופית. היא לא העלתה על דעתה שמי מהילדים היה אחראי לכך, כמובן. ידוע לכל שהילדים בקהילת רמות ים אינם רשאים – ואינם יכולים – לבצע כשפים. אם כן, איך זה קרה? לצופית לא היה מושג.

אבל ליערה דווקא היה.

שוב ושוב הייתה מחכה עד לערב, ובלילה, כשהיו כבר במיטות, שאלה שוב את תמר למה היא עושה את זה, ותמר אמרה שוב שהיא לא יודעת. היא פשוט לא יכולה לעצור את זה. היא לא יכולה שלא לכעוס על דברים.

יערה תהתה איך אפשר לכעוס על בובות עץ. או על קרוסלה צבעונית. ואיך בכלל אפשר שלא לאהוב רקפות? אבל לתמר לא היו תשובות. היא דווקא אהבה רקפות, ואפילו את הקרוסלה היא חשבה בהתחלה שהיא אוהבת, אבל לפעמים משהו היה פשוט יפה מדי, מושלם מדי, עד כדי שלא יכלה לשאת את מראהו אפילו. לפעמים זה פשוט קרה לה.

ועד היום, עד הבוקר המשונה הזה, הפעם הכי גרועה הייתה כשתמר פוצצה את קערת האבוקדו שעמדה על השולחן בפינת האוכל. האבוקדו התבקע בצליל משונה, כמעט נעים, ומיד נמרחו השולחן והכיסאות והקירות והמנורה בממרח בגוון ירוק חולני, ורגע אחר כך התפוצצה גם הקערה עצמה, שאותה כיירה דודתן עפרה ונתנה להוריהן במתנה. באותו יום אמא צעקה על תמר שלא אומרים איכס על אוכל, ושאסור לה לעשות את זה יותר לעולם לעולם, כי מישהו היה עלול להיהרג מרסיסי קערת החרס שהתעופפו בכל הבית במהירות.

תמר אמרה אז שהיא לא תגיד יותר איכס על שום דבר, אף פעם. מאז היא באמת ניסתה להתאפק בכוח, ורוב הזמן זה עבד. רק יערה ידעה שלא תמיד היא הצליחה. היא נשבעה לתמר לא להלשין, ולמרות שזו לא הייתה שבועת בני סהר אלא סתם מילים, היא בכל זאת לא גילתה לאף אחד אף פעם. כי זו הייתה תמר, ותמר הייתה התאומה שלה והחברה הכי טובה שלה בעולם כולו. למרות הכל.

אבל הפעם יערה לא שמעה "איכס!" ושום פיצוץ לא נשמע.

היא הצביעה. המורה צופית ראתה את אצבעה המתנופפת, זה היה ברור, אבל היא המשיכה לפסוע הלוך ושוב ולדבר. צופית הייתה נמוכה ורזה ולבשה תמיד שמלה שחורה. הכנפיים שלה היה אפורות, וכשכעסה היה הסנטר שלה רועד כמו אף של ארנב מבוהל. היא נהגה להניח שתי אצבעות על שפתיה בכל פעם שהתרגזה בניסיון להסתיר את סנטרה. עכשיו היא נשאה את ידה מעלה. יערה נעצה בה את מבטה בעוז.

"אין לדעת למה מתכוונים הכותבים בשורות אלה," הכתיבה צופית לכיתה. "אבל תיאורי הטבע המפורטים והעזים בשירה העברית של ימי ראשית המדינה מספקים אוצר בלום…"

בלום. יערה הייתה די משוכנעת שהמורה המציאה את המילה הזאת, למרות ששמעה פעם את דוד נרי אומר על אבא של אלון מהכיתה שהוא "סתום בלום". היא כמעט פנתה כהרגלה ימינה, לכיסא של תמר, שהכירה בערך את כל המילים בעולם.

ואז היא נזכרה. תמר לא הייתה בכיתה. בהפסקה האחרונה אמרה לה שהיא רצה לשירותים ותיכנס לשיעור בעוד רגע, ומאז לא שבה. ועכשיו היא… עפה?

יערה לא הורידה את היד, וגם הוסיפה קולות התנשפות קלים.

אבל צופית לא נכנעה. רק אחרי שסיימה את המשפט, כשכל הכיתה כבר הרימה את הראש, היא הסתכלה עליה סוף סוף ואמרה, "כן, יערה." כנפיה האפורות נפרשו אט אט מאחוריה ורפרפו באזהרה.

היה ברור לחלוטין שהיא ממש לא מעוניינת לשמוע מה יש ליערה להגיד. כרגיל.

"אפשר לצאת לרגע?" שאלה. היא הזכירה לעצמה: גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מקופלות היטב, לא להשפיל מבט, לא להשפיל מבט, לא להש…

צופית הידקה את שפתיה והנידה בראשה מצד לצד שלוש או ארבע פעמים. "לא."

לפחות שני ילדים צחקקו. אלון הסתום-בלום, ללא ספק. ואולי גם רקפת. כן, בטוח שרקפת. היא התאפקה לא להביט בהם.

"אבל המורה צופית, אני חייבת…"

"תלמיד אחד בכל פעם. כשאחותך תשוב, תוכלי לצאת."

נראה לי שאחותי עפה, המורה, חשבה, אבל התאפקה.

"ובכן, נעבור לענייני חקלאות…"

יערה המשיכה להצביע, מתכופפת קדימה באופן שלא היה בו גב זקוף, וכנראה שגם לא בגדים מסודרים. כנפיה נפרשו מאחוריה ופרפרו בחוסר שליטה. "אבל המורה…"

"אמרתי לא." פסקה צופית בכעס. עכשיו היא סוף סוף הביטה בה ממש, זקופת גו וכנפיים.

יערה השיבה מבט הישר לעיניה של צופית. "אז אני אצטרך לעשות כאן. אני לא יכולה להתאפק עוד הרבה זמן."

כל הכיתה התפוצצה מצחוק.

"שקט." אמרה צופית. אבל זה לא עבד. "שקט!" צעקה. הכיתה נרגעה, אבל רק קצת.

"דממה מוחלטת שתהיה כאן. יערה, החוצה," אמרה צופית.

יערה זינקה ממקומה על רקע גל צחוק נוסף שעלה מכל עבר, ורצה אל דלת הכיתה, כנפיה כבר מתגלגלות מאחוריה לגלילים נוקשים ונסתרים. הם לא ישכחו לה את זה הרבה זמן, זה ברור.

"ותחזירי את אחותך לפה!" קראה צופית בעקבותיה.

כן, בטח. אני כבר מביאה את רשת הפרפרים שלי ורצה לתפוס אותה, חשבה יערה, ושוב התאפקה.

בחוץ היה יום יפהפה. כמה מטופש היה לשבת בכיתה ביום כזה. ביום כזה צריך לרוץ החוצה, לדהור בשדות עם תמר על מוקה ושוקו, הסוסים שלהן, לרדת לכנרת. לבקר את הזאבים. אבל כל הדברים האלה לא היו אפשריים, כמובן, כי תמר…

מה קרה לה בעצם?

היא עצרה וחשבה. היא אמרה שהיא עפה. אף אחד לא יכול לעוף בגיל שתים-עשרה. רק בגיל חמש-עשרה הוסר מעליהם הכישוף החוסם, והם החלו לקבל שיעורי תעופה בפנימייה.

ברור שאם תמר באמת עפה, יערה חייבת לספר על כך להורים. וברור גם שתמר לא הייתה מסכימה איתה בשום אופן. אבל יערה ידעה שהיא עומדת לגלות לאמא.

היא הביטה בשעון. עשר וחצי. בדיוק שעת האסֵפה. ואבא הוציא הבוקר את השוורים למרעה, והוא בטח דוהר בשדה על תמוז, הסוס השחור שלו, ולא חושב על כלום מלבד פרדיננד, הפר המעצבן שהוא כל כך אוהב.

ואולי לא קרה כלום? אולי היא דמיינה את זה בכלל?

בדיוק באותו רגע, כאילו תמר שמעה את ספקותיה, הקולות שבו.

"וואו, זה נמר!" צעקה תמר.

נמר. זה בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו, חשבה יערה. היא עצמה את עיניה ושפשפה אותן.

ואז, כאילו שכל זה לא היה מספיק גרוע, היא ראתה אותו.

מילא שהיא שומעת את המחשבות של תמר, זה כבר קרה בעבר. אבל התמונות, זה היה עניין חדש לגמרי. כל כך חדש, שברגע הראשון היא חשבה שהיא מדמיינת.

אבל תמר אמרה נמר. וזה, ללא ספק, היה נמר.

מתחתיה נפרש עמק מדברי רחב ידיים, תָחום בין שני רכסים ארוכים והרריים שנראו כנמתחים עד אינסוף. הרחק באופק נצנץ משהו.

במרחבים העצומים, הצהובים והריקים, רץ הנמר. הוא נראה לה גדול למדי, אם כי היא לא ממש הבינה בנמרים. למעשה, היא מעולם לא ראתה נמר מחוץ לספרי הלימוד שלה.

אבל הנמר הזה נראה אמיתי לגמרי. הוא רץ במהירות, ותחת עורו המבהיק בשמש התפתלו שריריו כנחשים עבים. הוא היה גדול בהרבה מהזאבים שלה, וגופו החזק נע בתנועה גמישה וזורמת, כמו מים. לצדו רצה דמות קטנה, מהירה כמוהו, שערה נראה כעולה באש.

יערה פקחה עיניים במהירות והתבוננה מסביב. שום עמק. הרצפה תחת רגליה עשויה עדיין ממרצפות שומשום ישנות. מסדרון בית הספר. המדשאה. מטעי המנגו, התפוחים והאבוקדו במעלה ההר, מושב התמימים במורדו. הכל היה לגמרי רגיל ובלי שום נמרים בכלל. היא עצמה שוב עיניים ושפשפה אותן.

לרגע ראתה מול עיניה אלפי נקודות מרצדות, מרקדות, ואז שבה התמונה.

הפעם היא ראתה את הדמות הקטנה שלצד הנמר. שיערה לא עלה באש, הוא פשוט היה כתום לוהט, והשמש כמו הציתה אותו בלהבה. היא הושיטה יד בהיסח הדעת ומוללה את אחת מצמותיה, מפרקת אותה באצבעות דקיקות. אותו צבע בדיוק כמו שלנו, חשבה. הדמות, אישה ארוכת גפיים בשמלה קצרה, המשיכה לרוץ לצדו של הנמר.

לרגע היה נדמה ליערה שהיא מתקרבת אל הנמר ואל האישה, עוד ועוד, ואז הבינה פתאום שזה בדיוק מה שקורה. קולה של תמר נשמע שוב, גבוה ומבוהל.

"אני נופלת!"

העמק התקרב במהירות מסחררת, ויערה הושיטה יד ונשענה על הקיר הסמוך, מכווצת את עיניה, שלא ייפתחו בשום אופן. היא שמעה איזה צליל טרח מחליא ואחריו דממה.

"נו, תמר," אמרה בקול. "נו כבר, תַראי לי!"

באותו רגע ממש נפרצה דלת הכיתה לרווחה וכולם יצאו בבת אחת, נדחקים בפתח כדי להגיע אל המדשאה הגדולה במהירות האפשרית. היא פקחה עיניים וראתה את אלון ורקפת עומדים מולה. דווקא היום. אדר לא הגיע בכלל לבית הספר, וסיוון הלכה מוקדם משום מה. ותמר… משהו עם נמר. כך או כך, לא היו לה שום בני ברית בסביבה. רק היא מול שני המעצבנים האלה.

"נו? עשית כבר במכנסיים?" שאלה רקפת. אלון צחק, ואחריו עוד כמה ילדים.

ואז היא שמעה את תמר שוב. אם מישהו היה אומר לה שזאת הפעם האחרונה שתשמע אותה למשך ימים ארוכים, ומגלה לה כמה תתגעגע לצעקות המעצבנות של אחותה, אולי הייתה מקשיבה טוב יותר. אולי הייתה מנסה לעצום שוב עיניים ולחזור לעמק, לנמר ולאשה בעלת השיער הכתום. אבל אלון ורקפת עמדו שם, והיא לא הקשיבה.

וגם בקושי שמעה. "אוי," לחשה תמר, ותמונת הנמר, ממש קרוב מדי, הבזיקה לרגע מול עיניה הפקוחות.

ואז נעלם הכול.

יערה עמדה במסדרון, מבטה נעוץ עדיין ברקפת. ידיה של האויבת הכי גדולה שלה נחו על מותניה, מכווצות את שולי חולצת הטריקו הוורודה, הצמודה והגזורה שלה, שלא עמדה באף אחד מכללי הלבוש של בית הספר.

רקפת אמרה, "בלעת את הלשון, חצי?"

יערה ניסתה אנושות לחשוב על תשובה. איפה תמר כשצריכים אותה.

עפה. רואה נמרים. אוי.

היא הפנתה את הגב לרקפת ואלון ורצה לעבר שער רוג'ום, לאספה. רק שלא יהיו באמצע משהו חשוב. רק שלא תצטרך לחכות יותר מדי זמן כדי לספר לאמא שראתה את תמר עפה ו… משהו עם נמר. לפחות זה מה שנדמה לה שראתה.

גם אם לא תגרום שום נזק לכשפי הבוקר שנערכים כעת באספה, ליערה לא היה שום ספק בדבר אחד – אמא לא תהיה מרוצה בכלל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יותם שווימר  On 13 ביוני 2013 at 01:48

    סקרנת מאוד, הפתיחה מרשימה! בהצלחה 🙂

  • אילן  On 13 ביוני 2013 at 07:37

    הזמנתי, עכשיו ניגש לקרוא את הפרק, בהצלחה רבה רוני, זה לא איחול, זו הבטחה!

  • tsoof  On 13 ביוני 2013 at 08:26

    זה מקסים אחותי. תביאי את היתר. נו.

  • רוני  On 13 ביוני 2013 at 08:39

    זו באמת פנטזיה מוחשית ומפורטת וויזואלית וכלכך מסקרנת. את מחזירה אותי לילדות ולילדותיות. אצה רצה לתת לך את תרומתי הצנועה כדי שתמשיכי בדבר הנפלא הזה שאת עושה.

  • חמוטל י.  On 13 ביוני 2013 at 09:16

    מתה לקרוא כבר את ההמשך!

  • chellig  On 13 ביוני 2013 at 09:43

    מי מוכשרת , נחמדה ואמיצה בטרוף?
    בהצלחה בובה,
    זה פרק ראשוןן מסקרן (גם ילדות גדולות כמוני)

  • רן  On 13 ביוני 2013 at 13:02

    איזה יופי! פתיחה נהדרת ומאוד מרתקת. אני בהחלט מחכה לספר הזה.

  • ליזה  On 13 ביוני 2013 at 13:53

    היי רוני, קראתי את הספר הקודם שלך (שיצא בזמורה ביתן) ותהיתי למה לבחור בכיוון הלא קל הזה של הוצאה עצמית? הרי זמורה ביתן נתנו לך יופי של גבוי ושיווק וכו. בלי קשר, אני בהחלט מחכה לספר

  • אינגה מיכאלי  On 13 ביוני 2013 at 16:10

    יא מוכשרת שכמוך!

  • יואש  On 16 ביוני 2013 at 00:59

    הספר שלך נראה מרתק. בהצלחה

  • galia  On 16 ביוני 2013 at 19:08

    ילדתי אמיץ נועז ומרתק הללויה
    אמא.

  • רקפת זיו-לי  On 3 ביולי 2013 at 16:23

    מקסים אבל את רקפת צריך לשנות בשם אחר 🙂
    בהצלחה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: