סוזי

תרשו לי לספר לכם על סוזי.

סוזי הגיעה לישראל לפני שש או שבע שנים, אני חושבת. היא היתה המטפלת המי-יודע-כמה של סבא שלי, שעבר אירוע מוחי וזקוק לטיפול צמוד.

רובן היו קשות, עצובות, מיואשות. לא מאשימה אותן.

ואז הגיעה סוזי. קטנטונת, פנים שועליות, מחודדות, ג'ינג'ית סוערת ומלאה שמחת חיים. היא נשואה, אם לשתי בנות ומתגוררת בעיר קטנה, ארבע שעות מבוקרשט.

חודש אחרי שסוזי הגיע באתי יום אחד לבקר. מהבית עלה רעש גדול של מוזיקה, כאילו גר שם איזה נער הורמונלי חובב טכנו. כשפתחתי את הדלת מצאתי מאחוריה רומניה קטנה ועליזה רוקדת ושרה, מאחוריה סבא יעקב, על כסא הגלגלים, אוחז במותניה ומתגלגל מצחוק, ומאחוריו סבתא מרים (עליה השלום), דוחפת את כסא הגלגלים תוך כדי ריקוד ושירה.

עמדתי בדלת, בוהה ומבולבלת. מעולם לא ראיתי את סבי וסבתי ככה. חמודים, כן. חמים וטובים. אבל העליזות הזו היתה חדשה לגמרי. בהתחשב בעובדה ששניהם, ניצולי שואה, הורים שכולים ועברו את גיל 80, זה היה… ובכן, מרענן.

אחר כך הגיעו הארוחות הנפלאות, החיבוקים הגדולים, החום האנושי שאין לו קץ. סוזי שרה להם, ליטפה אותם, אהבה אותם.

היא ליוותה את סבתא שלי במסעה אל קץ החיים והתאבלה עליה כמו בת משפחה.

והמשיכה. המשיכה לטפל בסבא ולאהוב אותו. הבית שלהם היה נקי ושמח, רועש ועליז. לא מה שהייתם מצפים מגבר זקן ומטפלת זרה. אפילו לא קצת.

כל שנה סוזי וסבא נסעו יחד לחודש ברומניה. החברה הכי טובה שלה מטפלת בו, סוזי עם המשפחה שלה. סבא מבלה איתם המון. הם פשוט חברים טובים.

לפעמים נדמה לי שבזכות סוזי, למרות הזקנה, העובדה שהוא אלמן ואב שכול, למרות הכל, זו היתה התקופה היפה ביותר בחייו.

ולנו? היא היתה דודה גדולה. מורחת לק לבנות, סורגת סוודרים, מחלקת שוקולדים ונשיקות. היא לא יודעת עברית, סוזי, אבל איזה שיחות נפש מדהימות שהיו לנו על החיים, על הילדים, על הבעיות עם הבנות שלה ועודף המוניות בסוואנטי גיאורגי. (סוזי אומרת שלנהוג במונית זו עבודה לעצלנים. היא אומרת את זה לבעלה נהג המונית בסקייפ כל ערב, וכשהיא מסתובבת הוא מסמן לי מאחורי הגב שלה עם אצבע ברקה. קוקו סוזי, אה? ואנחנו צוחקים).

לאחרונה גילינו שהללי חושבת שסוזי היא הבת של סבא, הדודה שלי. היא היתה שם מאז לידתה, טיפלה בה, אהבה אותה. היא לא העלתה על דעתה מעולם שהיא לא חלק מהמשפחה.

וזהו. עכשיו זה עומד להיגמר.

בזמן האחרון חלה הידרדרות במצב של סבא. סוזי לא יכולה לטפל בו יותר. היא עייפה. ותיכף יוולד הנכד.

היום אני נוסעת להפרד ממנה, בלב שבור. היא נתנה לכולנו כל כך הרבה, בלי לדעת מילה בעברית. אני אתגעגע אליה נורא.

וסבא? אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. יש לו היום יום הולדת. הוא בן 90.

(בפעם הבאה שאתם שומעים "עובד זר", תזכרו את סוזי, בסדר? מגיע לה.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ilanaweiser  On 11 ביוני 2013 at 09:42

    ואת מיילה גם, בסגנון אחר אבל רווי אהבה. וגם עכשיו, שמונה שנים אחרי, אנחנו חברות. אני בטוחה רוני שזה יתאפשר גם לך. מעודד וגם עצוב, משהו שהיה בסבא וסבתא, ובכולכם, אין ספק, ששימח ואיפשר את כל זה.

  • עדי  On 11 ביוני 2013 at 12:18

    סוזי שלך היא כמו רוזה של סבתא של בנזוגי. אדם ולא "זרה". ובלי קשר, כמו שכתבתי אצל אחיך, מקסים לקרוא את סיפורי המשפחה שלכם- אותם אנשים מזויות שונות, כל אחד מכם מוכשר בדרכו, ואוהב בדרכו.

  • galithatan  On 11 ביוני 2013 at 14:56

    עצוב אך מקסים. נזכור את סוזי יחד איתך 🙂

  • רווית  On 11 ביוני 2013 at 17:01

    האמת היא שעצוב לי בעיקר על סוזי שלא זכתה לגדל את הבנות שלה. להיות לידן מידי יום, כמו שמגיע לכל אחד. זו נראית לי מין זכות בסיסית כזו. לעבוד קשה, בסדר. אבל לחזור בסוף היום למשפחה שלך. מהגרי עבודה בודדים זה לא דבר משמח. בעולם ראוי וצודק וחומל יתכן שסוזי היתה מטפלת יפה בסבא שלך, אבל גם בבנותיה. בעיקר בבנותיה.

  • ריקי כהן  On 11 ביוני 2013 at 21:20

    נזכרתי שפעם סיפרת לי עליה. יפה מאוד שהקדשת לה פוסט מלא רגש.

  • יוריק קרמר  On 12 ביוני 2013 at 21:05

    בתור מי שמעסיק עובדת זרה (טובה) – אני מתפעל. זכיתם וזכה סבך.
    יופי שסוזי זכתה לתגובה מכם.

  • דפנה י.  On 13 ביוני 2013 at 17:28

    פוסט מקסים על אנשים מקסימים. משמח ונוגע ללב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: