מכתב למשוררת מתחילה

אז החברה שלי עומדת להוציא ספר שירה. היא נורא רוצה. היא רוצה הכרה ואהבה מאנשי השירה. היא רוצה שיגידו לה שהיא באמת משוררת, ולא סתם מניחה מילים קטועות, שברי נשמה, על עמודים ברשת. היא רוצה לדעת שזה טוב. שמישהו יגיד.

חשבתי על זה כל כך הרבה בשנים האחרונות. גם אני רציתי את אותם דברים ממש. פרסום, הכרה, קבלה, פרסים. רציתי את זה כל כך שזה כאב. חשבתי שזה ירפא אותי. שאחרי שיצא הספר, אהיה סוף סוף כל שאני יכולה להיות.

ואז הוא התקבל. ונערך. ועוצב. והודפס. ואז הוא יצא לאור.
אני. יצאתי לאור גדול.

קיבלתי הכל. כתבו עלי שאני סופרת טובה. קיבלתי ביקורות מקסימות ואיומות. קיבלתי פרס. אנשים כתבו לי מכתבים מרגשים, עמוקים. חודשים שלמים נצבעו באושר ובעתה.

במשך שנה בערך נמשכה רכבת ההרים הרגשית המופלאה והחד פעמית של "סיפור קטן ומלוכלך". בסופה זכיתי בפרס רמת גן לספרות.
ישבנו, חתני וכלות הפרס, באולם קטן ברמת גן, ודיברנו. בסוף אחד מאיתנו העיז להגיד את האמת. כולנו קיבלנו את הפרס בצדק. מלבדו. עליו ריחמו כי הוא (סיבה משונה ומובנת גם יחד). ואז אחד אחר העיז. מה פתאום. כולנו בצדק, זה רק הוא שקיבל כי (סיבה משונה ומובנת גם יחד). ואז אני הודיתי: לדעתי הם קיבלו בצדק, אני פשוט כי הספר על רמת גן ו…
שלושתינו צחקנו. הבנו באותו רגע שלעולם לעולם לא נאמין לעולם שאנחנו מספיק טובים. שתמיד נחשוד בכל מי שבעדנו שהוא לא מבין כלום.

חלף הרבה זמן עד שהגיעה התחושה ההיא. אני זוכרת את הרגע – לא איפה הייתי או מה עשיתי, אלא מה הרגשתי – שבו זה היה בתוכי. הידיעה המוחלטת, החד פעמית, שהצלחתי. שהגשמתי את החלום היחיד שהלך איתי כל חיי, מאז שעמדתי על דעתי: כתבתי ספר, והוא יצא לאור. ואנשים קראו אותו.
זהו. לא הביקורות, לא הפרס, לא המילים הטובות. הדבר הזה שביני לביני, התחושה – וסליחה על הפומפוזיות – שיש לי ייעוד בעולם, ואני ממלאת אותו.

באותו רגע חזרתי לכתוב. ואז הגיע הדבר השני, החשוב עוד יותר: הבנתי שהכתיבה היא התוחלת. לא אמצעי בדרך להכרה, לא דרך לקבל אהבה. הרגע שבו אני יושבת וכותבת הוא ההגשמה העצמית, הרבה יותר מההוצאה לאור.

לעיתים קרובות זה רע ומר וקשה ומעצבן. לעיתים קרובות אני מתחמקת. אבל בסופו של דבר, הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי – לצד התאהבות ולידות – הם אלה שבהם פתאום אני כותבת בקדחתנות מרוכזת, לא אוכלת לא שותה לא מעשנת לא זוכרת שהעולם קיים בכלל.
והרגע שאחריהם, שבו אני מתבוננת בפליאה וחושבת: אני כתבתי את זה? לא ידעתי שאני חושבת כך. לא ידעתי את כל זה בכלל.
ואני אוהבת אותי לרגע. הכי בעולם.

אז יקירתי, תזכרי: את זה כבר יש לך. איש לא ייקח ממך את הרגעים הללו. איש לא יחלוק אותם איתך. איש לא יבין לעולם למה ביום מסוים את זוהרת. אבל את תדעי. היום נכתב בך שיר. היום ראית את קסם העולם כולו ברגע אחד.
ולא היית זקוקה לאיש.

לכי, תוציאי את הספר שלך. רק אל תשכחי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 2 ביוני 2013 at 14:05

    כל כך יפה ומעמיק בהבנה הרגשית של המניעים והמאוויים, אני מאוד שמחה שדיברנו על זה ועל הכל. וגם הבנת השיר כתהליך של לגעת במשהו מעבר לקונקרטי ומציאותי, חתירה של צורך לגעת בזה, במטאפיסי אולי, בקסם כמו שאמרת. המסר שלך חשוב כאן להרבה אנשים כותבים.

  • איה  On 2 ביוני 2013 at 14:47

    רוני שלום, אני חושבת שמה שתארת הוא אנושי ונוגע ללב. אבל פה נעוצה גם הבעייתיות של פתוח קריירת כתיבה במאה ה-21. את כותבת כי את מרגישה ששם מרכז העולם, את רוצה פרסים אבל, למרות שזכית בהם והגשמת חלום, הבנת בסוף שההנאה הגדולה שלך היא הכתיבה והיא התוחלת. כלומר, המדד ליצירה הוא החוויה האישית, הוא הרווח שלך ממה שאת מייצרת. אני חושבת, שוב, ובזהירות, שפה נעוצה בעייה, שהסיטה את הכתיבה ממה שהייתה בעבר:אנשים שהיו מוכנים להקדיש את חייהם וזמנם ולשלם מחיר, על סמך כשרונם העז, לאבחן ולדייק את התרבות בה חיו לטובת האנשים שהרכיבו את אותה תרבות. כיום הכתיבה או הוצאת ספר מזכירה טיול לחו"ל. זו חוויה שלך ובסופו של דבר תשאר כזו לעצמך. גם אחרים יכולים, אם יתאפשר, לחוות להם חווית טיול משלהם או לחלוק אתך קצת פרגון על הטיול שלך. אפילו תשמחי לקרוא או לשמוע או לתת לייקים על כך, אבל החוויה מתחילה ונגמרת במסגרת זו, ללא זיכרון וללא עניין מוגזם בקורפוס הכללי בו את משתלבת. ולכן, לא מתאפשר מהלך אינדוקטיבי, מהפרט אל הכלל, שהופך כתיבה למה שהייתה פעם, ליצירה, לנפילת דבר. ולכן ספרים כמו "מיכאל שלי", "עיין ערך אהבה", או "בלייד ראנר", "אלה תולדות" או "נוטות החסד" וכו וכו, הולכים ומתמעטים להכתב. לעניות דעתי אמנות השירה והפרוזה, מגיעות אט אט ל-dead end. הסוגות הללו,במידה רבה, חדלות מלהצביע על מה שפעם קראנו לו שירה או פרוזה, שהופך למוצג מוזיאוני. מה שניתן היום לעשות הוא לשחזר ולהעלות באוב, תוך תקווה שהמהלך ייעשה לנו ריגוש בלב. אדם פרטי לא יכול לשנות מהלך כללי נרחב כל כך, ואני חושבת שאת כותבת מעולה. אבל עדיין, זו תזכורת למה שכנראה ידוע מזה זמן.

  • שלומית לוי  On 2 ביוני 2013 at 15:09

    ככה זה גם מחול, אני חושבת. אתה מבין יום אחד שזו לא המטרה של לרקוד בלהקה, להיות הכי טוב שאפשר, זה לא מה שמשנה. מה שמשנה הוא עצם הריקוד עצמו , מה שהוא מחולל בך. איך אתה מרגיש אחרי שעור בלט. זה לא פשוט כשאתה הבנאדם הכי אמביציוזי בעולם, בערך. אבל זו לא הקטנת ציפיות מעצמך אלא קבלה והבנה שמה שגורם לך אושר, הרבה אושר, זו העשייה עצמה.
    ורוני יקירה, כשאת כותבת אני רוצה לחבק אותך.

  • ilanaweiser  On 2 ביוני 2013 at 19:45

    בהרצאה על יצירתיות אני אומרת את אותו הדבר באותן מלים. אני חושבת שזה גילוי שבא בעקבות שנים של עשייה. ריאליזציה בוגרת, אם גם לא פעם מכאיבה. את מדייקת מאד רוני . אמירה חשובה

  • מיכל  On 3 ביוני 2013 at 07:53

    Reblogged this on כשיש שתיים and commented:
    זו הפעם הראשונה שאני משתמשת בפונקציית ה – Reblog (ולא מפתיע בכלל שזה קורה עם רשומה של רוני).
    לא מזמן, לרגל עשור להיווסדה כבלוגרית, פרסמה רוני רשומה בזכות הכתיבה בבלוגים, ובזכות תרומתה של כתיבה כזו למעשה הכתיבה בכלל. שלחתי את הרשומה ההיא לחברה שאני אוהבת מאוד, ושדעתה על הבלוגוספירה ובכלל על הרשת שונה מאוד מזו שלי. התפתח דיון מקוטע, ולא נראה לי שהצלחנו להבין בו אחת את השניה באמת. אני, מכל מקום, לא הצלחתי להסביר דבר שנראה לי די ברור, ועם זאת גם ברור לי שהוא פרדוקסלי לגמרי: שאפשר בהחלט שבמקביל לפרסום מה שאנחנו כותבים (חלקית או במלואו) מעל במה, כשברור לנו שאנשים יקראו, ובמקביל לזה שברור שחלקית אנחנו גם עושים את זה כדי שיקראו (כי לכולנו הרי יש מגירות ותיקיות במחשב שאפשר למלא באין רואה, ויכול להיות שאנחנו באמת ממלאים אותן בלי שום קשר לכתיבה בבלוג) – עדיין, גם הכתיבה הזו בבלוג היא קודם למעננו, ושבלי שום קשר לבמה שאנחנו מקבלים (כשמפרסמים ספר שכתבנו) או מנכסים לעצמנו (כשאנחנו כותבים בבלוג) – הכתיבה עצמה היא התוחלת והתכלית. חשבתי לכתוב על זה, אבל הנה, רוני באה, והיא מסבירה את זה טוב בהרבה ממני.
    אז, מרבלגת, ומקדישה את זה לש', באהבה גדולה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 3 ביוני 2013 at 14:03

    תודה הסוף מרגש במיוחד הזלתי דמעה

  • shosh hazan grinberg  On 4 ביוני 2013 at 10:52

    הכתיבה היא מהקישקע, בשביל הלב. כל השאר זה בונוס.

  • מירי שחם  On 7 ביוני 2013 at 15:51

    איזה יופי. הפוסט מרגש, הדיון שלאחריו מעניין, במיוחד התגובה של איה שהאירה פינות חשוכות שמציקות גם לי בתדירות כזו או אחרת – וכל מה שמנקר לי בראש זו המחשבה המטופשת – אבל אין ספר כזה שנקרא "בלייד ראנר"!
    לכי תביני.

  • מרב@  On 7 ביוני 2013 at 16:23

    לגמרי לא מסכימה עם איה, אין שום הבדל בין האדם הכותב אז ובין זה שעכשיו. תמיד היו כותבים מבריקים וכאלו שפחות, על כל הספקטרום. ברור שבמבט לאחור אנחנו רואים רק את כוכבי השביט, כל השאר נעלמו ונאלמו. הטענה הזו ש-פעם היה כך ועכשיו זה אחרת בגלל האינטרנט או הקידמה או כל דבר אחר- דומה לצקצוקי הזקנים כלפי נימוסי הדור הצעיר שתמיד נשמעים אותו הדבר, רק שהדור משתנה והצעירים של היום הופכים לזקנים של מחר וגם הם יצקצקו בתורם. גם כיום יש כותבים אמתיים, טובים ומוכשרים פחד, גם עליהם ידברו בעתיד ויגידו שפעם היה כאלו והיום אין. ספורת טובה לא נמדדת ברצון של הכותב לשלם מחיר. זו ראייה רומנטית נטולת כל ביסוס. כותב טוב הוא כותב טוב. נקודה.

  • מירי שחם  On 7 ביוני 2013 at 21:20

    מרב@, זה לא מה שאיה אמרה. איה לא התבוננה באופן בנאלי על סופרים טובים ורעים, אלא התבוננה על מאפיין מסויים, תופעה נפוצה בין הכותבים שמפרסמים בתקופה האחרונה – והפנתה זרקור לעבר ההתכוונות של הכותבים של היום, לאן הם מכוונים, על מה הם מסתכלים – רק פנימה, כפי שמצטייר, או שגם החוצה, ומסביב, שקצת חסר. זה נכון. רואים את זה בעלייה של הכתיבה הכמו-יומנית, שיצאה מהרשת והדביקה כותבים רבים שהם לאו דווקא כתבני-רשת, רואים את זה בעלייה במס' הפרסומים האוטוביוגרפיים, או בפרסומים שמשלבים בין עובדות ביוגרפיות לבדיון באופן שלא היה קיים פעם. אני חושבת שהתופעות האלה קשורות גם לייאוש מסויים מהחיים כאן שמוביל להתכנסות פנימה ומעבר לכך יכול להיות שהמגמה הזו מושפעת מעליית קרנה של הכתיבה הנשית, שהיא יותר מכוונת פנימה, תמיד הייתה, רק שעכשיו זו הכתיבה הדומיננטית שמשפיעה גם על הכותבים הגברים,

  • מרב@  On 8 ביוני 2013 at 00:42

    מירי, התייחסתי, בין השאר להכללות כגון אלו:
    לעניות דעתי אמנות השירה והפרוזה, מגיעות אט אט ל-dead end. הסוגות הללו,במידה רבה, חדלות מלהצביע על מה שפעם קראנו לו שירה או פרוזה, שהופך למוצג מוזיאוני. מה שניתן היום לעשות הוא לשחזר ולהעלות באוב, תוך תקווה שהמהלך ייעשה לנו ריגוש בלב. אדם פרטי לא יכול לשנות מהלך כללי נרחב כל כך…

    אז אולי אני באמת לא מבינה למה התכוונה הכותבת באבל בעיניי כל הכללה על כתיבה ועל כותבים נדונה להיות בנאלית. מה זאת אומרת 'מה שניתן היום לעשות הוא לשחזור ולהעלות באוב? אדם פרטי לא יכול לשנות מהלך כללי … וכו'.

  • לי עברון-ועקנין  On 9 ביוני 2013 at 19:59

    כן, הכי נפלא זה לכתוב ולגלות דברים שלא ידעת!! כמו בספר של הפנר ששתינו אוהבות: "אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: