עשר שנים של כתיבה

מדי פעם אני פוגשת אנשים שמשתוקקים לכתוב. הם אוהבים את הכתיבה. הכתיבה היא הדבר הנפלא ביותר בעולם, הם אומרים. יש להם מחברות ועטים בכל מקום, והם משרבטים בכל רגע פנוי. רק תני להם רגע אחד, זה כל מה שהם רוצים!

הם קמים בבוקר עם להט בעיניים ומקלידים בסערה. הם מחכים לאסוף את הילדים בכניסה לבית הספר וממלאים חצי עמוד במחברת. מעמידים סיר של פסטה על האש, ובינתיים כותבים רבע שעה, והם אסירי תודה. הם בעננים!

אני לא מחבבת את האנשים האלה.

כי אני, יש לי סיפורים, אבל הכתיבה עצמה? לפעמים היא גן עדן, אבל רוב הזמן היא מענגת בערך כמו ביקור במרתפי האינקוויזיציה. זה קצת מזכיר לי את המשחק ההוא שהיינו משחקים פעם, "שבע דקות גן עדן". אז נניח, הכתיבה? שבע דקות גן עדן בתוך שבעים אלף דקות במדורי הגיהינום.

זה מתחיל בבקרים שבהם אני יושבת ובוהה במסמך פתוח. זה קורה לי לעתים כל כך קרובות. אני לא יודעת לכתוב קצר, אז בדרך כלל זה פרק מתוך רומן (לבני הנעורים, בשלוש השנים האחרונות). ואז אני הולכת לראות מה קורה בחדשות, או פותחת אתר רכילות. או עונה למיילים. ואז אני מסתכלת על הפרק עוד קצת. ומנסה. אני כותבת קצת. ואז מוחקת הכל. ברוב הפעמים שבהן אני יושבת לכתוב, בסוף היום אין חדש.

המעט שנכתב, מצטבר לאיטו, איכשהו, ובסוף יש טקסטים.

עבדתי בחיי בחקלאות ותעשייה, במלונאות ותקשורת, בהיי טק ובנקיון בתים. עבדתי באלף עבודות. מעולם לא היתה לי עבודה שהתקשיתי בה כמו בכתיבה.

(אתגר קרת כותב שלכתוב זו העבודה הכי טובה בעולם. הוא איש מאוד נחמד, אתגר, אבל הסעיף הזה לא גורם לי לחבב אותו.)

אבל את מעט הכתיבה שעשיתי בשנים האלה, רומן וחצי גנוז, רומן שפורסם, וזה שעכשיו, אני חייבת למקום הזה. (בלוג. אין מילה שאני שונאת יותר. אולי חוץ מנזלת. הן די דומות בעיני. שונאת את המילה.)

לפני הבלוג לא כתבתי. זאת אומרת: כתבות, בלי סוף. אבל לא כתבתי שום דבר מכל הדברים שרציתי לכתוב באמת. רק התכוונתי. התחלתי. נכשלתי. למען האמת, לפני עשר שנים הייתי די בטוחה שחלום הכתיבה שטיפחתי מאז גיל שש לא עומד להתגשם. לעולם. זה היה פשוט קשה מדי.

ואז הוא הגיע. היום בדיוק, לפני עשר שנים, כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. כמו רוב הפוסטים, לא ברור לי למה מישהו קרא אותו בכלל. למה מחברת התרגול הפתוחה שלי מעניינת מישהו. מדי פעם מחליק לו פוסט טוב. אני מהנהנת ומודה.

במשך שנים הייתי עסוקה בו. כתבתי הרבה, והבלוג היה לי מקור לגאווה ומבוכה כאחד. עקבתי אחרי הסטטיסטיקות של הכניסות והתגובות. ספרתי את עצמי. ואז, בלי שאשים לב, יום אחד זה נגמר. אני לא עוקבת כבר הרבה זמן אחרי הסטטיסטיקות. אני לא סופרת לי תגובות. אני גם לא כותבת הרבה.

אני פשוט כותבת. כשמתחשק. זה הפנקס הקטן שלי, זה שליד המיטה, ואני מראה אותו לחבריי.

אבל בינתיים, בלי שאשים לב, כתיבת הבלוג לימדה אותי משהו.

היא לימדה אותי שהכתיבה לא חייבת לכאוב. שכשיש איזשהו רעיון שאכפת לי ממנו, אני יכולה לכתוב אותו, בפשטות ובבהירות. שאם אכתוב מספיק מהר, זה יצא בדיוק כמו שרציתי, ופתאום אשכח שאני כותבת, ושזה מאמץ. במקום זה, אני באמצע שיחה ממש טובה עם חברה אוהבת, כזו שיודעת להקשיב. וכשהתגובות באות, תורי להקשיב. אני שותה עוד שלוק מהקפה, ואני מקשיבה היטב.

היום הבלוג הוא עוד בית. בית למילים רודפות ונרדפות. מחסן למחשבות אבודות, לרעיונות זנוחים, להערות שוליים שפשוט חייבים לרשום. שלא נשכח.

גם היום, כמו תמיד, אין לי שגרת כתיבה לבלוג. מדי פעם משהו עולה לי, ואני לא יכולה להתאפק אפילו רגע, אני רצה לפה וכותבת מהר, לא עורכת, לא מתקנת, ומפרסמת. זהו. זה נגמר. אני יכולה להמשיך בחיי. סיימתי עם זה.

ולפעמים מישהו מקשיב.

אחרי עשר שנים של כתיבה בבלוג הזה, בדיוק היום, אני רוצה להגיד תודה לאורי וירדן, חבריי האהובים מאוד, על המתנה הזו שנתנו לי לפני עשר שנים (למרות שכשהציעו לי, אמרתי להם שזה נשמע כמו "סביוני ישראבלוג"), ולגדי שמשון, ששלח אותם אלי, וליואב, שהכריח אותי אלף פעמים לכתוב, ולינאי ואוריה והללי, שנתנו לי אלף פעמים השראה לכתוב.

והכי הרבה, לכם. תודה שקראתם. תודה למי שביקר פה, שכתב לי, שהגיב, ששתק. תודה לאלה שהיו לחבריי, ולאלה שהייתי להם לקוראת.

תודה לכולכם על ששיחקתם איתי כל כך יפה בעשור האחרון.

רוני

Keep-Calm-and-Write-On

התשובה היא כן. כדאי לכם לכתוב בלוג.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולי מלכה  On 8 במאי 2013 at 18:54

    תענוג לקרוא אותך, רוני

  • chellig  On 8 במאי 2013 at 19:14

    הכי כיף בלוג, אין כמוהו, ואת צודקת בכל מילת אהבה ותודה שלך עליו ועל הכתיבה בו, היא גם עונג וגם מועילה ומזקקת ובעיקרמשמחת כלכך. אני זוכרת אותך (ואת אביבית ההיא) חונכות אותי לקראת ההתרגשות העצומה שלי לפני הפוסט הראשון, אם היית אומרת לי שזה אפשרי להיות בו עשר שנים הייתי חושבת שסופית קרה לך משהו, ועכשיו אני חוגגת איתך (בלב) ועם הבלוג שלך (מול העינים) ואין לי ספק שנחגוג גם את העשור של זה שליי.
    יומולדת שמח מותק, הבלוג שלך הוא את והוא עונג קטן באוקיינוס של מילים של סתם.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:49

      וכל כך הרבה פעמים הזכרת לי, להיות אסירת תודה. אז תודה על זה, אהובתי. אני מחכה לחגוג איתך בשמחה, והעונג הדדי מאוד.

  • David Palma  On 8 במאי 2013 at 19:28

    רוני מברוק, נורא נחמד שהבנתי על מה את מדברת, וגם הזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שכתבת. יש משהו מאוד מרגיע ב"קול" שבוקע מהבלוג הזה, ואני מאוד נהנה לסור אליו מעת לעת.
    וכן זה באמת כיף גדול בלוג.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:49

      תודה, דודו 🙂 גם אני אוהבת את שלך עד מאוד.

  • לי עברון-ועקנין  On 8 במאי 2013 at 19:53

    תודה לך! ומזל טוב. עלה בדעתי תוך כדי קריאה, שאחת הסיבות שכיף שאת כותבת בלוג היא שאת חכמה כשם שאת נעימה, ולהפך (את יודעת, יש כאלה שחושבים שחכמים צריכים להיות דוקרים). ולגבי האנשים שאת לא מחבבת, רציתי להגיד לך את הסוד אבל הנה גילית אותו לבד – "שאם אכתוב מספיק מהר, זה יצא בדיוק כמו שרציתי, ופתאום אשכח שאני כותבת, ושזה מאמץ."

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:50

      ליצ'י, יש סיכוי שהייתי כותבת לך דברים כל כך דומים אצלך בבלוג. את מזכירה לי תמיד שלהיות חשופה זה מסוכן, אבל גם מתגמל. כי הנה, זכיתי באנשים טובים. זכיתי בך.

  • מיכל  On 8 במאי 2013 at 20:23

    רוני, אין לי די מילים לומר לך איזה מקור השראה את, כבר שלוש שנים בערך, מאז גיליתי את הבלוג הזה. לא שאני מיישמת את זה מספיק, אבל הגרעין הזה נמצא שם, אי שם, וביני לביני אני יודעת שיום אחד אני אעשה אתו יותר, וכשאעשה – תהיה לך מניה לא מבוטלת בעניין. תודה מקרב לב.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:51

      מיכלי, לכתוב זה טוב. ואני יודעת שזה יגיע. אני מחכה לך. חיבוק.

  • semperfidelia  On 8 במאי 2013 at 21:59

    שמחתי לקרוא. את מקסימה. מאחלת לך עוד עשורים רבים של כתיבה מהנה, גם אם הדפוסים שלה ישתנו, או שלך 🙂

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:52

      תודה רבה 🙂 הדבר היחיד שבטוח זה שהם אכן ישתנו.
      והבלוג שלך נראה מרתק. מזל שהגבת. יוצאת לסיבוב אצלך.

  • vanessadota  On 8 במאי 2013 at 23:37

    מדוייק ונפלא

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 במאי 2013 at 00:11

    חכם כהרגלך, תודה רבה. ותמשיכי לכתוב!

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:52

      מבטיחה. רק סיבוב קטן בווינט, משהו קצר לרכילות, הצצה לפייסבוק – ואני חוזרת. נכון?

  • אלירז  On 9 במאי 2013 at 01:04

    מזל טוב רוני יקרה. זה נכון, כל מה שאמרו כאן, כל מילה. גם עבורי את מקור השראה יחיד במינו. בעיקר בגלל שהכתיבה שלך שופעת את מי שאת: אוהבת אנשים, רגישה, נדיבה, מקורית, אמיצה. חמה וחכמה. נהדרת.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:53

      חברתי הנהדרת, הכל חוזר עלייך. אוהבת המון.

  • אילן  On 9 במאי 2013 at 06:20

    רוני, תסלחי לי זה לא ממש אכפת לי אם קל לך או קשה, כל עוד את כותבת. אנחנו מצפים לקרוא את הבא, נשמח גם את הגנוז ובינתיים מתנחמים בכתיבה שנעימה לך, הבלוג.
    תעשי רק מה שאת אוהבת ובקצת שלך, יש לנו זמן לחכות.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:54

      אילן, לפקודתך תמיד. כבר יותר מעשרים שנה, נכון?
      אני אכתוב. כשזה קל וכשזה קשה. בשביל קורא כמוך שווה להתאמץ.

  • שלומית  On 9 במאי 2013 at 09:35

    ואיזה כיף לנו שיש אותך.

  • afishler  On 9 במאי 2013 at 09:40

    נהדר. אין לי מילים נוספות.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:55

      בסוף לא יצאנו לסינגל…
      תודה, יקירי.

  • עדה ק  On 9 במאי 2013 at 10:43

    מצאה חן בעיניי ההשוואה של הכתיבה בבלוג וקריאת התגובות שבו לשיחה שיש בה גם הקשבה. ויפה שיש גם משתתפים שאינם אומרים כלום, אבל הם מקשיבים.
    בלוגולדת שמח!

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:56

      תודה עדה. ותודה על הפוסטים. כבר שנים רבות גם אצלך.

  • גילי  On 9 במאי 2013 at 14:28

    תודה לך. את משחררת משהו לאוויר האינטרנטי ואת לא יודעת איפה זה נוחת. הרבה פעמים זה נוחת בדיוק בלב שצריך את זה

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:56

      טוב, אלה הרגעים שהופכים את כל זה לשווה, גם כשאני לא יודעת שזה קורה. תודה, גילי.

  • ג'וליאנה  On 9 במאי 2013 at 15:18

    כל כך אוהבת את הכנות בכתיבה שלך וכל כך שמחה שבזכות הבלוג הכרתי אותך.
    ואני מסכימה עם כל מילה. כל כך קשה לעוף בכתיבה, כל כך קשה לשבת מול מסך ריק ולכתוב ולמחוק כי משהו בכתיבה מזייף ולנסות שוב ושוב.
    ואיזה עונג זה כשהכתיבה עפה.
    וגם אני כל כך שמחה שמסגרת בלוגית מאפשרת לכתוב גם כשאת לא במיטבך כמצב כמעט דיבורי.

    • רוני  On 9 במאי 2013 at 16:57

      ג'ולז, אני כל כך מרוצה מהמשפט האחרון שלך. כן, בבלוג את לא חייבת להיות במיטבך. רק להיות נוכחת, ואפילו לא במלואך.
      תודה על התמיכה, יקרה.

  • סיגל בן נון  On 10 במאי 2013 at 07:36

    פעם ראשונה כאן. מרגיש מאוד ביתי ומאוד מדוייק.
    מכירה את ההתחייבות הזו לבלוג ועסוקה כל הזמן בתכסיסים כלפי עצמי למלא את ההתחייבויות.
    אם הייתי צריכה מכתיבה אני בטוחה שהייתי צפה לי לכל מיני עיסוקים, רק לא כתיבה….
    הולכת להמשיך לקרוא כאן.

    • רוני  On 10 במאי 2013 at 07:50

      וואו, סיגל. הבלוג שלך דורש הרבה יותר השקעה לכל פוסט. הוא מרתק. תודה שהגבת וחשפת אותי לעשייה שלך. גם אני אמשיך לקרוא אצלך, בשמחה.

  • מעוז  On 15 במאי 2013 at 16:05

    וגם את זה צריך ללמד בסדנאות כתיבה.
    עופר שלח (ח"כ עופר שלח יש לומר) כתב יפה באותו הקשר:" לואיסה ולנסואלה, הסופרת הארגנטינית הנפלאה שלמדתי אצלה בניו יורק, היתה אומרת שהגוף שלך מתנגד לזה שתכתוב, כי הוא יודע שתגלה יותר מדי. כל מי שכתב אי פעם מכיר את זה: כל הסחת דעת מקרית מתקבלת בברכה, כי היא עוקרת אותך מהעבודה. אלף פעמים אתה קם למקרר, 200 אלף פעם אתה מוצא את עצמך יושב ומתגרד. אתה צריך משמעת של פקיד ארכיון כדי לנצח את הגוף-אם תנצח אותו בכלל. "
    אולי יותר ברור היום מה ולמה "אם תרצי".

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: