מוות לכלנית!

היתה לי הרגשה רעה לגבי זה.

באמת, כמעט לא יצאתי הבוקר. דחיתי ודחיתי, ובסוף יצאתי מהבית רק בתשע. וזה לא היה בגלל מזג האוויר. קצת רוח לא מטרידה אותי. לרוץ בגשם אני אפילו אוהבת, ומן הסתם עוד אכתוב על זה כאן, אבל בכל זאת, היה משהו לא טוב באוויר.

החלטתי לרוץ היום ברמת הנדיב. אני אוהבת את הנופים היפהפיים הנשקפים מכל עבר לאורך המסלול: יערות אלונה, בקעת הנדיב, חופי קיסריה ודור ונחשולים, בימים שבהם הראות טובה אני רואה באותה ריצה את חיפה ואת חדרה.

ויותר מכל אני אוהבת את השמורה עצמה. השבילים ההדוקים המתפתלים בין העצים ושיחי הבתה, הפריחה המגוונת והמשתנה, אלפי הפרפרים והדבורים, השמיים. הו, השמיים! רמת הנדיב שטופת שמיים, פקוחים ובהירים, עד האופק.

מצד שני, חלק ניכר משבילי השמורה מצמיחים מתוכם סלעייה בגבהים משתנים. בהליכה נינוחה אין בעיה לדרוך, לעקוף, לקפץ. בריצה, כל אחת מהאפשרויות האלה טומנת בחובה פציעה אפשרית. אני רצה על השבילים האלה מתוך תשומת לב קיצונית, מזנקת מאבן לאבן, מקפידה לראות איפה תנחת הרגל ובאיזו זווית, מתעלמת לגמרי מהקצב, הצורה, הנשימה. רק לא לעקם קרסול.

וזה עובד. רצתי בשמורה פעמים לא מעטות, ויצאתי מזה בשלום. וגם היום הייתי יוצאת ממסלול המכשולים הטבעי הזה בשלום. הייתי ממש קרובה.

אלא שבימים אלה מזנק האביב מתוך הקרקע והפריחה משתוללת, פולשת לשבילים, צובעת אותם בצהוב-אדום-ורוד-סגול-כחול משגע. כלניות ורקפות, חרדלים וקחוונים, חרציות ומרגניות ועוד אלף שאת שמותיהם כנראה לא אזכור אף פעם, אבל הם עוצרים את נשימתי. ויהיה אשר יהיה, אני לא דורכת על הפרחים.

וכך נוסף משתנה חדש למשוואה הזהירה שלי, המחפשת את הדלתא בין הסלע לקצה השביל: הו מרגנית. הו מרגנית, משמע: יש רווח טוב ומספק לדריכה, אבל בדיוק באמצע שלו יש כלנית. עליה אסור לדרוך. חמישה סנטימטרים קדימה כבר אפשר, אבל בקצה יש זר רקפות צמוד לסלע. אוי ואבוי לי אם ארמוס אפילו עלה אחד. שלא לדבר על המרגניות הכחולות, הפעוטות. אני כל כך אוהבת אותן, אין סיכוי בעולם שאני הורגת אפילו אחת. משוואה באלף נעלמים, כולם פורחים ויפים להלל.

הבוקר השילוב של כל אלה הפך אותי לפילה שמנסה להפוך לבלרינה. בסמוך לכוורות התבוננו בי הדבורים בפליאה וברחמים בעת שזינקתי מעליהן ונחתתי על שן סלע משוננת שבלטה מהשביל, ופרפרים התגלגלו מצחוק למראה הצעדים הקטנים והמגוחכים שלי בעת שזינקתי מסלע לסלע. הרוח נשפה בפניי בזלזול, והסיטה את השערות הארוכות-מדי-לריצה-וקצרות-מדי-לקוקו ישר לתוך העיניים.

אבל הייתי נחושה. הייתי מרוכזת. הייתי בעניינים. שרדתי. הייתי מלכת השמורה.

וברגע מטופש כלשהו סטיתי לשביל צר באחורי גני הנדיב. מעולם לא רצתי בשביל הזה. הוא צר, אבל לא צר מדי, מוקף אלונים נמוכים וסבוכים ופריחה משגעת. שביל יפהפה.

ואז הגיעה הגדר החשמלית.

יש לא מעט גדרות חשמליות סביב רמת הנדיב, אבל זו חצתה את השביל. בעצם, המילה חצתה מרמזת שנותרה לי מחצית השביל, ולא כך הדבר. שבע שמיניות של השביל נחסמו לטובת מחקר סטטיסטי (כך נכתב בשלט), ולי נותר רק מסלול צר, מהסוג שרוכבי האופניים מכנים "סינגל", כולו עוטה פרפרים צהובים בחיזור, זוגות זוגות. שביל פלאים יפהפה ועתיר קסם. וצר מדי, ללא ספק.

מפילה-בלרינה הפכתי באחת לפילה-דוגמנית, מציבה רגל לפני רגל, מזנקת עדיין מעל פרחים בצעד תימני משתנה שכבר לא באמת דומה לריצה: צעד קצר, שניים ארוכים, אחד בינוני, הופ! זינוק מעל סלע, ברגע האחרון צלילה מתחת לענף שהופיע לפתע מול הפרצוף שלי (עץ האשל בדממה יחבוט בי), קפיצה משולשת ו –

כלנית. ממש מול הרגל שלי. ולא סתם כלנית: כלנית גוססת. כמה מעלי הכותרת שלה כבר נשרו. הגברת סיימה את עונתה, ועשתה את זה בדיוק, אבל בדיוק, במקום שבו עמדה רגלי לנחות.

מכירים את הסלואו מושן הזה מהסרטים המצוירים, שבמהלכו הגיבור רואה חיים שלמים חולפים מול עיניו עד הנחיתה?

אז ככה זה היה. במהלך הריחוף מעל הכלנית הספקתי להתלבט, להכריע שאני עומדת לרמוס את האומללה, כי זה כבר לא משנה באמת, להתחרט, לקצר את הזינוק שבסוף המשולשת ולהנחית את הרגל טיפה שמאלה –

וזהו. אז זה קרה. נחיתה על העוקם, וכאב חד בשוק השמאלי.

האטתי, צלעתי עוד כמה צעדים, נאנקת מכאב. בדיוק מולי סגרה הגדר החשמלית את יתרת השביל. נשפתי. חזרתי לאחור. נעמדתי מול הכלנית הגוססת והבטתי בה.

שוק שמאל כואבת. כאב ברור. לא נורא, אני עדיין יכולה לדרוך וללכת לאט, אבל לרוץ אי אפשר. לא עכשיו. לא מחר. בטח גם לא מחרתיים.

אבל בשביל הכלנית הזאת, חשבתי. זה היה שווה. העיקר שלא דרסתי פרח. התבוננתי בה, בסלעים סביבה, בשני הפרפרים הצהובים שעופפו מעליה, מסתלסלים מעלה ומטה במחול זוגי יפהפה. הכל היה כל כך יפה.

אחד מהפרפרים נחת עליה, בדיוק באמצע. רק רגע עמד שם, מרפרף בכנפיו, והתעופף שוב. ורגע אחר כך, באיטיות מייסרת, נשרו שלושת עלי הכותרת הנותרים מהאומללה.

הבטתי בה עוד רגע. עירומה. מתה לגמרי. האזנתי לפעימות בקרסול שלי. העברתי את מבטי אל הפרפרים שהמשיכו לרחף סביבה בעליזות, אדישים לגמרי לדרמה הקטנה של הכלנית.

פאק משוואות באלף נעלמים. אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה.

(ביום חמישי ארוץ בדרך מורן, בין השדות של בנימינה. הפרחים היחידים שם הם על עצי האפרסק והנקטרינה, והם נטועים גבוה על ענפי העץ. אני חושבת שסיימתי את ענייניי עם הכלניות לאביב זה. תודה.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 25 בפברואר 2013 at 15:42

    נהדרת את. יפת נפש להחריד, אבל בכל זאת אני אוהב אותך.

  • יעל  On 25 בפברואר 2013 at 15:44

    את ההנרייטה סאלד של הכלניות. התאוששות מהירה.

  • אילן  On 25 בפברואר 2013 at 15:59

    עם הכלניות לעולם לא ישכח את חסידת אומות העולם שלא חסכה משוקה וקרסולה על מנת לגונן על אחת מהן.

  • chellig  On 25 בפברואר 2013 at 16:13

    אוי כמה מתיקות.

    נ.ב. אני ככה עם נמלים, לא דורכת על נמלה איןאיןאין סיכוי.

  • nina ramon  On 25 בפברואר 2013 at 17:33

    נפלא (-:
    תודה, והחלמה מהירה

  • aliciashahaf  On 25 בפברואר 2013 at 18:34

    מה שאחיך כתב פה למעלה. מילה במילה 🙂

  • אלירז  On 25 בפברואר 2013 at 22:48

    אוי כמה מקסים.
    וצחקתי (למרות הרגל הפצועה, סליחה).
    המון בריאות!

  • שמעון  On 26 בפברואר 2013 at 15:39

    צחקתי עד מאוד.
    היהודים הרי המציאו את קידוש השם.

  • aida  On 3 במרץ 2013 at 14:32

    את נפש עדינה ולצערי ,אני פגשתי מעט מאוד בני אדם כמוך.
    כאשה מבוגרת ולבד , מצפון הארץ , הזקוקה לעזרה ולא מוצאת אף בן אדם שלכך.
    רוצה להגיד לך שתיארת את הטבע בכל כך הרבה כישרון שאני ,המנועה מלהתנהג כבן אדם חופשי , הרגשתי שאני שם ,אתך ,רק שדרך המחשבה ,לא יכולתי לעזור לך ☺.
    תודה על תיאור והחלמה מהירה.♥

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: