נגה

אחר הצהריים, פעם אחת בשבוע, היא היתה מוציאה מהארון את החטיף החום שעליו נכתב באותיות שמנמנות "נגה".

היא עמדה שם, במכנסיים קצרים ושיער בלונדיני חלק וארוך וגוף שלפני גלי האנורקסיה שנמשכו עשרים שנה, שהלכו איתה מהמדבר אל השרון. הרגליים שלה היו חמימות וקולה קצת קריר. היא חתכה לנו בסכין, שני חתכים, שלוש חתיכות. נ. ג. ה.

(פתאום אני חושבת שכל כך מתאים הנ' ג' ה' הזה לחנוכה. אבל לא היה "פה". תמיד היינו לפני מעבר דירה, או מיד אחריו.)

שלוש החתיכות ההן, הן אף פעם לא היו שוות בגודלן. תמיד מישהו קיבל יותר, וזו אף פעם לא הייתי אני. אני הייתי הבכורה ונגזר עלי לוותר. ואז היא היתה מסתובבת ונותנת לנו את השליש שלנו, ארוז עדיין בנייר החום, הדקיק, שנצמד לנוגט ולשוקולד. קילפנו את השליש שלנו בידיים רועדות מתשוקה, בלענו אותו מהר מדי, הופ! נגמר.

האחים שלי, אני חושבת שהם אכלו לאט יותר, אבל לא בטוחה. אני נאחזת ב"אנחנו" כדי לא לעמוד לבד מולה.

עמדתי לבד מולה בכל הפעמים שבהן גנבתי את החטיף לפני מועד החלוקה.

לא מזמן, בדרך לבית החולים, כשצווארה משוסף ומדמם, היא סיכמה בפני אחי: "אחותך ואתה הייתם גנבים ושקרנים". (זה נכון).

היא היתה עומדת שם, מול ארון המטבח, והשיער הבלונדיני החלק והארוך שלה התנדנד בעקבות מבטיה שחיפשו למרות שכבר ידעו, וקולה: שרון.

אחרי שבאתי היא עשתה מה שצריך לעשות. בזעם, בשיניים חשוקות. אם הוא היה בבית, הוא היה מחליף אותה לפעמים. הם צעקו מאוד חזק תוך כדי כל זה, אולי כדי לא לחשוב, אולי כי הזעם שלהם התנתב לידיים ולגרון בו זמנית.

אני הסתכלתי על האחים שלי וחייכתי. לא שליש, הפעם. אני קיבלתי ה-כל. המחיר לא היה רלוונטי בכלל. הם היו קטנים. הם בכו.

(בכל האינטרנט חיפשתי ולא מצאתי תמונה של החטיף הזה. כמעט שברתי את כל האינטרנט מרוב שהתעצבנתי. אלף תמונות של נעליים ושמיים באינסטגרם, ואף לא נגה אחד.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה י.  On 9 בדצמבר 2012 at 01:54

    אל אלוהים, רוני. אל-אלוהים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 בדצמבר 2012 at 06:33

    כשאימא תגיע לסוף דרכה, היא אומרת,אני מתארת לעצמי מה נגלה, דרך המילים שלך.
    שמונה ילדים,שני הורים וסבתא,חפיסה בודדת של שוקולד מריר עם תמונת פרה שבעה.

    חיבוק רוני וכתף,על מילים בתחילת הדרך.

  • אילן  On 9 בדצמבר 2012 at 07:08

    איך אנחנו אמורים להגיב רוני, מה כבר אפשר להגיד?

  • chellig  On 9 בדצמבר 2012 at 07:17

    .

  • ilana pa  On 9 בדצמבר 2012 at 07:31

    לפעמים זכרונות ילדות יכולים לתעתע

  • צנצנת.  On 9 בדצמבר 2012 at 08:04

    בחיי, איך מגיע לך שם אחר!
    אני כל כך שמחה שיש לך אחד כבר.

  • tsoof  On 9 בדצמבר 2012 at 08:09

    גנבת. 🙂

  • רוני  On 9 בדצמבר 2012 at 08:29

    את מרגשת אותי. מעציבה ומרגשת. גנבת ריגושים ורגשות שכמותך. תמשיכי…

  • oritarif  On 9 בדצמבר 2012 at 09:07

    אוי רוני
    הקטע הזה באמת משאיר ללא מילים. רק פותח המון שאלות על יכולת העמידה שלך מול מי שכבר מזמן לא בלונדינית חלקה וארוכה ובטח שלא אחראית על הנחמות המתוקות שלך.

  • ימימה  On 10 בדצמבר 2012 at 13:38

    אוי. אוי. אוי. מה אפשר להגיד על קטע כזה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: