יומני זכרון יעקב, 3#: הסוד של מיכאל

באמצע הבוקר, כשהקיר מולי התמלא פתקיות צהובות, התכפכפתי ולקחתי ארנק והלכתי למרכז.

(יש פה כזה, ליד הבית, כמו פעם. מרכז. יש שם סופר ועוד שלושים או ארבעים חנויות, מאפיית בוטיק נהדרת ובית קפה קטן ובר, חנויות בגדים ודברים לבית, כמה רופאים וחנויות של מתנות ליום הולדת. מרכז, נו).

בדרך דיברתי בטלפון עם תומר ואמרתי לו שבאמת, חייבים לעשות משהו בעניין ההוא, וסיפרתי לו שאני בדרך לקנות יומן. אני טובעת בפתקיות האלה שלי. ואמרתי לו שאני תיכף נכנסת לחנות הספרים הקטנה (במרכז ליד הבית, כן כן, ועוד חנות עצמאית) אבל איכשהו בדרך לשם ראיתי חנות מתנות ונזכרתי שאני רוצה לקנות לאחיינית שלי מתנה ליום ההולדת (שהיה ביולי, אבל מי סופר). ונכנסתי. עם תומר באוזן. וראיתי.

באמצע החנות, על שרפרף עץ גבוה, איש מנגן בכינור.

יצאתי החוצה ואמרתי לתומר, תסלח לי, אני חייבת להכנס לשם. אני אסביר אחר כך. ניתקתי.

My violin: Carlo Antonio, Testore, MIlan, 1938. Photo by pellacea. Creative Commons.

My violin: Carlo Antonio, Testore, MIlan, 1938. Photo by pellacea. Creative Commons.

האיש עדיין ניגן בכינור. הוא הנהן בראשו לסמן שרק עוד רגע, ואני סימנתי לו בתנועת יד שלא, אל תפסיק, בבקשה, ועמדתי באחת עשרה ורבע באמצע החנות והקשבתי לו מנגן בטהובן.

כשהוא הפסיק אי אפשר היה שלא לדבר על זה, כמו רגע מכריע ביחסים. תקשיב, רק נפגשנו, יש לך חנות צעצועים, אתה מנגן באמצע החנות באמצע היום. תספר לי הכל, בבקשה.

מיכאל גר ביוקנעם ומדי בוקר הוא בא לכאן ופותח את החנות, כבר יותר מעשור. לפני ארבע שנים הבין שיש לו הרבה שעות מתות לאורך היום, ונזכר שפעם חלם להיות כנר. אז הוא ירד למטה, אל המרתף בביתו היוקנעמי, ומצא שם את הכינור הישן והביא אותו אל החנות. ומאז.

מאז הוא מנגן מדי יום, כארבע שעות. בדרך כלל בבוקר. "אחר הצהריים נכנסים כל רגע, אי אפשר ככה." בינתיים הוא התחיל לנגן על הכינור הישן והשחוק שלו בהרכבים, ביניהם גם התזמורת הסימפונית של הטכניון.

"אני כבר לא חולם לכבוש את אולמות הקונצרטים בכל העולם," הוא אמר. "אני פשוט נהנה מכל רגע. אני שמח להשתתף בהרכב, אבל ההופעה היא לא מה שחשוב לי. לנגן, ליצור ביחד את המוזיקה, זה היופי. זה הכל."

אנחנו קובעים שאבוא שוב, שנדבר שוב. כשאני יוצאת אני מציצה בשם החנות. "ארלקינו".

כמה הולם.

(מיכאל הגיע כדי להזכיר, ואכן נזכרתי. אז הנה, אני מעבירה את זה הלאה).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ilana pa  On 8 בדצמבר 2012 at 16:17

    נגינה, כתיבה, ציור, שירה או כל אמנות אחרת, שנעשית למען עצמנו
    בלי כל אגו היא האמנות האמיתית. זו שנעשת להנאתינו והנאת הסביבה הקרובה בלבד.
    שאפו לאיש עם הכינור.

  • עדי  On 8 בדצמבר 2012 at 17:43

    באשר את הולכת- את מוצאת קסם וקסם מוצא אותך. כיף שזיכרון החזירה אותך לבלוג.

  • chellig  On 8 בדצמבר 2012 at 19:42

    את שוב עושה חברים חדשים גברת? 🙂

  • רוני  On 8 בדצמבר 2012 at 23:02

    אילנה, בדיוק.
    עדי, תודה. כיף שזכרון באופן כללי.
    רחלי, שום חברים. רק מילים עכשיו. חברים אחר כך.

  • tsoof  On 9 בדצמבר 2012 at 08:43

    ומה היה עם תומר בטלפון? כלומר, כל הקטע הזה התחיל עם הבטחה לרכילות טובה, והידרדר לפואטיקה, את יודעת. הידרדרות יפה, אבל דיטיילז בבקשה.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 10 בדצמבר 2012 at 01:21

    בדצמבר 91 כשתומר התקשר והייתי על הפסנתר אז המשכנו לנגן ביחד
    ככה שאני ממש לא מבינה למה היית צריכה לנתק את השיחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: