יומני זכרון יעקב, 2#: סודות המושבה

 חמש בבוקר מהמרפסת מתגנב בדל רוח קרירה לחדר השינה, ואני יוצאת להציץ אל השמורה. האוויר צלול במיוחד, והריחות נישאים עליו בחריפות, וגם הוא. אפל, זכרי ובוטה.

החרוב פורח דווקא בסתיו, העצים הזכריים והנקביים גם יחד. העץ הזכר מדיף ריח ברור ומובהק. בפעמים הראשונות התקשיתי להסביר את פשר אי הנוחות, ואז הגיעה בת משפחה אהובה והפטירה בנון-שלאנטיות: יש לו ריח של שפיך.

המבוכה התחלפה חיש מהר בצחוק. רחובות ארוכים במושבה, שבילים אינספור בשמורה, שוטפים את המבקר בריחות של בית בושת פעיל במיוחד. והריח כבד, נדיב, חסר דעת. הוא מתגלגל במעלה הנחיריים בלי בושה או התחשבות.

 

אני בורחת מהמרפסת שטופת הזימה, נפרדת בצער מנוף השמורה ויורדת אל חדר העבודה. זמן מה אני עובדת בדממה, ואז מגיעה שעת הציפורים, והכלבים מיד אחריה, והעולם מתעורר.

ואחרי שהאהוב והאהובים הקטנים יוצאים איש-ילד-ילדה-פעוטה לדרכם, אני מכינה כוס קפה ויושבת לעבוד.

ואז זה מתחיל.

כל יום מחדש הראשונה תופסת אותי באמצע: מפרקת או מרכיבה איזה משפט, עמלה לשנות כותרת, שקועה כל כולי במלאכה. כשהיא פולחת את הדממה אני מזנקת ממקומי בבהלה.

אהההה!!! צורחת מישהי.

ואז חבטה. ולפעמים הסדר הפוך: חבטה עמומה, רבת עוצמה, ואז הזעקה קורעת הלב.

בפעם הראשונה חשדתי שאיזה גבר מפליא כאן מכותיו באשתו וכבר התכוננתי לבלוש אחר השכנים, עלי לתקן עולם כהרף עין!

אבל בימים האחרונים, אחרי הבהלה, אני ממשיכה להקשיב. תמיד יש כמה זעקות, תמיד מעומק הלב והריאות, ולכל זעקה מוצמדת חבטה.

ואז היא דוממת.

(ואולי פעם אחת זה היה הוא, שדמם מזעקותיו).

בימים האחרונים אני מספרת לעצמי סיפורים, ממציאה אגדות על זעקות השבר הללו. ככל הנראה מדובר באיזה סוג של תרפיה, אני מנחמת את עצמי על שלא העזתי לבלוש כראוי.

אחרי הצעקה הרביעית או החמישית אני חומקת לחצר הקדמית, שואפת מלוא הריאות ואז נזכרת, הנהו, ריח החרוב הרטוב והמגונה, ונאנחת.

 

עוד נכונו לנו עלילות במקום הזה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 25 בנובמבר 2012 at 09:16

    יפה כרגיל

  • אורית עריף  On 25 בנובמבר 2012 at 09:31

    מבוסמת טבע שכמותך… בוקר טוב!

  • מירי  On 25 בנובמבר 2012 at 09:53

    אמא'לה!!! נשיקות.

  • DoMinorEffect  On 25 בנובמבר 2012 at 10:32

    משעשע עד מאוד. אריאל הירשפלד כתב טור על המבוכה מן הריח הזה לפני כמה שנים:
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1287411

  • ilana pa  On 25 בנובמבר 2012 at 15:19

    כתיבה מסקרנת. ממתינה לעלילות הבאות 🙂

  • אילנה וייזר-סנש  On 26 בנובמבר 2012 at 18:27

    את כותבת כל כך יפה על הכפר, בעוד אני בכפר שוקלת רומן עם העיר. שתיים שלוש רשומות fcr כתבתי על התשוקה אל העיר. וכשאני קוראת אותך אני כמעט מתחרטת. איך את עושה לי את זה? איך?

  • galithatan  On 1 בדצמבר 2012 at 20:24

    הצעקות האלה עושות את היום להרבה פחות רגוע, קצת מנערות אותו, לא נראה לי שזה רע 🙂 ומה שבטוח, בהחלט מסקרן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: