יומני זכרון יעקב, #1.

עברנו דירה לפני שבוע בדיוק. מזה שבוע בדיוק אנחנו מהלכים במעגלים קטנים וזהירים. בית. סופרמרקט שכונתי. בית ספר.
הולכים בזהירות ומונים את העצים בדאגה. יש כאן רבים כל כך. כמה מים צריך? האם ייתכן שיהיו די מים כדי לאושש את הגינה שהוזנחה כאן? אנחנו יוצאים לגינה ונוגעים בצמחים בזהירות. עוד לא למדנו את שמותיהם, נדרש נימוס הדדי. אינטימיות לא תיתכן כאן עד שייקרא להם שם.
וייקרא גם לנו שם: אנשי זכרון יעקב. זכרונאים? אין לדעת מה שם ייקרא למי שכאן.

הילדים קמים בבוקר מחויכים. כולם רוצים ללכת לבית הספר. המקום הזה שאליו הם הולכים אינו דומה לשום בית ספר שהכרנו בעבר. הם מכירים בכך. במקום לכנותו "בית ספר", הם קוראים לו "קשת". הם יודעים מתוכם שזה משהו אחר.
(אנחנו מקווים שכך אכן הדבר. אנחנו נזהרים מאוד בתקוותינו.)

המעגל מתרחב לראשונה בריצות הבוקר: מסלול קצרצר בשכונת השמורה, שני רחובות, אולי קילומטר וחצי, שני סיבובים. בדרך רואים כלוב איקלום נשרים, שמורה, רחובות דוממים של חמש בבוקר, ים. את הדילוג הקטנטן של הלב יש להשקיט. זהירות.

והבוקר, לראשונה, מסלול חדש, נועז. לתוך השמורה, ומשם על השבילים, בתקווה שנגיע לאיזה מקום לא מסוכן, שלא יהיו הפתעות, שלא אנזק או אפגע.
בכניסה מנחה אותי זוג מקומי שסיים את צעדת הבוקר: צריך לעלות, להמשיך עד הכביש ולאורכו, מסביב לגנים וחזרה. "את גרה בווינגייט, לא?" הם שואלים, ואז מסבירים שהם שכנים, מחייכים ומברכים אותנו בבואנו לכאן.
המסלול שהתוו לי שקט ונטול הפתעות. עצים, רוח נעימה מהים, נוף לעמקים שממזרח לזכרון, חורשות מצלות, השומרים האדיבים של השמורה. הרצים האחרים מחייכים אלי. נדמה שזה הקוד המקומי, הנעים.

אחרי שאני מקיפה כבר את מלוא הגנים מופיעות עזים. המונים. מדנדנות בפעמוניהן. אני רצה על פניהן ושומעת מאחורי צלצולים. הם נמשכים ונמשכים, ובעקבותיהם זעקות שבר: תעצרי! תעצרי! אני מסתובבת, רצה במקום ורואה את הרועה הדרוזי מעונן פנים, והמוני עזים דוהרות בעקבותי, המשכוכית האנושית חסרת הדעת.
אני רצה במקום ומביטה בו, והוא צועק ומצביע לעבר החורשה. עכשיו אני רצה לשם, והעדר בעקבותי. מתחת לעצים אני ממשיכה לרוץ קצת במקום והוא אוסף אותן, מרחיק אותן ממני ומחייך אלי. הנה, הכל בסדר. שני זכרים נאבקים בשולי העדר. מתחשק לי לספר לו שגם אני הייתי רועה פעם, ועדר כבשים הלך אחרי בשבילי המדבר. אבל במקום זאת אני חומקת בשקט, בין העצים, מפני אוהבותי השעירות.

ורצה. והים משמאלי, ומולי זכרון. אני מביטה בה. אני מביטה בה וחושבת שעכשיו זה הבית. אבל אני עוד לא מרגישה כלום.

ביציאה אני חולפת על פני עץ החרוב.

חרוב. זה השם הראשון.

חרוב, בארבע אחרי הצהריים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רועי רוטמן  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 20:57

    מזל טוב, רוני. שיהיה לכם שמח שמה.

  • Tal Eitan  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:00

    מקסים. לגמרי.
    ודומה מאוד אצלי. רק שאני גיק של עצים ומכיר את רובם כאן. חביבים ועייפים, כי לא טופחו המון זמן.
    איזה קטע ששנינו מתחילים כ"כ אחרת, באותו הזמן.
    קארמה או מסלולי חיים, לכי תדעי, ולמי בכלל אכפת.

    רק הצלחה, רוני. המון.

    • רוני  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 23:39

      כמה השראה קיבלתי ממך ומהצבים שלך, כפי שאתה יודע היטב. כל כך דומה ושונה. וכמה טוב. תודה מותק. גם לך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:02

    מקסים מקסים ! תודה שהחזרת אותי לאזור (עד לפני שנה ורבע גרתי בבנימינה) אחזור לבקר פה הרבה 🙂

  • אורית עריף  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:06

    אנחנו נפגשות בפייסבוק, בטלפון, בסמסים, מחר אפילו לקפה
    אבל איזה כיף לפגוש אותך כאן, שוב, משכוכית חסרת דעת שכמוך 🙂

  • אילן  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:14

    רק אושר שלוה ונחת

  • מירי שחם  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:31

    (:
    תכירי
    http://www.halehem-maxim.co.il/
    (המחירים בתפריט מה זה לא מעודכנים)
    והספרייה הציבורית מוצלחת ופעילה, ובונים עכשיו עוד אחת, צמודה ונפרדת לילדים
    והשוק בפראדיס ביום חמישי ברחבה הגדולה בכניסה

  • mooncatom  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:34

    היכרות עם חרוב זו היכרות ראויה ביותר.
    :- )
    שימשיך כמו שהתחיל.

  • chellig  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 21:45

    הם נראים בבית שלושתם, וחמודים.

  • יעל  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 22:26

    כתבת את מה שאני מרגישה ביחס למקום הזה שעברנו אליו. תהנו.

    • רוני  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 23:56

      מוזר לגלות כמה חשוב לאהוב את המקום שאתה נמצא בו. אני שמחה בשבילך. למרות העליות, אה?

      • יעל  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 10:49

        מה שמוזר הוא שכל כך אהבתי את תל אביב שלא חשבתי שאצליח לחיות במקום אחר לעולם. והנה זה הכי רחוק מתל אביב שאפשר ועדיין…

        • רוני  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 21:23

          מעניין, יעל. חברים טובים מרגישים עכשיו שבלי תל אביב הם פשוט יכלו בעשן מרוב צער. את מעוררת בי תקווה שיש להם תוחלת.

  • רון יעקב  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 22:38

    זיכרוניסטים!

    • רוני  ביום 31 באוקטובר 2012 בשעה 23:56

      זה מאוד מוזר. משהו בין תיכוניסטים לאנכרוניסטים.

      • chellig  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 00:11

        בתלמה ילין מי שמגיעים בכיתה י' במקום בט' נקראים חמשיסטים, שיזכרו שזה אומנם נכון שהם לא טתניקים, אבל רעבאק שיזכרו שהם לא שישיסטים "טהורים". בי'א הכל נשכח 🙂

        • רוני  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 00:17

          מצחיק שאת אומרת את זה. ינאי קפץ לכיתה ט' ופתאום יש לי תיכוניסט לגמרי לא טהור.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 00:18

    איזה כיף לך. זכרונאים יקראו רק מי שנולדו לשושלת מקמי המושבה (או משהו בסגנון) כבוד ששמור למעטים… אבל אל תתני לזה לפגוע לך בהנאה (או שהסנוביזם המקומי דהה?)

    • רוני  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 07:22

      שאלתי כאן מישהו ממתי הוא בזכרון. הוא אמר, "אנחנו חדשים, רק עשר שנים."
      סנוביזם רק משתבח עם הדהייה,

  • דפנה י.  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 05:33

    כתבת יפה, כמו תמיד. אני מתעסקת המון בסוגיות של בית, בהיותי גולה מרצון. פרטת על כמה מיתרים.

    והעיזים, נהדר 🙂

    • רוני  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 07:23

      זה נושא שמעסיק גם אותי. בילדותי עברתי כל כך הרבה שאין לי בית ילדות. מקווה שיהיה לי השכל לתת לילדים בית ילדות.

      • דפנה י.  ביום 8 בנובמבר 2012 בשעה 12:18

        כל-כך שונה ממני – אני אספתי את כל זכרונותיי באותו בית. בתקופה הקצרה שגרנו בבית אחר, אז עוד לא היה לי זיכרון משלי.
        גם אני מקווה, עבורך ועבור ילדייך. למרות שבית ילדות לא תלוי רק במיקום, את יודעת (ברור שאת יודעת).

  • מיכל  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 09:07

    נהדר. כיף לקרוא שככה טוב לכם.

  • מיכל  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 09:11

    נשמע מקסים ומפתה. איזה כיף זה לעשות שינוי במקום המגורים ואופי הישוב שבו גרים , תמיד רציתי אבל בגלל הילדים תמיד דחיתי..
    מיכל

  • שמעון  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 09:15

    בשעה טובה ומוצלחת!
    שמעון

  • נועם לסטר  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 09:38

    מסלול השמורה הוא אחד ממסלולי האופניים הקבועים שלי.
    מול השמורה. קשת. מבט אל הים. חורש צפוף (וגם עצי זית עתיקים ליד כלוב הנשרים).
    מה צריך עוד?
    בשעה טובה

    • רוני  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 21:24

      נועם, אם תעבור על סדרת הפוסטים שלך מהמסלול הזה תראה שהגבתי כמעט תמיד, וקראתי אותם שוב ושוב ושוב. אתה בהחלט היית חלק מההשראה שלי להגיע דווקא לכאן. תודה רבה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 09:44

    מקסים.

  • galithatan  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 11:48

    נהדר. אהבתי את הגילויים הראשונים שלך במקום הקסום הזה. וסיפור העיזים – מעולה, צחקתי 🙂
    שיהיה בהצלחה בבית החדש, ומאחלת לך עוד המון הרפתקאות חוויות וגילויים. שלא ייגמרו לעולם התגליות.

  • lifeaccordingtonir  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 12:15

    ברוכה הבאה לזכרון. גם הבת שלי לומדת בקשת.

  • ella  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 16:52

    הילדים לא התמרדו? לעזוב את החברים שלהם? איכשהו תמיד נדמה היה לי שזו המשמעות של בית ילדות. ההיכרות העמוקה הזו שיש עם מקום ואנשים. היכרות שהיא רק פרי של זמן ארוך. עדיף מינקות. מכיוון שאני לפני שינוי כזה אני שמחה לראות שאפשר לעשות אותו ולהיות מאושרים.

  • myreaderlife  ביום 1 בנובמבר 2012 בשעה 19:42

    כמה משתלם לעשות את הצעד הזה. לעזוב את כל המוכר והנוח ולהתחיל הרפתקה שמחה כזאת בלב שמח וקליל. נראה לי שנרוויח עוד הרבה פוסטים יפים ומצחיקים כאלה מהצעד שעשית. מאחלת לך ולמשפחתך שהשמחה והקלילות ימשיכו במקום החדש והיפה הזה.

  • מעוז מוסל  ביום 3 בנובמבר 2012 בשעה 18:02

    אכן עשיתם זאת בסוף… שיהיה בהצלחה ותהנו, יש עוד חוץ מעיזים (ובקבוקים ריקים) בזכרון. מוזמנת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: