ספרו לי סיפור על ארץ זרה ורחוקה

יש בין הקוראים כאן אנשים שחיים הרחק מכאן. מהגרים, אנשים שנסעו לעבוד כמה שנים בחו"ל, אנשים שחיים בחו"ל מאז ומעולם.

אנא מכם, ספרו לי.

איפה אתם? איך החיים אי שם בעברו האחר של העולם? האם אתם שלמים עם הבחירה? האם אתם רוצים לחזור?

איפה בעולם הזה טוב לחיות? למה?

ספרו לי סיפור, בבקשה.

 

(זו בקשה רצינית מאוד. אם אתם מכירים אחרים שהעזו לפרוש כנפיים, להתנסות, שלחו אותם לספר לי סיפור, בבקשה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 18 ביולי 2012 at 12:46

    אני בעולם שכולו טוב. החיים, אם אפשר לקרוא לזה כך, נסבלים. בשבוע הבא לוקחים אותנו לסיור בעולם שכולו רע.

  • עידן לנדו  On 18 ביולי 2012 at 14:11

    מישהו כבר קיבץ כמה סיפורים מעניינים כאלה:
    http://erev-rav.com/archives/category/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA

  • ella  On 18 ביולי 2012 at 21:49

    עכשיו בביקור פה, אצלכם (אצלי?). כבר שש שנים בחוף המזרחי. לימודים, עבודה קצת. ילד שנולד בישראל ושניים שנולדו שם. מהגרת שם. ופה כבר לא ממש בית. רואה את כל הדפקטים. אבל מתגעגעת לכאן. זה לא פשוט, רוני. הייתי רוצה שזו לא תהיה המולדת שלי, אבל נדפקתי. עכשיו בהתלבטויות מה לעשות עם הילדים. איפה יהיה להם הכי טוב. לא ברור. ארחיב אולי מחר

  • דפנה י.  On 19 ביולי 2012 at 03:21

    אנחנו במישיגן, ארה"ב, לרגל לימודי דוקטורט. עוד לא עברה שנה מאז נסענו, עכשיו בביקור מולדת מס' 2.
    משם, כל מה שקורה כאן נראה די עגום. מאוד מעציב, די מייאש.

    עוד לא ממש בחרנו. נסענו בגלל הלימודים של בעלי, תואר שצפוי להימשך 5 שנים לכל הפחות. אח"כ נחשוב, נבדוק את האופציות, נחליט. בינתיים אין ילדים. כשיהיו זה בטח גם ישפיע על ההחלטה, לחזור או לא.

    אני יודעת שכבר קראת קצת את הסיפור שלנו בבלוג.
    מישהי אמרה לי לפני חודש שנשמע שאני די נהנית מהחיים וזה נכון. אני לא חיה בלונה-פארק בלתי פוסק, אבל יש לנו מטרה לשמה נסענו. מדי פעם מתגעגעים וזה קשה, אבל מסתכלים קדימה וזוכרים למה אנחנו כאן/שם.

    האור במערב התיכון של ארה"ב שונה. בהגיענו ארצה הופתעתי מהאבק באוויר. שכחתי שזה עוד חלק מהקיץ הישראלי. שם החום קצת פחות מעייף. אולי.

    יש בזרות משהו שלעתים הוא משחרר. ואין תחושת זרות מתמדת, בלתי פוסקת. זאת איזו הזדמנות להמציא את עצמך מחדש, או להגדיר יותר בדיוק, לבדוק לעומק דברים שמעולם לא היית צריכה להקדיש להם מחשבה.

    יצירת חברויות בגיל מבוגר יותר היא אתגר. לנשארים בארץ יש את החבר'ה מהצבא או מהתואר הראשון. אנחנו עזבנו את זה מאחור ועכשיו בונים רשת חברתית חדשה, מאפס. אבל גם זו הזדמנות לגלות מחדש יכולות ששכחתי שיש בי. זה גם מעמת אותי עם שדים לפעמים.

    חברה שגרה שם כבר 8 שנים שאלה אותי בדיוק את השאלה ההפוכה – איך זה לחיות בישראל? בתור מי שהגיעה "רק עכשיו" לארה"ב, הבטחתי לה שאם היא תחזור היום לישראל, עם 3 ילדים ובעל אקדמאי, החיים שלהם בישראל יראו שונים מאוד מאלה שהם מקיימים בארה"ב. הם יצטרכו להתפשר. הם בהחלט יסבלו מירידה ברמת החיים.

    הייתי רוצה שהילדים שעוד יהיו לי יגדלו כמוני, אבל ישראל בה גדלתי כבר לא קיימת. כשאני גדלתי עדיין לא היה כפר גלובלי. לא היו פלאפונים והיינו יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים בשמונה בערב וההורים תמיד ידעו שאנחנו בטוחים. הפרידה מהרומנטיזציה הנוסטלגית עוזרת לוותר על המיתוס הזה – אני יכולה לחשוף את הילדים שלי לתרבות עברית בכל מקום אליו אגיע בעולם, אם רק אבחר. השאלה היא כמה מאמצים זה ידרוש ממני. כי בחו"ל הם לא מקבלים את זה בדיפוזיה.

    די, כבר ארוך מדי.

    מקווה שמשהו מכל מה שכתבתי עונה למה ששאלת. ולילה טוב.

  • אולימפיה  On 19 ביולי 2012 at 12:20

    אנחנו באנגליה כבר 8 שנים (קודם היינו בגרמניה שנה וחצי כמעט)
    גרים בלונדון, עובדים (הוא) ולומדים לדוקטורט הנצחי (אני). ויש לנו ילדה מתוקה שנולדה כאן ודוברת שתי שפות (האנגלית תהפוך יותר דומיננטית כשהיא תתחיל בית ספר, בעוד שנה).
    החיים לא מושלמים כמובן, וברור שמתגעגעים – בעיקר למשפחה וחברים. אבל גם יש חברים טובים פה שהופכים בהדרגה ליותר ויותר משמעותיים.
    לא חושבים לחזור. לפעמים אני משתעשעת ברעיון. אבל לא. בשנה האחרונה אני צופה במחאה המתפתחת בארץ בהרבה תקווה ופליאה, אם כי עמוק בפנים אני לא מאמינה שהמצב ישתנה באופן מהותי.
    החיים פה טובים יותר, לפחות מבחינתי. לא נראה לי שאפשר לקבוע זאת עובדתית, זה תלוי בחוויה הסובייקטיבית.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 24 ביולי 2012 at 05:37

    טוב, תגידי. את רוצה סיפור? מה את רוצה, שאתחבק עם כייס?
    אז ככה זה בכללי:
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1954648&r=1
    על הקשיים:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1262082&r=1
    וזה למה באנו הנה:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=940515&r=1
    8 שנים פה, מתחילה להשלים עם הבחירה, מה שטוב פה זה שהמערכת הוגנת, ולא הגועל נפש של ביטוח לאומי. מה שרע: אני ילידת ישראל, אין לי פה הורים, ורשימת הדברים שחסרים לי הולכת ומתארכת…

  • קורס צלילה באילת  On 3 באוגוסט 2012 at 21:25

    בתור מי שחיה חצי שנה בבריסל, שנה בדרום צרפת אני יכולה לומר שלחיות במדינה אחרת זאת חוויה מדהימה, מעשירה,מעניינת. מכירים תרבות שונה, שפה שונה.
    מה רע? פשוט נפלא! כל מי שנקרית בדרכו ההזדמנות הזאת שייקח אותה בשתי ידיו.

  • מיכליקה  On 8 באוגוסט 2012 at 04:57

    היי רוני, אני היא זו שדפנה י. דיברה עליה. רק תיקון טעות אחת: לפני שבוע חגגנו תשע שנים כאן.
    הגענו לקליפורניה לרגל לימודי הפוסטדוק של הבעל, לשנתיים. הגענו עם תינוקת קטנה ולי לא היה ספק שאעבוד בתור מורה בבית הספר היהודי הנידח בעיר הקטנה בה גרנו (כמו כל ישראלית טובה שעליה לטפח קריירה מרשימה, מורה לעברית, גם כן קריירה). אבל כהרגלי בקודש היו לי קשיי הסתגלות רבים, כזו אני, לא מסתגלת ומצאתי את עצמי הופכת ל stay at home mom כמו כל החברות החדשות שרכשתי לי. השנתיים הפכו לארבע בהן נולד הילד השני ובקיץ 2006 בעלי התקשה למצוא עבודה (תרגום: באוניברסיטאות הישראליות אף אחד לא מקבל אותך בזרועות פתוחות, זה תמיד: אולי. האולי הופך לחיזורים עיקשים כשאתה מחוזר על ידי אוניברסיטה טובה בארה"ב) אבל עד אז היה מאוחר מדי. היה לנו קשה להגיד לא לתנאים המפליגים וכן ללחזור למלחמת לבנון השניה.
    מהון להון מצאנו את עצמנו במישיגן. שוב, קשה להסתגל, האנשים פה שונים מהאנשים הרכים הקליפורניים, מזג האוויר הזוועה אבל הנה אנחנו, חמש שנים אחרי המעבר.
    בינתיים נולדה עוד תינוקת, אני הספקתי לממש את חלומי הרטוב שהתגלה כמדבר צחיח, עבדתי כמורה לעברית וזה היה זוועת עולם, חזרתי להיות stay at home mom.

    עכשיו אני רוצה לספר לך על מרים ארצי. לא באמת קוראים לה מרים ארצי, אבל שם די קרוב. מרים ארצי גם הגיעה לכאן לשנתיים והיום היא בת שישים ומשהו, גרה פה במישיגן. עד היום יש לה מבטא ישראלי ברור מאוד, עד היום החברים שלה ישראלים (לשעבר). הילדים שלה, עם השמות הישראלים השורשיים: דן ארצי, אפרת ארצי ותומר ארצי נשואים לג'ניפר, ג'ייסון ופמלה (לא שיש לי התנגדות, אם הילדים שלי יתחתנו עם לא יהודי לא תהיה לנו בעיה עם זה) ומרים ארצי חוגגת את ימי ההולדת שלה ב"פלאפל חתוכה ראשון לציון ובניו אימפריה" של שוקי חתוכה, עוד אחד שניסה את מזלו לאיזה שנתיים שלוש ונשאר פה. ואת זה אני יודעת כי יום אחד כשהתחשק לנו פלאפל נתקלנו במסיבת יום ההולדת העגמומית שלה והיה ממש נכאים.

    אם יש סיבה בגללה אני חייבת, פשוט חייבת לחזור לארץ שאני כל כך פוחדת ממנה (הפרחים לביבי) זה לא להיות מרים ארצי. חוצמזה קשה לי עם הדואליות, לגעגועים כבר התרגלתי.

  • מטרופולין  On 18 בנובמבר 2012 at 01:18

    הייאוש פשוט נעשה יותר נוח !
    שנה שביעית בקנדה. יש "ספייס" אישי ואף אחד לא נתחב לחיים שלך, בונים רשת חברתית חדשה וזה לא קל. מתגעגעים למשפחה וחברים וגם לישראל שהייתה פעם ולא קיימת כבר – זו עם האחריות החברתית, הקיבוץ שבעמק וכ"ו. בביקור באחרון בארץ כבר הרגשנו תיירים. הפצע תמיד ישאר פתוח, כי אנחנו לא ממש מהגרים, אנחנו נוטשי ספינה מטלטלת אינדיבידואליסטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: