לראות (אנתולוגיה קטנה)

לצפריר 

*

בוקר \ מארק סטרנד

זה היה איתי בכל יום ויום. אותו הבוקר בו לקחתי

את הסירה של דוֹדִי ממפרץ המים החום

וחתרתי לאי.

גלים קטנים התנפצו על הדפנות

והחריקה החלולה של המשוטים

עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.

נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי השני, הטבוע

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

(תרגום: עוזי וייל)

*

עץ בלזה \ ריימונד קארבר

אנחנו לא מדברים. אנחנו זורקים את השקים והקרטונים

על ערימה כהה. עכברים מצייצים.

הם זוחלים החוצה בשריקה מתוך שקים רקובים

גוררים את בטניהם. אנחנו חוזרים למכונית

לצפות בעשן ובשריפה. המנוע פועל.

אצבעותי מריחות מדבק מטוסים.

הוא מביט בי כשאני מביא את אצבעותי אל אפי.

אחר כך מסיט שוב את מבטו לכיוון העיר.

הוא רוצה לומר משהו אבל לא יכול.

הוא רחוק מיליון מייל. שנינו נמצאים הרחק

משם ועדיין מישהו בוכה. אפילו אז

כבר התחלתי להבין כיצד זה אפשרי

להיות במקום אחד. ובמקום אחר, גם.

(תרגום: עוזי וייל)

*

3.

מראות: שקיעה בהרים \ אריאל הירשפלד

בדידות גמורה במקום מנותק הנמשכת יותר משלושה ימים יכולה להשפיע כחומר משכר. פעם הייתי בצריף בודד בהרים, וביום הרביעי החל להישמע השקט שבין הקולות והצבעים החלו לתפוח. היום הנוטה לערוב הפך לבעירה. הבנתי אז שציורי השקיעות של אלטדורפר או מוּנק לא היו בדיות, וכי הם הנציחו סוג של ראייה הצומח בך אם אתה נפרד, ולו לזמן קצר, מן החוזים האוחזים אותך בחיי היומיום. אין מדובר במידת היופי אלא במיקומם של החיים. בחיי היומיום נדמה לך כי אתה חי ואילו העולם הסובב אותך הוא דומם, ואילו כאן מתהפכות היוצרות: אתה הופך דמום ושותק, כמעט שקוף, ואילו הסובב אותך רוחש חיים עד שגם האבנים שבו זוחלות.

*

4.

ג'ושו

מישהו שאל, "חופשי כמו ענן לבן – למה הדבר דומה?"

ג'וֹשוּ אמר, "אין להשוות זאת לרוח האביב שבעדינות נוגעת בכל הדברים".

(תרגום: יואל הופמן ודרור בורשטיין)

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 18 ביוני 2012 at 09:01

    תודה מותק. זה מרגש מאוד. יש לי הרבה מה להגיד לך. אבל זה אחר כך, לטלפון.

    אני בתוך עננת החיים, מבוסס באדים הסמיכים.
    מרתק לגלות כמה כוח אחיזה יש לדליל הזה, וכמה הוא מתעקש להותיר אותך
    בינותיו,
    עיוור לרקיע שמסביב.

    ואם להילחם בטחנות רוח קשה, נסו
    אם תעיזו
    לכוון כידון אל ענן
    ולהסתער.

  • רחל  On 18 ביוני 2012 at 09:36

    כמה נעים וממלא את הלב בכמיהה

  • chellig  On 18 ביוני 2012 at 13:18

    את מוכנה להיות אחותי הקטנה אפילו לרגע ולשלוח לי אנתולוגיה ספציפית גם?

  • yaelila  On 18 ביוני 2012 at 21:11

    מאד אהבתי. חשבתי שכל השלושה מדברים על אותו מקום שקט ואישי כל כך

  • yaelila  On 18 ביוני 2012 at 21:11

    בעצם התכוונתי כל הארבעה 🙂

  • דפנה י.  On 19 ביוני 2012 at 08:52

    ארבעה קטעים יפייפיים ומרגשים.
    מקסים.

    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: