פרולוג
כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הייתי מאוהבת בבחור מפתח תקווה. היו לו עיניים חומות עצובות שהוא השפיל תמיד במבוכה וסנטר פרומיננטי. היום היו אומרים עליו שיש לו פנים אקספרסיביות. אבל אז רק קראתי לו "פתח תקווה", והוא קרא לי "עומר".
גם הוא היה מאוהב בי.
(רגע, די, אני בת 43 בעוד חודשיים וחצי. דברים כהווייתם: החיה הארוטית שלי והחיה הארוטית שלו רחרחו זו את זו בלהט. אהבה זו מילה שראוי לשתוק זמן מה, אולי אפילו ארבעים שנה).
ואז מישהו סיפר את הבדיחה על אי קיומה של פתח תקווה, וסיפרתי לו אותה, ואמרתי לו, פתח תקווה, אולי אתה בכלל לא קיים. וצחקתי.
הוא הביט בי, והסנטר הפרומיננטי רעד קלות, והוא שתק זמן מה ונסע.
מאז הוא נעלם. קיבלתי ממנו עוד שני מכתבים שבהם לאורך ארבעה וחמישה עמודים הוא כתב בלי מילים כמה הוא רצה, וכמה הוא רצה שאני ארצה גם. הוא הותיר מאחור רק תמונה אחת שלו, בחזה חשוף שזוף, ובכל זאת כבר המון שנים אני תוהה אם הוא באמת היה קיים.
ואיכשהו, ככה גם ירושלים.
הו, ירושלים
אחת לזמן מה אני עולה לשם, תמיד בחשש, תמיד בלית ברירה. תמיד מתוך תהייה אם היא עדיין תהיה שם, כי הרי לא ייתכן שקיים מקום כזה באמת. לא ייתכן שכל כך הרבה סיפורים שונים הם אותו מקום ממש.
בפעם האחרונה זה קרה במצוות הללי, שבגיל חמש עדיין לא היתה מעולם בעיר הקודש. הסנטר הקטן והרוטט בעלבון שלה, כשגילתה שהיא היחידה בכל הבית שלא נסעה מעולם לירושלים, הכריע כל רתיעה מפני דרכיה המפותלות וחניותיה הלא קיימות וקנאיה המיתיים של העיר. נסענו.
הגענו ונשימתי נעתקה. אין לי מושג למה, באמת שלא. ואז קצת נחנקתי.
הרי כבר עשינו את כל זה. ללכת בשוק בעיר העתיקה. להגיע אל הכותל ולהתפלל, ולהתרחק ברוורס. לחזור דרך הרובע היהודי. לאכול שם פיצה. לעשות עיקוף לא מתוכנן ברובע הארמני. להיות גאים שלא הלכנו לאיבוד.
הרי כבר אמרנו את כל המשפטים האלה: זה כמו להיות בחו"ל, העיר הזו. באף חניון אין מקום. לא, לא, ימינה! ימינה! איפה אנחנו? איזה יופי! אולי לא כדאי לדבר פה עברית. מרגישים את ההיסטוריה. איזה יופי, לא הלכנו לאיבוד.
ובכל זאת, מאז שהללי התחילה לבקש (בגיל שלוש) שניקח אותה לירושלים קיננה בי איזו תחושה ממשית שאני לא יכולה לקחת אותה למקום שלא קיים באמת.
במקום עיר, היא שיר:
ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור
או אולי:
אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
או בכלל, האהוב עלי מכל:
אני עומד על החומה
עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה
מונחת לי על כף ידי, אני מביט בה מאוהב.
כל הערים האלה, המשונות, הירושלימיות, כל 70 שמותיה, הכל רק סיפור.
כי בעצם כשאני מגיעה אליה, אחרי שנעצרת הנשימה, מתחילה מין הישרדות קטנונית, זרות קיצונית, אהבה מבולבלת מאוד. וכשאני יוצאת, נחלצת בשלום, אני נושמת עמוק, ושמחה כשהגבעות הולכות וקורסות ויערות בן שמן מופיעים באופק, ורק אז אני שוב אוהבת אותה באמת. העיר שהיא סיפור.
אולי אני יותר אוהבת את הסיפור מאשר את העיר. כך או כך, שוב אני לא בטוחה שהיא קיימת באמת.
אפילוג
לפני כמה ימים הלכתי לטיפול במרפאת השיניים הקבועה שלי. כשישבתי בחדר ההמתנה יצא רופא שאני לא מכירה, איש גדול עם סנטר פרומיננטי, והסתכל עלי בתשומת לב.
"עומר?" הוא אמר.
בהיתי בו. "פתח תקווה?"
(המזכירות התבוננו בנו בעת שהתחבקנו במבוכה, שני דובים גדולים)
הוא חייך. ואז העיניים שלו נמלטו אל הארץ. ואני חשבתי, אם פתח תקווה קיים, אולי גם ירושלים.
"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז, ה'-ו')
אם תרצי 
תגובות
כאחד שהיה ירושלמי, ולמרות שהוא כבר לא ירושלמי יותר שנים משהיה ירושלמי, ובטוח שהוא עדיין ירושלמי, וכאחד שהיה שם ממש אתמול, אני אומר לך – אין ירושלים.
כאחד שהיה ונשאר פה כל חייו אני אומר לך….
יש!!!!!!!!!!!!!!!
ואם אתה לא רואה כנראה שהבעיה אצלך.
זה שיש לי בעיה (ויש לי), לא אומר שירושלים קיימת. וזה שאתה חי שם כל ימיך לא אומר שלך אין בעיה (למשל, שאתה בטוח שאתה קיים), ובטח שזה לא אומר שירושלים קיימת.
בשלושה ימים וילד יש קטע מאוד משכנע שמסביר שצריך לקבוע עמדה ברורה נגד ירושלים.
גם לי קשה לנשום שם.
מה זה אומר עלי?? ירושלמית עם שם כמו שלך
פוסט מושלם!!! ואני לא אוהבת את ירושלים. עיר של דם ואש ואהבה מוגזמת לאבנים ופחות מידי לאנשים. אבל פתח תקווה זה מקום ממש ממש איכס. (וסליחה מכל הירושלמים ומכל הפתח תקוואים שאביא נגדי, אתם יכולים לקלל את תל אביב בחזרה, חופשי.)
פוסט נהדר! גם אני פוחדת מללכת לאיבוד בירושליים למרות שכל פעם שאני קוראת על ירושליים של פעם אני קצת מקנאה…ו… אני מפתח תקווה ( כבר המון שנים לא אבל…) פתח תקווה שלי עם הפרדסים ומרבדי החרציות כבר מזמן איננה. נעלמה לתוך האיכס… מה שנותר לי זו תל אביב ןגם היא לחודשים ספורים בשנה. בקיצור מה שרציתי לומר זה: קיים לא קיים זה בדמיונינו …
איזה יופי! אהבתי מאוד את הסיפא, אבל לא רק. ופתח תקווה – אם לא ירסנו אותה לא רק שהיא תהיה, היא גם תהיה כל הארץ. זו עיר מודולרית ללא גבולות. (ואני הולכת לגור בה, אוי ויי.) בנותי (בעצם גם עמוס) היו בירושלים לראשונה לפני שנה בגן החיות. גן חיות מקסים יש להם. צריך רק לזכור להביא אוכל מהבית, כי בניגוד לספארי, אין שם נקודות ג'אנק כל חמישה מטר.
ירושלים? אין מקום כזה באמת. אני עבדתי שנה וחצי במאה שערים פינת מוסררה אבל זה היה ב 1987 . היום כסר בטח אין דבר כזה. פוסט מקסים
Elle: Hi-ro-shi-ma. Hiroshima. That is your name.
Lui: Yes, that is my name. Your name is Ne-vers. Nevers in France.
Hiroshima mon amour
להבדיל כמובן
כרגיל, וואו. יש לך יכולת נדירה.
מזכיר את השיר של עמיחי על האיש עם הסלים ומדריך התיירים.
אם יש פתח תקווה ויש עומר, עוד יש סיכוי גם לירושלים.
הנה כאן עמיחי ("תיירים"):
.
"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
החיבור לפתח תקווה ממש מרגש ונותן הרבה אוויר
פוסט מהמם אחותי
איזה פוסט מקסים 🙂 והשירים שבחרת לעיר – קלעת בול.
קיימת, בטח שקיימת.
רוני תודה, עונג צרוף…
אני גרה בירושלים… ולא בטוחה שהיא באמת. מצד שני, יש את השיר "לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים…"
הכי סיקרן אותי בפוסט: מה זה סנטר פרומיננטי?!
פויה, איזה פוסט חגיגה אחותי. באמת, חוצפה שכזו. תענוג צרוף וכל הדברים שבטח אמרו מעלי. אם לא היית אחותי אולי הייתי מתעצבן שאנשים כותבים ככה. אולי אני מתעצבן שאנשים כותבים ככה אפילו שאת אחותי.
שבוע טוב יקירתי. את מלכת העולם ואני חולה עלייך.
איזה כיף שעשיתי פולואוו…..
יש ירושלים, ויש יותר מירושלים אחת. לכל אחד ירושלים היא משהו אחר. עיר אחרת. זכרונות אחרים. אהבות או שנאות. אהבות ושנאות. לימודים. טיולי שלג, כששלג היה שלג…חברים טובים. היסטוריה או היסטריה. כל עוד עולים במעלה שער הגיא ומעבר לעיקול רואים את הבתים הראשונים ויודעים ששם נמצאת עיר ששמה ירושלים, היא קיימת ותהיה תמיד. האנשים יתחלפו, הרחובות ישופצו, הבתים ייהרסו…אבל היא תישאר.